לה פז, טרק הסורטה וקופקבנה

יאיר מגיע לסורטה ויוצא לטרק הלגונות שבמהלכו עוברים בשני אגמים הררים- לגונה צ`ילטה ולגונה גלסיאר. הוא ממשיך לקופקבנה- קופקבנה מרכז הקרנבלים והחגיגות של בוליביה ומשתתף בתהלוכת הנרות.ומסיים בטרק הצ'ורו.
יאיר
|
שמור לעצמי
תמונה ראשית עבור: לה פז, טרק הסורטה וקופקבנה

פסח בלה פז

ביום שישי, ערב פסח, מצאתי את עצמי עומד לצידו של מסלול דשא באמצע הג`ונגל ממתין למטוס דו מנועי של חיל האוויר הבוליביאני שינחת וייקח אותי ועוד מספר תיירים מודאגים אל עבר הבירה- לה פז. אחרי עיכוב של שלוש שעות ואינסוף פרות וסוסים שחצו את המסלול בניחותא זיהינו קצין צבא עם מדים (וכפכפים כמובן) ממהר על אופניים אל ביתן העץ ששימש כמגדל פיקוח. ואכן כעבור מספר דקות נשמע רעם המנועים ומטוס בוכנה דו מנועי נחת לו באיטיות בקצה מסלול הבוץ. עלינו על המטוס בזריזות בלי בירוקרטיה מיותרת הופתעתי לגלות שאותו בחור שמכר כרטיסי טיסה הוא זה שמעמיס את המזוודות, בודק את הכרטיסים מגיש שתייה קלה במטוס. לא בדקתי אם הוא גם זה שהטיס את המטוס אבל נראה לי שכן...

הטיסה היתה מדהימה ביופיה אבל לצערי כל החלונות היו שרוטים ברמה כזו וכך רק מידי פעם הצלחתי להבחין בפיסת ג`ונגל בין השריטות. היה מרשים לראות את השינוי בנוף מג`ונגל עד עם נהרות מתפתלים בין העצים לאזור היונגס שמאופיין בגבעות עם עצים דלילים ומרחבי דשא עד למרומי האלטיפלנו- אזור הררי עם פסגות מושלגות וצוקים מרשימים. ראינו גם את דרך המוות מלמעלה מתפתלת לה בין קורויקו ללה פז. נחתנו בשדה התעופה הצבאי בלה פז ומצאתי את עצמי עומד בקור של 6 מעלות עם חולצה קצרה. שלפתי את הפליס מתחתית המוצ`ילה שם הוא שכב בחודש האחרון והתלבשתי בזריזות.

לה פז התגלתה בעיני כאחת מערי הבירה היותר צבעוניות שבהן הייתי עד כה. היא שוכנת בגובה של כ- 4000 מטר והאוויר הדליל שבה גורם לתשישות יתר ואף למעט סימני מחלת גבהים למי שטיפס בבת אחת (כמוני). היא שוכנת בעמק ומוקפת בפסגות מושלגות על הר האילמפני ורכס קורדילרה ריאל שעובר מצפון מזרחית לה. כ- 50% מתושבי העיר הם ממוצא אינדיאני וברחובות ניתן לראות הרבה צ`ולות בלבוש ססגוני. מזג האוויר יחסית קר וכשהשמש מתחבאת חובה ללבוש פליס טוב. עם הגעתנו, נסעתי למסעדת הלובו שהיא מעוז הישראלים בלה פז. אחרי הלם לא קטן שקיבלתי לנוכח כמות הישראלים האדירה שנמצאת בלה פז ולנוכח המלצרים הבוליביאנים דוברי העברית, המאכלים הישראלים ועוד, התחלתי ליהנות מהסיטואציה. זו הייתה הזדמנות מעולה לפגוש חברים שחלקם אף לא ידעתי שמטיילים בדרום אמריקה. כמו כן היו שם הרבה ח`ברה שפגשנו לאורך הטיול והתוצאה הייתה מפגש חברתי לא קטן.

