ירוק בעיניים - סוף חלק שני

רועי בכתבה שכולה חוויות וסכנות בבוליביה. מ'דרך המוות' לקורויקו הוא עובר לקרבות עם יתושים ופיראנות בפמפאס, ומסיים בטיול מאתגר במיוחד לאורך נהר הבני.
רועי גמר
|
שמור לעצמי
תמונה ראשית עבור: ירוק בעיניים - סוף חלק שני

תמונות קצרות מלה-פז

על הכתיבה שלי:
ארבעה חודשים, 18 כתבות, יומן אחד. כ-300 עמודים. 19 שורות. אני כותב בנסיעות, בהמתנות בתחנות אוטובוס, ברבע שעה הפנויה הזאת לפני השינה. לרוב אין לי זמן אפילו לקרוא מה אני כותב. לא מדובר כאן על טיול קצרצר. על כתבה בודדת ל"מסע אחר", "טבע הדברים" או "נשיונל ג`אוגרפיק" שעובדים עליה חודשים. מדובר על כתיבת זמן אמת- תוך כדי. וזה לא קל תמיד, אבל אני מאוד נהנה מזה. מה שכן, אם היה לי יותר זמן לערוך, לשכתב ולחשוב על מה אני כותב לעזאזל, אני בטוח שהכתיבה היתה טובה יותר. אבל זה מה שיש. מה שכן - אני בטוח שמי שיקרא את הכתבות האלה ידע בדיוק מה מצפה להו ומי שיקרא אותן אחרי הטיול יבין גם למה כתבתי את מה שכתבתי. למה לעזאזל לכתוב על משחקי קלפים, נסיעות אינסופיות, ארוחות בוקר\צהריים\ערב, מפגשים, גניבות, על דברים שכביכול לא מעניינים אתכם? כי הם כן מעניינים אתכם. אתם פשוט עוד לא יודעים כי עוד לא הייתם פה. אבל זה הטיול. אחד לאחד.

על אהבה וגעגועים:
שכחתי את מחזיק המפתחות שלי עם התמונה של המשפחה והחברה בפוטוסי. חשבתי שאני משתגע. מדהים איך חפץ כזה קטן בטיול כה גדול יכול להיות כזה חשוב. עכשיו אני ממש מבואס. חבל. כזה חפץ קטן!!!

על הבחירה:
לקחת או לא לקחת. שנייה כן, שנייה לא. תרופת הלריאם נגד מלריה עמדה כנגד עיני. להסתכן או לא? ומהי בכלל הסכנה הגדולה יותר? שלושה ימים לקח לי להחליט. החלטתי לא לקחת. טיפשי? נחיה ונראה. גם אתם תעמדו מול ההחלטה הזאת. היא לא פשוטה במיוחד.

על העיר:
לה פז היתה עיר מדהימה. זה הרושם שקיבלנו ביום הבודד שהיינו שם. כולה שוק אחד ענק. לא ממש טיילנו, בסך הכל באנו כדי לעבור לג`ונגלים. מצאנו סוכנות כדי "לעשות" איתה את "דרך המוות" באופניים. וגם עשינו הרבה קניות והזמנות של פליזים כמתנות למשפחה (אני אישית לא). על לה פז נספר כשנחזור מהג`ונגלים.

על הפשע:
ישבתי באינטרנט בעברית בלה פז מול הלובו. במשך 3 שעות שמעתי מסביבי סיפורים על כל מגוון הפשע האפשרי, טרי, מהשבוע האחרון. אבל אני לא יכול להסביר את זה...אני מרגיש כאן בטוח. יותר מברזיל זה בטוח. רק צריך לפקוח עיניים ולהיות יותר חכמים מהם. זה עצוב לדעת שיש כאן פשע, אבל בהתחשב בעוני זה לא מפתיע ממש. אז קבלו את זה בהבנה. הבוליבאנים לא אנשים רעים. זה המצב שרע.

