הכבשים של מייק
תכירו, זה מייק, חוואי, תחנת אלברט. מאחוריו חלק מ-5,000 הכבשים שבחווה שלו, ברקע הר אלברט המושלג שעל שמו נקראת החווה. תקציר הפרק הקודם- בסוף הטרק ל-Gillespie Pass אסף אותנו טנדר עם חוואי בשם מייק, שמזמין אותנו אליו לשבוע הבא. בסופו של דבר יוגב המשיך לדווש על האופניים דרומה, דורון עלה צפונה, ורק אני הגעתי למייק. התכנון היה לבוא ליום-יומיים, להתרשם מעבודת הגוזזים ולהמשיך לטייל. הרמתי טלפון למייק והגעתי למחרת היום בצהריים. מייק קיבל את פניי- "חשבתי שתגיע דבר ראשון על הבוקר", ואני מחייך, עוד לא תופס לאן בכלל נפלתי. אחרי שעתיים כשהתחלתי לעשות סיבובים בשדות עם הטרקטור, נפל האסימון. אין דבר כזה להיות בחווה ולא לעבוד. כולם עובדים, וגם אתה. למעשה זה נראה כאילו הטרקטור חיכה במיוחד בשבילי. אחרי סיבוב קצר בחווה, מייק עשה לי היכרות עם הטרקטור, שיעור נהיגה של שתי דקות ו- צא בהצלחה, אני אבוא לאסוף אותך בערב.
בערב הוא הגיע, מלווה בשלושה מתוך שמונת כלבי הרועים שלו. "חוסכים לי הרבה ריצה", הוא אומר. הכלבים מעבירים את העדרים ממקום למקום עפ"י הוראות שמייק אומר להם. לפני כמה ימים הם העבירו את הכבשים את הנהר. שאלתי את מייק אם הכבשים הן שחיינות טובות. "ממש לא", עונה מייק, "אבל הן לומדות מהר"... באותו הרגע התחילו מים להציף את רצפת הג`יפ כשאנחנו חוצים את הנהר, בדרך למקלחת וארוחת הערב שבבית. (אגב, כל שנה מתות למייק איזה 300-400 כבשים שטובעות בחציית הנהר).
החווה נמצאת בעמק רחב ויפה שנוצר ע"י קרחון בעידן הקרח האחרון. מייק מראה לי שרידים של פעילות הקרחון על דפנות העמק תוך כדי נסיעה. הוא אוהב את הטבע והמרחבים, יוצא לטייל ולצוד ומתעד את הכל במצלמה שנמצאת תמיד בג`יפ, על כל תמונה שלא תבוא. לפני חצי שנה הוא מכר את החווה הקודמת ועבר עם המשפחה לחווה הזו שגדולה פי 2 מהחווה הקודמת. "אתה מבין", הוא אמר לי כשהוא נשען על ערימת העשב העגולה ומביט בעמק שלו, "הייתי צריך יותר אתגר". אחרי שכל כלב קיבל נתח בשר ענקי הגיע תורנו, עשינו ברביקיו ואני חושב שאכלתי קצת יותר מדי בשר... מחר ההשכמה ב-6:00 אז לילה טוב! (כאילו שאני ממלא חלל ריק- לכולם ברור שאני נשאר, שאני עובד ובסידור העבודה אני משובץ שוב לטרקטור מחר...)
את המפלצת שבתמונה העברתי את הנהר ונסעתי איתו על הכביש לחלקה שבה ביליתי את שארית היום, קוצץ את העשב הגבוה. אני הראשון בשרשרת של ארבעה- אחריי מגיע הבחור שאוסף את העשב והטרקטור שלו הופך אותו לעיגולים גדולים, בחור נוסף אוסף את החבילות ובחור שלישי מניילן את עיגולי העשב בעזרת מכונה מיוחדת. העשב המנוילן מיועד להאכלת הכבשים בחורף. בדומה לצוות גוזזי הצאן, גם צוות מכסחי ומניילני העשב עובר מחווה לחווה בכל רחבי ניו זילנד. הם עובדים קשה כל היום, כל יום.
השעה כרגע 11 בלילה והם עוד עובדים (למחרת התברר לי שהם עבדו עד אחת בלילה). מחר אני עובד עם גוזזי הצאן, לילה טוב.
