טיול משפחתי לבולגריה – אוגוסט 2018
לאחר שיטוטים רבים באינטרנט החלטנו (אבא, אמא וארבעה ילדים: 8, 10, 13, 15) שבולגריה תהיה יעד הולם לטיול משפחתי של 10 ימים:
החלטנו לוותר על הדרום (הרי רודופי) ולהתרכז בפירין, רילה וסופיה – החלטה שבדיעבד התגלתה כמוצדקת מאוד: תפסת מועט – תפסת!
התכנית המקורית היתה לנחות בסופיה ביום ראשון בשבוע ולהתקדם דרומה. רצינו לעשות את מסלול שבעת האגמים ביום שני. אבל אז גילינו שביום שני הרכבל לשבעת האגמים מתחיל לעבוד רק ב 12:30
ופחדנו שלא נספיק את המסלול. לפיכך החלטנו לנסוע לבנסקו ביום הראשון ומשם להתקדם צפונה.
הכוונה היתה לשכור רכב ולטייל באזור בנסקו יומיים, אחר כך להתקדם צפונה לספארבה בניה ולהגיע לסופיה ביום חמישי (ולהחזיר את הרכב).
יום ראשון: נחתנו בסופיה ב 13:00 ומצאנו את חברת ההשכרה (TOP – היו בסדר גמור). רכב: טויוטה ורסו ידני (7 מקומות) – קצת צפוף עם המזוודות אבל הסתדרנו, ולקח זמן להיזכר בנהיגה ידנית . . .
לגבי הניווט: בארץ בדקתי את כל היעדים המתוכננים כולל הכתובות של הדירות במפה החיה של וויז – וויז זיהה את כולם. לפיכך התלבטנו האם לשכור עם הרכב גם GPS. המחיר לא היה יקר (5 יורו ליום) ולפיכך החלטנו לקחת גם GPS – כפי שתראו בהמשך, גם ההחלטה הזו התגלתה כמוצדקת מאוד!
יצאנו לדרך בשעה 15:30. החלטנו לא לנסוע ישירות למלון בבנסקו, אלא לנצל את שארית היום לביקור במנזר רילה עוד לפני ההגעה לבנסקו (בירור באינטרנט עוד לפני הטיסה גילה שהמנזר פתוח עד שבע – כשהגענו נאמר לנו שאפשר להיכנס גם עד שמונה). כשהתקרבנו למנזר לא היתה קליטה והוויז הפסיק לעבוד – אבל ה GPS עבד וניווט אותנו ליעד בבטחה.
הגענו למנזר בערך בשעה 18:00 – המנזר מאוד יפה והסתובבנו בו כשעה, כולל כניסה לכנסייה (בדיוק נערכה אז מיסה). החלטנו גם לנסות ולמצוא את מערת הקבורה של איבן רילסקי, מייסד המנזר. על קיומה של המערה למדנו מאתר אינטרנט מצוין שמפעילות שתי אחיות בולגריות הכותבות על שלל נושאים, וביניהם אתרי טיול בבולגריה. האתר נקרא: http://followthesisters.com/
באתר היתה הדרכה מדויקת כיצד להגיע למערה: מהחנייה שלפני המנזר (שעולה 5 לב) ממשיכים בכביש ועוקפים את המנזר מצד שמאל – ממשיכים בכביש, שנכנס לתוך יער – נסיעה של כמה דקות עד שהכביש מתעקל ורואים מהכביש שילוט מעץ עם דמות של קדוש נוצרי וכיתוב. חונים בצד וממשיכים בעקבות השילוט לתוך היער – הליכה לא קשה של כרבע שעה עד שמגיעים למבנה קטן ולידו המערה – שהיתה סגורה כשהגענו. אבל ההליכה בתוך היער היתה חוויה בפני עצמה.