על המוות:
 ראיתי את הסרט Kingdom of Heaven כאן בלה פז. חבורות של אנשים בירושליים, שרוצחות אחד את השני על סיבות טפשיות. לרגע לא הצטערתי שאני כאן לא שם, גם אחרי 1000 שנה. אבל כנראה זה טבוע בנו הישראלים להתגרות במוות. הרי לחיות בארץ זה התגרות מסוימת בעניין. רפטינג, צניחה, בנג`י, סקי אופניים ועוד ועוד. אין לנו גבולות. הסיכון אמנם מחושב אבל תמיד קיים. אפילו לרדת את דרך המוות במהירות ממוצעת של 50 קמ"ש כבר לא הזיזה לנו...אם זה יבוא, זה יבוא!!!

לתחילת הכתבה

דרך המוות עד רורנבקה

על הקצה:
La Cumbre, הפסגה, הנקודה הכי גבוהה בדרך בין Coroico שביונגאס לבין לה פז. מאות רוכבי אופניים מתארגנים לירידה של דרך המוות. רובם כבר לובשים את מיטב הציוד ואת חולצות I Survived the Death Road, עוד לפני שבדקו אם האימרה נכונה עבורם. גם אנחנו היינו ביניהם, מקרקרים סביב הואן, בודקים שבלמי הדיסקים שקיבלנו באמת עובדים ועוצרים את האופניים.. ואז המדריך אמר Vamos!! ויצאנו לדרך. קצת דיווש עד לאוכף ואז התחילה הטיסה למטה. מה זה לטוס. זה היה יותר כמו טיול אופנועים מאשר אופניים. שמרנו על כ60 קמ"ש כשהמדריך משתדל להוביל. מסביב הפסגות היו אפופות ערפל ועמק ענק נפרס עד קצה האופק כשהדרך מתפתלת במורדו. אבל זאת דרך המוות הידועה לשמצה? איפה דרך ואיפה מוות? כביש רחב שנופל עם מדרון שנופל בשיפוע לא נורא לתחתית העמק. עקפנו משאיות מימין ומשמאל כשמדי פעם עצרנו לצמצום פערים והתרשמות מהנוף. אחרי שעברנו במנהרה ניתנה לנו הזדמנות להרגיש את הגבהים ואת השפעתם.

הרגע שבו הדרך שינתה במפתיע את הזוית משלילית לחיובית היה נוראי. היה לנו את הרושם המטעה שכל הדרך אמורה להיות בירידה אבל מסתבר שבאמצע יש עלייה שהיא האמא של כל העליות. כמעט נחנקתי ואת הפליז שכיסה את גופי הקפוא לשעבר זרקתי לואן המלווה. קצת אחרי שסיימנו את העלייה הגענו לצומת דרכים. כיוון אחד היה חסום ורק דרך עפר צרה שהובילה לתוך הערפל היוותה אופציה להמשך. אז לקחנו אותה. ושם זה התחיל. עד שקצת יררדנו בגובה כל מה שראינו היה דרך עפר צרה שהקצה שלה מוביל לעבר הלא ידוע. אבל כק"מ אחר כך כשיצאנו מחוץ לערפל ראינו שהכל השתנה. את עשביית ההרים החליפה צמחייה טרופית (מורדות האנדים הידועים גם כיונגאס הם תחילת הג`ונגל) ואת הכביש הרחב החליפה דרך עפר ברוחב 5 מטר ואת המדרון המשופע עם נפילה מאוד ארוכה לעמק שאת תחתיתו לא רציתי להכיר. הנסיעה הזאת לאורך הדרך המתפתלת כשכל סיבוב יכול להיות אותו סיבוב שבו הברקסים יכשלו בעבודתם היתה חוויה בלתי נשכחת. אחד מהדברים הכי כיפיים שעשינו בטיול באחד האזורים היותר יפים. נכון- הידיים הולכות מהרעידות, האנרטאות לזכר ההרוגים לא מעודדות, המשאיות כמעט מעיפות אותך לתהום ומפלים יפהפיים שנופלים על הדרך מרטיבים אותך בשפע - אבל עדיין - פשוט אדיר!!!!!

לקח לנו כ-4 שעות להגיע ל-Coroico הכפר שבקצה והגענו ראשונים מכל הקבוצות. ברוך כמעט עף לתהום, רונן (ישראלי שהיה איתנו) התרסק ולי נאלצו לכרות את הידיים, אחרי שהכאב מהרעידות היה כבר בלתי נסבל, אבל לא הצטערתי לרגע. באמת רכבנו כמו מטורפים. ב-Coroico נרגענו על הבריכה של מלון Don Quijote עם ארוחת צהריים טובה. התוכים במקום העלו ויכוח שהתחיל עוד ב-Cafayate על תכלית הצייד בג`ונגל והצדדים היו מאוד ברורים: שבי רצה לרצוח חיות בג`ונגל ואני וברוך לא היינו מוכנים. והקרע רק הלך והעמיק.

