מצור בבוליביה

רועי מגלה בתקופה של הפגנות ומחסומים בכבישים שהטיול בבוליביה לא יכול להמשך כרגיל. הוא מצליח לברוח מלה פז, אך מגלה שהקשיים ממשיכים גם באזור קופקבנה. לבסוף הוא עובר את הגבול ברגל וממשיך לפרו.
רועי גמר
|
שמור לעצמי
תמונה ראשית עבור: מצור בבוליביה

הפגנות בלה פז

21/05 El Grand Poder: יש משהו בפסטיבלים- כל המוסיקה, הריקודים, הצבעים - שמסית את דעתך ממה שקורה מסביב, זה סוג של מלכודת, ואנחנו, עד שסוף סוף הצלחנו לצאת מרורנבקה, נכנסנו ישר לתוך מלכודת חדשה. עוד כשהיינו בג`ונגלים התחילו מהומות בלה-פז מסיבות שונות ומגוונות (דבר שגם גרם לדחיית הטיסות ולחסימת דרכים). מארגני ההפגנות הכריזו על הפסקה של שלושה ימים לטובת הפסטיבל העצום אבל אנחנו היינו עיוורים כדי לקלוט. ב 21/05 התעוררנו לבוקר הכי צבעוני בטיול. משבע בבוקר עד עשר וחצי בלילה, עשרות אלפי נגנים ורקדנים, לבושים מגוון אינסופי של תלבושות ותחפושות, הלכו בצעדה אינסופית שחצתה את לה פז כולל ברחוב מתחת למלוננו (Illampu). זה היה פשוט יפהפה אבל אחרי עשר שעות המוסיקה של התזמורות והרעש החזק עשו את שלהם ודי נמאס לנו. כלל רוב היום התעסקנו בכל מיני ארגונים למיניהם ולא צפינו בפסטיבל. נפלנו לתוך המלכודת.

22/5- מחליטים לצאת ל-Taquesi: את אותו יום ראשון ניצלנו לקצת הסתובבות בעיר שהיתה מלאה בתרבות. הלכנו לכמה מוזיאונים נחמדים מאד (במיוחד מוזיאון המוסיקה הבוליביאני ומוזיאון הזהב) ונהננו מאווירת יום ראשון. כל העיר היתה מלאה במוסיקה. ב-Plaza de Murillo זכינו להופעה של התזמורת הצבאית וב-Parado התקיים הפנינג יום ראשון שנתן למקום אווירת שוק אפילו יותר מרגיל. במהלך היום התלבטנו עם עצמנו לגבי כל האפשרויות העומדות בפנינו ולאחר לבטים רבים ושינויים (כ-20 פעם באותו יום) החלטנו לצאת לטרק ה-Taquesi, כמה תמימים היינו שחשבנו שנצליח יומיים למחרת.

23/5 - מתארגנים לטרק, פוגשים שוב את שבי, הבלגאן מתחיל: מעבר לשהייה מאוד ממושכת באינטרנט, כפי שעשינו ברוב ימי שהותנו בלה-פז, התעסקנו באותו יום בהמון ארגונים - מלשלוח חבילות של מתנות הביתה (לא שלחתי פליסים ואני גאה בזה), השגת מפות וסיפור דרך, קניית אוכל וכו` וכו`, אי אפשר היה להתעלם מהעובדה שהרגשנו חלודים אחרי חודשיים שלא טירקנו. באותו יום התחיל הבלגאן בלה פז, כל הרחוב הראשי נחסם לתנועה על ידי מפגינים שהלכו בתהלוכות ענק והתרכזו באזור פלזת סן פרנסיסקו, מדי פעם נשמעו קולות דמויי ירי, כנראה מזיקוקים, אולי דינמיט, לא הרגשנו לא בטוחים. בערב, במסעדת EL Lobo, פגשנו בהפתעה את שבי, הוא חזר באותו יום מטרק ה-Choro. הוא איחל לנו בהצלחה. באותו ערב סיימנו להתארגן לטרק סופית, סוף סוף הגיע הזמן לצאת מלה פז.

