חלק 14, צ'או הוואנה
27.1.2016 (נכתב כבר בטיסה הביתה)
כן, גם הקובנים אומרים צ'או כשנפרדים, וזה בדיוק מה שקורה היום. לא נותר לנו הרבה זמן.
אני קם שוב מוקדם, מסיים אריזות, אבא עוד מנקר. ויתרנו על ארוחת הבוקר של אינה. אני כבר אוכל לי משהו ברחוב. אבא לא החליט.
יוצא לכוון Callejón de Hamel, כרבע שעה מהקאזה – זהו אחד הרחובות הקצרים ביותר בהוואנה (200 מטר), אשר זכה להכרה ראשונית בתחילת שנות ה-90 כאשר Salvador González Escalona, פסל וצייר קובני, החל לצבוע ולצייר על קירות הרחוב. כיום הרחוב הוא ביתם הצבעוני של מאות פסלים וציורי קיר (בעיקר כאלו המייצגים מאפיינים שונים בתרבות האפריקאית) ומדי יום ראשון נערכת כאן מסיבת רומבה המונית, עם רקדנים קובניים, כלי הקשה אפריקאיים והמוני תיירים שהרחוב הקטן לעיתים מתקשה להכיל.
בדיוק כמו ביום ההגעה, גם היום יורד גשם. לא נורא חזק. מסתדר ללא מעיל או מטרייה. אבל לא כייף להירטב, לכן מתחיל לחזור לחדר. בדרך, כמו שתמיד קורה לי, מנסה לצלם את הדברים "הרגילים" שכבר לא שמים אליהם לב כמו ביום הראשון להגעתינו אבל יש להם ייחוד. האנשים רצים ברחובות, מוניות ישנות, תור לחלוקת לחם עם תלושים.
לא יודע איך אבל זיהיתי את הסמטא עם הקיוסק חלון של אתמול. הלכתי לבדוק. הם זיהו אותי מיד ואפילו ידעה מה אני רוצה. כריך טוסט גבינה עם חמון ואספרסו קטן. 13 פזו נסיונאל - באמת מחיר מצחיק.
בהמשך קונה בקבוק מים (שעולה כמו שלוש ארוחות בוקר) ועולה לבדוק מה עם אבא. הוא לקח הבוקר את הזמן, בגדול, לא עשה כלום. אני יוצא לכוון השדרה הראשית, רחוב 23 - La Rampa. מגיע לתחנת המוניות לסגור מונית לנמל התעופה. טוב שקראתי את הטיפים בלמטייל. המחיר ההתחלתי היה 30 ונגמר ב 17 עם רכב חדש לגמרי. קבעתי איתו ב 11:30 ליד הקאזה. משם ל23 לפינת ה-WiFi. מתחבר לראות שכולם בסדר ושאין שינוי בטיסה. העלתי גם את העדכון אחרון וסגרתי, שישאר קצת לרגע האחרון.
חזרה לחדר, סוגרים מזוודות ויורדים להיפרד ולשלם לאינה. נותרו לנו עוד 20 דקות למונית. אבא לא אכל. לוקח אותו לפינת הרחוב. גם כאן קיוסק חלון. "הפינה של רוזה". כריך חמון+גבינה חם. אוכלים חצי חצי. מנסים מיץ אננס סחוט - מתוק, טעים. לא מספיק לנו, מקנחים בהמבורגר ביתי. כאן עצרנו.
המונית הגיעה בזמן. זהו בעצם רכב פרטי ששם שלט מונית לעת מצוא…
חצי שעה בגשם שוטף ואנחנו בשדה. את התיקים מוסרים בשנייה. הטיסה לא ריקה, חבל. לא מצליחים להוציא מהדיילת שורות ריקות.
ממשיכים לבנק, להחליף את שארית הכסף חזרה ליורו. כמובן שבנק של המדינה לא מקבלים מטבעות בcuc ולא מחזירים שטרות קטנים או מטבעות ביורו. ככה השאירו אותנו עם שבעה cuc לביזבוזים. קנינו ארטיקים, נשארו 4.20 cuc. סבבה, מה הדבר הכי זול בדיוטי פרי קובני? - רום. מוצא בדיוק מה שאני רוצה. ובדיוק יעלה 4.20 cuc.
