הקדמה
שישים.... שישים... שישים... המספר 60 כולו מבהיק ונוצץ, מרצד וקופץ מול עיניי בשלל צבעים, יום ולילה. מאז אותו ערב סתווי של ספטמבר ועד היום, היום שבו מלאו לי 60 שנה. אני מנסה להמשיך בשגרת חיי ואילו ה-60 הזה, להכעיס, מקפץ מול עיני להזכיר את קיומו המעיק. אני בן 60 הגיל והשפעתו על יתרת חיי יהיה שזור כחוט השני בכל מעללינו הבאים עלינו לטובה, אשר יתוארו ויסופרו, בכל הכנות והאומץ הראויים. יהי רצון, אמן!.
מעללי איזי ומיכל אשתי, יחד עם הזוג שוש ודובי, השותפים לכל מה שקרה, קורה ויקרה בדרך החדשה של חיינו. במשך שנים, בשיחות סלון, על כוס קפה, בשוך הויכוחים הפוליטיים ולאחר ההתרפקויות הנוסטלגיות עולים תור הקיטורים והחלומות. כל מי מאיתנו שמסביב לשולחן בזמן זה או אחר, כך או אחרת אי פעם, זרק: "מה יהיה?" נמאס לי כבר". "אני רוצה להספיק" "החלום שלי הוא..." שולחן זה, בעל תכונות מופלאות הוא, בסופי שבוע משמש הן כשסתום לקיטורים והן כמדגרה לחלומות. נגמר השבוע, נגמרים החלומות.
לתחילת הכתבה
התכנון
סוף שבוע סתווי של ספטמבר. בית קפה במרכז כפר סבא. דובי ושוש מיכל ואני יושבים אל מול החלון הרחב. מבעד לחלון הסגור שריקת הרוח מתגברת, רוח של סתיו בחוץ. "הדרך שלי" שירו האלמותי של פרנק סינטרה מתנגן ברקע, אנו יושבים שם לבד, כל באי הקפה כבר אינם, החברים האחרים קמו והלכו לביתם אף הם, נותרנו ארבעתנו. מין שקט מאולץ שכזה שורר באוויר. אין מה לומר, אמרנו כבר הכל, אולי סתם עייפות החומר?
עצמתי את עיניי. בעיני רוחי חוזרת התמונה של אותו רגע לפני שבוע, כאשר הבת והחתן הודיעו פתאומית, להפתעת כולנו, בקול רם ובביטחון והכל ממש מתחת לחופה. שניהם עוזבים בתום הטקס, עוד הלילה, את משרותיהם המשפטיות המכובדות ונוסעים לתפוש ראש לכמה חודשים להודו. הסתכלתי עליהם, עיניי נוצצות מקנאה מתפעל ומתפעם מבחירת דרך חיים שכזו, מקורית. ההחלטה הנועזת שלהם לא יכלה שלא להביא אותי להרהורי נוגות לגבי חיי שלי עצמי, חיי שגרה תפלים אשר מן הסתם ימשכו כך עד כלות. פתחתי את עיניי, שוש, דובי ומיכל אשתי מסביבי כולנו משועממים, מעיפים מבט גנוב לעבר השעון.
אמרתי לעצמי כי זו חלון ההזדמנות שלי להעלות בפני מיכל אשתי, שוש ודובי את העובר עליי מאז החופה. חיי נראים פתאום חיים עלובים, חיים מבוזבזים. התגובה וההתפרצות לתוך דבריי הוכיחו לי כי כל הסובבים שותפים לתחושותיי. איני לבד. מפה לשם, אנו ממשיכים לפתח את הפנטזיה, כאילו גם אנו, בגילנו יכולים לשנות את חיינו. הקסם תופס תאוצה ומסתכם במשפט "פילוסופי" אחד: הגיע הזמן לעשות דברים אחרת, שונה, לחלוטין שונה, ממש מקצה לקצה. "די לעבודה, די לשגרה". כל אחד מאיתנו מוסיף רעיון, עוד תיאור, עוד שיגעון והדמיון פושט ולובש צורה ואיתו אנו, גולשים עמוק לתוך הלילה.
באותו לילה, זוגתי ואני המשכנו להתענג מהפנטזיה. מגלגלים אותה הלוך ושוב קדימה ואחורה. במשך כל השבוע הסתובבנו כשיכורים מהפנטזיה שבנינו במו ידינו. בסוף השבוע נפגשנו שוב עם הזוג ק. בסוף שבוע זה החלטנו לממש את החלום ולהפכו למציאות. הסכמנו בינינו מהם התנאים המתאימים ביותר לגיל "ולמעמד":
- טיול בקרוואן. כל זוג בקרוואן שלו, המצויד והמאובזר בכל הנוחות האפשרית.