24/5- המצור:

  • 06:00- השעון מצלצל, כיאה להשכמה כשיש חושך בחוץ. אנחנו מחליטים לישון עוד שעה.
  • 07:00- קשה אבל קמים, מתארגנים ואחרי כשעה תופסים מונית לנקודה ממנה אמור לצאת ב-9:30 אוטובוס לכפר הנידח Ventilla שם מתחיל הטרק.
  • 08:30- צומת הרחובות לואיס לארה ובניסיו בורגוס "מצטערים, האוטובוס יצא לפני חמש דקות בדיוק"! ענו המקומיים, איזה יאוש "יש עוד היום?" "לא, רק מחר" החלטנו לנסות לעצור מוניות אבל מעבר למחיר המופקע היתה להם עוד בשורה והיא שזה לא משנה- הכביש חסום! גם חשיבה לכיוון לשנות כיוון ספונטנית ל-Choro נכשלה עקב ידיעות על חסימות בדרך ל-la Cumbre.
  • 09:30- בחזרה במלון Dinastia. החלטנו שכדי להרגיש קצת יותר בטוח נעבור ללובו. בחדר של שבי היו שני מקומות והתמקמנו איתו שוב.
  • 10:30- מתחילה מהומה אדירה למטה ברחוב. כל החנויות נסגרות. עובדי הלובו עברו וסגרו את כל החלונות והוילונות. אחרי זמן מה הגיעה משטרה והתחילה לירות גז מדמיע על המפגינים. מתוך המלון נשמעות צעקות (מסתבר שכמה ישראליות מפגרות, על אף הבקשה לא לצלם, צילמו ובתגובה המפגינים זרקו אבנים לכיוונן ושברו מספר חלונות במלון). אנחנו נעלנו את הדלת עד יעבור זעם ואכן אחרי כשעה הוא עבר. מאותו רגע כבר לא יצאנו מהמלון באותו יום, במקום זה התמקמנו במועדון הנחמד עם שאר הישראלים וראינו סרטי בורקס עד כלות הנשימה.
  • 20:30- את ארוחת הערב במסעדת המלון העברנו עם מספר בחורות ביניהן Marion הוולשית שהייתה המטיילת הצעירה ביותר שפגשנו עד כה בטיול, רק בת 18. את המשך היום עד שתיים לפנות בוקר העברנו איתן במועדון במשחקים אינסופיים של יניב ושיט הד.

לתחילת הכתבה

בריחה מהעיר

25/05 - ניסיון מילוט א`: היינו מיואשים, לא היה אור בקצה המנהרה, שום דרך לא נראתה לצאת מלה פז בזמן הקרוב. את היום, כמעט עד הערב העברנו בהסתובבויות חסרות טעם, אינטרנט, אוכל ומשחקי קלפים. כל דבר שיעביר את הזמן, כולם בארץ כמובן היה בחצי היסטריה - שומעים כל מיני דברים בחדשות, אתם יודעים איך זה. במהלך היום מריון עברה ללובו והתמקמה איתנו בחדר אחרי שגרמני מבוגר "שיש לו לקוחות בלה פז" עזב.

 לקראת ערב הגיעה ידיעה משמחת מאוד - נפתח חלון הזדמנויות... מסתבר שלבוליביאנים היה חג שלא ידענו עליו בכלל ובכלל שאף אחד לא עובד בכל מקרה ואין גורם הפרעה, המפגינים לא הולכים לחסום את הכבישים. פחות או יותר זה מה שנודע לנו. מהר מאד התחלנו להסתובב בסוכנויות ולנסות לארגן מיניבוס שיוציא אותנו לקופקבנה. למען האמת, בכלל רצינו לנסוע ל-סורטה (Sorata), כדי לנסות לצאת לטרק הידוע Laguna Glacial, אבל נודע לנו שבזמנים שכאלה סורטה מאוד מסוכנת כי אין שם משטרה שמתרכזת בלה פז ושלפני שנתיים, בזמן המהומות, נחטפו שם מספר תיירים לטובת כופר. ולכן החלטנו לנסוע לקופקבנה על גדות אגם טיטיקקה ולעשות את הטרק שלמעשה היה האחרון שתכננו לעשות בבוליביה - 3 ימים אל וב-Isla del Sol. לצערנו, רק סוכנות אחת ארגנה יציאה לקופקבנה, אבל היא המשיכה עד קוסקו בפרו ונתנה עדיפות לעשרות הישראלים שרצו להגיע לשם (ראש כלכלי, מה לעשות). כמובן שלא נותרו לנו מקומות ב-30 המקומות של האוטובוס ולכן החלטנו לעשות מעשה. פשוט יצאנו לרחוב והתחלנו לעצור מוניות ולהתמקח איתם על נסיעה לקופקובנה, לאחר כ-20 מונויות מצאנו את מה שרצינו וקבענו עם הנהג לצאת בארבע לפנות בוקר ליעדנו. באמת הרגשנו טוב.

