יום לפני
קשה לעכל, שעוד לילה בבית, והופס, 5 חודשים לא נהיה כאן... הבית מתרוקן, תיקים נארזים, המשפחה, ובעיקר הסבים והסבתות מנסים לזכות בעוד כמה שעות איכות עם הילדים, חברים באים להיפרד. בעבודה מפנים את השולחן ומתחילים להבין שזהו, הרגע לו חיכינו כל כך הרבה זמן אכן מגיע. איכשהו, השמועה נפוצה בהוד השרון, וכל אחד שאנו פוגשים ברחוב, בבריכה, בפארק, שמע על הנסיעה, מתענין ומפרגן, וההתרגשות גדולה. תומר, שואל כבר במשך שבועיים כל בוקר, "היום נוסעים לאוסטרליה?" ואצל שקד ניכרת ההתרגשות.
הטיסה
נפרדים מהמשפחה וסבא מסיע אותנו לנתב"ג. בבגאז` 4 תיקי נסיעה בינוניים (העדפנו על פני מזוודות בגלל האחסון בקראוונים), תיק הליכה קטן, תיק גב ללפטופ, ותיק גב אחד "רציני", Lowe, שחיכה כבר מספר שנים בארון ומקווה שנצליח לחוות ולו טרק אחד אמיתי. בסך הכל יותר מ-80 קילו, מה שהכריע בהתלבטויותי האם לקחת גם ציוד גלישה- הציוד נשאר!
בנתב"ג הבלגן הרגיל של אוגוסט, ובמטוס לבנגקוק כמעט כולם צעירים קצת אחרי צבא, אך ממוצע הגילאים המשפחתי שלנו עדיין מוריד את הגיל הממוצע במטוס. תומר נרדם עוד לפני ההמראה וישן כמעט כל הטיסה, שקד לעומתו ב"היפר" של התרגשות, וכמעט לא ישנה.
בנגקוק- שוב עוברים מתור לתור (מי אמר שבנתב"ג לא יעילים?), הילדים רעבים ואנו מאולצים לעוד ארוחה עבשה במחיר מופקע של נמלי התעופה. איכשהו אני מגלה בכל פעם ששוויון כלכלי בעולם מתקיים רק בשדות תעופה- ממש קונסנזוס עולמי של הפקעת מחירים: פחית קולה תעלה את אותם 2$ בכל מקום, גם בארצות בהן מחוץ לנמל תוכל לקנות במחיר זה ארוחה מלאה.
עולים לטיסה לסידני. המטוס חצי ריק, אנחנו משכיבים את הילדים כל אחד על שני מושבים, וכל אחד תופס פינה משל עצמו. בחרתי ללוות את תחילת המסע הפרטי שלנו לאוסטרליה במסע הרבה יותר מפורסם, זה שעשה קפטן קוק במאה ה-18, ומתואר על ידי טוני הורביץ בספרו "קווי רוחב כחולים", כך שכנראה בהמשך אלאה אתכם לא מעט בהתייחסויות מתוך סיפור מרתק זה.
בהשוואה למסעות בעת ההיא, שהיו קשים וארוכים, מסעות מלאי אומץ וגבורה לאין שיעור אשר ניתן להקבילם אולי רק למסעות החלל של המאה ה-20, אנו גומעים כיום את המרחקים בין היבשות במהירות ובקלות, ובכל זאת, עדיין יש בכל מסע התרגשות אישית לא מעטה. הריגוש של חציית גבולות ויציאה לארץ חדשה ולא נודעת עבורך, היא אולי מקור הדחף ומקור הטעם העיקרי לעזוב בית ושגרה נוחים, ולצאת ולטייל בדרכים!
הלילה, לראשונה בחיי, אחצה את קו המשווה לעברו של חצי הכדור הדרומי. על המסכים במטוס, דמות המטוס הקטנה מקפצת לאיטה לעבר קו המשווה, משאירה מאחוריו קו מקווקו. עוד מעט קיץ וחורף ישתוו, ואחר כך יתחלפו, השמש תעמוד בצפון ותטיל צילה לדרום, והמים הנבלעים בכיור ישנו את כיוון סיבובם. קו המשווה כמראה, ועולמנו משתקף לו וניבט במהופך.
בעת העתיקה סברו, שבחצי הכדור הדרומי נחבאת היבשת הדרומית הגדולה (ה"טרה אוסטרליס אינקוגניטה"), אשר מקיפה את הקוטב הדרומי, ומשתווה בגודלה ליבשות שבצד הצפוני, שכן אחרת, תתהפך הארץ על צידה בגלל חוסר האיזון. כיום אנו יודעים שרק כעשרים אחוזים משטח החצי הדרומי הנם יבשת, לעומת כפליים בחצי הצפוני. כאשר יצא קוק למסעותיו, כבר הגיעו לאוסטרליה אחרים, אך המיפוי היה גרוע (וגם מה שהיה לא פורסם ברבים אלא נשמר כסודו של צי מדינה לעצמה), אמצעי הניווט והחיזוי היו מוגבלים, והמסע היה בהחלט ראוי לקלישאה של מסע אל הלא נודע.
במסע הצנוע שלנו הכל כביכול ידוע ומוכר, אולם המראות שנראה בעינינו שלנו, והתחושות שנחווה בחושינו שלנו, עדיין נעלמות הן. הרי הכל בעיני המתבונן. עולות בי תהיות, וגם חששות, איך יהיה? כיצד נסתדר לאורך תקופה כזו בצפיפות משפחתית שעוד לא חווינו, כיצד יתמודדו הילדים עם הפרשי השעות, הניתוק החברתי, קשיי הדרך, ועוד.
אני מהרהר, אולי גם קצת נרדם, ושאני כבר חוזר לעקוב אחרי המסכים, דמות המטוס הקטנה במסך כבר מזמן מדרום למשווה, את רגע החצייה החמצתי! עוד כמה שעות אנחנו כבר מעל היבשת הקטנה בעולם, קטנה אולי יחסית, אך עדיין ארץ ענקית... ברוכים הבאים לאוסטרליה!
לסיכום פרק הטיסה- ממש לא נורא! הילדים, גם אם לא ישנו יותר מידי (וזה אומר שגם אנו לא ישנו כמובן), היו מקסימים, ואפילו תיק הצ`ופרים שהכנו לשעות חרום נותר כמעט ללא שימוש! בניגוד לטיסות עבודה רבות שעברתי תוך ספירת דקות ושעות, הפעם הזמן אפילו רץ.