חזרנו למכונית והתחלנו בנסיעה לכיוון בנסקו כשכבר החשיך (20:30). הגענו למלון הדירותorest aparthotel) f) ב 21:45 – עייפים ורעבים. פקיד הקבלה המנומנם הוביל אותנו לדירה שהיתה נקייה ונעימה – אך כשרצינו לבשל גילינו שבמטבח אמנם יש כלים אך אין מלח או סוכר – הפקיד הסביר לנו שהמלון לא מספק מוצרים כאלו ושאנחנו צריכים לקנות . . . הוא הסכים להשאיל לנו את המלח הפרטי שלו והצלחנו לארגן פסטה טעימה
יום שני: לאחר ארוחת הבוקר התארגנו לנסיעה קצרה ל Vihern chalet כדי לטייל באגמי בנדרישקי.
הנסיעה היא לאורך כביש מפותל מאוד – בדרך חולפים על פני עץ האורן העתיק ביותר בבולגריה – השילוט נראה היטב מהכביש – חנינו בצד וטיפסנו אליו. לאחר מכן המשכנו בנסיעה והתעלמנו משני תמרורי 'אין כניסה' שהיו מוצבים בכביש (כמו רבים אחרים). למרות שראינו בדרך רכבים רבים שחנו בצד הכביש החלטנו לנסות ולטפס עד הבקתה – והעקשנות השתלמה – הצלחנו למצוא חנייה בשולי הכביש בסמוך מאוד לבקתה. מסקנה למבקרים: קודם כל סעו עד למעלה ואם אין חנייה – חזרו למטה עד שתמצאו חנייה.
מהבקתה יוצאים מסלולים רבים. אתר מועיל עם פירוט של מסלולים שונים:
http://visit-bansko.bg/en/summer/hiking-trails
עוד בארץ החלטנו לטייל במסלול המוביל לשלושה אגמים. המסלולים מתחילים במדרון קטן מול הבקתה – יש להתחיל במסלול השמאלי המסומן בכחול/ורוד/לבן ולאחר הליכה של כעשרים דקות מגיעים לגשר החוצה את הנחל – שם חוברים למסלול אדום-ירוק ונצמדים אליו. לאחר כעשרים דקות הליכה נוספות מגיעים לאגם הראשון. המסלול אינו קשה וההליכה בטבע נחמדה, אך כמובן שזה לא דומה למסלול שבעת האגמים אליו הגענו בהמשך הטיול. המשכנו בנחת לאגם השני – ההליכה אליו היתה הרבה יותר ארוכה, ועשינו עצירות רבות בדרך. כשהגענו החלטנו לחזור ולא להמשיך לאגם השלישי. בסך הכל כל המסלול נמשך כמה שעות וכשחזרנו למלון כבר נהייה אחרי הצהריים. קפצנו לבקר במרחצאות המינרליים בעיירה דוברינישטה הסמוכה לבנסקו. בבולגריה יש הרבה מעיינות חמים ובדוברינישטה יש בית מרחץ גדול העושה שימוש במים הללו. גילינו שמדובר במבנה ישן ומאוד לא מטופח ושחדרי המרחץ מאוד לא אסתטיים. אך יש אפשרות לשכור חדרי רחצה משפחתיים נפרדים לבנים ולבנות (מאוד מקפידים על ההפרדה המגדרית) וכך שכרנו שני חדרים במחיר מאוד זול ורבצנו באמבטיה לא גדולה של מים חמים טבעיים כשעה.
מחוץ לבית המרחץ יש פארק יפה וגדול וברזיות של מים מינראליים חמים שהבולגרים שותים מהם ללא הפסקה. שלט גדול בכניסה לבית המרחץ מתאר את הסגולות הרפואיות של המים וממליץ לשתות מהם לפני כל ארוחה, אך לא היינו מסוגלים לשתות את המים אף על פי שניסינו. חזרנו לבנסקו עייפים אך רגועים . . .