 ליל הסדר שחל למחרת הציב בפנינו בעיה לא פשוטה. בלובו נערך סדר ישראלי לכ- 250 מוצ`ילירים וכל הכרטיסים אליו כבר נמכרו. גם בקהילה היהודית בלה פז נערך סדר לכ- 400 איש וגם שם נמכרו כל הכרטיסים. חשבתי להתחיל לחזר על הפתחים עד אשר רב הקהילה הציל את המצב והציע את ביתו שם ערכו סדר אלטרנטיבי לכ- 50 ישראלים נוספים. הסדר היה נחמד ונוהל על ידי זוג חב"דניקים אנרגטיים שהקפידו לשרבב את שמו של המשיח כל חמש דקות בשיר או בסיפור. מלבד זאת זה היה מעניין כשהמגרעת היחידה הייתה המחסור החמור באוכל. למחרת הסדר, אחרי יום קניות עצבני (שנכנסתי לתוכו שלא מרצוני אלא בשל חבילה שהתארגנה לה ומצאתי את עצמי שותף לה..) התחלתי לתכנן את המשך הדרך. שמעתי מחבר טוב על עיירה אלפינית קטנה באמצע רכס הקורדילרה ריאל, כארבע שעות נסיעה מלה פז העונה לשם סוויטה אל סורטה. האוטובוס כלל 25 מושבים הכול לפי ספירתי, כ- 37 איש שרובם היו דחוקים בעמידה. עליי התיישבה צ`ולה שמבלי לחשוב פעמיים סידרה את החצאית שלה והתנחלה לי על הברך. מיותר לציין שאם יש חוויה בוליביאנית אותנטית, הרי זו נסיעה באוטובוס עם צ`ולות...

לתחילת הכתבה

טרק הלגונות בסורטה


 הדרך הייתה מדהימה- דרך עפר מתפתלת בין הרים מושלגים ובתי איכרים קטנים עם נחלים זורמים לצד הכביש. מומלץ בחום (מלבד הצ`ולה על הברכיים...)הגעתי לסורטה עם השקיעה וגיליתי עיירה קטנה על דופן הר טובלת בערפל ומזכירה מאוד כפר מימי הביניים. במרכז העיירה פלזה יפה ושם ניצב לו מלון סורטה שממוקם בבית עתיק וגדול של סוחר גומי גרמני לשעבר עם אח בוער בחדר הכניסה וריהוט גרמני עתיק. למחרת היום אחרי ארוחת בוקר מכובדת (בליווית מוזלי כמובן) הצטרפתי לעוד קבוצה של מספר ישראלים ויצאתי עימם לטרק של שלושה ימים הקרוי בשם טרק הלגונות שבמהלכו עוברים בשני אגמים הררים- לגונה צ`ילטה בגובה 4,200 מטר ולגונה גלסיאר בגובה 5,100 מטרים. סורטה ממוקמת בגובה 2600 מטרים והמשמעות הייתה שבמשך היומיים הראשונים עלינו לטפס 2500 מטרים. יצאנו לדרך בלווית מדריך מקומי ומפה טופוגרפית של האזור. בתחילת הדרך הלכנו באזור כפרי רווי שדות חקלאיים, עדרי כבשים ולאמות. התקדמנו במעלה העמק החקלאי שבו שוכנת סורטה לכיוון מורדות הר האלימפני שגובהו 6,400 מטרים. ככל שעלינו בגובה התדלדלה הצמחייה והפכה למישורי דשא ולבסוף לנוף סלעי צחיח כשמידי פעם מבצבץ לו שיח בודד בין הסלעים. האוויר היה קר ודליל ואנחנו הקפדנו מידי 20 דקות לעשות מנוחה מהטיפוס הקשה ולתפוס את הנשימה.

