קבוצה בינלאומית בטיול לסלאר


 הגענו בצהרי היום לסוכנות הטיולים כדי לצאת לשלושה וחצי ימים של טיול בין מדבר המלח, לגונות, גייזרים ועוד. הטיול בסאלאר הוא אחד מהדברים היחידים שאני עושה שוב בטיול הזה שכן גם לפני 5 שנים עשיתי את אותו סיור. הסיבה לכך היא שמאוד רציתי שגם שרון תעשה את הטיול המדהים הזה, וגם ממש לא מפריע לי לראות את הנופים המדהימים האלה שוב, ועוד במחיר ממש נמוך (שישים דולר לשלושה וחצי ימים כולל אוכל ולינה). ידענו מראש שהסיכוי שהטיול יילך חלק ובלי בעיות הוא אפסי ולכן לא ממש הופתענו שכאשר הגענו בשעה היעודה אל הסוכנות מצאנו סוכנות סגורה (ועוד התרמילים שלנו היו בפנים...). שעה מאוחר יותר, כשבעלת הסוכנות הועילה בטובה להגיע וגם הג`יפ בא לביקור, יצאנו לטיול מוכנים להרפתקאות. איתנו בג`יפ יצאו שתי קנדיות חמודות, שכיאה לכל תייר שאינו ישראלי שילמו עשרה דולר יותר מאיתנו על אותו טיול בדיוק.

 עזבנו את אויוני (Uyuni) בדרכנו ליעד הראשון שנקרא בית הקברות לרכבות. מדובר על שטח מדברי מחוץ לעיר, שאליו הביאו בעבר את כל הרכבות שיצאו משימוש, ונוצר מקום מיוחד שבו באמצע המדבר מפוזרים קרונות, קטרים ובכלל קשה להסביר אבל יש שם הרגשה מוזרה כזאת, כאילו כל המקום רדוף ברוחות...מכאן המשכנו לכפר קטן שכל בתיו עשויים מבוץ. שם היינו אמורים לבקר במוזיאון המלח ולאחר מכן אצל כמה מומיות שנמצאו באזור. אך כמובן שהגיע השעה לפשלה השנייה - נגמר הדלק! זה היה קצת מפתיע בהתחשב בעובדה שיצאנו רק לפני פחות משעה, אך כשמדובר ביעילות וארגון בוליביאני אי אפשר להיות מופתעים. ישבנו ארבעתינו בתוך הרכב במשך כשעתיים בזמן שהנהג העיוור למחצה (נשבע לכם) יצא לשוטט בכפר בחיפוש אחר דלק למכירה.

 למזלנו לפחות היינו בחברה טובה וכך יכולנו להכיר את 2 הקנדיות שמטיילות כבר כמה חודשים בדרום אמריקה ולאחר שיחת הכרות של שעתיים חזר הנהג מרוצה עד השמיים שבידו כמה בקבוקים של דלק. כמובן שבעקבות השעה המאוחרת כבר פיספסנו את המוזיאון ואת המומיות ומיהרנו להגיע למדבר המלח - הסלאר. הסלאר הוא שטח מישורי עצום כגודל חצי ממדינתינו הקטנה וכל הקרקע שלו עשוייה ממלח גס. מלראות את השקיעה יכולנו לשכוח שכן ברגע שנכנסו לסאלאר החל לרדת מבול. לאחר חצי שעת נסיעה על המלח הגענו למלון המלח שבבעלות הסוכנות שאיתה יצאנו. מדובר במלון יחיד מסוגו בעולם שכן כל כולו עשוי מלבנים של מלח. בסיס המיטה עשוי מלח, הקירות עשויים מלח, הכיסאות, השולחנות, החלונות ובקיצור הכל! בגלל המיקום המובדד שלו אין במלון לא מים זורמים ולא חשמל אבל שכמגיעים לשם מגלים שהמחסור בקידמה מעניק קסם למקום...