לתחילת הכתבה
עם הגוזזים
הבחור בתמונה הוא קולמן רנגי, הגוזז הראשי. מאורי עב כרס שכבר 30 שנה גוזז צאן, כל יום 200-250 כבשים. זו עבודה פיזית מתישה- כל היום עם הגב כפוף והוא ויתר הגוזזים נוטפים זיעה בשעות הגז. מייק אומר שזו ריצת מרתון כל יום ואילו קולמן אומר לי שהחוכמה האמיתית זה לגזוז 300 כבשים ביום ואז לבוא הבייתה ולעשות סקס עם אשתך... אנחנו עובדים בצריף הגז עם מוזיקת פופ-רוק קצבית משנות ה-80 ברקע. התפקיד שלי הוא לקחת את הצמר מאחד הגוזזים איך שהוא מסיים עם הכבשה, לפרוס אותו על שולחן העבודה במין זריקה מקצועית (שרק בסוף היום הצלחתי ללמוד), להוציא צמר מלוכלך ולזרוק לערימה בצד ואת הצמר הטוב למתקן דחיסה, שהופך את הצמר לחבילות שבסופו של דבר ישלחו למפעל הצמר שבעיר דנידין.
עובדים מהבוקר. סשן ראשון, הפסקת עשר, סשן שני, ארוחת צהריים, סשן שלישי, קפה ועוגה, סשן רביעי והבייתה. בסוף יום העבודה העברנו את העדרים בחזרה לחלקות שלהם. 4 מיליון תושבים יש בניו זילנד ו-60 מיליון כבשים. האגדה מספרת שהחור באוזון מעל ניו זילנד נוצר כתוצאה מהפלוצים של הכבשים... חוט המחשבות הנודדות שלי נקטע כשמייק מאתר פתאום כבש שלא שייך לעדר. "עופר", הוא אומר לי, "שעה 2 שלך, כבש שלא שייך לעדר. רואה?". "מממ... אני חושב שאני רואה משהו, אבל..." (לא היה לי מושג על מה הוא מדבר, כל הכבשים נראו לי אותו דבר). "צריך לתפוס אותו, עופר", והוא שלח אותי למשימה. הכלבים מסביב, העדר מקובץ, מייק איתר לי את הכבש ובזינוק שלא היה מבייש רועה מדופלם תפסתי את הכבש הסורר.
יום שבת
בחווה אין סופי שבוע- עבדים כל עוד יש עבודה, שזה אומר שבעה ימים בשבוע, 365 יום בשנה. בוקר מוקדם, קפה וטוסטים. גם לורן, אשתו של מייק, כבר ערה ב-6 בבוקר. "זבובי החול התעוררו", היא אומרת, "אז גם אני". היום התחיל בתיקון שתי הגדרות שהרסתי עם הטרקטור לפני יומיים. מייק אמר לי שזה לא נורא ושגם לו זה קורה. בהמשך היום הגיעו סוניה, צ`ארלי וסוזאן, החברים מהעיר הגדולה, לעזור בחווה. אנחנו מרימים כבשים למייק והוא קוצץ להם זנבות ואשכים. בסוף היום הייתי מלא צמר, דם וחרא כבשים, לא מראה מלבב במיוחד. המקלחת בנהר שעשינו אחה"צ הייתה במקום.
יום ראשון
יום שלם בצריף עם הגוזזים. הגז העיקרי נגמר ועכשיו גוזזים את הבטן והישבנים של הטלאים, לצרכים היגיינים. הגוזזים מוציאים כבשה כבשה, גוזזים בטן וישבן ודוחפים את הכבשה למין מגלשה שלוקחת את הכבשה לקומה התחתונה ומשם החוצה. אני מטאטא את הצמר שהם גוזזים וממיין: צמר רגיל- לשק האמצעי, צמר לבן איכותי- לשק שלידי, צמר עם קצת חרא- לשק הרחוק, חרא עם קצת צמר- לערימה שבסוף. מדי פעם כבשה עקשנית מסרבת לגלוש במגלשה למטה ומצליחה לברוח לגוזז. פה אני נכנס לתמונה וכגיבוי בקו אחורי אני צריך לתפוס את הכבשה ולדחוף אותה למגלשה. כל היום על הרגליים. כולם עוזרים, כולל מוניק בת ה-9, הבת של מייק שגוררת כבשים כפליים ממנה בגודל. היא גם עוברת בין כולם ומחלקת מים, ממתקים ועוגות שלורן אפתה.
ערב לפני שאני עוזב אני לוקח ליד את אלבומי התמונות של מייק. תמונות מהחווה, כבשים בשלג, רובה הצייד הראשון, טיול עם חברים באוהלים, גזיזת צאן מלפני כמה שנים. בחמשת הימים האחרונים עצרתי את המרוץ של אתרי התיירות בניו זילנד ונשארתי במקום אחד, מיוחד. לחמישה ימים הפסקתי להיות תייר והייתי לחלק ממשהו. הכרתי משפחת חוואים וגוזזי צאן, מכסחי עשב וסתם אנשים שבאו לעזור. חמישה ימים שבהם עבדתי מ-6 בבוקר ועד 6 בערב. חמישה ימים שבהם נתתי מעצמי ולא רק קיבלתי. ובעצם, קיבלתי המון.
לתחילת הכתבה