 אחרי כשש שעות טיפוס באחד הנופים היותר מרהיבים בהם נתקלתי בטיול הגעתי ללגונת צ`ילטה. הלגונה מכילה מי שלגים קרים. אין בה דגים והמים החלקים בלוית ההרים המושלגים מסביב יוצרים כמעט אווירת קדושה. אחרי ארוחת ערב דשנה שהכנו נדחסנו לתוך האוהלים לבושים בכל שכבות הלבוש האפשריות (כולל שלושה זוגות גרביים, געטקס ועוד) ושקעתי בשינה עמוקה. התעוררתי בשעה 06:00 מקרני השמש שחדרו לאוהל. הופתעתי לגלות זריחה מרהיבה מעל ההרים שבמרחק. מעלי חגו זוג עופות דורסים ומסביב היה שקט מוחלט. אם יש מקום מומלץ להתחבר אל הבורא- זהו המקום והזמן.

התארגנו עם ארוחת בוקר טובה (על בסיב דייסת קווקר ושוקו) ויצאנו באיטיות לעבר לגונת גליסאר. הטיפוס ללגונה קשה בשל האוויר הדליל. בדרך עברנו בעמקים בתוליים בהם זורמים נחלים קטנים, חלפנו על פני חורבות מכרה מינרלים ישן שנסגר בשל ירידת מחיר המינרלים בשנות ה- 70. לבסוף הגענו מתנשמים כעבור ארבע שעות אל עבר הלגונה. הלגונה מנקזת את מי הקרחונים של פסגות האילמפני ולמעשה קיים קרחון זוחל (דומה לפוריטו מורנו אבל קטן יותר) שמגיע ממש עד האגם ומידי פעם מתנפץ אל תוך המים. התשייבנו על גדת האגם עטופים בערפל סמיך שעטף אותנו במהלך הטיפוס וחיכינו לשעת כושר שהגיעה לבסוף ובה הופיע ההר במלוא הדרתו וגם הלגונה נצנצה בקרני השמש. האזור היה מנוקד בכתמי קרח ולא היתה בו שום צמחייה מלבד כתמי טחב עונתיים על הסלעים. ירדנו למטה לעת ערב והתארגנו לארוחת ערב דשנה. הופתענו לגלות שהפרדות שלנו התפזרו על פני צלע ההר והיה צורך ללכת ולאסוף את החיות העקשניות.

 בבוקר קמתי מוקדם ועליתי עם המדריך להריסות כפר אינקה שנמצא מעל האגם. הכפר נמצא ממש על הצוק ומוקף בהריסות של חומה עם שערים. בתוך הכפר ישנה חלוקה לכחמש משפחות כאשר בתוך השטח של כל משפחה ישנם מספר שרידי בתים, משטחי עבודה וכדומה. מעט מחוץ לכפר ובסמוך לו מצוי בית הקברות של הכפר שהקבורים בו מסומנים בגלי אבנים. לטענת המדריך האגם היה אתר קדוש בעיני האינקה וגם כיום באים תושבי הסביבה לשים מנחות באזור בית הקברות, ואכן ראיתי שבין הקברים מפוזרים פרחים, חתיכות ניילון צבעוניות ועוד.ירדנו מהלגונה בדרך בה עלינו, שוב מתפעמים מהנוף ועוצרים מידי מספר דקות כדי להתפנק בשמש החמימה (ולהקפיד לחסל את שאריות הממתקים שנשארו!)

 הגענו חזרה לסורטה בשעות אחר הצהרים והתאכסנו במלון "מירדור" (תצפית) שכשמו כן הוא, שוכן על צוק ומאפשר תצפית מדהימה של כל העמק מחלון החדר. תליתי לי את ערסלי במרפסת והתמקמתי לשנת צהרים איכותית. למחרת בבוקר, אחרי עוד טיול רכוב על פרדה בסביבה יצאתי לדרכי באוטובוס בוליבאני מקרטע בדרך לקופקבנה על גדות אגם טיטיקקה.