מעבר לארבעתינו היו במלון רק עוד ארבעה תיירים (2 ארגנטינאים, גרמני ויפני). בתוך דקות מרגע הגעתינו כבר התחברנו כולנו ואכלנו ביחד ארוחת ערב מלוחה (מפתיע, לא?) רומנטית לאור נרות. במשך שעות ישבנו החבורה של השמונה מכל העולם. במקרים כאלה ניתן לראות את השוני בהתנהגות של כל אדם מחלק אחר בעולם. היפני מנומס ושקט, הגרמני רציני ואחראי, הארנטינאים משוגעים ומצחיקים, הקנדיות לא מספיק בוגרות לגילן וכמובן שהכי טובים בעולם הם הישראלים. מישהו מתנגד? את השקיעה הפסדנו בגלל הגשם אז על הזריחה לא הסכמנו לוותר. קמנו בשש בבוקר ולשמחתנו גילינו שמצד אחד הגשם הפסיק ומצד שני לאחר שירד גשם כל הלילה כל מדבר המלח הוצף, וכעת היינו מוקפים בשכבה של מים שיצרה לנו זריחה מדהימה עם השתקפות של כל ההרים מסביב. נותרנו מהופנטים ככל שהשמש הלכה ועלתה ומסביבינו התגלה לו עולם לבן מוצף במים.

לתחילת הכתבה

מדבר המלח ולגונות


אכלנו ארוחת בוקר וויתרנו על לחזור לישון - במקום זה התחלנו "בעבודה" של התמונות המיוחדות של הסאלאר. בגלל שמדובר על משטח מישורי לבן ניתן לעשות בסאלאר תמונות שיוצרות אשליות מצחיקות. לדוגמא, שמנו סיר על הריצפה, הלכנו אחורה ובתמונה נדמה כאילו אנחנו גמדים בתוך הסיר. התמונות האלה הם מסורת ישראלית ואין אף ישראלי שמגיע לסאלאר ולא יוצא עם כמה עשרות תמונות מהסוג הזה, ובגלל שהיינו רק שני ישראלים גייסנו את הקנדיות וביחד איתן צילמנו עשרות תמונות עם כל מיני אשליות מוזרות שאת רובן המצאנו בו במקום (אנשים עומדים על לשון, על הכתף, על הידיים וכו`). בצהריים הגיע הג`יפ לקחת אותנו להמשך הטיול. לשימחתנו, לא היה מדובר על אותו ג`יפ עם הנהג העיוור ולכן קיווינו ששאר הטיול יתקדם בצורה חלקה יותר. עם הג`יפ הגיעו עוד 2 בחורים ישראלים (ירון ואוהד) ויחד איתם היינו 8 אנשים דחוסים בג`יפ, 4 ישראלים, 2 קנדיות, נהג וטבחית.

המשכנו בנסיעה בסאלאר המוצף, מופתעים מהיכולת של הג`יפ הישן לשרוד נסיעה במים מלוחים שוודאי הורסים את הרכב. שעה מאוחר יותר הגענו לאי שנמצא באמצע הסאלאר ונקרא "אי הדגים". אין לי שמץ של מושג מה הקשר בין האי הזה לבין דגים, אך בלי קשר מדובר על אי מדהים שעליו מפוזרים מאות קקטוסים שיוצרים מחזה מרהיב של קקטוסים ענקיים על רקע המדבר הלבן ממלח. לא מדובר על סתם קקטוסים. חלקם מגיעים ליותר מ-12 מטר גובה, ולפי גודלם מחשבים שגילם מגיע ליותר מ1200 שנה!! אכלנו במקום ארוחת צהריים חמה שבישלה לנו הטבחית והמשכנו בנסיעה. בשלב מסוים עזבנו את הסאלאר והמשכנו בדרך עפר בוצית וקשה לנהיגה (וגם קשה לישיבה). זה כנראה החלק הקשה בטיול הזה - הנסיעות בדרכים הגרועות בתוך ג`יפ קופצני ועוד בצפיפות...לבסוף, לקראת ערב הגענו לאכסנייה באמצע שום מקום שם אכלנו ארוחת ערב, שיחקנו קלפים ונרדמנו מהר. את היום השלישי שלנו התחלנו ב-8 בבוקר. שוב טולטלנו בדרכים הגרועות עד שהגענו לאחר כמה שעות נסיעה לחמש לגונות יפיפיות. עברנו בין לגונה ללגונה נדהמים מהצבעים המדהימים של המים כמו כחול, אדום, לבן וירוק שנוצרים מהמינרלים שיש באיזור.

