פרולוג
השנה היא שנת 2020. חודש מארס, הלא הוא חודש ימי ההולדת שלנו, הולך ומתקרב, והתכנון הוא מתנה משותפת מקורית: סופ"ש בלונדון, העיר ששנינו (וכנראה לא רק שנינו) כל כך אוהבים. העיר שמציעה אין ספור אפשרויות בילוי וטיול, לכל מצב רוח ולכל מזג אוויר. העיר שאף פעם לא משעמם בה ותמיד אפשר לגלות בה מקומות חדשים. העיר שהיא פשוט ה-עיר.
מזמינים כרטיסי טיסה ומלון, קונים פאונדים ומתכננים תוכניות.
אבל האדם מתכנן תוכניות - ונגיף הקורונה צוחק. שבוע לפני הטיסה המיועדת העולם נסגר על סורג ובריח, ואנחנו נאלצנו, בכאב גדול, לבטל את הטיסה (היה ביטוח, אל דאגה) ולגנוז את החלומות על כיכר פיקאדילי, על הביג בן המשופץ, על הפארקים הנפלאים, על Ben's Cookies ועל "Mind the Gap!". אלף פאונדים שוכבים להם במגירה מיותמים, ומחכים.
קפיצה קטנה בזמן אל שנת 2022.
אחרי קיץ מתיש שכלל מעבר לדירה חדשה, על כל הבלאגן המשתמע מכך, למי יש כוח להתחיל לתכנן עכשיו טיול?.. ועל כסף מיותר בכלל אין מה לדבר.. או שבעצם.. יש מה לדבר! אלף פאונדים עדיין מחכים.. ותוכנית כבר יש. אז מה כבר נשאר, להזמין כרטיסי טיסה ומלון? קטן עלינו..
וכך מצאנו את עצמנו, בתחילת חודש ספטמבר 2022, באיחור אופנתי של שנתיים וחצי, מוציאים לפועל את מתנת יום ההולדת של שנת 2020. Better late than never.
היום הראשון
כמו (כמעט) כל טיול שלנו, גם הפעם בחרנו לטוס כחול-לבן. ליתר דיוק - נאלצנו לבחור לטוס כחול-לבן, משום שבהתחשב באילוצי ה"יהרג ובל יעבור" שלנו (המראה בטיסת בוקר מוקדמת ככל האפשר, חזרה בטיסת לילה, ללא קונקשנים), זו הייתה האפשרות היחידה. אל על, כך מסתבר, החלה לאחרונה (או שכבר לא כל כך לאחרונה) להפעיל שירות טרום טיסה, שמאפשר לעבור את כל תהליך ה"ארזת לבד" המייגע, כולל כמובן מסירת המזוודות, יום לפני הטיסה, ולהגיע לנתב"ג כמו מלך, עם תיקי העלייה למטוס בלבד. ולא זו אף זו - השירות, נכון למועד הטיסה שלנו לפחות, ניתן ללא תשלום.
איך לא חשבו על זה קודם??
מסרנו את המזוודות ערב לפני והגענו לנתב"ג עם חזה נפוח, בתחושה שדפקנו את המערכת 💪🏻💪🏻💪🏻
אז זהו, שלא ממש. כלומר - ממש לא 😞😞😞
מסתבר שאנחנו לא היחידים ששמעו על שירות טרום הטיסה, ובמתחם הייעודי ל"טרומיסטים" השתרך תור שלא מבייש באורכו את התור הרגיל באזור הבידוק הביטחוני. וכל זה כדי לזהות אותנו ולוודא שהגענו לטיסה. אז מה הועילו חכמים בתקנתם??
עברנו את הויה-דולורוזה הסטנדרטית בדרך אל הדיוטי פרי הנכסף, רק כדי לגלות שגם שם המוני בית ישראל ממתינים בתור אינסופי נוסף. אלין, בצעד חסר תקדים, מודיעה ש"סיימנו לעמוד בתורים להיום", ומחליטה לוותר על הדיוטי. ספויילר: לא סיימנו לעמוד בתורים לאותו היום.
טיסת הבוקר של אל על נוחתת בשדה התעופה של לוטון, הזכור לנו מהטיסות הקודמות שלנו לאנגליה כשדה תעופה קומפקטי, מהיר וידידותי לנוחת. השדה אמנם מרוחק ממרכז לונדון, אבל הודות לשירותי התחבורה המצויינים של בירת הממלכה המאוחדת - אין בעיה להתגבר על המכשול הקטן הזה.
מהיר וידידותי לנוחת? הפעם, כמאמר המשורר, נפלנו חזק. חזק מאוד.