לתחילת הכתבה

מגיעים לקופקבנה


 בדרך אחרי החלפת שני אוטובוסים עצרתי במוזיאון של פאולו אסטבן. בחור זה (בן 74) הינו רב אומן ידוע בבניית ספינות מצמח בשם טיטורה הגדל בכל אזור אגם טיטקקה. בשנת 1960 הוא חבר לנורבגי בשם תור היידל שרצה להניח כי בעולם הקדמון של לפני אלפי שנים הייתה קיימת היכולת לחצות אוקיינוסים בעזרת ספינות פשוטות הבנויות מסיבים. השניים הקימו סירות מטיטורה על פי טכניקות אינדיאניות מימי האינקה וחצו את האוקיינוס האטלנטי ממרוקו עד ברבדוס. המסע זכה לתהודה רבה ובעקבותיו יצאו עוד שמונה מסעות (האחרון שבהם ב- 1970) לאזורים שונים כולל הפלגה מצ`ילה עד טהיטי, מסע שאושש את התיאוריה כי ילדי דרום אמריקה הגיעו בדרך הים מפולינזה. המשכתי מהמוזיאון לכיוון קופקבנה כאשר באמצע היה צורך לחצות את אגם טיטיקקה דרך מיצרי טיקנה. בירידה מהאוטובוס חשכו עיני כשגיליתי טור באורך של 500 מטר לפני הרציף ממנו עלו אנשים למעבורת קטנטונת של 20 איש כל אחד. נעמדתי בתחילת התור. כעבור 40 דקות משמימות זכיתי לקבל חגורת הצלה, מדי מלח של חיל הים הבוליביאני המהולל (שכידוע חולש על כל הצד הצפוני של אגם טיטיקקה בעזרת מספר סירות משמר) ועליתי על סירת מעבורת שעל פי השלט היתה אמורה להכיל 20 בני אדם אך בפועל הכילה 37 גברים, נשים וטף, כולל תרנגולת אחת בשק.

 אחרי ההפלגה שעברה בשלום ונסיעה בת שעה הגעתי לקופקבנה. היא שוכנת במפרץ ומצפון ומדרום לה נמצאים שני הרים. קופקבנה מהווה מרכז קרנבלים וחגיגות ונערכות בה מספר חגיגיות במשך השנה. אני הגעתי אליה ביום שישי הקדוש של חג הפסחא, כתוצאה ישירה מכך העיר מלאה בצליינים בוליביאנים ופרואנים. ישנה מסורת שבה יוצאים המוני אנשים ביום חמישי בבוקר, מלה פז רכובים על אופנים וברגל אל עבר קופקבנה. לכל אורך הדרך ראינו המון רוכבי אופנים, רוכלות ודוכנים לממכר אוכל ועזרה ראשונה שהוקמו במיוחד בשבילם. בקופקבנה פגשתי את רם, שמוליק, יעל, נועה ועופר שעימם החלטתי לטייל ובימים שאחר כך יצאנו לטייל אחר הצהרים במעלה הר Gallivani הצופה אל העיר. לאורך הדרך העולה להר נמצאות התחנות של ישו, בדרך הייסורים אל מקום היצלבו. (התחנות המקוריות נמצאות בויה דה לרוזה- בירושלים). מידי מספר מטרים ישנו צלב אבן גדול עם כיתוב בלטינית והמוני אנשים מצטלבים מסביבו ומניחים עליו אבנים קטנות אותן הביאו מהעמק.