יום שלישי: לאחר ארוחת הבוקר ארזנו את כל הציוד ועזבנו את בנסקו. בתחילה תכננו להגיע לפארק הדובים המרקדים בבליטצה, אך כשהתקשרנו התברר לנו שאין אפשרות לשוטט בפארק לבד, אלא רק בסיורים מודרכים היוצאים מדי חצי שעה. הפארק פתוח בין 10:00 ל 12:00 ובין 13:00 ל 18:00 (ביולי-אוגוסט). מכיוון שסיור מודרך באנגלית לא התאים לרוב ילדינו, ודובים אפשר לראות בכל גן חיות, החלטנו לוותר על הדובים למרות סיפורם המרגש ולהמשיך ישר לפארק המים בבלגובגארד. פארקי המים הגדולים של בולגריה נמצאים בחופים במזרח, וכפיצוי על העובדה שלא נגיע לאזורים הללו בטיול הנוכחי, חיפשנו משהו דומה באזור הטיול שלנו ומצאנו את בלאגובגראד – עיר שנמצאת על הדרך לספארבה בניה, היעד הבא שלנו.
אקווה פארק בבלאגובגראד אינו בממדים של אחיו במזרח, אבל מדובר בברכת שחייה מאוד מאוד גדולה, עם ברכה נוספת לקטנים ועם מגלשות מים שהגבוהה שבהן בהחלט מאתגרת. בילינו שם כמה שעות נחמדות ובדרך לספארבה בניה ביקרנו בפירמידות החול של סטובי – תופעת טבע מעניינת וייחודית (יש פירמידות כאלו גם במלניק, בדרום בולגריה). ההגעה פשוטה באמצעות הוויז
(Stob Pyramids) או ה GPS. כחצי שעה הליכה לא קשה, אך בעלייה, מהחנייה עד לתצפית על הפירמידות . החזרה כמובן קלה יותר והמאמץ משתלם.
כשהגענו לדירה בספארבה בניה (ViBo Geusthouse)כבר היה חושך, ובעלת הבית חיכתה לנו בחוץ. הדירה נעימה מאוד ונחמדה ובעלי הבית יוצאים מגדרם כדי לעזור, וכל זאת במחיר המצחיק של 250 ש”ח ללילה . . .
יום רביעי: התעוררנו בבוקר וגילינו שאנחנו בכפר ציורי כשמולנו הרי רילה. רכשנו במכולת המצוידת היטב מוצרי מזון וכלים חד פעמיים ולאחר ארוחת הבוקר התארגנו ליציאה לשבעת האגמים.
בסמוך לספארבה בניה יש כפר בשם פניצ'יסטה משם יוצא הרכבל העולה לבקתה - Rilski Ezera
- נקודת ההתחלה של המסלול. הרכבל פועל בכל יום מ 8:30 עד 18:30 למעט בימי שני שאז הוא פועל רק מהצהריים.
אתר מועיל למידע על הרכבל ועל המסלול ועל מזג האויר:
כתבנו בוויז seven rila lakes וב GPS: שניהם זיהו את המקום, אך הציגו מסלול שונה. החלטנו ללכת עם הוויז והתחלנו לנסוע. להפתעתנו הוויז הוציא אותנו אל מחוץ לספארבה בניה, אבל חשבנו שהוא עוקף את העיירה ויחזור להרים מסביב. אך רק לאחר 20 דקות נסיעה לכיוון ההפוך הבנו שמשהו לא הגיוני וחזרנו ל GPS שהוביל אותנו אל הרחוב בו היתה הדירה שלנו בספארבה בניה ומשם המשכנו בכביש אל מחוץ לעיירה ולכיוון ההרים . . .
הדרך התפתלה ועד מהרה הגענו לפניצ'יסטה ומשם הכביש המשיך עד לחניון שמתחת לרכבל (10 לב לחניה). קנינו כרטיסי הלוך ושוב ועלינו למעלה, וכשהגענו השעה כבר היתה אחת בצהריים.
מסלול שבעת האגמים הוא מסלול מעגלי – אפשר להתחיל בשביל היוצא מימין לבקתה ואז יש עלייה קשה בתחילה ואחר כך הדרך היא מישורית או עולה במתינות ברובה, ואפשר להתחיל בשביל היוצא משמאל לבקתה.