יצאנו מהמטוס וגילינו למרבה הזוועה שכל התורים בנתב"ג היו רק הבקרוב לתור לביקורת הדרכונים בלוטון. נחש של אנשים חסרי מזל כמונו, שהאל לא חנן אותם בדרכון בריטי / אירופאי / אמריקני עומד לפנינו, ודלפק החתמת הדרכונים כלל לא נראה באופק. רק אחרי קרוב לשעתיים(!) של המתנה זכינו סוף סוף להגיע אל הדלפק המיוחל.
העמדה הייתה מאויישת על ידי פקיד מתלמד, ככל הנראה ביומו הראשון (או אפילו בשעתו הראשונה) בתפקיד, ולצידו פקיד נוסף חמור סבר, שנראה היה שרק מחכה לתפוס את המתלמד על החתמת דרכון פזיזה מדי, לפני ששוחח באריכות עם הנכנסים, בדק את מטרת בואם, היכן ישהו, מה בכוונתם לעשות ובאופן כללי שמע את כל תולדות חייהם מיום לידתם ועד היום הזה. תודה לך מרפי, גם אנחנו אוהבים אותך.
בסופו של דבר קיבלנו את החותמת המיוחלת בדרכון, אספנו את המזוודות והלכנו לרכוש כרטיסים לרכבת (קו ThamseLink) שתיקח אותנו משדה התעופה אל העיר. תחנת הרכבת של שדה התעופה, למקרה שמישהו עדיין מעוניין לנחות בו, נקראת Luton Parkway, וכדי להגיע אליה יש צורך לקחת שאטל משדה התעופה. אם קונים את הכרטיס לרכבת בשדה התעופה (התשלום בכרטיס אשראי בלבד) - הנסיעה בשאטל ללא תשלום. אחרת יש צורך לשלם על השאטל בנפרד.
לאחר כ 40 דקות נסיעה ירדנו בתחנת King Cross / St. Pancras - והתחלנו להרגיש את לונדון. ראשית כל קנינו שני כרטיסי Oyster והטענו אותם ב"חופשי שבועי" לאזורים 1-2.
❗ כאן המקום לפתוח סוגריים ולתת כמה טיפים לגבי התחבורה הציבורית בלונדון. מי שמכיר - בהחלט מוזמן לדלג (לא נעלבים):
התחבורה הציבורית בלונדון יקרה (מאוד) - אבל יש תמורה מלאה ליוקר הזה. מדובר ברשת תחב"צ מתוקתקת ויעילה בצורה מדהימה. הבסיס הוא כמובן ה "Underground", הרכבת התחתית שידועה בכינוי "טיוב", ומתגאה בהיותה הרכבת התחתית הוותיקה בעולם. פרט לטיוב ישנם גם האוטובוסים הדו קומתיים המפורסמים ורכבות עיליות, ואפילו טראמים. העיר עצמה מחולקת ל 9 אזורי תחבורה, והתשלום הוא בהתאם לאזורים שאליהם נוסעים. אזורים 1-2 הם שני האזורים המרכזיים של העיר, ובהם נמצאים רוב מוקדי העניין.
הדרך המהירה והפשוטה ביותר לשלם על התחבורה הציבורית היא באמצעות כרטיס אשראי עם צ'יפ Contactless (סימן ה Wi-Fi), או באמצעות אפליקציות תשלום סלולריות של Google / Apple: מעבירים את הכרטיס / הטלפון הנייד בכניסה לתחנה ואח"כ ביציאה מהתחנה, והחיוב מתבצע באופן אוטומטי. ישנו חיוב יומי מקסימלי, שאם תגיעו אליו (וכנראה שתגיעו) - לא תחוייבו יותר ולא משנה כמה תסעו.
מי שלא מעוניין לשלם בצורה כזו, יכול לרכוש כרטיס Oyster, ה"רב קו" של לונדון, להטעין אותו ב"חופשי יומי" / "חופשי שבועי" לאזורים הרלוונטיים (שוב, הרוב המוחלט של המבקרים יסתפקו באזורים 1-2) ולהשתמש בו, כשגם במקרה הזה יש צורך להעביר את הכרטיס בכניסה אל התחנה וביציאה ממנה. ה Oyster תקף, כמובן, לכל סוגי התחבורה הציבורית.
כאשר נוסעים ברכבות העיליות ליעדים שמחוץ לאזורים 1-2, ניתן לרכוש כרטיס רגיל לנסיעה הספציפית שבה מעוניינים, וחשוב לזכור שיש להעביר אותו גם במכונות בכניסה וגם ביציאה (בדומה לתחנות אצלנו), כך שצריך להקפיד לא לזרוק את הכרטיס לפני שיוצאים מהתחנה. באוטובוסים מחוץ לעיר התשלום בכרטיס אשראי Contactless בלבד, מזומן לא מתקבל.
את כל הפרטים ניתן למצוא באתר הרשמי של TfL, ומומלץ גם להוריד את האפליקציה של TfL לנייד, על מנת למצוא את המסלול המהיר ביותר בין כל שתי תחנות.
