על שום מה - סיפורו של טרק

עוד בארץ היה רשום בפנקס הקטן של דורית שצריך לעשות את הטרק חוצה ההימאליה ממנאלי לפאדום, בואכה לדאק אשר בהודו. בשלב ההוא עוד לא הייתי מחובר לחלוטין לכל הסיפור של הטיול למזרח. עולמי היה טרוד בענייני הצבא הקטנוניים. חיילים, מבצעים, הכשרות, לישון, לצאת שבת, לחזור כי אין ברירה, עניינים של הגוף והחשק, קצת עניינים של הנפש וחוזר חלילה.

אבל שם, בדירה עם שאר המורות חיילות, טחנו את הנושא עד דק בזמן הפנוי. הסיפורים של הבוגרות זרמו כל הזמן. המידע הלך ונצבר בצבעים וורודים. על עבודה מכניסה ביפן, גיישה מודרנית קראו לזה. התנ"ך של הודו שחייבים לקנות ביד שנייה איפשהו בדרך. הטרקים של נפאל שעדיף בספטמבר כי באפריל יש אובך. זאת ועוד הרבה פרטים חיוניים שנלחשו לי בסופי השבוע. דורית מפליגה על כנפי הדמיון ואני מחכה בסבלנות שהשינה תיפול עליה ועלי..

טרק שנכתב בדפים הראשונים בפנקס חייבים לעשות. לאחר תקופה לא קצרה של טיול, הגענו סוף סוף למנאלי, נחושים לבצע את הטרק שאף אחד לא עושה. כמה ימי מנוחה והחלנו מגבשים את התוכנית למסע.

מנאלי

שלא יקל לבבכם בטרק הנ"ל. אורכו הכולל כ 120 ק"מ, 7 ימי הליכה. בדרך צריך לחצות את רכס ההימאליה במעבר ה Shingo La בגובה 5000 מ'. הטרק אינו מתויר באופן סדיר ומשמש בעיקר את המקומיים. בשלושת הלילות הראשונים אין כפרים שניתן לישון בהם. משמע, צריך להתארגן עלאוכל לשלושה ימים, ולא פחות חשוב, אוהל.

הטרק היה הדרך שלנו להגיע ממנאלי שבמדינת הימל פרדייש ללה אשר בלדק שלא בנסיעה דרך קשמיר. נסיעה ארוכה שהקיפה את רכס הרי ההימליה. הכביש המחבר היום בין מנאלי ללה היה עדיין בסלילה, רק בתחילתו.

המסלול חצה את הרכס ממחוז Lahaul למחוז Zanskar . הליכה של מספר ימים. תושבי המקום ונזירים צעדו בדרך לפרקים כדי להגיע לכפרים ולמנזרים שבעמק Kurgiak ו Zanskar . שביל הולכי הרגל היה עד פאדום. משם ניתן היה לתפוס משאית בנסיעה של עוד יום, 200 קמ' עד Kargil. תחנת עצירה על הכביש בין קשמיר ללה.

את כל הפרטים האלה ידענו ואת עצמנו מראש הכנו. זוכרים, הפנקס הקטן של דורית. לצפון הודו הגענו מצוידים עם שקי שינה ומזרנים שקנינו במקום לשכור בנפאל. נעלי ההליכה שלחצו לנו עוד ביפן עדיין היו איתנו. מעילי פוך לא היו, אבל בנינו על כמה שכבות סווצ'ר ומעיל גשם. את ההערכות לטרק השלימו תרמילים גיבורים שהחלפנו בנפאל במקום תרמילי הסטיב ש"חייבים" היינו לקנות בארץ.

הנחנו כנקודת מוצא שאנו יוצאים לטיול באופן עצמאי. מצוידים עם תיאור כללי של המסלול שמצאנו בלונלי פלאנט של הודו, התחלנו לחפש את הציוד החסר. אוהל. לאחר כמה בירורים הגענו לסוכנות טיולים ששכנה באחד מבתי העץ הקולוניאליים ברחובות מנאלי.