Rurrenabaque:
Coroico, באמצע היונגאס היתה מאוד נחמדה אבל לא היתה לנו כוונה להשאר בה. הנוף של ההרים הגבוהים מכוסי יער הגשם היו מאוד יפים אבל לבהות בהם במשך 3 שעות בזמן שהאוטובוס איחר לא היה ממש לעניין. זה לא שזה לא היה עדיף על הנסיעה עצמה שבקלות מקבלת את תואר הנסיעה הכי נוראית עד כה בדרום אמריקה. ההתחלה נתנה לנו הדגמה טובה מאוד לאיך זה שדרך המוות נקראת דרך המוות, כי השעתיים הראשונות לכיוון הג`ונגל לא היו טובות בהרבה ממה שעשינו באופניים. ואחר כך כבר נהיה חושך ואלוהים יודע מה עברנו.

בבוקר אחרי 14 שעות של סירחון, צפיפות ונסיונות נואשים לישון הגענו חצי מתים לעיר הג`ונגל. ההתמקמות הייתה פשוטה - המלון הראשון שראינו היה הנבחר. התרסקנו לשינה טובה ואז יצאנו לחפש סוכנות בשביל הפמפאס. למען האמת שמענו המלצות על הסוכנות של המלון בו ישנו ומה שהם הציעו לנו נשמע טוב אז הלכנו על זה. המשך היום היה תערובת של אכילת שום (נגד יתושים - לא עוזר), שתיית מיץ תפוזים (גם נגד יתושים - לא עוזר אבל מאוד זול וטעים) וחיפוש אחרי תרסיס העל נגד יתושים בדרום אמריקה: OFF!!!! (יתקדש שמו).

 מעבר למערכה נגד היתושים התנהלה מערכה שלנו נגד שבי שהיה תקוע באיזו עקשנות לא ברורה על רצונו לצוד ולאכול תוכים וחיות אחרות בג`ונגל. וזה נגמר בפשטות מוחלטת. החלטנו להיפרד משבי אחרי הג`ונגלים. השילוב של עניין זה ביחד עם יחסי האנוש שלו שלא נכנס אליהם כאן ונמאס לנו מהם לחלוטין הכריעו את הכף.

לתחילת הכתבה

סכנות בפמפס

אל תוך הפמפאס:
אפילו עשרות סירות הקאנו האחרות שראינו במעגן סמוך לכפר Santa Rosa, כפר הגישה לאזור הפמפאס של נהר Yacuma לא הצליחו לפגוע בהרגשה שזה הולך להיות כיף מאוד. Negro, שהיה המדריך שלנו (והוא פשוט מעולה), העלה אותנו בזרזות לסירת הקאנו הענקית וככה יצאנו 4 ישראלים, 3 דרום אפריקאיים ואנגליה אחת לכיוון אתר הלינה, 4 שעות במעלה הנהר. השייט היה מענג. לא היה יתוש אחד ולרגע חייתי באשליה שכל עניין היתושים זאת סתם המצאה ישראלית. יתושים לא היו בהתחלה אבל חיות רבות אחרות כן. המוני סוגי ציפורים וגם דולפינים ורודים ואפורים היוו חלק מהנוף הראשוני.