 ישנם המון דוכנים של מספרי מזלות שמטילים חתיכות בדיל רותח לתוך דלי מים ולפי הצורה המתגבשת מסוגלים לקבוע את העתיד. ישנם הרבה דוכנים שמוכרים מיני חפצים ממוזערים כמו בית בובות קטן, מכוניות משחק וכו`. האמונה היא שמי שיקנה חפץ ממוזער ויברך אותו על ההר יקבל עד הפסחא הבא את החפץ המקורי. אני קניתי חבילת שטרות קטנה. להזיק זה לא יזיק... ביום שישי בערב אחרי הירידה מההר נערכה במרכז העיר תהלוכת הנרות המסורתית של חג הפסחא בה צעדו מאות אנשים אחרי ארונות של ישו ופסלי אימו הבוכיה עם נרות דולקים. הרבה אנשים בקהל צעדו עם דמעות בעיניים ואנחנו כמו יהודים גאים הלכנו להטביע את העצב בארוחת דגים משובחת. אפרופו דגים- בקופקבנה השוכנת לחוף האגם העשיר בדגה יש מסעדות דגים מעולות עם דגי טראוט מצוינים. אחרי עוד יום של כיף שכלל שייט על האגם והסתובבות לאורך החופים המקסימים התחלנו לחזור ללה פאז בעקבות בטנו של רם שהחלה להתמרד והצריכה בדיקת רופא.

 לפני שיצאנו מהעיר עוד הספקנו לראות את תהלוכת ברכת המכוניות המסורתית של יום א`. במסגרת התהלוכה מגיע כל בעל רכב גאה עם אוטו מקושט בפרחים ונעמד אל מול הקתדרלה על מנת לזכות בברכת הכומר. הכומר פיזר מעט קטורת על הרכב, מלמל מספר ברכות וזכה לנשיקות מכל בני המשפחה. כמו כן קיים מנהג לשפוך אלכוהול על ארבעת הגלגלים ומסביב לרכב (מנחה לאמא אדמה) ולפזר עלי כותרת של ורדים מסביב. המחזה צבעוני להפליא ויפה. אחרי ההגעה ללה פז חזרה אלי שוב ההכרה עד כמה אני לא מחבב ערים גדולות והחלטנו לברוח ליום סיור לאתר העתיקות טיוואנקו. האתר נמצא כשעה וחצי נסיעה מלה פז ולמעשה הינו שאריות של עיר בת 20 אלף תושבים של תרבות פרה אינקה בשם טיוואנקו. לא ידוע הרבה על אותה תרבות אך ככל הנראה ראשיתה כ- 700 שנה לפני הספירה והיא התקיימה עד שנכבשה ע"י האינקה ב- 1,200 לספירה. האינדינאנים דוברי שפת האיימרה סביב אגם טיטיקקה הם צאצאי הטיוואנקו שלא הסכימו לקבל אליהם את שפת האינקה (קצ`ואה) גם אחרי שנכבשו.

האתר נבזז פעמים רבות על ידי האינקה, לראשונה ולאחר מכן ע"י הספרדים שערכו חפירות פרועות בחיפוש אחרי כלי זהב והקפידו לנפץ מיני פסלים שנחשבו לעבודת אלילים ע"י הכנסייה. כמו כן האיכרים שבסביבה הקימו את בתיהם מאבני האתר וחלק גדול מהממצאים הועבר למוזיאון הארכיאולוגי בלה פאז. למרות זאת ניתן לראות באתר שנמצא בעמק יפה, מוקף בהרים מושלגים, שרידי מבנים מרשימים ופסלים שונים. שם נמצא גם שער השמש המפורסם ששימש ככל הנראה לעבודת השמש עם לוח שנה מדויק שמצוייר עליו. ההישגים הארכיטקטונים של הטיוואנקו מרשימים מאוד. כל המבנים בנויים מסלעים מסותתים שמונחים זה על גבי זה בצורה מדויקת ללא שימוש במלט או חומר אחר.