הודי חביב במשרד עשה לנו "לא" קטן עם הראש כששאלנו על השכרת אוהל. שמחנו. יש אוהל. כששאלנו על המחיר, ירק את העיסה האדומה שלעס בשקיקה עד לאותה עת ונקב בסכום. המחיר היה קצת גבוה ממה ששיערנו. מסתבר שעם האוהל לשלושה ימים מגיע גם בחור שצריך להחזיר אותו מאמצע המסלול. בעודנו מתלבטים עם עצמנו על מכלול העלויות, הצטרף לשיחה מטייל נוסף, אמריקאי ממוצא יפני שהתעניין אף הוא ביציאה לטרק. שלום קרלטון, טוב שהגעת. נחלוק את העלויות ואת האוהל. קיבלנו עוד "לא" קטן עם הראש כששאלנו אם הם דואגים לאוכל לשלושת הימים הראשונים. שילמנו וקבענו לצאת למחרת. מפגש בתחנת האוטובוס.

את הערב העברנו באריזה אחרונה של הציוד. למנאלי כבר לא נחזור, התרמיל כולו הולך איתנו. בשלב הזה כבר היינו טיילים עם קילומטרז' נכבד. הציוד המיותר והמזכרות שקנינו במחירי מציאה ושלעולם לא נעיף עליהם מבט נוסף, כבר מזמן נשלחו לארץ. ארוחה אחרונה וצנחנו לשינה טובה עם ציפייה דרוכה לבאות.

בבוקר, בתחנת האוטובוס, זינק אלינו בחור צעיר וחסון עם ז'קט בורדו אופנתי לאזור העונה לשם אנצ'ו. לחייו סמוקות מרוח, שמש וקור האופייניים להרים. עיניו המלוכסנות קמעה העידו על מוצאו המקומי. על פניו נח חיוך תמידי ועל גבו נשא תרמיל גדול. הנחנו שיש שם אוהל. על האוכל לא חשבנו באותה עת. קשה לחשוב על רעב אחרי ארוחת בוקר דשנה של מוזלי ויוגורט.

סביב האוטובוס המולה. עשרות תושבים מהכפרים באזור מנסים להעלות את שלל פקלאותיהם דרך הדלת, הגג וגם החלונות. אנצ'ו סימן לנו בדחיפות לפלס את דרכנו באסרטיביות. כך עשינו והוא עצמו תפס לו מקום של כבוד על הגג.

האוטובוס, טאטא כרגיל, השתנק והתנשף בעליות ובסיבובים ממאנלי אל עבר הכביש החדש לכיוון לה. מחכות לנו כ 5 שע' נסיעה, 140 ק"מ של עליות ופיתולים עד שנגיע לתחילת הטרק ב 3,400 מטר. בנסיעות שכאלה היינו מורגלים. אין כמעט נסיעה באוטובוס בהודו שהינה פחות מיום. בעודנו מתנמנמים קלות בין המקומיים החינניים וסליהם שמילאו את האוטובוס, הרגשנו עצירה ופרצופו של אנצ'ו הופיע בחלון מסמן לנו נמרצות לרדת.

היינו באמצע שום מקום. במרכזו של עיקול חד בסרפנטינות עולות סטייל מעלה עקרבים אבל על סטרואידים. התארגנות, תרמיל על הגב ואנצ'ו תופס פיקוד ומתחיל לצעוד אל עבר העמק.

השעה כבר שעת צהרים מתקדמת ועלינו להשלים את מכסת הקילומטרים הראשונה של היום הראשון. מייד עם תחילת ההליכה השתדרג מעמדו של אנצ'ו מ"הבחור שצריך להחזיר את האוהל" למדריך של הטיול. הבנו שמוצאו מאחד הכפרים שבדרך. אין ספק שהוא מכיר את המסלול. עם כל צעד נוסף בשביל הלא ברור על צלע העמק המטורף שמשמאלנו, הבנו שאין ספק שיש אלוהים ושעשינו משהו טוב. אחרת איך ניתן להסביר את הנס שלא יצאנו לבדנו לטרק הזה. בתחילת הדרך עוד חלפנו על פני בקתת רועים עם מספר נשות להול חינניות שהציעו לנו תה מסורתי עם חמאה. שתינו והמשכנו. מעכשיו ובימים הקרובים זה רק אנחנו, העמק ואנצ'ו.

קרלטון צופה לעתיד

מזג האוויר היה נוח והמים בנהר מתחתינו שצפו בקצף, לבנים וקרים. פלגי מים גועשים של שלג שהפשיר החלו לחצות את הנתיב שלנו. את הראשון חצינו בדילוג מעל מספר אבנים, משאירים את רגלינו יבשות. קלי קלות.

דורית בדילוגים אופטימיים

לאחר זמן מה הגענו לאחד קצת יותר רציני. עמוק, שוצף ובעיקר קר מאוד. גם אנצ'ו נראה מהסס לגבי הנקודה הנכונה לחצות. לצורך הבדיקה, קיפל את מכנסיו ובדק לבד את המעבר. חוצה בזהירות את הזרם השוצף שהגיע עד לברכיים. לאחר מספר בדיקות חזר אלינו עם הנחיות למעבר. קיפלנו את המכנסיים גבוה שניתן, הורדנו את הגרביים ואחזנו ידים בשרשרת. החלנו לחצות את הזרם. הקור ברגליים תופס אותך בבת אחת, מטריף את השכל ומאבן את הגוף. בכל הרמת רגל, הזרם דוחף את הרגל הצידה, מאיים להוציא אותך משיווי משקל. אם אתה מהסס לרגע הלך עליך. נפלת, אותו דבר. פשוט צריך לחצות בנחישות ולקוות לטוב. יושבים על אבן לאחר החצייה, מחממים את כפות הרגליים בידינו, הודינו למזלנו הטוב שאנצ'ו לצידנו.

אנצ'ו, האוהל והנהר

הערב מתחיל לרדת, השמש נעלמה לה ואנחנו מגיעים לקרחת אבנים קטנה לחניית הלילה הראשונה. אנצ'ו שולף את האוהל. אוהל סיירים של פעם עם עבר מפואר בקרב מגלי הארצות של האימפריה הבריטית. מי אנו שנלין. עוזרים לבנות, להכין ארוחת ערב קלה של אורז עם אורז ומתארגנים לשינה. הטמפרטורות יורדות במהירות בגובה הזה. על צ'יזבטים עם המדריך החלטנו לוותר הפעם. די מהר מצאנו את עצמנו זוחלים לשבת שק"שים גם יחד באוהל הקטן. קרלטון לימיני, דורית לשמאלי ואנצ'ו כבר מזמן נוחר לו קלות בקצה המרוחק. קצת מחשבות לפני השינה. אנחנו בקצה העולם, ארבעה אנשים מכל קצוות תבל, קשר לעולם אין וגם אף אחד לא יודע בדיוק איפה אנחנו. נקווה לטוב. מחר יום ארוך, נלך לישון.

הדרך ארוכה היא

את היום השני התחלנו מוקדם. יש להשלים עוד 1,000 מ' טיפוס בגובה, 10 ק"מ עד הפס. אחרי הפס צריך להספיק לרדת נמוך שלא נסתבך עם מחלת גבהים. התחלת הדרך עוד דומה ליום אתמול, עלייה מתונה לאורך העמק. לאחר מספר קילומטרים הגענו לפיצול וואדיות. נצמדנו לימין והחלנו מטפסים בערוץ המגיע עד הפס. הדרך נהפכה לתלולה יותר. שלוגיות שלג שחוצות אותנו מעידות על הגובה ועל הקרבה לפס.

אנצ'ו וקרלטון מדשדשים בשלוגיות

הערוץ השוטף משמאלנו מספק נופים ומראות מופלאים של מערות קרח וזרמי מים שוצפים.

מערת קרח

עוד כמה קילומטרים ופתאום צצות להם 3 דמויות באופק מלפנינו, צועדות בדרך לפס. לאחר כמה דקות הליכה, מתגלה נזיר בודהיסטי בא בימים עם שני מלוויו, חוזרים אל אחד מהמנזרים בעמק Zanskar. כולם משנסים מותניים וצועדים באיטיות אל עבר הפס.

שיירה בדרך לפס

את מאות המטרים האחרונים עד לפס כבר הלכנו שקועים בשלג מעל הברכיים, מתנשפים מהגובה וחוסר החמצן. כמו כל דבר טוב גם העלייה הזו הסתיימה.

אולי תיתן יד במקום לצלם? דורית במטרים האחרונים לפני הפס

מנוחה קצרה בראש ה Shingo La לצד הנזיר ומלוויו, מאפשרת החלפת כמה מילים עם האנשים שמחי החיים האלה ואורח חייהם הקשוח.

יש לך איזה מנשא יותר טוב בשבילי?

כמה תמונות למזכרת של הפס ואנצ'ו פותח צעד אל עבר המשך הדרך.

פס ה Shingo La. אנצ'ו כבר רץ קדימה

הדרך למטה מהפס מתחילה בקטע ארוך של שלג על האוכף. חלקו קשה ומאפשר לפתוח צעד וחלקו רך. אנצ'ו לא עוצר ואנחנו מזדרזים אחריו. מזג האוויר מאיר לנו פנים והעננות של הבוקר מתחלפת בשמים כחולים ופוטוגניים. אני לא מוותר ועוצר מדי פעם לתת עוד תמונה לפנתיאון עם הפילטר המקטב שרכשתי במיוחד לאירועים משמחים שכאלה.

סוף סוף ירידה. יורדים מהפס.

גם בעצירה הבאה אנו פוגשים את הנזיר וחבורתו. מבוגרים, אבל נותנים בראש.

מה? אף פעם לא ראית נזיר בודהיסטי ב 5,000 מ'?

אנצ'ו והמלווים של הנזיר מריצים קטעים עלינו

הערב מתקרב ואנחנו בגובה בטוח לשנת לילה. אנצ'ו מוביל אותנו למתחם חניית לילה עם גדר אבנים קטנה. בניגוד לשמים הבהירים של היום, עננים מתחילים לכסות את שמי הלילה ופתיתי שלג קלים מתחילים ליפול. פתאום הרגשנו רעבים. המאמץ של היום מתחיל לתת אותותיו. כבר יומיים אנחנו בדרכים, והאוכל נראה הדבר הנכון להתעסק בו כעת.

ארוחת הערב הייתה ללא הפתעות מיוחדות. מנה צנועה ולא מספקת של אורז לכל אחד. לקינוח שלף אנצ'ו בטקסיות רבה שתי שיני שום. קרלטון לקח על עצמו את מלאכת הקילוף והחלוקה בינינו. בדקדקנות רבה שלף את האולר ובטקס רב רושם החל מקלף בזהירות רבה את שיני השום. חותך בעדינות את הקצוות היבשים ומקלף בדקדקנות רק, ואך רק, את הקליפה היבשה. לאחר שמלאכת הקילוף הניחה את דעתו, כיוון את להב סכינו בזהירות רבה על מרכזו של השום הראשון. בודק ומוודא שאכן חוצה הוא את שן השום במקום הנכון. פתאום קלטתי שעיני כולם נעוצות כמכושפות בחלוקת הצדק של שיני השום. עוקבות ומוודאות שכל אחד יקבל את חלקו השווה בשום....כנראה שלא רק לי קרקרה הבטן...

למחרת בבוקר קמנו אל תוך שלג טרי שירד בלילה. האוהל הוותיק עם יריעת המגן עשה את העבודה והגן עלינו בגבורה.

אוהל סיירים קטן וגיבור

החלק האתגרי יותר של הטרק מאחורינו ואנחנו פותחים צעד בעמק הצחיח של Kurgiak לעבר הכפר הראשון ששמו כשם העמק.

אישה עם כובע אופנתי וכמה גללים להסקה

אחי, יותר אותנטי ממני לא תמצא. אבא ובן בזמן איכות ב kurgiak

למחרת אנצ'ו מודיע לנו חגיגית כי פה אנחנו נפרדים. מכאן נכונים לנו עוד 4 ימי הליכה בין כפרים ומנזרים הפזורים במרחקי יום הליכה האחד מהשני. בכל כפר או מנזר מצאנו אנשים מיוחדים, דלים למושגינו אך עם שמחת חיים והכנסת אורחים משמחת. עם קצת תנועות ידיים ופנטומימה הסברנו את מבוקשנו וזכינו לקורת גג בלילה וארוחה חמה ובסיסית ביותר בערב.

אני לא מאמין שאין לכם סוכריה בשבילי. ילד חסר אמונה ב Zanskar Valley

גם הן ביקשו סוכריה. זקני Zanskar כבר מזמן לא פגשו טיילים שבעצמם רעבים

Bardan Gompa

Puctal Gompa

לפאדום הגענו בסוף היום השביעי. בירור קצר העלה שיש משאית שיוצאת למחרת בשעות הבוקר ל Kargil. השלמנו את הטרק שלמים ובריאים. הרגשת סיפוק מילאה אותנו. הגענו לחבל ארץ נידח ולא נגיש, שלא על מסלול הטיולים הראשי. מלאי חוויות התכוננו לבאות. הדרמות הגדולות חיכו לנו מעבר לפינה.

יוני 1985