היום הרביעי: ראבלו (Ravello), עמק פרייר (Valle di Ferriere), אמאלפי (Amalfi), מינורי (Minori)

לאחר שלושה ימים באזור, בהחלט הגיע הזמן למנה העיקרית, הסיבה האמיתית שלשמה הגענו: חוף אמאלפי. בחרנו להתחיל בעיירה ראבלו, שאולי אינה מפורסמת כמו אמאלפי ופוסיטאנו אך היא מומלצת לא פחות מהם. העיירה אינה שוכנת על החוף עצמו, אלא על אחד המצוקים שמעליו, והיתרון הוא כמובן הנוף הנשקף ממנה. בחרנו להגיע אל ראבלו דרך הכביש SP1, ולא בדרך אמאלפי, שבה עוד ניסע בהמשך. הדרך, כמיטב המסורת, מפותלת וצרה אך יפה ונוחה יחסית לנהיגה.

המרפסת של מלון רופלו, ראבלו. צילום: אלין קרני סטרוזר

חנינו בחניון המסודר שבמרכז העיר ועלינו לפיאצה שמתחת לקתדרלה (Piazza Centrale). התפנקנו עם קפה משובח ויצאנו לכיוון וילה צ׳ימברונה (Villa Cimbrone), אחת משתי הוילות המפורסמות שבראבלו. הוילה מרוחקת מעט מהמרכז (10-15 דקות הליכה) ונמצאת במורד ההר, מה שאומר שהדרך חזרה נעשית בעלייה, ולכן חלק מהמבקרים בראבלו מעדיפים לוותר עליה. טעות חמורה. הגנים של הוילה פשוט יפהפיים, ואפשר לטייל בהם אפילו מספר שעות. נקודות התצפית אל הים משדרגות עוד יותר את החוויה. בקיצור, לפני שניתן לתמונות לדבר, אם אתם בראבלו, אל תעיזו לפספס את וילה צ׳ימברונה.

וילה צ'ימברונה. אל תעזו לפספס. צילומים: אלין קרני סטרוזר

בדרך חזרה לכיוון מרכז ראבלו שמנו לב שהזמן לא עוצר, והגיע הזמן לארוחת צהריים. מלון וילה אמורה (Villa Amore) מציע ארוחה קלה במרפסת עם נוף מדהים שכלול במחיר. הזמנו ניוקי וסלט טעים, ביחד עם בירה צוננת, והבנו שוב שהסוד לטיול מוצלח הוא לא לרוץ ממקום למקום ולסמן וי, אלא למצות עד הסוף כל מקום שנמצאים בו.

ארוחת צהריים במלון וילה אמורה. הנוף כלול במחיר. צילומים: אלין קרני סטרוזר

לאחר ארוחת הצהריים פנינו לוילה השנייה של ראבלו, וילה רופלו (Villa Rufolo). גם לוילה הזו גנים גדולים ויפים, וניתן לעלות אל ראש הצריח שלה לתצפית על ראבלו כולה וכמובן גם על חוף הים. בשורה התחתונה, גם וילה רופלו יפה ומרשימה, ומומלץ לבקר בה, אך אם לבחור וילה אחת מבין השתיים, ההמלצה שלנו ברורה וחד משמעית: וילה צ׳ימברונה.

וילה רופלו. צילומים: אלין קרני סטרוזר

כעת הגיע הזמן לטיול קטן בטבע. כחובבי טבע גדולים, גם באזור כזה, שאינו מפורסם דווקא בשמורות טבע, חיפשנו בכל זאת מסלול הליכה מומלץ, וכך הגענו אל Valle di Ferriere, עמק קטן ומקסים שבמרכזו זורם נחל והוא מסתיים באמאלפי. נסענו אל הכפר הקטן פונטון (Pontone) הסמוך לראבלו, וחנינו בחניון שבמרכז הכפר. עלינו במדרגות אל הפיאצה (Piazza San Giovanni) ומשם המשכנו שמאלה, על פי השילוט אל Valle di Ferriere.

השילוט אל מסלול הטיול. צילום: אלין קרני סטרוזר

החלק הראשון של הטיול היה לא מלהיב במיוחד, בלשון המעטה. הליכה במגמת עלייה ברחוב צר, בין הבתים הישנים של הכפר ובחום מעיק. כ 20-30 דקות, שצריך לצלוח אותם על מנת להתחיל בחלק המהנה של הטיול. כשיצאנו מהכפר הגענו לנקודת תצפית יפהפיה על אמאלפי ועל הים. קצת אחריה גילינו קיוסק קטן, וקנינו (במחיר מופקע) לימונדה טרייה שנסחטה במקום מהלימונים שמגדלים התושבים בפרדסים גדולים. מכאן הכל רק הלך והשתפר. המסלול המקסים עובר ביער, בצמוד לנחל שבו ניתן להתרענן. לאורך הדרך ישנם מבנים עתיקים ונטושים ותחנות קמח ששימשו את תושבי האזור לפני מאות שנים. 