 בשלוש וחצי לפנות בוקר כבר היינו מוכנים ודרוכים, הנהג הגיע ויצאנו איתו לרחוב Illampu השומם, האוויר היה קפוא ומהר נכנסנו למונית להתחמם, קיווינו לטוב. כשהלובן של הר Illimani זוהר בחשיכה מעל האורות של לה פז, התחלנו להתקדם לכיוון El Alto. אני חייב להודות שבהתחלה זה נראה מאד מבטיח, על הכביש לכיוון קופקבנה היו פזורים עשרות מחסומים שנפרצו מכל חומר שיעלה על דמיונכם: אבנים, צמיגים, צינורות ביוב מבטון, עצים וכו`, אבל מפגינים לא נראו. היינו אופטימיים, כבר ראינו את השלט BUEN VIAJE!! אבל אז, ממש בחוצות EL Alto, נתקלנו בהם, קבוצת אנשים שעמלו על לסדר את המחסום מחדש. ברגע שהם ראו את המונית הם הרימו אבנים מהמחסום והדבר הבא היה להשליך אותן לכיווננו !!! כמו בסרטים הנהג דפק גז ברוורס, עשה סיבוב של 180 מעלות וחזר ללה פז. לפחות הצלחנו לחזור! הפקיד בלובו לא היה יותר מדי מופתע לראות אותנו ופשוט חזרנו לאותו חדר ולמיטות שעדיין היו חמות. Back to the sketching board!!!

26/05 - ניסיון מילוט ב`: ביום למחרת, אי שם בצהריים כשהתעוררנו, הייאוש שלט בנו. ראינו את עצמנו נשארים לנצח בלה פז ואני אפילו חשבתי על אפשרות לשכור חמור ולצאת לטרק של שבוע לגבול הפרואני (מי היה מאמין שנקבל את זה במנות קטנות בשלב יותר מאוחר). אבל התקווה לא נשברה לחלוטין !!! נודע לנו שאותה חברת אוטובוסים, מארגנת עוד אוטובוס בלילה ושהאוטובוס שפספסנו הצליח להגיע ליעדו. למען האמת רוב היום עבר באי ודאות מוחלטת כי לא היה בטוח שהאוטובוס יצליח לחזור אבל רצה המקרה והוא הצליח לשוב ולנו היו ארבעה כרטיסים ביד. החלטנו שלא נפספס יום סתם ושנצא לטרק מקופקבנה בבוקר כשנגיע. עשינו קצת השלמות אוכל (לאכול שהיה אמור להספיק לי ולברוך ל-Taquesi). היינו מוכנים - אם כי פחות אופטימיים.

ב-01:45 לפנות בוקר, מצאנו את עצמנו עם עוד קבוצת ישראלים מחכים לנהגת שתפתח את האוטובוס מחוץ ללובו ושנצא לדרך. כמובן שכסף מניע הכל ורק בשלוש לפנות בוקר, כשהסוכנת מסוכנות הנסיעות נזכרה להגיע ולתת לנהגת את הכסף (שמקורו במחיר נסיעה מופקע שנועד לשחד מקומיים), יצאנו לדרך. הייתי ממש במתח. הפעם הנהג לא עלה דרך הכביש הראשי כמו נהג המונית, אלא נסע בכבישים צדדים. זה נתן לי תחושה טובה, אבל בסופו של דבר הגענו לאותו כביש שיוצא מאל אלטו. ספרתי את החסימות עד לזאת שנעצרנו בה יום לפני כן. כשעברנו את אותה אחת, שנעצרנו בה לילה לפני, הייתי מאושר אבל זה לא נמשך זמן רב כי האור של צמיגים בוערים הגיע לעיניי.