בדרך חזרה מהאתר הלכתי עם יעל על הכביש בצפייה לאיזה טרמפ חולף בדרך ללה פאז. לפתע עצר מיניבוס עמוס לעייפה במקומיים. היה נראה כאילו אין מקום לתרנגולת נוספת אבל הנהג הבטיח שהוא יכול לדחוף גם את שנינו. וכך מצאנו את עצמנו לחוצים עם עוד 13 כפריים לועסי קוקה ולוגמי אלכוהול. הם היו נחמדים בצורה יוצאת מהכלל והתחילו לשיר איתנו ולספר לנו על צרותיהם. הסתבר שהם בדיוק חוזרים ממסיבת סיום אבל שנתית על קרוב שמת ולכן השמחה גדולה. באותה הזדמנות הם גם התחילו להשתפך אודות הנשיא הנוכחי בנז`ר סוארז ועל הממשלה המושחתת שלו שעושקת את האיכרים וגונבת מהמדינה. השיניים של כל הח`ברה היו ירוקות מלעיסת קוקה והאווירה הייתה עליזה ביותר.

 כשהגענו ללה פאז הופתעתי לשמוע קולות נפץ ברחובות. הסתבר שברחוב הראשי נערכת הפגנה של איגודי העובדים וכמו כתב שטח נאמן חטפתי את המצלמה ורצתי לראות מה קורה. ברחובות היו המון שוטרים עם ציוד לפיזור הפגנות (כולל רובי פדרל ישראלים לדעתי) והרבה אנשים שצעדו עם כרזות וצעקו סיסמאות. ככלל קיים הרבה כעס כלפי הממשלה הנוכחית בבוליביה ובחודש הקרוב צפויות הרבה הפגנות, שביתות וחסימות דרכים ברחבי המדינה. ההפגנה עברה בשקט יחסי מלבד ענני גז מדמיע שהופרח פה ושם כנראה בעקבות התחממות קלה.

לתחילת הכתבה

טרק הצ'ורו


 באותו הערב, אחרי ארוחה דשנה במסעדה הודית מקומית (אוכל מצוין, כל קשר להודו הוא מקרי לחלוטין...) הוחלט לצאת למחרת לטרק הצ`ורו -; טרק שיוצא מצפון ללה פז ומגיע בסיומו לקורויקו וכך למעשה עוקף את דרך המוות המפורסמת ממערב. אחרי קניית כמות אסטרונומית של אוכל ומיני מעדנים (שהרי הטרק הוא רק תירוץ לאוכל טוב) התייצבנו ב- 07:00 עם זוג מוניות ויצאנו לעבר הנקודה בכביש צפונה הנקראת לה קומברה בדרך עצרנו בשוק לארוחת בוקר זריזה של אמפנדה עם גבינה ואפי- מעין דייסת תירס סמיכה , חמה ומתוקה שמחזיקה אותך מלא כל היום. הגענו ללה קומברה, עיקול בכביש לצד לגונה הררית יפה. מעלינו נמתח רכס הרים מושלג וניתן היה לראות את הפס בתוך השלג. התחלנו לטפס בתוך ערפילי הבוקר עם מוצ`ילות עמוסות וכעבור כחצי שעה זיהינו איזה פיקאפ בודדה שהסכימה להקפיץ אותנו לראש הפס. לא היססנו לרגע וקפצנו על ההזדמנות. למעלה בראש הערימה הייתה ערמת אבנים וכנהוג הבאתי איתי אבן מהעמק ושמתי אותה בראש הערימה- מתנה לקוצ`ממה (אמא אדמה) וסגולה לדרך צליחה.