בנקודה שבה רואים את האגם החמישי יש שילוט המצביע על שביל תלול העולה לשני האגמים האחרונים – ומי שרוצה לטפס עולה וחוזר באותה דרך לשילוט, ומי שלא רוצה לטפס, פשוט ממשיך בשביל המתעקל וחוזר לבקתה. סך כל המסלול של כל שבעת האגמים הוא כחמש שעות, והעלייה
והירידה לשני האגמים האחרונים לוקחת כשעה
התחלנו לטפס בשביל הימני והקשה,הגענו למישור והאגמים נפרשו לעיננו בזה אחר זה. אין ספק שהמראה מרהיב. האגם הרביעי קרוב לשביל. ירדנו אליו ושטפנו את פנינו במים הקפואים.
כשהגענו לאגם החמישי התלבטנו האם לטפס לשני האחרונים או לחזור – נהייה קצת מאוחר וצריך לחזור לרכבל עד שש. החלטנו לטפס. העלייה היתה קשה אבל הילדים עודדו ודחפו מאחורה – ובסוף הגענו. המראה מלמעלה שווה את המאמץ – שישה אגמים פרושים מקדימה, והאגם השביעי מאחורה. עשינו את זה!
אבל המשימה עוד לא נגמרה – צריך לחזור לרכבל בזמן. הירידה היתה כמובן מהירה יותר, כמו כל הדרך חזרה, ובחמישה לשש הגענו לרכבל, כשהמפעיל כבר צופר לזרז את כל האחרונים (אפשר לעלות ולרדת לבקתה גם ברגל ובדרכנו למטה ראינו מטיילים רבים שעולים ויורדים בשבילי ההר).
חזרנו לספארבה בניה אך לפני החזרה לדירה החלטנו לחפש את הגייזר המפורסם הממוקם בלב העיירה. מצאנו אותו די מהר, אך לאכזבת הילדים רשויות הכפר לא השאירו אותו במצבו הטבעי אלא הפכו אותו למעין מזרקה ציבורית, ורק חום המים והריח המסריח של הגופרית מסגירים את מוצא המים:
חזרנו לדירה עייפים אך מרוצים.
יום חמישי: ארזנו את חפצינו, נפרדנו מהכפר הציורי ויצאנו לבורובץ כדי לעלות להר מוסאלה – ההר הגבוה בבולגריה. אל ההר עולים ברכבל (Yastrebetz) שיוצא ממרכז העיירה מול מלון רילה.
הרכבל עובד בקיץ מיום רביעי עד יום ראשון (18:30-8:30) – צריך לחזור עד 18:00 לרכבל שיורד.
אתר שמסביר על הרכבל ועל המסלולים בהר:
https://www.borovets-bg.com/en/page/info/lifts-trails/maps
אחרי עלייה של כעשרים דקות ברכבל יוצאים בתחנה העליונה ואז ממשיכים במסלול המסומן באדום ולאחר הליכה נוחה במישור (אך די משעממת) של כשעה-שעה ורבע מגיעים לבקתה, כשבדרך עוברים אגם אחד, ואגם נוסף ממש ליד הבקתה. הטיפוס לפסגה בעצם מתחיל מהבקתה ונמשך לפחות כשעתיים. אולם מכיוון שהיינו צריכים להגיע לסופיה עד 18:00 כדי להחזיר את המכונית החלטנו לוותר הפעם על הפסגה. חזרנו ברכבל לבורובץ (הנוף מדהים) והחלטנו לשכור אופניים לרכיבה בשבילים שמסביב לעיירה (אפשר לשכור אופניים במלון רילה). רכבנו כשעה ובחמש ורבע עזבנו את בורובץ הססגונית בדרכנו לסופיה. החזרנו את הרכב בשש וחצי (הם לא עשו עניין מחצי שעה של איחור) וביקשנו מנציג השירות להזמין לנו מונית לדירה בסופיה. לחברת המוניות לא היתה מונית גדולה ונאלצנו להזמין שתי מוניות. נסיעה של פחות מעשרים דקות מאזור שדה התעופה למרכז סופיה עלתה לנו כחמש עשרה לב למונית, לפי מונה, כלומר כשלושים שקל. אולי זה זול מעט יחסית לארץ, אבל לא מאוד זול, לדעתי, בניגוד למה שקוראים באינטרנט על המוניות הזולות בבולגריה. ודאי אם מדובר בהתנהלות בשתי מוניות כל הזמן.