 אחרי רבע שעה הגענו לחסימה הראשונה, המלווה של הנהג ירדה, דיברה ושיחדה אותם והם באופן פלא נתנו לנו לעבור. שלא תחשבו שהיא כזאת צדיקה. היא ניסתה לסחוט מאיתנו עוד כסף כדי לחלק בינה ובין החוסמים. לא הסכמנו והיא איימה לחזור ללה פז, בסוף היא נשברה ואנחנו המשכנו. בהמשך הלילה כבר לא היה לי אכפת מכלום, עברנו לפחות עשר חסימות בדרך. אנשים משועממים !!! באור ראשון מצאתי את עצמי מתעורר לתמונה הזויה. הסתכלתי מחוץ לחלון וכל מה שראיתי היה מים. היינו על מעבורת, שחצתה מיצר כלשהו על אגם טיטיקקה, שנמשך לשני הצדדים עד קצה האופק. לא האמנתי!!! הצלחנו לצאת מלה פז!!! היה כל כך קר בתוך האוטובוס, שלא יכולנו לדבר ביננו על כמה המצב טוב (או כך חשבנו). חצי שעה מאוחר יותר, הבתים של קופקבנה נראו כמו גן עדן לפחות. הגענו למנוחה ולנחלה. כך לפחות חשבנו, כמה תמימים היינו.

לתחילת הכתבה


כפרים באגם טיטיקקה

27/05- הדרך ל Yampupata: היום התחיל בריב ביננו לשבי. שבי לא הלך לישון לפני הנסיעה. שבי היה עייף. שבע ידע שאנחנו רוצים לצאת לטרק. לנו נמאס. לא חיכינו והוא החליט להמשיך לפונו ואנחנו ומריון יצאנו לטרק. הטרק היה אמור להיות שלושה ימים- יום אחד עד לאי ועוד יומיים על האי עצמו. למען האמת, הקטע הכי קשה ביום הראשון, אחרי שמיקמנו ציוד במלון, היה למצוא את היציאה מהעיר. זה גזל לנו חצי שעה, אבל הודות לעזרת המקומיים הצלחנו למצוא את הדרך- דרך העפר שמובילה לכפר Yampupata. היום הראשון היה מסע אנתרופולוגי בין המון כפרים לאורך חוף אדם טיטיקקה. אני לא חושב שהיתה לנו הזדמנות לפגוש את הכפריים הבולביאנים בצורה כל כך בלתי אמצעית יותר מאשר ביום הזה. הדרך היתה קצת משעממת כי במשך 16 ק"מ עד לכפר Yampupata מול Isla del Sol, היא היתה לאורך דרך עפר. אבל מה אני אגיד ? איזה נופים!! אגם טיטיקקה היה מרהיב. הודות להליכה לא הרגשנו את העייפות של הנסיעה הקשה אבל חוסר החמצן והגובה של ה-4000 מטר בממוצע, הורגש היטב והקשה עלינו מאוד.

 את השפעת הגובה הרגשנו במיוחד בדרך אינקה שנמצאת באמצע הדרך. העלייה הזאת, על אף שלא היתה ארוכה גמרה אותנו. והיא לא היתה האחרונה, כל הדרך היתה גלית למדי ובין כל הכפרים הפרידו שלוחות שירדו לאגם בתלילות. בארבע אחרי הצהריים הגענו סוף סוף לקצה לשון היבשה ולכפר. משם לקחנו סירה לאי שנמצא מרחק של כ-2 קילומטר מהכפר. מי שלקח אותנו היה דייג זקן שחתר בעוצמה במשוטים נגד הזרם עד לשפיץ הדרומי של האי. מריון וברוך נרדמו לחלוטין ורק אני שנשארתי ער, זכיתי להתגלות המדהימה של רכס הקורדיירה ריאל, ברגע שעברנו את קצה לשון היבשה. כמה הצטערתי שרוב הסיכויים הם שלא נגיע לסורטה. אחרי 40 דקות של שיט רגוע על מי האגם הגענו לקבוצת סלעים (הקצה הדרומי של Isla del Sol). מצאנו מיקום טוב על טרסות, מספר מטרים מעל האגם. הקמנו אוהלים, אכלנו ארוחת ערב, שיחקנו קלפים וכשהשמש סוף סוף שקעה (ב-19:30) הלכנו לישון.

28/5 - מדרום לצפון: חשבתי שאני אשן טוב, אבל אי שם באמצע הלילה התעוררתי עם כאב איום באוזן שמאל. אני חושב שאיכשהו נכנס לי רוק לתוך האזור. אחרי שעה שזה לא עבר, כשנמאס לי לבהות בתקרת האוהל, יצאתי החוצה והלכתי לאוהל של מריון כדי למצוא את ערכת העזרה ראשונה בתיק של ברוך. סיממתי את עצמי עם שני כדורי אקמול וקיוויתי לטוב, ידעתי שאם זה ימשיך עד הבוקר אני לא אוכל להמשיך.