 השארנו את המוצ`ילות בראש הפס וטיפסנו במעלה ההר הקרוב במשך כחצי שעה. משם נשקף נוף מהמם ותקתוק המצלמות והשקט המוחלט אמרו הכל. אחרי כחצי שעה הצלחנו להתנתק מהפסגה (לא לפני שצילמנו זוג עופות דורסים) והתחלנו להתגלץ` במורד הגבעה. אני ויעל עשינו צעד אחד זריז מידי ומצאנו את עצמנו מתגלגלים כמעט בלי שליטה על הקרח. אחרי כמה מטרים בלמנו את עצמנו ואז התחיל הצחוק להתגלגל.(צחוקים- אבל אני עד עכשיו עוד מלקק את השריטות...) התחלנו לרדת באיטיות מהפס הנמצא בגובה 5000 מטרים אל תוך העמק. הקרח התחלף בנוף סלעי מרשים עם כתמי אזוב מידי פעם. השביל המשיך במורד העמק ולאט לאט החלו להופיע כרי דשא מצידי השביל בהם רעו כבשים ולאמות. אחרי מספר שעות של הליכה הגענו לכפר צ`וקורה. המילה כפר היא מוגזמת עבור אוסף של ארבע בקתות ללא חשמל עם איכרים מקומיים. הקמנו את האוהלים לצד נחל גועש והכנו ארוחת ערב מלכותית בלוית פונץ` אננס ואשכוליות. בבוקר קמתי מוקדם עם כוונות דיג מוצהרות. פילסתי לי דרך בנחישות דרך השמים עד החל הראשי במורד הואדי ובהיתי במים במשך 10 דקות כשנזכרתי למרבה הבושה ששכחתי את חלם הפיתיון למעלה באוהלים...(חוסר מקצוענות משווע).

חזרתי למעלה עם הזנב בין הרגליים ושמחתי לגלות את דייסת הקוואקר מתבשלת על האש. אכלנו ארוחה משביעה ויצאנו לדרך בעזרתם האדיבה של פדרו, פינטו, ופיטה. (חמר, חמור ואתון לפי הסדר) שהסכימו לתת כתף עד הכפר הבא- צ`ורו. המשכנו את ההליכה במורד עם נוף מדהים שקיבל צביון של שליחים ירוקים ופלגי מים מבעבעים. לאורך הדרך מידי מספר שעות באמצע שום מקום מוחלט עם שדה תירס קטן, מספר תרנגולות ונוף אלוהי. אחר הצהרים השיחים כבר הפכו לעצים ואנחנו הגענו לכפר צ`ורו שעל שמו קרוי הטרק. הכפר הגאה בן חמש הבקתות שכן בצמוד לנהר ואנחנו מיקמנו את האוהלים בחלקת דשא קטנה בפאתי הכפר. מספר דקות לפני הכפר פגשנו זוג איכרים עם צרור דגים טריים שהם דגו זה עתה. למרות גאוות הדייג שלי והרצון לאכול תוצרת עצמית רכשנו מהם זוג דגים טריים שנצלו להם ברוב כבוד והדר במחבת יחד עם שמן, שום ונענע והפכו למסמרי ארוחת הערב. אותו ערב חל יום השואה ואנחנו ציינו אותו בסבב סיפורים שבו כל אחד סיפר את קורות משפחתו במהלך מלחמת העולם השניה. קמתי בבוקר לעוד ניסיון דיג לא מוצלח (והפעם עם תולעת!). ייתכן שזה עניין גנטי ולי יש רק את הגנים של האכילה...

יצאנו לדרך. הפעם ללא עזרתם האדיבה של פדרו והחברים והתחלנו בעלייה מפרכת במעלה ההר. הדרך הייתה דרך אינקה וחלקה אף מתקופות שלפני האינקה. האימפריה של האינקה התבססה על מערכת מסודרת של שבילים מרוצפים שיצאה מקוסקו, בירת האימפריה אל כל ארבעת קצוות הממלכה. לאורך הדרכים הוקמו בתי אירוח וכך רצים היו יוצאים ברגל עם הודעות וסחורות ומתחלפים בבתי אירוח עם רצים אחרים. כך ניתן היה להעביר הודעה במהירות ממוצעת של 10 קמ"ש למרחקים גדולים ועשירי קוסקו שחפצו לאכול דגי ים מלוח היו יכולים לבקש בבוקר ולקבל למחרת בערב דגים על שולחנם מחוף האוקיינוס. הדרך מרשימה שכן בתוך הג`ונגל הלח והרטוב שמכסה את הכל מופיעה דרך מאבנים עם מדרגות ומעקה שחוצה הרים ויערות.