בשלב מסוים הסירה נעצרה. נגרו התקרב לשיחים בגדות הנהר, הוציא בננות והתחיל להשמיע ציוצים מוזרים. לא לקח יותר משנייה עד שמתוך השיחים הוא קיבל תשובה וכעבור שנייה נוספת עשרות קופי שנאי קטנטנים התחילו לקפץ על השיחים מסביבנו כשהם מטפסים על נגרו כדי לקבל בננות וברגע שהיה בידינו גם קצת מהפרי הנפלא, גם עלינו. אבל קופי הסנאי היוו פסיק קטן מכמות הקופים שראינו בהמשך הנהר. על לא מעט עצים ישבו להם קופים מזנים שונים (בעיקר Howler). אבל הזן הללא ספק המעניין ביותר שראינו באותו יום היה העצלן (Sloth) מעין קוף עם ציפורניים ארוכות שכמו שמו כן הוא - עצלן. חי לו על העץ, בקשוי זז וישן רוב היום. קצת לפני ההגעה למחנה, נחש מים ירוק חצה בפיתולים את המים לפנינו מגדה לגדה. לא אנקונדה אבל לזה הוקדש זמן למחרת עם סיכויים אפסיים לאיתור. ואז הגענו למחנה שהיה מורכב ממספר בקתות ומטבח. במהירות פרקנו ציוד וישר חזרנו לסירה כדי ללכת לראות שקיעה בפמפאס וגם...לחפש ולתפוס תנינים.

בואם של היתושים:
זה לא לקח יותר מרבע שעה עד שמצאנו את עצמנו בפמפאס של אזור המחנה שלנו, שטח ההצפה. לשקיעה עצמה לא הספקנו להגיע בזמן אבל הצבעים של האדומים שהשתקפו במים השחורים נתנו למקום קסם שלא דמה לשום דבר שראינו עד כה. ואז הם באו!! היתושים. צרחות אימה של דרום אפריקאים לא מוכנים. הרגשתי כמו בפרסומת לסנו, די והאמנתי שלא יכול להיות יותר גרוע (כמה טעיתי....). אבל למזלנו הרב היה לנו OFF הרבה OFF. ואחרי שיכשוך קצר בנוזל הזה היתושים לא נגעו בנו יותר. זה היה מדהים. חובה!!!! בינתיים, כשבהיסטריה מסוימת, נמרחנו ב-OFF, האדום נעלם בשמיים וכל מה שנשאר היה השחור...ספק מחושך, ספק מהיתושים. כל הפנסים נדלקו וככה לאט לאט הקנו שט לו בין העשביה בחיפוש אחרי אותו החזר אור אדום מעין התנין.

הראשון שזיהינו הספיק לברוח, אבל לשני כבר לא היה מזל. נגרו, מומחה התנינים(עם האצבע החסרה), נלחם איתו במשך 5 דקות כשאנחנו יושבים ולא זזים בצידה השני של הסירה. חתיכת מלחמה שבסופה היה לנו תנין באורך מטר וחצי בתוך הסירה. ממש ריחמתי עליו, במיוחד כשהחזקנו אותו בידינו והצטלמנו (איזו צביעות...). לא קל אני חייב להודות. המדריך השאיר את התנין בקצה הסירה ושטנו איתו כדי להביא אותו לקבוצה אחרת ששטה איתנו והיה להם פחות מזל. לאחר ביצוע העברה מוצלחת חזרנו דרך הלילה מואר הגחלילות עד למחנה ושם לאחר נסיון נואש לאכול את ארוחת הערב ללא חרקים ברחנו למיטות ויותר מכך...לכילות.

היתושים נשארים:
 למחרת בבוקר, חצי שעה מהמחנה, יצאנו לחפש אנקונדות בסבך. מראש נאמר לנו שהסיכוי אפסי מכיוון שהמים עדיין לא ירדו. וככה לבוש במיטב ציוד הגשם שלי (מומלץ מאוד - לא חדיר ליתושים) נכנסתי בעקבות האחרים לתוך הבוץ והעשבים של הפמפאס. עכשיו את צריכים לעצום עיניים ולדמיין את זה טוב. חבורה של אנשים מתפזרת בתוך ביצה. המים מגיעים לברכיים ולפעמים הבוץ גם. מאות אלפי יתושים תוקפים. מוות. שבי צורח כמו ילדה קטנה, האנגליה מכסה את הפנים בבוץ כדי להרחיק אותם ורק אני מת מחום בתוך חליפת הכוורן שלי אבל צוחק על כולם בזמן שמאות יתושים מכסים את גופי אבל לא מצליחים לחדור את ההגנה. אנשים - סיוט - תהיה המילה המתאימה כדי לתאר את החוויה המעניינת הזאת. בקרוב במסלול סיירת מטכ"ל. את ברוך לדוגמא נאלצנו לחלץ שוב מהבוץ בו נתקע. כנראה החוויה בטורס דל פיינה לא הספיקה לא. אנקונדות כמובן לא איתרנו אבל כן חטפנו עקיצות בגודל שלהם (את המצח של שבי היה לדעתי צריך לתרום למדע). בקיצר- מי שלא הלך לחפש אנקונדות בפמפאס - לא ידע יתושים מימיו. בהצלחה!!!