בעלת הבית החביבה חכתה לנו בדירה הנעימה והמאובזרת בכל הדרוש, שהיתה במיקום מעולה – חמש דקות הליכה ממסגד בניה באשי ובית הכנסת הגדול.
יום שישי: בבוקר קפצנו למרכז העיר. מול בית הכנסת הגדול יש קניון גדול בשם 'צום' שכמעט ואין בו חנויות (אלא משרדים ממשלתיים), למעט מסעדת 'ירושלים' הכשרה למהדרין, בה ניתן להזמין אוכל לשבת – מזמינים ארוחה לפני שבת ובאים לאכול במסעדה. עוד לפני הטיסה הזמנו ארוחת ליל שבת בבית חב”ד (רבע שעה הליכה ממרכז העיר), ואת סעודת הצהריים החלטנו לאכול במסעדה. לאחר הביקור במסעדה, שמוכרת גם חלות לשבת, החלטנו לנסוע לפארק 'קוקולנדיה' – פארק חבלים שמופיע בכל אתר אינטרנט ישראלי המציע אטרקציות בסופיה. הפארק הוא חלק מפארק בוריסובה הגדול שבשולי העיר.
מכיוון ששעת הצהריים התקרבה החלטנו לעצור שתי מוניות שנהגיהן טענו שהם מכירים את הפארק ולאחר כעשרים דקות נסיעה (30 לב לשתי המוניות) הגענו לפארק בוריסובה. הנהגים הצביעו על הפארק, חזרו על המילה 'קוקולנדיה' – ונעלמו. כשנכנסנו לפארק ושאלנו עוברים ושבים, הם הצביעו קדימה ועשו סימנים שזה רחוק.
ואכן הלכנו כחצי שעה בתוך הפארק ולא הצטערנו כי מדובר בפארק מקסים שאפשר לבלות בו יום שלם. עוברת אורח שפגשנו ושאלנו על קוקולנדיה התעקשה להוביל אותנו עד לאתר – למזלנו, כי לא היינו מוצאים אותו בלעדיה. בשלב מסוים נכנסנו לתוך יער וחצינו שבילים עד שפתאום נגלתה לעינינו קרחת יער: קוקולנדיה. הודינו לה בחום אך בעודנו תוהים כיצד, לעזאזל, מפעילי האתר חושבים שמבקרים פוטנציאלים יגיעו אליו, ראינו מולנו את הכביש הראשי . . . אם נהגי המוניות היו נוסעים עוד חמש דקות בכביש הראשי, היינו מגיעים היישר לכניסה.
הפארק עצמו נחמד ומאתגר: יש בו שישה מסלולי חבלים בין העצים ברמות קושי שונות. התחכום הוא שכל אחד מאובטח בסוג של אומגה לחבל שנמצא מעליו כך שאי אפשר ליפול. שתי הקטנות עשו את מסלולים 4-2 ושני הגדולים את מסלולים 6-5. מסלול 6 באמת קשה, והבעיה היא שאם מישהו שהתחיל לפניך נתקע, אי אפשר לעקוף אותו וצריך לחכות עד שיאזור אומץ להתקדם (לעיתים המפעילים משתמשים בסולמות כדי לחלץ את התקועים . . .)
בילינו בפארק כמה שעות נחמדות (בחברת ישראלים רבים . .. ). השבת התקרבה ובעזרת האפליקציה move it גילינו שמתחנת האוטובוס שבכביש הראשי הסמוך לפארק יש קו אוטובוס שמגיע סמוך לדירה וכך חזרנו בקלות ללא מוניות.
יום שבת: לאחר התפילה בבית הכנסת הגדול והמרשים וסעודת השבת במסעדת ירושלים, הלכנו להסתובב במרכז העיר וביקרנו בכל המונומנטים המפורסמים: ארמון הנשיא (עם חילופי המשמרות המגוחכים כל שעה עגולה), הכנסיות הרבות, תיאטרון איוון וזוב, המונומנטים והפסלים המפוזרים ברחובות הראשיים. מתחת לקניון 'צום' ולארמון הנשיאות נחשפו הרחובות העתיקים של העיר הרומית סרדיקה שסופיה בנויה עליה, והבולגרים מתכוונים להכשירם לתצוגת קבע מרשימה, אך כרגע אין כל כך מה לראות מלבד שרידי קירות ורחובות ושאריות מבתי מרחץ.