למזלי נרדמתי וכשהתעוררתי בתשע בבוקר היה פחות או יותר בסדר. לקח לנו שעה וחצי לצאת לדרך הבכלל לא קלה לצידו השני של האי. זה התחיל בשביל-לא שביל, שהוביל אותנו לאורך ומעל מצוקים שנפלו לתוך האגם. ממש מפחיד. זה המשיך ביום שלם של עליות וירידות לאורך קו הרכס המרכזי של האי בדרך טובה יחסית. אני לא יודע אם זה הגובה או הכושר שנהרס בחודשיים האלו, אבל היה לי ממש קשה, למזלי הנוף ניחם אותי. הרגשתי ממש כמו באי יווני באמצע הים התיכון. הצמחייה היתה יבשה וצהובה עם חורשות אקליפטוסים פה ושם ומסביב האגם היה מדהים. הדבר היחיד שקצת הוציא אותי מקונספט האי היווני היה הרכס שבצידו השני של האגם ששבה את ליבי. אי שם אחרי הצהריים הגענו ל-Roca Sacrada ולאתר העתיקות Chincana. לא משהו ממש מרשים, אני חייב להודות, בהתחשב שזה המקום שממנו האינקה מאמינים שהתחיל הקיום האנושי. עוד קצת הליכה הובילה אותנו לאתר הלינה Bahia Sabacera. ישבתי על החוף בעל החול הלבן והתבוננתי בשקיעה, השקיעה האחרונה שלי כבן 22.

 29/05 - יום הולדת: 
יום הולדת 23. ללא ספק מהמיוחדים. קמנו עם הרבה מרץ בבוקר ורצון לגמוע את 10 הקילומטרים, חזרה לכפר Yumani, מהר. לקח לנו שלוש שעות קשות ביותר (זה הזקנה שנפלה עלי) כדי לגמוע את העליות והירידות בין הכפרים Santiago Pampa, Challapampa, Challa ו-Yumani. היינו מאד גאים במריון שהראתה עמידות חזקה לקשיים וכך בשעה 13:00 מצאנו את עצמנו יורדים במורד ה-Escalara del Inca (מדרגות האינקה) לנמל של Yumani. בהתחלה זה נראה מבטיח, איזשהו ילד אמר לברוך שיש מעבורת בארבע, אז ישבנו כדי לאכול ארוחת צהריים ולשרוף את הזמן. אבל אז הגיע המבוגר והיו לו בשורות מאד לא טובות: "אין מעבורת, למעשה אין סירות ששטות לקופקבנה, החסימות התרחבו ועתה חוסמים את תנועת הסירות על ידי המון שעומד בנמל של קופקבנה וזורק אבנים על סירות שמגיעות לעגון, ודרך אגב אומרים שמחר המצב רק יחמיר!". זה היה הרגע, אותו הרגע שנשבר לי סופית מבוליביה והחסימות הארורות שלה! נמאס! החלטנו שלא נזרוק עוד אגורה ממה שצריכים בארץ הזאת ושננסה כמה שיותר מהר לעבור לפרו, נמאס!!

לתחילת הכתבה

מעבר לפרו

חוזרים לעיר: לא התייאשנו, חשבנו מה לעשות ואלתרנו תכנית. שלב א` היה לחזור ל-Yampupata, אז התמקחנו עם בעל סירה מקומית ויצאנו לדרך, ב-15:00 הגענו לכפר ושם התחילה התמקחות אמיתית בשביל סירת דייגים שתיקח אותנו ותוריד אותנו בחוף נידח קרוב ומזרחית לקופקבנה. לא היינו מוכנים לשלם יותר מדי, ומבחינתנו היינו מוכנים להאריך את הטרק ביום וללכת ברגל בחזרה לקופקבנה. בסוף מצאנו דייג שהסכים לקחת אותנו ב-2/3 מהמחיר המקורי. ישבנו איתו על המפה ועל התוכנית והוא הסכים עם הרעיון. וכך יצאנו לדרך. ברוך נרדם מהר, באותו זמן ניהלתי עם מריון דיון לגבי תוכניותיה לטיול ואני נשבע לכם שלא עשיתי כלום אבל זה נגמר בהחלטה שלה לבוא איתנו לפרו, למרות שהיא כבר היתה שם חודש לפני, נשבע לכם שלא עשיתי כלום!