עוד קצת פמפאס:
להיכנס לשחות עם הדולפינים היתה חוויה מאוד כיפית ומיוחדת אבל גרמה לי לתהות האם אנחנו פשוט מטומטמים. הנהר\אגם שורץ פיראנות, האזור היה זה שתפסנו בו תנינים לפני פחות מ-24 שעות ובדיוק כשהגענו זכינו לצפות במלחמת דולפין-נחש כשהנחש שהיה תקוע בפה הדולפין לא שרד זמן רב. אבל אנחנו לא ממש מטמטמים כי הדולפינים הנחמדים, כך שיערנו, הגנו עלינו ולשחות במי הנהר החומים כשלהקה של דולפינים סביבך הייתה חוויה בלתי נשכחת. המשך הטיול הפמפאס היה ברובו חיפוש חיות. אפשר לציין תוכנים, תוכי ארה צהובים-כחולים, ג`בירו (ויסלחו לי הקוראים אם טעיתי בשם) עוף הביצה הגדול ביותר באזור בצבע שחור-לבן וגם חבורה של קאפיברות, המכרסם בגדול בעולם, כהצלחות העיקריות. קופים כבר לא ממש עניינו ואת הדרך בחזרה ביום השלישי בבוקר כבר די ישנו ( היינו עייפים - קמנו לראות את הזריחה). ולסיכום- אם אתם מגיעים בעונה שבה הפמפאס עדיין מוצפים במים מספיק בהחלט יומיים של טיול.

העולם יחלץ לעזרתך!
 העולם יחלץ לעזרתך. נקודה. קשה לי להסביר את זה. אבל אני מרגיש את זה כאן בטיול בכל צעד שאני צועד. מזל? כל מבוי סתום כמעט תמיד נפתר איכשהו. וככה זה היה גם בחזרה מהפמפאס. עם שבי לא רצינו לצאת לג`ונגלים, סשה עמד לחזור ללה פז ואנחנו היינו צריכים לפחות עוד בן אדם אחד כדי שאיזושהי סוכנות תוציא אותנו לג`ונגלים. לפי עובדת הסוכנות אף בן אדם לא נענה למודעת חיפוש השותפים שהשארנו לפני שיצאנו לפמפאס. היינו קצת מאוכזבים. נכנסנו עם הציוד חזרה למלון וחשבנו מה לעשות. חבורת ישראלים התנודדה במקום והתחלנו לספר להם איך היה בפמפאס. כשבאיזשהו הקשר ציינתי את המילים "5 ימים בג`ונגלים" התנפלו עליי מתוך אחד החדרים עוד שני ישראלים. בקיצר מצאנו שותפים אבל זה לא הספיק לעולם כי בדיוק רבע שעה לאחר מכן הגיעה אלינו לחדר בחורה בשם מיכל ושאלה: "אתם ברוך ורועי?". תוך חצי שעה מהחזרה יצרנו קבוצה של 5 אנשים לפמפאס. אני לא אלאה אתכם בדיונים הקדחניים שלוו לארוע שהיו מינימום כמו ישיבות קבינט של הממשלה אבל בסופו של דבר הוחלט לצאת במורד נהר Beni ל-4 ימים לאחר נסיון כושל לדחות את הטיסה חזרה ללה פז שהוזמנה עוד ביום הראשון בעיירה ובעיות עם זמינות המדריכים. וכך לאחר עוד יומיים שרופים בעיירה החביבה, שנעו בין התנדנדות על ערסל להתנדנדות על ערסל, יצאנו סוף סוף לג`ונגל. אמן.

לתחילת הכתבה

שיט בנהר הבני

הנחיתה בנורמנדי:
בבוקר היציאה נפגשנו עם רנה המדריך בנמל של העיירה ולאחר קצת קניות לטיול יצאנו לדרך. חוץ מאיתנו היו על סירת הקאנו עוד מספר נפשות: רינה הטבחית, מארק אנטוניו, בנה הצעיר ותינוקתה מיכל (על פי הצעת מטיילת ישראלית שהציעה לה את השם). במשך 3 שעות שטנו צפונה במורד הבני עד למחנה. השייט היה שונה מאוד מהפמפאס. לעומת ה-Yacuma השקט והצר, הבני היה רחב ובעל זרימה מהירה. חיות לא היו בשטח וגם ציפורים בקושי. המחנה היה ממוקם בקרחת יער כ-50 מטר מגדת הבני הבוצית ולקח לנו בדיוק דקה לקלוט את אווירת הג`ונגל - מליוני צרעות, נמלים, יתושים, זבובים וכל חרק שניתן להעלות על הדעת הקיפו אותנו. אבל בתור התחלה לא נגעו יותר מדי.

הביקור בכפר האינדיאני Puerto Salinas, שבא בעקבות ארוחת הצהריים היה פגישה מוזרה עם אנשים מקומיים שהחיים שלהם כל כך שונים מכל מה שאנחנו מכירים או מבינים. וכמו הילדים שלהם שעיקר העיסוק שלהם הוא לשכשך במי הנהר גם אנחנו רצינו לשחות. אז הלכנו לחוף ונכנסנו דרך הבוץ החום לתוך המים של הנהר. כמו נגרו, גם הוא שכנע אותנו שהבני בטוח לחלוטין (על אף שיומיים אחר כך הוא סיפר לי על כרישי מים מתוקים יומיים-שלושה במורד הנהר). רנה היה מאוד לחוץ מעניין היתושים אז לא שחינו זמן רב וכשהגענו לחוף, כשהשמיים מאחורינו מוארים בצבעי שקיעה מדהימים, התחושה הייתה שאנחנו נוחתים, כמו האמריקאים בחוף נורמנדי ושעוד שניה אויבינו הרעים החרקים הולכים לפתוח בקרב איום ונורא. ואכן כך היה.

דיאלוג עם יתוש:
הלילה הי סיוט. לחלקנו. אני ישנתי ערום בחום הנורא ונהניתי אבל הכניסה לכילה היתה אקט מפחיד במיוחד. אני לא מצטט אבל זה נשמע בערך כך (ותסלחו לי על הקללות):
(חושך...פנס נדלק באפלה)
מהצד השני של הכילות, אבי: "בני זונות! בני זונות! בני זונות! יש לי צרעות בכילה!
(אני מסתכל מסביבי, רגוע עדיין, אבל אז קולט את הראשונה מתוך ה-5 שעמדו לתקוף תוך רגעים: "נריה! תעזור לי! תעביר לי משהו קשה! מהר! מהר!!!!!!"
נריה בשאננות מבחוץ: "מה זה משהו קשה?"
אני: "לא יודע!!! משהו!!!! (בינתיים אני מוצא את בקבוק ה-OFF הקדוש ומתחיל להכות בהם ללא רחם, כשצרחות האימה של מיכל מתחילות להישמע ברקע).
צרחות. דממה. צרחות. דממה. רעש. הצרעות מתות.
אבי: "אוי אלוהים!! איזה סיוט!!!" (בינתיים נריה נכנס לכילה ומגלה חברים חדשים שגורמים לו לזעוק בקול רם)
מיכל: "איזו שואה!! עוקצים אותי יתושים!! עוקצים א ו ת י !!!"
אבי: "אל תשווי בכלל לשואה!!!... כאן זה הרבה יותר גרוע"
נריה: "העיקר רשמתם בלי צייד במודעה שלכם! זה יותר גרוע משבוע מלחמה בח"יר. אני מבחינתי רוצה לחזור! עזבו אתכם מהכסף!"
יתוש: זזזזזזז (מכה...הזמזום נדום)
עוד יתוש: זזזזז (עוד מכה. שקט)
אבי: "מאיפה כל היתושים האלה מגיעים" (אני מאיר עם פנס מסביב ומגלה חור עצום בכילה שחמק מעיניי עד כה).
מיכל העבירה לי פלסטר שאיתו סגרתי את החור. הקללות והמכות המשיכו עמוק לתוך הלילה כולל הקפצות מזעקות אימה של אבי שהיתושים אכלו אותו בחיים. אני ישנתי יחסית טוב. או במילים אחרות: טוב! אאא...
אז ברגעים כאלה חשוב שתהיו חזקים ו...נדבר בבוקר!

כשהשמש הפציעה על אזור הקרבות רק בירכנו שהסיוט עבר. עמוד השחר עוד לא קם חצי פלוגה שכבה בדם. נריה כבר הכריז סופית שהוא מבחינתו חוזר לרורהנבקה ולא משנה הכסף. אנחנו רצינו לראות ג`ונגלים. וככה בשעות הבוקר המוקדמות עלינו על הסירה עם רנה ויצאנו לתוך היער.

אל מעמקי היער:
שבע שעות הלכנו בג`ונגל. מה להגיד? הרבה עצים. מי שחושב שרואים חיות שם - טועה. מה שכן רואים זה המון סוגים של צמחים- מעצים לרהיטים, פירות, תרופות, חפצים, מים או בקיצור לומדים פחות או יותר ממה אפשר לחיות ולשרוד בג`ונגל. בזמן זה גם רואים ומרגישים הרבה מאוד חרקים. רובם על הגוף שלך מוצצים את הדם. חוויה מעניינת נוספת ומעוררת במיוחד היא לחטוף נשיכה מנמלת אש (יימח שמה) אחת מהחוויות הכואבות של הג`ונגל. ברוך זכה להכרות קרובה עם זן זה.

אחרי שבע שעות התחיל עוד סיוט - גשם. הספקנו להכין את המחנה ואז זה פגע. זה לא נמשך זמן רב אבל זה היה ממצה. הודות לעובדה שלא היה גשם גם יצאנו (החזקים בינינו) לטיול לילי ביער. הפעם היתושים עטו עלינו כמו ציפורי טרף ואכלו אותנו חיים. אבי העדיף את זה על שהייה בכילה. חיות לא זיהינו אבל מה? היה שווה לצאת, הודות לצפייה בתולעת היפה שראיתי בחיי- זוהרת בחושך עם 5 נקודות ירוקות זוהרות בכל צד וראש אדום זוהר. מדהים. ואז התחיל עוד ליל עקיצות וכיף בכילות. כמו שנאמר: הג`ונגל צריך לנשוך אותך כדי להכיר אותך!

נסיגה בהולה:
 היומיים הבאים לא היו מעניינים יתר על המידה...עשינו שייט רפסודות (נטשנו את הרפסודה לתוך המים אחרי 5 דקות אחרי שמליון טרמיטים הציפו את הסיפון מתוך העץ), הלכנו לדוג (רק המדריך הצליח לתפוס משהו נורמלי) ויצאנו ביום האחרון לעוד סיבוב ביער - מה אני אגיד...עוד עצים. בקיצר רק בירכנו כשראינו את הבתים של רורנבקה בסוף אותו יום. אין מה להגיד - הטיול בג`ונגל הוא קשה. נקודה. אבל יותר קשה היה היום וחצי הבאים והמלחמה עם חברת אמסזונס שמוציאה את הטיסות ללה פז. עקב הפגנות שהיו מספר ימים קודם לכן ב-17 למאי בלה פז וקצת מזג אויר גרוע, חבורת הליצנים האלה עשו כל כך הרבה בלגאן עם רשימת הטיסות שרק כעבור יום וחצי בצהרי ה-20 למאי הצלחנו לצאת משם. הייתי כל כך בעצבים מחבורת המטומטמים האלה שלעלות על המטוס היה רגע כל כך מענג שקשה לתאר את זה. והטיסה... איזה נוף!!!!!!!! כל הג`ונגלים, היונגאס וה-Corillera Real נפרסו מתחתינו עד הנחיתה המיוחלת ב-El Alto. היינו קצת מבולבלים כי למען האמת היו לנו (ויש לנו עדיין ברגעי כתיבה אלה ממש) מה לעשות בהמשך...כלומר לאיזה טרקים לצאת כאן בבוליביה. אבל על החלטות וביצועים....בפעם הבאה. חוזרים לטרק.

לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה

כתבות מומלצות עבורך על בוליביה

כתבות על חופשת סקי 2022

עקבו אחרינו לכל העדכונים החמים בארץ ובעולם