 בנוסף, בכל אחת מהלגונות היו להקות של פלמנגו ורודים שהוסיפו יופי לנוף המדהים שלעצמו. אכלנו צהריים באחת הלגונות ומשם המשכנו בנסיעה. עברנו בדרך איזור סילעי עם שפני סלע ולאחר עוד נסיעה קצרה הגענו לסלע מדהים בצורת עץ, דומה לסלע בצורת פטרייה שיש בארץ. מעבר לצורה היפה של הסלע, המיקום שלו, באמצע מדבר ענק עם הרים מושלגים ברקע יצרו תמונה עוצרת נשימה. משם נסענו שוב ליעד האחרון של אותו יום - אל לגונה קולורדה שזה בעצם אגם ענקי בצבע בורדו מדהים שגם הוא מלא בפלמנגו. מעבר לצבע הבורדו החזק של הלגונה יש בה נקודות לבנות (כנראה אשלגן) שיוצרים צבעים מדהימים ביחד. ליד הלגונה ישנו באכסנייה מזעזעת בעליבותה, ושוב העברנו את שיגרת הערב של ארוחה ואחריה משחקי קלפים.

את היום הרביעי והאחרון שלנו בטיול התחלנו ברבע לחמש בבוקר! קמנו גמורים מעייפות ובלי לאכול יצאנו בחשיכה אל היעד הראשון באותו יום - הגייזרים. על מנת לראות את הגייזרים צריך להגיע לפני הזריחה וזו הסיבה שיצאנו כל כך מוקדם. הגייזרים, שהם בעצם סילוני אדים ענקיים שיוצאים מהאדמה בגלל פעילות וולקנית, היו פשוט מחזה מדהים ומפחיד. ניסינו להתקרב אליהם כמה שיותר, אבל היה פשוט קפוא שם! הטמפרטורה הייתה הרבה מתחת לאפס שכן הגובה שם הוא כ-500 מטר מעל פני הים ועל אף שבאנו לבושים בכל פריט לבוש שהיה לנו עדיין היה קר מאוד ושרון פרשה מהר מאוד חזרה לג`יפ כדי לא לקפוא. בין האדים ובין בריכות הבוץ המבעבע יכולנו להנות מהזריחה השנייה שלנו בטיול. משם נסענו לאגם קטן נוסף שבשוליו יוצאים מים טרמליים חמים מהאדמה ולאחר בדיקות של הטמפרטורה, נכנסנו שלושת הבחורים לתוך המים החמים, נהנים ממעט דקות של חום כשהכל קפוא מסביב.

אכלנו שם ארוחת בוקר והמשכנו ליעד האחרון בעצם בטיול - לגונה ורדה - האגם הירוק. שם נפרדנו מהקנדיות שהמשיכו לצ`ילה וארבעתנו נהנינו מהמעט מקום שהתפנה בג`יפ. כך התחלנו בנסיעה זוועתית חזרה לאויוני שנמשכה יותר מ- 8 שעות. הדבר החיובי היה הנופים שבדרך. עברנו דרך מרחבים ענקיים ריקים מכל אדם, ובאיזור עם סלעים מדהימים והרים צבעוניים. בדרך גם עברנו בכל מיני כפרים קטנים שלא ממש ברור ממה חיים שם האנשים. לבסוף בשש בערב הגענו מפורקים לגמרי לאויוני, מזועזעים מהמחשבה שתוך שעתיים אנחנו עולים על עוד אוטובוס ל-10 שעות נסיעה ללה פאז (La Paz). שעתיים של המתנה הפכו ל-4 שעות כשהתברר שכיאה לבוליביה יש שביתה של כל התחבורה הציבורית. אין כמעט חודש בבוליביה שאין שביתות, חסימות כבישים, או עוד כל מיני דרכים להציק לאזרחים (ולתיירים). למזלנו, השביתה הסתיימה בלילה, מה שאיפשר את היציאה של האוטובוס בעשר בלילה. האוטובוס היה כמו טיול שנתי, שכן לפחות 70% היו ישראלים שניצלו את הפסקת השביתה כדי להגיע ללה פאז. רוב הנסיעה הייתה בדרך עפר מה שהקשה על השינה, אך לבסוף ב-8 בבוקר הגענו לעיר הגדולה והכי חשובה בבוליביה - לה פאז.