 את הדיון קטע הדייג שהתברר כחרא קטן! הוא פתאום רצה עוד כסף כדי להגיע ליעד שלנו שהיה במרחק חצי שעה הליכה מהנקודה בה היינו לאורך החוף. לא הסכמנו בשום פנים ואופן. אני כל כך התעצבנתי עליו שאמרתי לו שיוריד אותנו על החוף הכי קרוב והתחלתי ממש לקלל אותו, אז הוא הוריד אותנו בנקודה שבה דרך העפר נמצאת כ-50 מטר מעל החוף ובניהם מפריד מדרון מאוד תלול, כמעט מצוק. הזבל חשב שלא נצליח לעלות ושנשלם לו אבל עוד לא קם המדרון שאני לא אצליח לטפס כשאני עצבני. וכך מצאנו את עצמנו למעלה על דרך העפר והדייג השקרן מצא את עצמו חוזר לקופקבנה כדי לקנות עוד דלק. נהניתי לראות את המבט העצוב על פרצופו וכך הלכנו לנו באור אחרון עד לעיר. בערב ברוך ומריון היו ממש חמודים, במסעדה שאכלנו בה ארוחת ערב הם הזמינו לי פנקייק (במקום עוגה, שלא היתה עקב החסימות- מוזר). ואחר כך אמרו שהם הולכים "לחפש אינטרנט", הפכו את כל העיר וחזרו עם ברכת יום הולדת, בקבוק יין ושוקולדים. כל זה השתלב נהדר עם החבילה שהמשפחה המקסימה שלי שלחה לי עם "ערכת יום הולדת" שכללה שוקולדים, ברכות, נרות יום הולדת, מתנה, ואפילו בלונים וככה בחדר של המלון הם ערכו לי מסיבונת יום הולדת. באמת מקסימים!! תודה!

30/05 - המסע החוצה: בוליביה לא רצתה להניח לנו, כבר בערב שהגענו לקופקבנה נודע לנו שכל הדרך לגבול חסומה. ולכן, החלטנו למחרת בבוקר לבדוק את הנושא לעומקו ולראות מה עושים. לא לקח זמן רב להבין שאין שום סיכוי להגיע עם רכב לגבול, אז החלטנו ללכת !!! אחרי ארוחת בוקר, שכללה איסוף מודיעין לגבי הדרך מהמלצרית, ושליחת מייל להורים שאנחנו בחיים, ארזנו את התיקים ואת כל הציוד ויצאנו לדרך, 35 קילו על הגב. השלט ביציאה מקופקבנה הראה 8 קילומטר עד Kasani, עיירת הגבול. לא לקח לנו הרבה זמן להבין למה אי אפשר להגיע לגבול עם רכב, על כל הדרך היו מונחים גזעים ואלפי אבנים. כ-3 ק"מ אחרי היציאה מהעיירה פגשנו את המקומיים שהיו עסוקים בחסימת פס, שהוא מעבר חיוני בכביש, הם דרדרו אבנים למטה וכל העסק נראה מדאיג, אבל כפי שנאמר לנו הם לא עשו בעיות והיו די נחמדים כשעברנו. מאותה נקודה פגשנו עוד תיירים שהלכו כמונו ולכיוונים שונים, מצאנו כמה דרכי עפר שקיצרו לנו את הדרך בשליש אבל זה לא שינה את העובדה שכשהגענו לגבול היינו גמורים. במיוחד הכתפיים שלי, ב-35 קילו שום מערכת גב לא עוזרת.

 בגבול היו איתנו בסדר גמור ועברנו בקלות לתוך פרו. היינו יכולים להיות שמחים ומאושרים אילולא הפקידים בגבול הפרואני לא היו מאשרים את השמועות שכבר שמענו בדרך..., כל התחבורה בכל פרו מושבתת !!! אין נכנס ואין יוצא !!! לאאאאאאאאאא !!! ביאושנו החלפנו שוב למטבע חדש ולקחנו זוג ריקשות מחוברות לאופניים שלקחו אותנו למרכז העיר Yanguyo אבל מכאן... מי יודע מה יהיה. לפחות אנחנו לא בבוליביה יותר

.לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה

כתבות מומלצות עבורך על בוליביה

כתבות על חופשת סקי 2022

עקבו אחרינו לכל העדכונים החמים בארץ ובעולם