הנוף על אמאלפי, לאחר היציאה מפונטון. צילום: אלין קרני סטרוזר

לימונדה טרייה במחיר מופקע. צילום: אלין קרני סטרוזר

הליכה נעימה ביער. צילום: אלין קרני סטרוזר

לא לשכוח בגד ים. צילום: אלין קרני סטרוזר

לאחר שעה של הליכה לאורך הנחל הגענו לאמאלפי, העיירה שעל שמה קרוי האזור כולו. בעיירה קתדרלה גדולה ויפה וכמובן שלל חנויות מזכרות ומסעדות. הסתובבנו מעט ומיהרנו לתפוס את האוטובוס האחרון היוצא ממנה ועוצר בפונטון. האוטובוס יוצא מהכיכר הגדולה שליד חוף הים (Piazza Flavio Gioia), ויש להמתין בתחנה של ראבלו וסקאלה (Scala). כרטיסים קונים מראש בקיוסק (Tabacchi), ומתקפים באוטובוס. שימו לב שמרבית האוטובוסים לא נכנסים לפונטון, מומלץ לוודא מראש את לוחות הזמנים ו/או לשאול את הנהג.

הרחוב הראשי של אמאלפי. צילומים: אלין קרני סטרוזר

הקתדרלה של אמאלפי. צילום: אלין קרני סטרוזר

מזרקות באמאלפי. צילומים: אלין קרני סטרוזר

ירדנו מהאוטובוס בפונטון, הלכנו אל החניון והחלטנו לטעום קצת מדרך אמאלפי. נסענו מזרחה ועצרנו בעיירה הקטנה מינורי ונכנסנו לאכול ארוחת ערב בקונדיטוריה המפורסמת של המקום, Sal de Riso. הפיצה והסלט היו טעימים מאוד, אבל כמובן, לא הגענו עד לכאן בשביל פיצה וסלט, אלא בשביל הקינוחים.. ברשותכם, ניתן שוב לתמונות לדבר.

סאל דה ריסו. חגיגה לאוהבי המתוקים. צילומים: אלין קרני סטרוזר

מינורי בלילה. צילומים: אלין קרני סטרוזר

הנסיעה חזרה לפנסיון התארכה מאוד, מכיוון שהכביש הראשי המוביל אליו נסגר לעבודות. הווייז התעקש להפנות אותנו שוב ושוב לאותו כביש סגור, ונאלצנו להסתובב ולחפש דרך עוקפת. בסופו של דבר נמצא המוצא והגענו לפנסיון אחרי חצות, סחוטים עד טיפת הזיעה האחרונה.

היום החמישי: דרך אמלפי, פוסיטנו (Positano), מינורי (Minori), מאיורי (Maiori):

התוכנית המקורית ליום החמישי הייתה להתחיל במסלול דרך האלים (Path of gods), מבומארנו (Bomerano) אל נוצ׳לה (Nocelle), מסלול מקסים המספק תצפית יפהפיה על כל חוף אמאלפי. אבל לאור העובדה שהמסלול כמעט ואינו מוצל, ומכיוון שסבלנו די והותר מהשמש בחלק הראשון של הטיול ב Valle di Ferriere, החלטנו בצער רב לגנוז את התוכנית הזו. אחרי הכל, גם לנו יש קווים אדומים. במקום דרך האלים, הרשינו לעצמנו להתפנק בעוד שעתיים שינה, במיוחד אחרי החזרה המאוחרת בלילה הקודם.

לקראת שעות הצהריים המוקדמות יצאנו, סוף סוף, אל הדבר שלשמו התכנסנו - דרך אמאלפי. דרך אמאלפי היא למעשה כביש SS163 הנמתח מסורנטו במערב ועד סלרנו במזרח. הכביש הצר מתפתל על המצוק מעל הים ועובר דרך מספר עיירות קטנות ומקסימות. הנהיגה בכביש אינה פשוטה, אך גם אינה מסובכת או מסוכנת כפי שחששנו. צריך רק לשמור על ריכוז ולהיזהר בפיתולים, משום שהדרך צרה, יש רק נתיב אחד לכל כיוון והוא משרת גם אוטובוסים. החשש מפקקים התבדה לחלוטין, והנסיעה הייתה עבורנו (בסוף חודש יוני) חלקה לחלוטין. סביר להניח שביולי-אוגוסט, וכמובן בסופי שבוע, התמונה מעט שונה.