סגרנו סוגריים, חזרה לענייננו.
מתחנת הרכבת נסענו בטיוב אל המלון שלנו - Dorsett Shpherd's Bush. הדעה הרווחת לגבי מלונות בלונדון גורסת שלא חשוב היכן המלון נמצא, העיקר שיש תחנת טיוב סמוכה לידו.
ובכן - אנחנו רוצים לנפץ את המיתוס הזה.
מלון מרוחק מהמרכז הוא עניין בעייתי, גם אם יש תחנת טיוב קרובה למלון. כאשר בודקים את מיקום המלון, צריך לקחת בחשבון לא רק את זמן ההליכה מהמלון אל התחנה ואת זמן הנסיעה בטיוב נטו (2-3 דקות על כל תחנה), אלא גם, ואולי בעיקר, את הזמן הנדרש להחלפת קווים בתחנות שבהם הם מצטלבים. כל החלפה כזו כרוכה בצעדה מייגעת במבוך מפותל של מנהרות ומדרגות, ואמנם יש שילוט בכל מקום ואין בעיה למצוא את הקו המתאים, אבל זה לוקח זמן לא מבוטל. בסופו של דבר, כל נסיעה למרכז העיר ארכה קרוב לשעה שלמה(!), מה שהפך את האפשרות לחזור למלון באמצע היום למנוחה והתרעננות ללא פרקטית בעליל.
לכן בדיעבד, הבחירה במלון הזה הייתה מוטעית, וזה עוד לפני שהזכרנו את החדר הקלסטרופובי וה"חלון" שמשקיף לתוך הפטיו של המלון, ללא אור טבעי. אז לסיכום: לא מומלץ.
במלון ביקשנו לשלם במזומן - ושוב תקלה. הסתבר שהשטרות שברשותנו (שכזכור נקנו ב 2020) עומדים להיות מוחלפים בשבועות הקרובות (הפרחים, כרגיל, למרפי), והמלון לא מעוניין להיתקע עם מלאי של שטרות ישנים.
"תוכלו לשלם במזומן - אבל עם השטרות החדשים", מסביר לנו הפקיד האדיב
"ואיפה אפשר להחליף את השטרות הישנים בשטרות חדשים?" אנחנו מתעניינים
"נסו בבנק בקניון"
מנסים.
קניון Westfield סמוך מאוד למלון ואנחנו מגיעים לשם תוך דקות ספורות - ומיד הולכים לאיבוד בקניון הענק. מה זה הדבר הזה?? רק אחרי דקות ארוכות של שיטוט חסר תכלית הצלחנו לאתר את הבנק. המתנו בתור כמו בריטים טובים, וכשהגיע תורנו ניסינו את מזלנו:
"קאן ווי צ'יינג' אוור אולד נוטס טו דה ניו נוטס"?
"אתם לקוחות של הבנק?" שואל אותנו הפקיד, במבט ערמומי
"נו ווי אר נוט" אנחנו עונים, וכבר מבינים לאיזה כיוון הולכת הסאגה המיותרת הזו
"אז לצערי הרב - לא" עונה הפקיד, ורואים כמה רב צערו. תכף הוא מתחיל לבכות.
"סו וואט קאן ווי דו?" אנחנו כבר על סף דמעות
"אתם צריכים לנסוע לסניף של בנק אוף אינגלנד"
"ואיפה זה?"
"צמוד לתחנת הטיוב 'בנק'".
סוף סוף משהו כאן הגיוני.
בדיקה מהירה בגוגל מעלה שהסניף נסגר בשעה 15:00. השעה 14:30. מה הסיכוי? אנחנו מחליטים לנסות את מזלנו בכל זאת, רצים אל התחנה הסמוכה, נוסעים בטיוב ומגיעים לבנק אוף אינגלנד הנ"ל בשעה 14:58. "הקופה כבר סגורה" מבשר לנו המאבטח. "תחזרו מחר". כיף גדול.
מכיוון שאנחנו כבר בסיטי של לונדון, יהיה די טיפשי לחזור עכשיו לקניון לטובת שופינג, כפי שתכננו במקור, ואנחנו מחליטים להסתובב באזור. כל תוכנית היא בסופו של דבר בסיס לשינויים. עם כל צעד - מצב הרוח הולך ומשתפר. מזג האוויר פשוט מושלם, קרירות נעימה שעומדת בניגוד מוחלט לחום הבלתי נסבל שהשארנו מאחורינו, והנופים של לונדון - תענוג למצלמה. המצודה, הגשר, גורדי השחקים וה Shard מעל כולם. בגדה הדרומית אנחנו מגלים תערוכת פסלים של שימפנזות מפורסמות ואלין דואגת להנציח את כולם.
