הודו - מסע לעומק היבשת

דווקא בכלכותה, הקשה בערי הסלמס של הודו, חלפה לה השינה הטרופה שליוותה אותי בלילות מתחילת הטיול. נחתנו בעיר בשעות אחר הצהריים של דצמבר. מזג אוויר יבש וקריר קמעה קידם את פנינו. האור היה צהבהב אדמדם בחסות השקיעה וקסם המזרח תפס אותנו באחת.

הודו היא מדינה מורכבת לטיול, כך אמרו כולם. הלכלוך, העוני, הקצב, כמות האנשים והמרחבים האינסופיים. שמענו סיפורים על מטיילים שנחתו בבוקר ולקחו טיסה חזרה בערב. לא רצינו להיות בסטטיסטיקה הזאת ולכן ניסינו לדמיין את הגרוע מכל, שלא נופתע.

בדרך הקצרה משער המגיעים עד המונית רדפו אחרינו ילדה עם שבר בצורת ברק ברגל, ילד על סקטבורד (בלי רגליים...) וחופן מקבצי נדבות מקצועיים מתחת לגיל עשר, מציגים את מומם לראווה. אחרי ההכנה הנפשית שעברנו, ידענו שיחד עם הרצון לעצור ולתת כמה מעות לאסופת הזוועה שרדפה אחרינו, עדיף להקשיב לאזהרות שקיבלנו. להתעלם, להקשיח מבט ולמהר אל המונית, רחוק מההמון.

בקצב ובמנטליות ההודית נתקלנו עוד ביפן. חוץ מהחוויה הסמי קולינרית שהייתה לי עם האוכל ההודי בטוקיו, בנינו על השהות ביפן לצורך קבלת ויזה. מאחר שלא הייתה באותו זמן שגרירות הודית בישראל, האפשרות היחידה הייתה לבקש ויזה במדינה בחו"ל ולחכות שלושה חודשים לאישורה. מייד עם הגיענו לטוקיו הגשנו בקשה לויזה ויומיים לפני שעזבנו, ניגשנו לאסוף אותה. הפקיד ההודי עיין קצרות ברשימותיו ואמר "No Visa". כך, במחי שתי מילים גנז את גולת הכותרת של הטיול. אם לא נקבל עכשיו, אפסו סיכויינו לקבל אשרה במקום אחר. אבלים וחפויי ראש יצאנו מהשגרירות, לא לגמרי יודעים לאן ממשיכים מכאן. התיישבנו על ספסל בגינה סמוכה, מהרהרים ומבואסים. לאחר כחצי שעה של אנליזה שקטה ובלי Plan B באופק, קמתי ואמרתי לדורית, "אין מצב שלא קיבלנו ויזה, חוזרים לקונסוליה". בכמה צעדים מהירים כבר היינו מול הפקיד שעוד היה שאנן באותה עת. באנגלית שוטפת של תיכון וצבא משנות ה- 80 אמרתי לו באריכות את כל שעל ליבי, בלי פסיק, בלי נקודה ועם הרבה סימני קריאה! לא יודע אם היה זה הזקן, הקול המאיים או הרכנת הגוף קדימה. עם סיום דברי הוא אמר, One Moment"", הלך לחדר צדדי, חזר ואמר עם נענוע הראש האופייני "OK Visa". לקחנו.

הנסיעה הקצרה במונית מהשדה למלון הייתה בפילוס מתמיד בין נהרות אדם שמילאו את הרחובות. פרות מסתובבות באין מפריע, מעבר בין פחונים וחושות בצידי הדרכים ומשאיות שדוהרות מולך כאילו אין מחר. ואנחנו, מחזיקים את התיקים צמוד אלינו ומביטים מבעד לחלון בהשתאות, החלנו להישבות בקצב האוריינטלי שמסביבנו.

גם היום, קשה לי לשים את האצבע על הגורם המסוים שגרם לי באחת לשחרר לחץ ולהירגע בהודו. עוני ודלות משוועים לשמים אך עם השלמה משולבת בבחירה בפשטות וצמצום. המנטליות של נודניקים נמאסים אך לא אלימים או תחושת העושר היחסי שלך במרחב. את היום חתמו צלילי תזמורת בתהלוכת חתונה הודית שעברה מתחת לחלון האכסניה. התאהבתי. הרגשתי שהגעתי למקום הנכון.

התוכנית הייתה לנצל את תקופת השנה לכניסה לעומק היבשת, דרומה לאורך החוף המזרחי עד למדינת Tamil Nadu בקצה, ומשם לעלות צפונה לאורך החוף המערבי עד רג'סטאן ודלהי. טיול שרצוי לעשות רק בתקופת החורף. בקיץ, לוהט וגשמי מונסון, מומלץ לא להתקרב.