לתחילת הכתבה

הכרות עם לה פז


כל מה שאומרים על לה פז הוא נכון. עיר צבעונית ומיוחדת! חיפשנו מקום לישון ויחסית מהר מצאנו מקום נחמד. חלק ניכר של הישראלים הולכים למלון הישראלים - "הזאב" (El Lobo) שממוקם במרכז. אנחנו החלטנו לוותר עליו, על אף שהוא זול יותר מהמקום שבו ישנו. פשוט אחרי לינה בכל מיני חורים החלטנו לפנק מעט את עצמינו, ולה פז היא המקום האידיאלי לכך, שכן מלון נחמד עם שירותים, טלויזיה וארוחת בוקר עולה לשנינו עשרה דולר בלבד. בנוסף שמענו על כל כך הרבה ישראלים שחטפו קילקול קיבה בלובו, ואני עצמי חטפתי קלקול קיבה שם לפני 5 שנים. בלי קשר, אחרי שביקשנו מהם לשלם להם תמורת שימוש באינטרנט בעברית כדי להדפיס לכם כתבה, ונענינו בשלילה "רק לאורחי המלון", הבנו שכדאי שנמצא לעצמינו מקום נחמד יותר. התחלנו מייד לשוטט בעיר ולא להפתעתינו לא היינו הישראלים היחידים בעיר.

מעבר לעובדה הידועה שדרום אמריקה כולה מלאה ישראלים, לה פאז, או יותר נכון מרכז לה פאז היא פשוט עיר הישראלים. מסעדות וחנויות, מספרות ומכבסות שבכולם רשום בעברית, מדברים בעברית או בבעלות ישראלית. בקיצור, המצב, לפחות לדעתינו, לא כל כך נעים. אתה מנסה לצאת לטיול בחו"ל ואתה בסופו של דבר מרגיש כאילו אתה בארץ, רק עם תוספת של כמה אינדיאנים וקילקול קיבה. אני מאמינה שלכמות האדירה של הישראלים פה יש יתרון אחד בכל זאת וזה ההנחות במחיר בכל מקום. פשוט ידוע שבכל מקום שבו יש ישראלים יתנו לכם הנחה רק בגלל שאתם ישראלים, ואילו האירופאיים תמיד יקבלו מחיר גבוה בעשרה או עשרים אחוזים. אבל בכל זאת, אני וגם עידן ממש אוהבים את לה פאז.

 עבור אלה שלה פז זרה להם אני חושבת שההגדרה הטובה ביותר לעיר תהיה - שוק אחד ענק. כבר הזכרתי בעבר שקניות אני אוהבת לעשות בשווקים ולא בקניונים, שכן שם הכל יותר פשוט, אוטנטי וזול. מעבר לזאת, לה פז כל כך צבעונית ומלאה תרבות שאותנו היא ממש מושכת. הדוגמא הכי טובה לתרבות השונה פה היא מה שקרוי בפי הישראלים - "שוק המכשפות" שם מוכרים במרכז העיר כל מיני עשבים, אבקות ואפילו חיות מפוחלצות ומיובשות, כשהבולט ביותר מביניהם הוא עובר לאמה מיובש...ברוך הבא ללה פאז!

אחרי סיבוב קצר בעיר הלכנו לדואר על מנת לקחת לעצמינו חבילות שהורינו שלחו לנו מישראל. לפני כחודש וחצי, כשהיינו בקרנבל בברזיל, החלטנו לבקש מההורים שישלחו לנו מעט ממתקים מישראל, וכעת לאחר חודש וחצי של הזלת ריר הגיע הרגע שלו חיכינו. הגענו לדואר ולא האמנו למראה עינינו. ביקשנו שישלחו לנו קצת במבה וביסלי וזהו, ובמקום זה שרון קיבלה חבילה ענקית של חמישה וחצי קילו ואני עוד שניים וחצי קילו! כלומר הביסלי והבמבה שלהם חיכינו גדלו והפכו לשמונה קילו של במבות, כל סוגי הביסלי, שוקולדים, סוכריות, עוגיות, מסטיקים, ופלים ומה לא?! יכולנו לפתוח חנות ממתקים עם הכמות שקיבלנו, וכעת מעבר למוצ`ילות ענקיות נצטרך לסחוב גם 8 קילו של ממתקים איתנו...אבל לא תשמעו אותי מתלונן...