מגיע לקופה, מבקשת 5.20. למה? "אתה חייב לקנות שקית אטימה לנוזלים לטיסה". אבל אני כבר ליד הגייט, אחרי השיקוף ואתם דיוטי פרי - מוותר.
"אין ברירה - regulations" , לא מוותרת. וכך ממשלת קובה הוציאה עוד דולר אחד בכרטיס האשראי שלי למען המולדת.
הטיסות עברו בשלום, במוסקווה שוב שירות VIP מהשרוול עד לעלייה למטוס לארץ. את התור בקיוסק ה Transfer, בדיקת הדרכונים והשיקוף עברנו במסלול הטייסים המהיר. בארץ חיכה לנו גם נציג עם כסא, העלה אותנו למפלס העליון והודיע בקשר שיש לו נוסע שצריך הסעה ברכב הגולף לאזור הדרכונים. עונה לו בקשר "עוד כמה דקות". הבנתי, אנחנו בארץ. חיכינו בדיוק דקה והבנו שאו שנשאר לחכות או שנפסיד את הרכבת הביתה. המשכנו ברגל. מזוודות ולרכבת בת"א - מתפצלים, כ"א חוזר לאלו שהשארנו שבועים לבד.
סיכום:
אפשר לכתוב הרבה על קובה, אבל נראה לי שכתבתי מספיק בשבועיים האחרונים. כמה מילים בכל זאת.
יש הרבה מה לראות בקובה, אבל זה לא מה שהכי חשוב, כי יש מקומות אטרקטיביים יותר בעולם. נכון שהים והחופים יפים, אבל לא נופלים או נשארים בפה פעור מהנופים או מהמקומות לביקור.
לקובה נוסעים בייחוד בגלל האנשים. לנו היה מעניין לראות וללמוד איך חיים בקובה. העובדה שאלחנדרו היה איתנו כל הזמן, שפע מידע ודיבר איתנו שעות ארוכות בחופשיות על החיים בקובה, על הקובנים עצמם, ביום יום תחת השלטון הקומוניסטי ונתן לנו להיפגש פנים אל פנים עם האנשים, עשו את ההבדל.
מדהים לראות איך תחת העול והחיים המוגבלים, המאד קשים, העם הקובני עדיין שמח, צוחק, רוקד ויוצא לבלות.
החום שהם מרעיפים אחד על השני, החיבוקים והנשיקות, מעוררים קנאה.
אלחנדרו תמיד אמר לנו שאחרי 48 שנה בקובה , כבר אי אפשר לעבוד עליו, הוא מבין טוב מאד כמה לא קל לחיות בקובה אם אתה אזרח מן המניין ולא מחובר למערכת השלטונית.
ההתקעות של קובה בשנות החמישים מעוררת עניין ונוסטלגיה, ולנו במאה עשרים ואחת, נראית מאד רומנטית ומנתקת מהחיים הלחוצים שלנו. אבל אסור לשכוח שהכל מגיע מלמעלה. השלטון מעודד את המצב, גורם לאנשים להשאר מאחור, לחיות תחת הגבלות עם יכולת כלכלית זעומה, בזמן שהשכבה השלטת חיים בעולם משלהם.
לדעתי, ההצפה של התיירים, הפתיחה למערב, והדור הבא של השליטים, (לא אלו שסחפו בכריזמה את ההמונים) יביאו את השינוי המיוחל, רק שיקח לא מעט זמן…
בינתיים - שווה לנסוע, לחוות, להרגיש ויפה שעה אחת קודם.
ולגבי השותף שלי לטיול, אין מה לאמר, הלוואי על כולנו להיות כל כך מלאי חיים, קשוחים, עם סקרנות ועניין כמו של אבא שלי בגיל 84. כן, לפעמים הוא עקשן גדול או יכול לחפור נואשות לסובבים אותו, אבל, הקשרים שהוא מצליח לייצר ברגע עם אנשים שמעולם לא הכיר, בקושי מבינים את השפה - מעוררים השתאות. זה עושה לו טוב, זה עושה להם טוב - זה מה שחשוב.
צדק אלחנדרו כשאמר - זרוק אותו היום בעל מקום בעולם, הוא מייד מסתדר כשרבים וטובים לא ידעו איך להמשיך.
עכשיו רק נותר לראות מה היעד הבא שאתחיל לקבל מאבא במיילים של הבוקר...