מרחבת תיאטרון איוון וזוב יוצאים כל יום סיורי חינם בעיר (גם באנגלית) בשעה 11:00.
לקראת חשכה חזרנו לדירה בהרגשה שמיצינו היטב את מה שיש למרכז העיר להציע.
יום ראשון: יום זה הוקדש להר ויטושה שבשולי העיר. אפשר לעלות לפסגה (צ'ארני ורח) מלמטה (מאזור 'זלוטני מוסטב' – גשר הזהב, על שם תופעת הטבע המרהיבה שיש בו – נהר של סלעי ענק) בטיפוס שנמשך כמה שעות טובות. החלטנו לעלות ברכבל שיוצא מ Dragralevtsi (יש רכבל נוסף שיוצא מסימינובה) ופועל רק בימי שבת וראשון. אל האתר הגענו שוב בשתי מוניות.
למידע על הרכבלים השונים ועל שעות הפעילות:
העלייה ברכבל נחמדה וארוכה, ומחליפים רכבל באמצע. סופיה כולה נפרשת מלמטה ככל שעולים.
העלייה מסתיימת ב Aleko Hut וממנה ניתן לטפס לצ'רני ורח במשך כשעה וחצי (לוקחים את המסלול הימני). מכיוון שהתחלנו את הטיפוס ב 13:00 ולרכבל צריך לחזור ב 16:00היינו לחוצים מעט בזמן והלכנו מהר. העלייה ברובה אינה קשה, למעט בחלק האחרון של המסלול, שגם בו נתקלים בתופעה של סלעי הענק שמתחתיהם זורמים מים – יש לדלג על הסלעים בדרך למעלה.
ב 14:10 כבר ראינו את הפסגה, אך אשתי והבנות נשברו והחליטו לעצור. אני והבן החלטנו לרוץ עד למעלה – הגענו ב 14:25, הצטלמנו ורצנו בחזרה למטה. למעלה יש שולחנות פיקניק ורבים עולים לפסגה ויורדים ממנה ללא הרכבל. ב 14:35 חברנו לאשה ולבנות והתחלנו את הדרך למטה שהיתה, כמובן, הרבה יותר קלה. ב 15:45 כבר חיכינו לתורנו ברכבל היורד ושוב נהנינו מהנוף המדהים במהלך הירידה.
יום שני ואחרון: התלבטתי האם להצטרף לסיור חינם (למעט ההסעה לתחילת המסלול במוניות) מכנסיית בויאנה למפלי בויאנה שבהר ויטושה. כסיורים האחרים, גם סיור זה יוצא מרחבת תיאטרון איוון וזוב. אך כל שאר בני המשפחה דרשו לערוך שופינג בסופיה. האמת היא שאין יותר מדי מציאות – הרחוב הראשי והיוקרתי הוא שדרות ויטושה שמול ארמון הנשיאות, שיש בו חנויות מותגים, ויש את מול סופיה, שבסך הכל אינו גדול מקניון ממוצע בארץ. הסתובבנו כל היום ומבחינתי זה היה, ללא ספק, היום הקשה ביותר בכל הטיול – והשלל לא היה רב.
התפנקנו בסעודת פרידה מהעיר במסעדת 'ירושלים', חזרנו לדירה והתארגנו לטיסה. המוניות שהזמנו לשעה ארבע לפנות בוקר הגיעו בדיוק בזמן, ובתשע בבוקר כבר נחתנו בנתב”ג – עייפים אך מרוצים.
לסיכום: בולגריה ארץ מדהימה וזולה לטיולי נופים וטבע. מי שרוצה טיול עירוני – פראג או לונדון הרבה יותר מתאימות. . . אין צורך להקדיש לסופיה יותר מיומיים. אנחנו נהנינו מאוד!
ע