ממש במקרה, הסיור שלנו מסתיים במסעדת Vapiano. הקוראים הנאמנים של הבלוג וודאי זוכרים שיש לנו חולשה לרשת הזו, אבל הפעם - אכזבה. ראשית כל, הכרטיסים המפורסמים נעלמו, ואת ההזמנה ניתן לבצע רק דרך האתר, ולא בדלפקים. שנית - התשלום בכרטיס אשראי בלבד.
ומה עם מי שנתקע עם אלף פאונד במזומן ומעוניין להיפטר מהם?
מבצעים את ההזמנה דרך הטלפון, מזינים פרטי אשראי - והודעה מבשרת רעות מופיעה: נא להזין את קוד האבטחה שנשלח ב SMS. ואנחנו עם גלובאל סים.. מנסים כרטיס אשראי נוסף - לא נתמך. אולי די להתעלל בנו, אדון מרפי?!. בכרטיס השלישי קוד האבטחה נשלח ב Whatsapp. ברוכים הבאים למאה ה 21. ואם כל התלאות האלו לא מספיקות, גם המנות עצמן (שמוגשות ישירות לשולחן) פחות טעימות לנו בהשוואה לביקורים בסניפים אחרים של הרשת. חבל 😞
ממשיכים לטייל עוד קצת לאורך התמזה עד שכבר באמת לא עומדים יותר על הרגליים ולוקחים טיוב למלון. ביציאה מהתחנה - סניף של 🍪🍪🍪 Ben's Cookie 🍪🍪🍪 הריח של העוגיות פשוט משכר, ואין סיכוי (וגם אין רצון..) שלא להתפתות. סיום מתוק במיוחד ליום מפרך.
היום השני
מתעוררים לבוקר לונדוני אופייני, כלומר אפרורי וגשום. היעד הראשון שלנו ליום הזה הוא כמובן הבנק אוף אינגלנד, כדי להיפטר סוף סוף מהשטרות הישנים. מתארגנים במהירות, ויוצאים אל הבנק. מגיעים - ושוב חוזר הניגון המוכר: אנחנו לא היחידים שצריכים להחליף שטרות, ומחוץ לבנק כבר ממתינים לא מעט אנשים שהחליטו להגיע דווקא היום ודווקא הבוקר. אני מצטרף לתור, בעוד אלין יוצאת לסיבוב צילומים באזור.
כאשר מגיע תורי להיכנס אל הבנק אני כמובן מגלה שהתור בחוץ הוא רק ה"בקרוב" לתור האמיתי, שמתנהל בתוך הבנק, ולמעשה מחולק לשניים: ברי המזל (שלא לומר החכמים) שמעוניינים להחליף עד 200 פאונדים פשוט נכנסים ומחליפים. מי שמעוניין להחליף סכום גבוה יותר, ואני כמובן בינהם - כבר נדרש למלא טופס, לתאר, להסביר, לנמק, לפרט ולהביא ציטוטים תומכים.
לאחר כשעה של המתנה מבאסת, אני נקרא סוף סוף להתייצב מול הכספרית, וממלא את טופס הבקשה להחלפת השטרות. הכספרית בוחנת את הטופס בעיון, ומבקשת תעודה מזהה. למזלי רישיון הנהיגה נמצא איתי (על אף שלא העלתי בדעתי לנהוג). הכספרית בוחנת גם אותו, ובקול מתעלל מבקשת מסמך זיהוי נוסף. מה? למה?? איזה מסמך זיהוי נוסף אני כבר יכול לתת לה?
"צילום של הדרכון יעזור?" אני מנסה
"לא"
"אז איזה מסמך זיהוי את רוצה??"
"מסמך רשמי כלשהו שנשלח אליך.. חשבון טלפון או חשבון חשמל"
"איי אם נוט פרום היר" אני מסביר לה, "מיי בילס אר נוט אין אינגליש"
"איט דזנט מאטר"
אני מחטט במיילים הישנים, נופל על חשבון ארנונה מלפני חודשיים ומפרוורד אל בנק אוף אינגלנד. חשבון ארנונה של עיריית הרצליה בדרך אל ארכיון הבנק המרכזי של אנגליה. הזוי כמו שזה נשמע.
ידידתי הוותיקה (בשלב זה היא כבר יכולה להיחשב ככזו) מסתכלת בטופס שהדפיסה, ומחליטה שאם אפשר להציק עוד קצת - אז למה לא.
"איפה כאן מופיעה הכתובת שלך?"
אני מראה לה את השורה הרלוונטית
"המספרים שמופיעים פה לא תואמים למספרים שרשמת בטופס!"
טופס הארנונה ששלחתי הוא של הדירה הישנה, ואני כמובן מילאתי בטופס את הכתובת של הדירה החדשה 🤦🏼♂️🤦🏼♂️🤦🏼♂️
בדמיוני כבר ראיתי את עצמי מובל אחר כבוד ע"י שני שוטרים בריטים חמורי סבר אל תא מעצר, בחשד לניסיון הונאה של ממשלת הוד מלכותה. יש עדיין מצב להצטרף לרשימת עולי הגרדום, או שהרשימה הזו כבר סגורה??
במציאות, חייכתי חיוך נבוך, הסברתי שעברנו דירה לאחרונה ושלחתי אל הפקידה טופס ארנונה נוסף, הפעם של הדירה החדשה. בשעה טובה ומוצלחת, קיבלתי שטרות חדשים דנדשים במקום השטרות הישנים והסיפור הקפקאי הזה הסתיים. זהו, אפשר להתחיל את הטיול האמיתי.
היעד העיקרי של היום הוא Painshill Park. הפארק התגלה בשיטה שאלין כבר הוציאה עליה פטנט: ישיבה מול Google Images, איתור מקומות יפים שהיא רוצה לצלם וקביעה נחרצת: "נוסעים לשם!". הפארק נמצא דרומית ללונדון, מרחק של כ 40 דקות נסיעה ברכבת. שמים פעמינו אל תחנת Waterloo, קונים כרטיסים ל South Western Railway, עד תחנת Cobham & Stoke d'Abernon ויוצאים לדרך.
הנסיעה ברכבת במרחבים הירוקים היא חוויה בפני עצמה, ואנחנו מתענגים על כל רגע. יורדים בתחנת קובהאם שקרכלשהו הנ"ל וממתינים לאוטובוס. הקו היחיד שנוסע מתחנת הרכבת אל הפארק יוצא בערך פעם בשעתיים, כך שמומלץ להתאים את זמן ההגעה ברכבת לזמן יציאת הקו.
קשישה בריטית חביבה עולה יחד איתנו לאוטובוס, שומעת שאנחנו מוודאים עם הנהג שהוא אכן עוצר ליד הפארק ושואלת אותנו בפליאה: "במזג אוויר כזה??"
אנחנו מבטיחים לה שלא שכחנו ללבוש סוודר ושהכל יהיה בסדר. למען הסר ספק, בחוץ מעונן עם זרזיפים של גשם, והטמפ' באזור ה 15 מעלות.. מי שמזג אוויר כזה מרתיע אותו, עדיף שמראש לא יגיע ללונדון.
מגיעים אל הפארק, ואין מה לומר - עוד בינגו של אלין 🎯🎯🎯. פשוט פארק מקסים, שמהווה הפוגה מושלמת מהעיר הסואנת. במקום שני מסלולים, מסלול נגיש באורך 2.5 ק"מ ומסלול ארוך יותר, של 4 ק"מ. אנחנו בוחרים (כמובן) במסלול הארוך, ויוצאים לדרך. הגשם שמטפטף מוסיף לאווירה הקסומה והכל פשוט מתחבר לחוויה נפלאה. האטרקציה המרכזית בפארק היא ה"גרוטה" - מערת נטיפי קריסטל יפהפיה ומיוחדת. פרט אליה, המסלול כולל המון ירוק, מספר מבנים מרשימים ופינות חמד, כשהכל מוקף בנחל זורם - תענוג צרוף. אנחנו מטיילים במקום מספר שעות ונהנים מכל שנייה. ההגעה אולי מעט (ממש מעט) מורכבת, אבל המקום סופר סופר מומלץ 👍🏻👍🏻👍🏻👍🏻👍🏻.
לאחר הבילוי בפארק אנחנו חוזרים ללונדון ומחליטים לבלות את הערב ב Covent Garden. אוכלים ארוחת ערב טעימה במסעדת Zizzi, ואח"כ מסתובבים בין החנויות הרבות שבאזור, ושוטפים את העיניים. תוך כדי מגיעה הידיעה העצובה על מותה של המלכה אליזבת' השנייה, אך נראה שלהמוני הבליינים זה לא מזיז יותר מדי, והבירה בפאבים הרבים ממשיכה להימזג במרץ. מה אומרים? לא אומרים..
לבסוף חוזרים לתחנת הטיוב, נוסעים חזרה למלון וסוגרים את היום כמיטב המסורת (יום שני ברצף..) עם תה ועוגיות אלוהיות של Ben's Cookies.
היום השלישי
את היום השלישי אנחנו מתחילים בביקור ב Sky Garden, שהוא ככל הנראה הגן היחיד בעולם שאף אחד לא מגיע אליו על מנת לראות את הצמחים שבו. הגן נמצא בקומה ה 35 של מגדל מרשים, והכניסה אליו חינם, אך בהזמנת כרטיסים מראש באתר. חובה גם להצטייד במסמך מזהה (דרכון / רישיון נהיגה) עבור כל אחד מהמבקרים. יורדים מהטיוב בתחנה שכבר הפכה לבית השני שלנו, תחנת הבנק, וצועדים מספר דקות אל המגדל. המתנה קצרה (הפעם באמת קצרה) בתור להיכנס, בדיקה ביטחונית סטייל שדה תעופה, כולל שיקוף מלא של התיקים - ואנחנו למעלה.
מזג האוויר, מיותר לומר, מעונן, אבל המראה של לונדון הפרושה תחתינו - מהמם. ממש מולנו, משקיף עלינו מלמעלה, בניין ה Shard. "חכה חכה", אנחנו אומרים לו, "מחר נכבוש גם אותך". לאחר שמסיימים להתלהב מכל היופי הזה אנחנו עושים סיבוב גם בין הצמחים, ולמען האמת - גם זה מומלץ. מתפנקים עם כוס קפה אל מול הנוף, ומתחברים מאוד לכתובת על הכוס: "Happiness is a hot drink and this view".
מה שנכון - צודק.
יורדים למטה, חוזרים אל תחנת הבנק ולוקחים את ה Northern Line, במגמת שכונת Hampstead, אחת השכונות היותר צפונבוניות של לונדון. יוצאים בתחנה הנושאת את שם השכונה ומתחילים לטפס במעלה הרחוב הראשי, אל עבר הפארק הענקי Hampstead Heath, או ליתר דיוק - אל עבר חלקו המערבי של הפארק, הנקרא Hill Garden. מדובר באזור פראי, השבילים אינם סלולים והתחושה היא יותר של יער מאשר פארק. ממש לא להאמין שאנחנו באמצע לונדון. אחרי פיקניק קצר וקולע אנחנו מגיעים אל כוכבת היום - הפרגולה.
הפרגולה היא למעשה טיילת יפהפיה, שבנוייה מעל הפארק, כלומר מעל היער, ומוקפת צמחיה מכל עבר. בדיוק כאשר אנחנו מגיעים, השמיים מתבהרים והשמש יוצאת להופעת אורח. המקום כמעט ריק מאנשים, ואלין מרוצה ופוצחת בסשן צילומים אין סופי - ובצדק. פשוט מקום מדהים ביופיו 👍🏻👍🏻👍🏻👍🏻👍🏻.
ממשיכים לטייל עוד בין שבילי הפארק, בלי מטרה מוגדרת, ולבסוף חוזרים למרכז ההומה של השכונה והולכים עד דוכן הקרפ המפורסם La Creperie de Hampstead, שאותו באמת אי אפשר לפספס - הריח פשוט לוכד אותך בלי יכולת להתחמק (כאילו שמישהו רוצה..). מזמינים קרפ פטריות ואספרגוס וקרפ אוראו ושוקולד לבן ומתענגים על כל ביס.
חוזרים למלון למנוחה קצרה, ויוצאים לחגוג את ❤️❤️❤️ יום הנישואין שלנו! ❤️❤️❤️
נוסעים בטיוב עד תחנת North Greenwich, ומשם סיבוב מעל התמזה ברכבל ה Emirates Air Line. הנסיעה הלילית ברכבל היא חוויה ייחודית, ומומלצת בחום. בגדה השנייה של הנהר נכנסים לארוחת ערב חגיגית במסעדה בעלת השם היומרני משהו Top 1 Forever Restaurant, ומסכמים שאולי לא טופ 1, אבל בהחלט מסעדה טובה. ואחרי הארוחה כל שנותר לנו הוא לחזור ברכבל, לעשות סיבוב קצר בהיכל O2 ולנסוע בטיוב חזרה למלון.
היום הרביעי
כמו שבטח כבר הצלחתם להבין - אנחנו בהחלט בקטע של טבע ופארקים בטיול הזה (ולא רק בטיול הזה), ובמסגרת תוכניתנו "יש לי יום יום פארק", גם ליום הרביעי תוכנן ביקור בפארק: Hampton Court. הפעם מדובר למעשה בארמון המוקף בגנים עם שלל עצים, פרחים ומדשאות. לטובת הדור הצעיר יש גם מבוך צמחים. לשם שינוי התמזל מזלנו וגילינו שבאחד מימי הטיול הכניסה לגנים תהיה חופשית (הכניסה לארמון עדיין בתשלום). אז אם זה חינם - תביאו שניים.
נוסעים שוב ב South Western Railway מתחנת Waterloo, הפעם עד תחנת Hampton Court, קרוב יותר לעומת Painshill Park. עשר דקות הליכה מהתחנה ואנחנו בכניסה לפארק, וגם הפעם אנחנו לא מתאכזבים. הגנים של הארמון יפהפיים, משופעים בצמחיה והמון ספסלים מזמינים. אנחנו מתנחלים על אחד מהם ומפקנקים. סנאים ותוכים מתרוצצים סביבנו ומצב הרוח בשמיים.
ממשיכים לטייל בגנים הענקיים הפרושים מאחורי הארמון, וגם זוכים להצצה על שני מיוחסים המשחקים בתוך הארמון משחק מוזר, שנראה כמו שילוב של טניס וסקוואש. אגב, במקום לא היה פח אשפה אחד לרפואה, אך מיותר לציין שלא ראינו אפילו פיסת זבל אחת זרוקה על הרצפה.
לפני שאנחנו מתקפלים סופית, עושים קפיצה קטנה אל הפארק הצמוד אל Hampton Court מצפון, Bushy Park. הכניסה אל הפארק הזה היא חופשית, ומיד בכניסה נמצאת מזרקה מרשימה שלצערנו, באופן מאוד לא אופייני, הייתה די מלוכלכת. במקביל אנחנו מגלים שבפארק יש גם עדר של איילים, ועורכים גם אצלם ביקור נימוסין.
השעה כבר 15:30, ואלין עדיין לא שתתה קפה היום. מחדל ברמה של ועדת חקירה ממלכתית. אנחנו נכנסים לבית קפה מקומי, ואחרי ארבעה ימים, בשעה טובה ומוצלחת נמצא המקום שהכין קפה כמו שאלין אוהבת. לאטה, וואן שוט אוף קופי, לוטס אוף מילק - זוהי הנוסחה המנצחת. לזכור ולשמור לפעם הבאה.
חוזרים ברכבת אל תחנת Waterloo. הכרטיסים שלנו ל Shard הסמוך הם לשעה 18:00. איפה שורפים עכשיו שעתיים?
בשביל אלין התשובה ברורה: "נוסעים לרחוב אוקספורד", היא מכריזה
"בטוח?" אני מנסה את מזלי, על אף הסיכוי הקלוש
"בטוח"
נוסעים לרחוב אוקספורד, ימ"ש.
המקום, כצפוי, עמוס לעייפה. נחיל אנושי זורם מכל עבר, וכל שנותר לי לעשות זה להמתין שתעבור שעה וחצי ויגיע הזמן לחזור אל ה Shard, בזמן שאלין מנסה למצות כל דקה אפשרית ולדחוס עוד חנות ש"בה אני חייבת להיות".
את הכרטיסים ל Shard, הבניין הגבוה ביותר בלונדון, קנינו מראש, לשעה 18:00, כדי שנוכל ליהנות מהמראות גם ביום, גם בלילה וגם - בעיקר - בשעת השקיעה. הכניסה היא על פי השעה שהוזמנה (ניתן לאחר עד רבע שעה), ואין הגבלה על זמן השהייה במקום. בעת ההזמנה יש אפשרות, בתשלום נוסף כמובן, להיכנס במסלול VIP, ללא המתנה בתור. אנחנו ויתרנו, ובדיעבד טוב שויתרנו, כי התור לא היה ארוך. בשיקוף התיקים מחרימים לנו שתי פחיות של משקה אלכוהולי שהתכוונו לשתות למעלה, ומבטיחים להחזיר לנו כשנרד. תחנקו.
העלייה מתבצעת בשתי מעליות, המעלית הראשונה מעלה אותנו לקומה ה 33, והמעלית השנייה - לקומה ה 68. פרט לקומה זו, גם קומות 69 ו 72 פתוחות לתצפית, שהיא באמת לא פחות ממדהימה 😮😮😮. בקומה ה 72 יש גם מרפסת פתוחה (רק כלפי מעלה.. אין אפשרות לקפוץ, אם מישהו תכנן) ובר שבו ניתן להזמין משקאות במחיר מופקע, מה שמסביר למה החרימו לנו את השתייה למטה.
אנחנו נהנים מהמראות המהממים, וכאשר שעת השקיעה מתקרבת אני נשלח להקים התנחלות בצמוד לחלון המערבי ומקבל הוראה חד משמעית לא להתפנות בשום מחיר. ככל ששעת השין הולכת ומתקרבת הצפיפות באזור החלונות המערביים הולכת וגדלה, והמחשבה קדימה של אלין, כרגיל, מוכיחה את עצמה. בדיוק כשהשמש שוקעת, אנחנו עדים להצעת נישואין מרגשת (אמרה כן), וזה גם הזמן שבו אנחנו נשברים, מזמינים קוקטיילים ומרימים לחיים מול הנוף. גם המזל שוב מאיר לנו פנים, ואחרי כל הימים המעוננים תפסנו יום עם מזג אוויר מושלם.
מה Shard אנחנו נוסעים לכיכר פיקאדילי הסואנת והעמוסה כרגיל. נכנסים לאכול המבורגר במסעדת Five Guys, המגישה המבורגרים בשיטת סרט נע. החלק הטוב הוא שניתן לבחור עד 15 תוספות להמבורגר ללא תוספת תשלום, ולא פחות חשוב: מעל הקופה יש שלט המבשר מאיפה הגיעו תפוחי האדמה היום (חוות Lowgrange ממחוז יורקשייר במקרה שלנו. איך חייתם עד עכשיו בלי המידע החיוני הזה??). ההמבורגר, בכל מקרה, טעים ומומלץ.
בשלב הזה אני כבר גמור, אבל אלין נזכרת שעדיין לא נסענו באוטובוס קומותיים, ושעות הלילה הן השעות היחידות שבהן האוטובוסים באמת נוסעים, ולא עומדים בפקק. יוצאים לסיבוב קצר ללא מטרה מוגדרת באוטובוס, וחוזרים למלון.
היום החמישי
יום אחרון בלונדון. בד"כ היום האחרון שלנו בכל טיול הוא יום גשום, מה שמאפשר לי לכתוב שהשמיים בוכים על כך שאנחנו עוזבים. היום הזה דווקא בהיר ויפה. מעניין מה זה אומר.. 🤔
אנחנו עושים צ'ק אאוט מהמלון ושמחים לגלות ששכחו לחייב אותנו ב 10 פאונד על הצ'ק אין המוקדם שעשינו. משאירים את המזוודות ונוסעים להסתובב עוד קצת באזורים המעניינים, כלומר ברחוב אוקספורד. יורדים בתחנת Marble Arch ומתחילים ללכת מזרחה לאורך הרחוב, שבשעת בוקר מוקדמת יחסית של יום ראשון הוא די שומם, בטח ביחס למה שהיה אתמול אחרי הצהריים. למזלי, רוב החנויות עדיין סגורות ואנחנו צועדים במגמת הסוהו, במטרה להגיע לחנות הקוראסונים Criss Cross Croissants.
בסופו של דבר מגיעים - רק כדי לגלות שהמקום סגור. אנחנו מתנחמים בבייגל'ס מהחנות ממול, ומסכימים שטוב שהחנות קוראסונים הייתה סגורה.. ממשיכים לטייל במשולש פיקדילי-לסטר-טראפלגר, מגיעים אל הפסל המפורסם של האדמירל נלסון, הניצב כמו תמיד בראש העמוד המרשים, מוקף בארבעה אריות, ומאחוריו המזרקות היפות, וכן, גם בפעם הרביעית - יפה ומרשים בדיוק כמו בפעם הראשונה.
עכשיו כבר אי אפשר להתעלם יותר מכך שאנחנו עדים לסוג של היסטוריה, ואנחנו מחליטים לנסות להתקרב קצת אל ארמון בקינגהאם. כבר בפארק סט. ג'יימס הצפיפות חריגה, וככל שהולכים ומתקרבים לארמון - היא הולכת והופכת לבלתי אפשרית, עד שבשלב מסויים פשוט לא ניתן להתקדם יותר מרוב אנשים. זרי פרחים ומכתבים שכתבו הבריטים לזכר המלכה מונחים תחת כל עץ רענן וליד כל שער של הגדר, ואלין נעזרת בכישוריה הישראליים על מנת לגנוב כמה תמונות זיכרון, לפני שאנחנו נמלטים משם כל עוד נפשנו, לכיוון תחנת הטיוב הקרובה, הלא היא Green Park.
מגיעים אל התחנה ושומעים בשורות מעודדות: התחנה סגורה היום. סה"כ נשמע ממש מתבקש לסגור את תחנת המטרו המשרתת את ארמון בקינגהאם דווקא ביום ראשון שאחרי מות המלכה. זו אנגליה, או ישראל??
בלית ברירה לוקחים אוטובוס חזרה אל כיכר פיקדילי ומשם בטיוב אל קניון Westfield, להשלמות שופינג. הזמן הולך ודוחק, ובסופו של דבר אין ברירה וחייבים לצאת, ללכת למלון לקחת את המזוודות ולנסוע אל שדה התעופה. תודה לונדון, היית מדהימה כמו תמיד. אנחנו עוד נשוב.
אפילוג
לונדון היא באמת עיר נפלאה, והייחוד הגדול שלה הוא שבאמת יש בה הכל: נוף אורבני, טבע, תרבות, בילויים, שופינג - כל אחד יכול למצוא בה את מה שהוא אוהב, והרבה ממה שהוא אוהב. גם אחרי הביקור הרביעי בעיר נשארנו עם המון טעם של עוד, ואין ספק שהביקור הבא הוא רק שאלה של זמן.
בביקור הזה התמקדנו בפארקים מעט פחות מוכרים (לפחות עבורינו), וגילינו טבע פשוט מושלם, בתוך העיר או במרחק של פחות משעה נסיעה מהמרכז שלה. הלקחים העיקריים לקראת הטיול הבא הם לבחור מלון קרוב יותר למרכז, לא להביא מזומן (מקומות רבים, במיוחד מסעדות, כלל לא מקבלים מזומן), לא להשאיר את השופינג ליום האחרון וכמובן - להגיע ליותר זמן!!