מספר ימים של התאקלמות ושוטטות בשווקים, בין סמטאות ואנשים הגרים ברחוב, נכנסים לקצב ולאווירה. פגשנו פעם ראשונה ולא אחרונה את סצנת העלייה לרגל למקדשים בביקור במקדש האלה קאלי. תורים ארוכים של מאמינים העולים לרגל לפסל האל המקומי. נושאים בידיים מנחה, פרחים והרבה אמונה בלב. שמחת חיים בסיסית ותמימה של אנשים בלי קשר לעושרם או לדלותם. לסיום הלכנו לקונצרט מוסיקה הודית קלאסית של Ravi Shankar, אומן הסיטר הלאומי.

הדרך דרומה הובילה אותנו בין ערים וכפרים עם מקדשים מסוגים שונים ומשונים. מקדשי חוף, מקדש הקופים, מקדש הנחשים, מקדש הפילים, עם פסלים ותנוחות שהתביישתי לצלם, סתם מקדש ועוד מקדש. רוב המקדשים נבנים בצורת פירמידה טרפזית, עם דמויות ופסלים מסיפורי המיתולגיה והאמונה ההינדית. מעטרים את היקפה המלא קומה אחר קומה. כל עיר מקדש מהווה מוקד לעלייה לרגל מכל רחבי המדינה. מתפללים ורוחצים בבריכת המים הצמודה. בסיום המקטע הזה נשבעתי שאני עם מקדשים בגלגול הזה סיימתי.

את מסלול הטיול אימצנו מהתנך של הודו, הוא ספר ה Lonely Planet. מידע מפורט ודי יחיד באותם ימים, על ערים ואתרים ש"חייבים" לבקר. ימי הנסיעות ברכבת או באוטובוס, במרחבים האינסופיים של הודו היו ארוכים וקשים. צפופים ומצטופפים בספסלים צרים אל מול חבורת הודים מחייכים, מנענעים את הראש ושמחים על החברה החדשה שזימנה לה הנסיעה. ברכבת בחרנו את המחלקה השנייה שהיא אחת מעל "קרונות הבקר" הבסיסיים. בהעדר מפות מפורטות הסתפקנו במפת דרכים כללית של היבשת. אלפי הקילומטרים שגמענו נראו עליה סבירים בהחלט...מידע נוסף ניתן היה לחלץ מהכרטיסנים בתחנות הרכבת העמוסות לעייפה. פעולה שאילצה אותם לירוק בחוסר חשק את העיסה האדמדמה שלעסו בשקיקה כל העת.

רצף של ימי סיור בערי מקדש ואחריו יום נסיעה מבוקר עד ערב, הפכו את הקטע הזה למתיש ביותר. הימים הפכו לשבועות, והקילומטרים נצברו בדרכנו לקצה הדרומי, מרחק של למעלה מ 2000 ק"מ.

כשרק נחתנו בהודו הסתכלנו בפליאה מהולה ברתיעה קטנה במטיילים "הוותיקים" שפגשנו. הם נראו לנו קצת לא נקיים, זרוקים, רזים, לבושים בלבוש מקומי ומסגלים את מנהגי המקומיים באכילה ובכלל. עם ההתקדמות דרומה ובלית ברירה טובה יותר, סיגלנו גם אנחנו את מנהגי המקום. את הג'ינס העבה והכבד החליפו מכנסי שרוואל קלים. חולצות בד הודי (אלא מה?) מהשווקים נמצאו מתאימות יותר מהטישרט. כמנהג המקומיים הפסקנו לרחם על נהגי ריקשה, רגליים או באופניים, שסחבו אותנו ותרמילינו ברחבי העיר. נהפוך הוא, הרגשנו נדיבים שסיפקנו להם פרנסה. תהליך ההודיזציה היה בעיצומו.

על משטר האוכל הקפדנו הקפדה יתרה. בלי בשר, בלי מים לא מטוהרים ורק מאכלים שבושלו ברתיחה. לא שהייתה הרבה ברירה. התפריט בדרום הוא דל וצמחוני ברובו. ארוחה במאכליות העממיות מורכבת מהצטופפות בשולחנות ארוכים ומשותפים. חצי עלה בננה מחליף צלחת. ראשון מגיע הבחור עם הדלי של הדאל (נזיד עדשים) ויוצק כף גדושה. אחריו עובר הבחור עם הדלי של הבאט (אורז מאודה). ביחד דאל-באט, בתיאבון. לעיתים גם תקבל כף גדושה עם תפו"א בקארי. בהתלבטות באכילה עם הכף החלודה שהציעו לנו לבין יד ימין בחרנו באחרונה. אותה אנחנו לפחות מכירים. את יד שמאל שומרים בהודו לפעולה המשלימה.

את מזוננו נהגנו לגוון עם פירות ובוטנים שקנינו בשווקים. גולת הכותרת של השחיתות הייתה חפיסת שוקולד מקומית, בד"כ קצת עבשה, שמצאנו במכולות מסוימות. לרוב עמדתי בפיתוי של הסמוסות שטוגנו ברחוב בשמן שרק קיבה של הודים עומדת בו. ולפעמים חטאתי באחת או שתיים... שרדנו.