 לאחר טעימות מכל אחת מהחבילות יצאנו שוב וטיילנו ברחובות המשופעים של העיר. על אף שכבר היינו במקומות גבוהים יותר מלה פאז (שגובהה 3500 מטר), בעליות שעשינו בשיטוטים בעיר הרגשנו ממש את המחסור בחמצן, יותר מבכל מקום אחר. עם כל כמה מטרים של עלייה נאלצנו לעצור ולהסדיר את הנשימה ואת הדופק שדפק כמו משוגע. כל כך מוזרה ההרגשה הזאת כאילו כרגע רצנו כמה קילומטרים כשכל מה שעשינו זה לעלות במדרגות או ללכת כמה מטרים מהר.

לתחילת הכתבה

קניות ושיטוטים בעיר


ביום שלמחרת התחלנו את הספורט הלאומי הישראלי - קניות. מסביב לאיזור המלונות מפוזרים מאות חנויות ודוכנים שמוכרים כל דבר אפשרי לתיירים. הקנייה הכי פופולרית של הישראלים פה היא הפליזים. יש כאלה שקונים עשרה ויותר כדי לשלוח לארץ, ובנוסף ניתן למצוא פה כובעים, בגדים מקומיים, מעילי עור, עבודות יד ומה לא? גם אנחנו, כמו כל השאר, נדבקנו במחלת הקניות ובמשך שעות בימים הבאים שוטטנו בכל דוכן אפשרי, מוסיפים לעצמינו משקל למוצ`ילה שכבר מזמן עברה את קצה גבול יכולת הקיבולת שלה. אבל לעומת טיולים קודמים ולעומת הרבה ישראלים אחרים, אנחנו החלטנו שהאנשים שיקבלו מאיתנו הכי הרבה מתנות יהיו... אנחנו! החלטנו שכשמדובר בנו נקנה פשוט מה שמתחשק לנו בלי הגבלה. הרי הטעות שכבר עשיתי בעבר הייתה לקנות מתנות לכל העולם ובסוף הייתי נשאר עם השאריות. אז מספיק! אנחנו הם אלה שמטיילים ואת עצמינו נפנק!

כך העברנו לנו את הימים הארוכים בלה פאז. ממש נהנינו לטייל ברחובות, לגעת, לראות, להריח את העולם המיוחד והשונה הזה. מיותר לציין שבתור בחור, קניות זה לא בדיוק התחביב הגדול שלי, ובארבעת הימים בלה פאז מיציתי את אנרגיית הקניות שלי לעשרים השנים הבאות. כל דבר שרוצים לקנות בלה פאז נמצא בשוק. ליתר דיוק מה שקורה בעיר הזאת זה שהחנויות "נשפכות" לרחוב ובדרך כלל אין כמעט מקום לזוז במדרכות ולעיתים המוצרים מונחים אפילו בכביש! כך שלהולכי הרגל אין ברירה אלא ללכת לפעמים באמצע הרחוב בזמן שהנהגים הבוליביאנים המשוגעים מנסים לדרוס אותך...

 הסיבה המיוחדת שחיכינו לה בלה פאז הייתה הגעתה של אמא שלי! כן כן, למי שלא זוכר ההורים שלי מתגוררים בצ`ילה ואמא שלי שאוהבת מאוד תרבויות מיוחדות החליטה שהיא מפנה לעצמה שבועיים ומצטרפת אליי ואל שרון. שנינו ממש חיכינו בקוצר רוח להגעתה. כבר חמישה חודשים שלא ראינו אותה וממש שמחנו לשמוע שהיא מצטרפת אלינו לטיול.ביום שלמחרת קמנו בבוקר והלכנו למרכז העיר לקחת מיניבוס לשדה התעופה כדי להביא את אימי, כאשר הופתענו לראות שבמרכז העיר מתקיים מרתון! אולי לרוץ זה נורמלי בשאר העולם, אבל בלה פאז שלעלות במדרגות נראה כמו ריצת מרתון, אז לרוץ באמת... לא חשבנו שמישהו שפוי יהיה מסוגל לעשות את זה. בשדה התעופה הייתה פגישת איחוד מרגשת. אחרי כל הנשיקות והחיבוקים חזרנו מהר לעיר וטיילנו יחד בכל האתרים שאני ושרון כבר הכרנו מארבעת הימים שלנו בעיר. ביום שלמחרת חזרנו שוב אל שדה התעופה, אך הפעם לטוס בעצמינו, ולא סתם טיסה אלא טיסת המוות!!! אבל על כך בכתבה הבאה.

לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה