שגרה בניו זילנד
כבר חמישה חודשים מחוץ לבית, חמישה חודשים בלי עבודה ובלי בית-ספר וגן לילדים, וכבר שלושה חודשים וחצי שרון "מנדנד" לי שכדאי גם לכתוב כתבה על שגרה בטיול. למעשה הטיול האינטנסיבי שלנו נעדר מרכיבים רגילים של שגרה, אבל בהחלט התפתח לו סדר יום כללי שניתן לכנותו אולי כשגרה. כמעט כל אחת מהמשפחות המדווחות כתבו "כתבת שגרה", ונכנעתי לדחף קל של כתיבה והנה אני פורשת בפניכם את השגרה האינטימית של משפחת נדיב בסתם יום טיול. מאחר ששורות אלו נכתבות כבר מתוך ה"שגרה" הניו זילנדית רק אציין ששגרה זו קצת שונה מזו האוסטרלית אבל בעלת קווי אופי דומים למדי.
בוקר:
טוב, אם נדייק בוקר בניו זילנד לא מתחיל לפני שמונה ושלושים, השעה שבה תרנגול המשפחה (רון) פוקח את עיניו בעוד אנו מנסים לתפוס עוד מספר דקות שינה. זה בטח השלב שבו כל מכרי המשפחה ירימו גבה, שכן האנרגטיות הנדיבית ידועה במיעוט שעות שינה של כלל המשפחה ובקשיי שינה מרובים של לפחות 50% מהמשפחה. כנראה שהקור הניו-זילנדי נותן בנו את אותותיו, או שהעייפות מטיול היום הקודם, או המחשבה על טיול היום הבא, או סתם השתוללות אחר-הצהריים בגני השעשועים (המושקעים מאוד יש לציין) גורמת למשפחה שלנו לישון שלא כהרגלה, אפילו שמונה שעות בלילה אחד!
טוב, נחזור לתרנגול. רון קם, מדליק את החימום (פעולה שעשויה להגדיל את ההסתברות שמישהו יצא מהמיטה) ושם מים לקפה. זה האות שניתן לילדים והם מזנקים מהקומה העליונה (אני מזכירה שאנחנו בקראוון ולא בקוטג` דו-משפחתי) למיטה שלנו, שם אנחנו מתכרבלים שלושתנו עד שהקפה מוכן, ואז אני מצטרפת לרון לקפה של בוקר. אחרי התאוששות בוקר ראשונית אנו מכינים ארוחת בוקר ורק כאשר הארוחה מוגשת לשולחן הילדים יוצאים באי חשק בולט מהמיטה. הבקרים נחלקים בין ימים בהם הילדים טורפים את ארוחת הבוקר (ימים של פנקייקים כמובן) לבין ימים בהם ארוחת הבוקר נותרת כמעט כולה על הצלחת (ימים של טוסט עם גבינה).
כאן אולי אציין, שאם בהתחלה הילדים מאוד התלהבו מהגבינה אותה אני מכינה באדיקות מדי ערב, אזי לאחרונה הם התעייפו ממנה מאוד והם ממשכים לגלות בה חסרונות שונים ומשונים. לאחר ארוחת הבוקר אנו מנסים להתארגן לתזוזה לכיוון הטיול היומי. כמו בבית כך גם כאן, רון אחראי על הדברים שקשורים לחוץ (כמו ניתוק החשמל וריקון בית השימוש) ואני אחראית על פנים הבית והילדים. אני מתחילה לסדר את הקראוון ממש כמו בבית- מתחילה מ"חדר הילדים", מאווררת שקי שינה ומסדרת את הקומה העליונה, עוברת ל"חדר" השינה שלנו וכלה במטבח שהוא גם הסלון...
הילדים מתארגנים לאיטם, מי בכוחות עצמו (שקד) ומי בעזרה קלה שלנו (תומר) והנה אנחנו מוכנים (בערך בשעה עשר כי זה זמן ה- Check Out מהקראוון פארק). לפני היציאה אני משכנעת את הילדים ללכת פעם אחרונה לשירותים. בדרך כלל הם לא צריכים כי הרי תיכף מתחילים לנסוע וצריך סיבה לעצור, לא?!
הטיולים היומיים שלנו נעים בין מספר טיולים קצרים לאתרים מוגדרים היטב, לבין טיולי יום ארוכים יותר האורכים יום שלם. בדרך כלל אנו הולכים לא יותר מחמש-שש שעות, אבל יש ימים שאנו מסתפקים בצעידות קצרות הרבה יותר. תחילת הנסיעה מלווה במספר שאלות החוזרות על עצמן מדי יום בסדר דומה: "זו תהא נסיעה קצרה?"; "המסלול יהיה קשה?"; "תהיה עליה?"; "יש מתקנים?"; "נספיק לשחק?" (במילים אחרות זה קצת דומה ל"חייבים ללכת היום לגן/בית-ספר?"). בימים בהם התארגנות הבוקר עברה בלי תקלות מיוחדות אני משתדלת להשיב בסבלנות, לעתים אני פוטרת את עצמי ב"לא יודעת" ולעיתים מבקשת פשוט להפסיק. למרות כל התהיות של הילדים לגבי אופיו של המסלול היומי הנרקם במוחנו, הם הולכים פשוט נהדר ולעתים בקלות רגליים רבה משלנו (טוב, ליתר דיוק משלי).
הנופים בניו זילנד מרהיבים וכשמזג האוויר רק מאפשר אנחנו מאוד נהנים לצעוד בשבילים ולשאוף את האוויר הצלול (הוא תמיד כזה, או בגלל שירד גשם אתמול או כיוון שתיכף בטח שוב ירד...). מסלולי הטיול המנוהלים על ידי ה- DOC מסודרים להפליא אולם ברמה שעדיין מענגת מאוד את ילדינו. כמעט בכל מסלול הליכה עוברים לפחות גשר תלוי אחד או "מעבר מים" (חציית נחל קטן על גבי אבנים). ההליכה עם הילדים היא תענוג צרוף, אין רגע שקט- תומר מצחיק אותנו עד דמעות ושקד שוב ושוב מפתיעה אותנו בידיעותיה הרבות ובצמא שלה ללמוד כל דבר חדש.
לתחילת הכתבה
אז מה עושים
צהריים:
אחרי ארבעה חודשי טיול הרגלנו את הילדים שארוחת צהריים בטיול לא יכולה להכיל את מרק העוף של סבתא רבקה וגם לא את השניצל של סבתא מירי. הילדים, יאמר לזכותם, עקביים מאוד ושואלים שוב ושוב מדוע זה לא יכול להיות תפריט ארוחת הצהריים בטיול. אני משיבה בסבלנות שנעה בין "כי ככה" לבין הסבר ממושך על סדר יומם של טיילים מקצועיים. בכל מקרה, בדרך כלל אנו לא נכנעים לבקשה לארוחת צהריים "אמיתית", שאותה, אני יכולה להבטיח, ילדי אוכלים מדי ערב... הצהריים שלנו מסתכם בנודלס- אם אנחנו בקראוון, או בכריכים. כן, הצלחנו להרגיל את הילדים לאכול כריכים. טוב, ההצלחה היא חלקית בלבד והם מוכנים לאכול בעיקר כריכים עם שוקולד, אבל יחד עם פירות ארוחת העשר (שאותה אוכלים בערך ב- 12:00) זה נסבל פחות או יותר עד ארוחת הערב, שהיא הארוחה העיקרית שלנו
נסיעה:
אוסטרליה היוותה עבורנו טיול הכנה מצוין והנסיעות בניו זילנד עוברות בקלילות. הילדים משעשעים זה את זה ומספרים בתורות סיפורים מצחיקים מאוד, ובכל פעם אני תוהה מהיכן הם שאבו את חוש ההומור המצוין שלהם. בינתיים רון ואני נהנים מאתנחתה קלה בקבינה הקדמית, מחליפים קצת חוויות של "גדולים" ומנסים להחליט לאן ומתי. רון אחראי בלעדית על הנהיגה בבית הגלגלים הגדול שלנו, מה שמאפשר לי מדי פעם גם לתפוס תנומה קלה בעת הנסיעה.
אחר הצהריים:
שיאו של היום מגיע בשעות אחר הצהריים- מגיעים לקראוון פארק ומתמקמים, הילדים רצים לחפש את המתקנים המקומיים בעוד אני עורכת את הרישום ומנסה לדוג לנו את מקום החניה הטוב ביותר (כמובן ליד המקלחת- עליה עוד ארחיב), רון מנסה בזמן הזה להתאושש מנהיגת היום ולהתכונן לקראת חיבור הקראוון לעורקים החיצוניים- חשמל ומים, וגם להכין כמובן קפה...
אני יוצאת לתור את איכות המקלחת המקומית, בעוד הילדים קופצים בטרמפולינה. כאן, בהערת סוגריים ענקית, אציין כי קראוון פארק בניו זילנד ניתן לאתר לפי הטרמפולינות: אם אתם רואים מרחוק טרמפולינה, כנראה שהגעתם לקראוון פארק. הניו-זילנדים משוגעים כאמור על כל פעילות אתגרית ומתקני השעשועים כאן מכינים את הילדים להתמודד עם קשיי האקסטרים (או הכיף, לטענתו של רון) הצפויים להם בבגרותם.
אני חוזרת מסיבוב בדיקת המקלחות, הילדים עדיין מקפצים כאילו לא הלכו כל היום, ולעיתים אפילו טענו שהם עייפים מאוד. מכאן יכול להתפתח אחד משני תרחישים אפשריים- תרחיש א`: יש בקראוון פארק המצאה מופלאה המכונה Family bath, כלומר מבנה המתאים לרחיצתם הנוחה של פעוטות המשפחה. במקרה זה אני יכולה לשבת בניחותא, לשתות קפה ולערוך את הספונג`ה היומית (טוב, לא ממש כל יום) כי אני יודעת שאף אם בקראוון פארק לא תקדים אותי ברחיצת ילדיה וכך אני אזכה ראשונה להיכנס למקלחת לאחר הניקוי היומי. אני לא יודעת מהיכן שואבות האמהות האחרות כאן כזו שלווה ולעתים קרובות אני רואה אמהות יושבות להן ושותות קפה עד אור אחרון (שזה מאוד מאוחר), בלי להראות רצון ולו הקל ביותר לרחוץ את ילדיהן הקופצים בטרמפולינה. אני, מאידך, מסיימת את הספונג`ה היומית ורצה לקלח את צאצאי המשפחה כדי לזכות במקלחת נקיה.
אבל, יש גם ימים של תרחיש ב`: בימים כאלו אני מגיעה לקראוון פארק ומגלה שאין Family bath. ימים מסוג זה מלווים בכוננות מקלחת, כך שמיד אחרי החניית הקראוון (משימה לא פשוטה כשלעצמה) אני שולחת את שקד לתפוס מקלחת נקיה, בעוד תומר ואנוכי משתרכים מאחור עם שקית הבגדים הנקיים, המגבות וכמובן תיק כלי רחצה עתיר תכשירים מסוגים שונים לטובת ניקוי הגוף. בימים של תרחיש ב` אין מקום להפגנת הססנות בעת הפסיעה למקלחת, שכן בכל רגע נתון אתה עלול למצוא עצמך במקלחת שכבר שימשה מישהו אחר. מאחר שתדירות הימים של תרחיש ב` עולים על תרחיש א`, ולאור העובדה שלעתים אנו מגיעים לקראוון פארק בשעות הערב המוקדמות, אנו נאלצים להתקלח במקלחת שמישהו אחר כבר בילה בה וגם לגלות עובדות מעניינות על המתקלחת הקודמת (כנראה בלונדינית, ראו הסבר תכף ומיד), או על המקלחת בכלל (נגמרו המים החמים).
בנסיון לנחם את עצמי על איכותה של המקלחת אני מספרת לרון, שמסתבר שכל המטיילות באזור סובלות מנשירה מסיבית של שיער ולא רק אני... בכל אופן, אם עד עכשיו לא הצלחתם להבין, מבחינתי זו נקודת התורפה של היום. הילדים, שקלטו בחושיהם הדקים את רגישותו של העניין בעיני, נוטים לסירוגין בין שיתוף פעולה באופן מלא בעת הרחצה היומית (מה שכמובן מעלה על פני חיוך גדול) לבין התעקשות לעצבן בכל דרך אפשרית ולשוב ושאול למה צריך להתקלח כל יום. אחרי שהם גילו שבקמפינגים של DOC אין מקלחת הם מבקשים לעתים לישון שם...
לתחילת הכתבה
שגרת ערב
ארוחת ערב:
אחרי המקלחת היומית אני רגועה הרבה יותר ופנויה להכין את ארוחת הערב. הילדים מאוד אוהבים אוכל מבושל ובעיקר מטוגן (שניצלים כמובן), מה שמחייב אותי לעמוד ליד הכיריים במטבח הקמפינג ולהסריח מריח הטיגון שלי ושל סובבי, זאת אחרי שנאבקתי קשות להתנקות מלכלוך היום! הבישול במטבח המשותף הוא הזדמנות מצוינת להכיר מטיילים אחרים וגם מאכלים חדשים, ובהחלט ניכרת סקרנות רבה בין הטבחים המרחרחים בתוך סירי הטבח השכן. כך מצאתי עצמי מדי פעם מנדבת מתכונים (בעיקר את זה של עוגת השוקולד המצורף כטיפ לכתבה, שריחה נישא למרחקים ומושך סקרנים) ושואבת רעיונות לארוחת המחר (בעיקר לי ולרון, כי הילדים דבקים בשניצלים).
שעת הכנת הארוחה היא גם אתנחתה מחיי המשפחה בבית הקטן שלנו, ואני זוכה לחצי שעה של ניקוי ראש מרון והילדים. ארוחת הערב מוגשת לשולחן, ולכל אחד יש תפקיד מרכזי- תומר אחראי על הקטשופ, כלומר הוא אחראי להזכיר לנו להטביע בקטשופ כמעט כל פינה בצלחת שלו, שקד אחראית על הסכום והמפיות (זוהי אחריות כבדה מאוד, שכן צריך לזכור להוציא את המפיות מתוך המיקרו, שם אנו מאחסנים אותן בשל מצוקת מקום). רון אחראי לאכול את המנה שלו ואת השאריות של הילדים, ואני מוודאה שכולם אוכלים ומבקשים תוספת. אחרי ארוחת הערב רון אחראי על קיפול הארוחה, בעוד אני מתמקדת ב"קיפול" או "דחיפת" הילדים לשק השינה.
משימת השכבת הילדים כה קרוב לקצה חצי הכדור הדרומי היא משימה קשה ומורכבת, שכן בדרך כלל שעת ההשכבה נמצאת בהלימה גבוהה עם כמות האור בחוץ. מאחר וכאן קיץ (קיץ זו הגדרה קצת משונה לימים קרים ורוויי משקעים), אור יקרות עוד זורח בחוץ אפילו בשעה תשע וחצי בערב. אני מחשיכה את הקראוון ומשכנעת את הילדים שכבר לילה וממש מאוחר וצריך ללכת לישון. בגלל שהם כאלה ילדים טובים זה בסופו של דבר עובד, ואחרי הסיפור היומי הם עולים לישון בקומה העליונה (אני שוב מזכירה שמדובר בקראוון ולא בקוטג` דו-משפחתי).
לילה:
רון מנגן, בורר תמונות או כותב במחשב, ואני קוראת את המסלול ליום המחר תוך כדי קיפול הכביסה. רון מסתכל בהר הכביסה הנערם לנגד עיניו ושוב מתחיל להסביר לי שטיול זה לא כמו בבית ושאני קצת מגזימה עם הכביסה. אני מסבירה שהילדים חייבים ללבוש בגדים נקיים ושתומר מתלכלך כל הזמן. בנסיון לפשר בין הדעות החלוקות אנו לוגמים כוס יין ונהנים מהשלווה והשקט בקמפינג, רואים שכבר די מאוחר והולכים לישון. במיטה אני נזכרת ששכחתי להכין גבינה למחר, לא נורא הילדים במילא כבר כמעט לא אוכלים את זה...
והערת סיום קטנה:
שגרת הקראוון היומית שלנו מלווה בחבורת חיות המכונה להלן שלושת החתי"ם (חתול, חזיר, חמור), ועליה סיפרתי בכתבה על ההליכות בהרים הכחולים באוסטרליה (זוכרים?). הסיפור הדמיוני אותו רקמנו קרם עור וגידים, וכך כל בן משפחה זכה להכנס לסיפור בתור חיה זו או אחרת. עם המעבר מאוסטרליה לניו-זילנד הסיפור הדמיוני עבר יחד עמנו ובכתבה על אוקלנד אף התבדחתי וכתבתי שהצלחנו להגניב את החיות האסורות לניו-זילנד. מאחר וקיבלנו תגובה נזעמת על כך שהכנסנו חיות אסורות למדינה, החלטנו להדגיש שוב שמדובר בסיפור דמיוני והחיות המוגנבות הן דמיוניות בלבד. אנחנו משפחה שומרת טבע וחוק ולא היינו פוגעים באיזון האקולוגי העדין של האי הקטן המארח אותנו בחמימות (אם עשר מעלות בממוצע זה חמים), כבר כמעט חודשיים. בנוסף, ביקשנו משקד שהיא ציירת מחוננת להמחיש את הסיפור המשפחתי שלנו בציור והוא מצורף כאן לפניכם.
לתחילת הכתבה