שבועות חלפו והמסע דרומה התקדם לאיטו. לפתע קלטנו שלא ראינו מדרכות מזה עידן. לצד הקדמה לאותה עת, תעשייה ומסחר מפותחים, ניתן היה למצוא המון בעלי מלאכה, חקלאים ודייגים המתנהלים כפי שהתנהלו אבותיהם מזה דורות.

שמחנו מאוד כשהגענו לאחר כחודש ומחצה לחוף Kovalam בשפיץ הדרומי של מדינת Tamil Nadu. ציון דרך ואתנחתא מאווירת המסע הקשה והאינטנסיבי שעברנו עד כה. יום שלם אכלתי כל פרי טרופי שהציעו לי בחוף. פאפאיה ואנונה, מנגו ואננס גם. אבל כמאמר הפתגם לכל שבת יש מוצאי שבת..., נדרשה בימים הבאים התנזרות מסוימת..

לאחר מספר ימי רגיעה על החוף, החלנו במסענו צפונה. הדרך עברה תחילה במדינה קראלה, מהעשירות בהודו. מטעי קוקוס, שיחי אננס ומטעי תבלינים. שייט של יום בדרכי מים יפהפיות הובילו אותנו לקוצי'ין שעל חוף הים. גם פה נפלנו במלכודת העיניים הגדולות. "האם תרצו שייט של ארבע שעות או שמונה?" בטח שמונה, ענינו. טעות. מספיק ארבע שעות. הדבר נכון גם לטיולי גמלים. מספיק יום. או אולי שעה?...

התנך של הודו מלא סופרטלטיבים על ארץ המקדשים בדרום. כל מקדש מתואר בסיפורי תאווה לעיניים. הפיתוחים, הגילופים והמבנים הייחודיים. האמת, מרשים. מאחר שהיינו בשוונג, התפתינו לעוד כמה מקדשים בדרך צפונה (שלא יחסר ..). משמיצינו, חתכנו דוך לרג'סטאן – מדינת המלכים והמהרג'ות בצפון מערב המדינה, הגובלת בפקיסטן.

חודשיים עברו להם ועד כה פגשנו מיעוט של מטיילים זרים. ישראלים כלל לא נצפו. בהעדר אמצעי התקשורת של ימינו, הניתוק מהעולם היה מלא. רג'סטאן, הפופולארית בקרב המטיילים הייתה תחילת החזרה לציוויליזציה. מטיילים טריים שהגיעו מהארץ עדכנו אותנו על הנעשה בה (אינפלציה, אל תחזרו..).

התחלנו ב Udaipur, מתנחלים בבית הארחה עם חלון המשקיף אל האגם והארמון המדהים במרכזו. ברחובות השוק ניתן היה להשיג מיני מזונות משופרים. קערות חרס קטנות עם יוגורט לארוחת הבוקר או כוס חלב חם מהפיילה. בשווקים, שלל מוכרים מציעים את מרכולתם ושירותיהם. לא חייבים....

טעימה מאוכלוסיה שונה במקצת מההודים שחווינו את נחת זרועם עד לאותה העת, קיבלנו בעיר המדברית Jaisalmer. האוכלוסייה בעיר זו, על גבול המדבר הגובל בפקיסטן מכילה פחות הינדים ויותר מוסלמים עם השפעה פקיסטנית וטורבנים מפוארים.

הגברים עם תווי הפנים המיוחדים היו חגיגה לחובב צילום שכמוני. הם מצידם התמסרו באהבה. חמוש במצלמה מרובת עדשות הסתובבתי ברחבי העיר מתמקד בפרופילים אקזוטיים. מאחר שהצילום היה במצלמת פילם או במקרה שלי שקופיות, נדרשה מידה מסויימת של רגישות וחסכנות על כפתור המצלמה. מבחינת, כל צילום חייב להיות בול פגיעה. גם מידה רבה של סבלנות וציפייה, לפעמים של חודשים, עד שראינו את התוצאה.

עם הגיענו לעיר, נודע לנו על פסטיבל מדבר מסורתי שיקרה בעוד ימים ספורים. הזדמנות נהדרת לשלב טיול גמלים של יומיים במדבר, לפסטיבל ובחזרה. השטח היה דומה להפליא לנגב שלנו, עם אדמה טרשית משובצת לפרקים בדיונות חול. הרגשנו בבית וסבלנו על הגמל.

בפושקר פרקנו עול סופית. שבועיים של בטלה, קריאה וערבים של משחקי קלפים סוערים. אמבר וג'ייפור חלפו עברו לבלי שוב. דרכנו לדלהי הבירה. תוכנית חדשה נרקמה בראשנו. הויזה שעומדת להיגמר לנו, לא תמנע מאיתנו לחזור לארץ שכה אהבנו. מאן דהו סיפר לנו על דרך לא דרך לצאת מהודו לנפאל (עונת הטרקים בפתח), אבל להצטייד לפני כן ב Return Visa. צפון הודו, אנחנו בדרך. שלושה חודשים עמוסים וגדושים חלפו וכל כך הרבה עוד לפנינו.

את אלבום התמונות המלא ניתן לראות כאן