 באמצע הדרך פגשנו ארבעה מקומיים עם מנצ`טות. אחרי החלפת ברכות מנומסת הסתבר שהחברים דורשים מס מעבר עבור "ניקוי ושימור הדרך". לנו זה נשמע כמו צורה מנומסת לשוד ובתחילה לא ששנו לשלם. אחרי מעו שיג ושיח שילמנו להם 50 בוליבינים ונפרדנו בנימוס. הרגשנו מרומים בתחילה אך בהמשך הסתבר שאכן קיים מס שכזה ואנחנו אף הבחנו בעקבות עבודת המנצ`טות לאורך כל הדרך. אחרי עוד לילה בכפרון קטן וחמוד בשם סאן פרנסיסקו (ואני בהחלט חושב שעל כפר זה נכתב השיר "יושב בסן פרנסיסקו על המים.." בו כיכב שוקו עם רום כמסמר ארוחת הערב, יצאנו אל יומו האחרון של הטרק. הלכנו באיטיות עד אשר הגענו לבית קטן על צוק, מטופח ומלא בעצי פרי ומעליו ניצב השלט בית הגן היפני או בספרדית חארדין חאפונס. בעודנו פורקים את המוצ`ליות ברחבת הדשא והנה מזנק לעברינו זקן כפוף עם ספר מבקרים ביד.

לקחת- "לכתוב שם ופרטים" הוא מלמל בעברית לא רעה. היה זה היפני המפורסם שמופיע בכל ספרי המטיילים כולל בהנדבוק. הבחור גר שם כבר 41 שנה וזוכר במדויק את הישראלי הראשון שעבר במקום בשנת 1972. הוא אוסף את פרטי המטיילים העוברים במקום וביקש מכל אחד לרשום את כל פרטיו. מעלעול בספר גילית מספר חברים מוכרים שעברו במקום בעבר. כמו כן הסתבר כי למרות תחושת הנידחות של הטרק והעובדה שכמעט ולא פגשנו אף זר אחר באזור במשך ארבעה ימים עברו לפי הספר כ- 300 מטיילים באזור בשבועיים האחרונים!.

 היפני הקים שם בית בוץ לתפארת עם גן פירות מרשים ויפה. שם טעמתי לראשונה פרי הקרוי Tomato de arbol -; עגבניות עץ, מעין פרי אדום עם טעם של שעועית (כמובן שקנינו איזה קילו ולא הפסקנו לזלול!). אחרי הפסקת צהרים אצל היפני ירדנו במורד הואדי עוד כשעתיים עד אשר הגענו לכפר קטן וחמוד בשם צ`אירו. שם כבר ניתן היה להבחין בסימני צמיגים ולשמחתנו מצאנו מקומי עם משאית מקרטע שהסכים להסיענו עד קורויקו. הצטופפנו בתא המטען דל המשאית ויצאנו לנסיעה של שעה וחצי במורדות הדרך המתפתלת בהרים כשלאט לאט מתווספים להם סימני ציביליזציה- בית בן שתי קומות, פתאום אור חשמל במרחק, פנס רחוב ולבסוף אף ריצוף אספלט בכניסה לעיירה. בקורויקו התמקמנו לנו במלון איזמרלדה שממוקם חמש דקות מעל העיירה בצוק מדהים הצופה אל העמק. המלון היקר יחסית (5 דולר) מספק חוויה פינוקית נפלאה הכוללת בריכת שחיה, ערסלים, סרטי וידאו כל היום והכי חשוב- בופה אכול כפי יכולתך- בוקר, צהרים וערב. אני מטלטל לי כעת בערסל משקיף אל הנוף המדהים ומתפנק לי כמו תייר מערבי עשיר....

לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה

כתבות מומלצות עבורך על בוליביה

כתבות על חופשת סקי 2022

עקבו אחרינו לכל העדכונים החמים בארץ ובעולם