- המסע הוא ללא הגבלת זמן, בקצב אחר, קצב השבלול. נרדוף אחר הרוח, כשתחלש, נרים עוגן ונפליג הלאה.
- מצאנו כי יבשת אוסטרליה היא המתאימה והערוכה ביותר לדרך חיים זו. ארץ מערבית, דוברת אנגלית, בטוחה, עם שירותי בריאות מפותחים.
החלטנו לערוך לעצמנו סידרה של שאלות, התלבטויות, תהיות וחששות. בעקבותיהן ההכרעות, ההחלטות, התשובות, המחיר הנדרש, תרתי משמע. חשוב לברר לעצמנו באם נוכל לחיות לאורך זמן ובהשלמה עם החששות.
התחנה הראשונה הייתה מן הסתם, לילדים. בדחילו ורחימו ובזהירות רבה, לפני כל אחד ולחוד, עמדנו, במבוכת מה, כמו ילדים נזופים, וסיפרנו כי "החלום" שלנו המוכר והלעוס להם כבר עד לעייפה, עומד להפוך למציאות ובמהרה, כבר בחודשים הקרובים. להפתעתנו הרבה לא רק קיבלנו ברכת הדרך ויישר כוח אלא יתרה מכך, קיבלנו כהורים את התואר הנכסף "cool" אנו, נהפכנו להיות מקור לגאווה ונחת.
התחנה השנייה היתה בירור היכולות הכספיות. זהו תנאי בסיסי. פורומים של למטייל, שוטטות בפורום מטיילים באוסטרליה, קשרי התכתבות עם סוכנויות קרוואנים, בדיקת מחירים כללית של מזון, דלק, ביטוח, תיקונים צפויים, חניונים. נוסיף לכך מחירי תרבות ואטרקציות, הוצאות בריאות בלתי צפויות, וכן אובדן ערך הקרוואן בתום תקופה. כל זאת הביאו אותי להערכה כי ההוצאה הכספית הצפויה תהייה כ-2000$ אמריקאיים לזוג.
הערכתו של דובי ידידי, שונה והיא מגיעה לסכום של 2600$. כאן המקום להציג במעט את ידידי דובי. במהותו ובמקצועו הוא איש פיננסים, זהיר במעשיו ופסימי בהערכותיו, ביקורתי כלפי כל העולם. תחזיותיו השחורות לגבי העתיד מדירות שינה מעיני כולנו. בהמשך המסע, בסוף כל כתבה, לאחר תיאור אופטימי ו"ורוד" של הצפוי, תופיע פינתו של הפסימיסט-דובי. כל זאת למען האיזון הקדוש. האופטימיות הורודה שלי לעומת הפסימיות השחורה שלו יעמדו בקרוב מאוד במבחן המציאות. אני והוא, שנינו מקווים, שבעניין כה מהותי של מחירים ועלויות הוא זה שהפעם יטעה.
התחנה השלישית היא ההתמודדות עם שורה של בעיות. התלבטויות האם אנו פועלים נכון? האם אנו שבויים בתוך הקונספט שבנינו אנו עצמנו? בעיות מעשיות של השכרת דירה, עבודה, חשבונות שוטפים להמשך תשלום וכו`. חששות מהשינוי הדרסטי בדרך המגורים, בקצב החיים ובעמידה במסגרת התקציב. תהיות באם החיים מעתה יהיו מעניינים יותר, באם נמצא את הדרך לאורך הזמן "להסתדר" עם ידידי דובי ורעייתו? האם נוכל לעמוד בגעגועים לבני משפחתנו? לנכדים הקטנים?
ממרומי גילי אני כבר יודע שתמיד נחייה עם חששות ותהיות. הן לעולם לא מסתיימות רק מתחלפות. כל החששות וכל התהיות מלוות אותנו עתה בעת ההכנות לקראת. בכתבה הבאה, ידידי דובי ואנוכי, נחלוק ונפרוש בפניכם, נהייה חלוקים בנתונים ושונים בהערכות לגבי כל מה שנוגע להכנות המעשיות של המסע. נפרט את הציוד שאנו נוטלים עמנו, נציץ לתוך המזוודה שרעייתי ברוב תבונתה ארזה. נסקור את מחירי הכרטיסים, ביטוחי בריאות ומטען. נעיף מבט אל עבר ההוצאות הצפויות בעתיד הקרוב יותר באוסטרליה. נחזיק אצבעות שלא יתפשל דבר ברגע האחרון!