דרך אמאלפי. צילומים: אלין קרני סטרוזר

העיירה הראשונה שבה פוגשים בדרך אמאלפי (בנסיעה ממערב למזרח) היא גם זו שנחשבת ליפה וליוקרתית ביותר: פוסיטנו. פוסיטנו בנויה על צלע ההר, במספר מפלסים, וחוצה אותה כביש פנימי אחד ויחיד, חד סיטרי, היוצא מדרך אמאלפי ומתחבר אליה חזרה. הבעייה הכאובה ביותר בפוסיטנו היא בעיית החנייה. לאורך הכביש הפנימי פזורים מספר חניונים, שעלות החנייה בהם גבוהה מאוד (כ- 5 אירו לשעה, ואף יותר), ואת המפתחות של האוטו יש להשאיר אצל בעלי החניון, שמזיזים את המכוניות כל הזמן, על מנת לאפשר לכמה שיותר רכבים לחנות.

פוסיטאנו. היהלום שבכתר. צילום: אלין קרני סטרוזר

חנינו בחניון הראשון שבו מצאנו מקום, והתחלנו לרדת בין המפלסים, משתדלים לא לחשוב על כך שאח״כ נצטרך לעלות הכל חזרה. פוסיטנו היא אכן עיירה יפהפיה, ועל אף הצפיפות הרבה בה אסור לוותר עליה. הסימטאות הקטנות והציוריות העמוסות בחנויות מזכרות, בתי קפה ומסעדות, הבתים הבנויים במפלסים, הקתדרלה, חוף הים - הכל פשוט מקסים ומשדר יוקרה. מסוג המקומות שאתה חושב לעצמך ״למה הם כן ואנחנו לא??״. אכלנו ארוחת צהריים באחת המסעדות שעל חוף הים והתחלנו בטיפוס חזרה אל החניון, שהיה, כפי שניתן לשער, תענוג מפוקפק ביותר. לפחות הגענו בדיוק דקה לפני שעברו 3 שעות, והרגשנו שדפקנו את המערכת.

חוף הים והנמל של פוסיטאנו. צילומים: אלין קרני סטרוזר

המשכנו לנסוע בדרך אמאלפי, חלפנו על פני אמאלפי עצמה שבה כבר ביקרנו ביום הקודם, וכשהגענו למינורי, שגם בה כבר ביקרנו, רצינו להמשיך ליעד הבא, אך הרכב התעקש לעצור פעם נוספת מול הקונדיטוריה Sal del Riso. ממש לא ברור למה. בלית ברירה נכנסנו שוב אל גן העדן הזה, ניסינו שתי עוגות נוספות וגם הפעם לא התאכזבנו. כעת הגיע הזמן להתרענן. החלפנו לבגדי ים ונכנסנו לים, שלמען האמת היה די מלוכלך ולא ממש מזמין, אבל אחרי כל כך הרבה זיעה - זה הדבר האחרון שעניין אותנו. שחינו ונהנינו מכל רגע.

שחיית ערב. צילום: אלין קרני סטרוזר

ממינורי המשכנו לשכנה הקרובה מאוד מאיורי. שתי העיירות דומות אחת לשנייה, רק שמאיורי מעט גדולה יותר. הלכנו לאורך הטיילת הארוכה והיפה וזכינו גם בהצצה על תערוכת מכוניות ספורט שהתקיימה במקום. כמה תמונות ליליות סגרו את היום. המשכנו עוד קצת בדרך אמאלפי, חלפנו על פני שתי עיירות שנראו מוארות ויפות, צ׳טארה (Cetara) וויאטרי סול מארה (Vietri Sul Mare), אך לא נכנסנו אליהם בשל השעה המאוחרת (וגם כי צריך להשאיר משהו לפעם הבאה), התחברנו לאוטוסטרדה ונסענו לפנסיון.

מאיורי. צילומים: אלין קרני סטרוזר

היום השישי: סורנטו, פוסיטנו

היום השישי של הטיול אמור היה להיות מוקדש לפומפיי (Pompeii) העיר הרומית העתיקה שנקברה תחת הררי הלבה שפלט הר הגעש הענק ווזוב בשנת 79 לספירה, ונחשפה כמעט בשלמותה בחפירות ארכאולוגיות שנערכו במקום. אך בדיוק כמו ביום הקודם, לאחר לבטים רבים החלטנו, ולא בלב קל, לוותר. להסתובב בין שרידים ארכאולוגים, יפים ומרשימים ככל שיהיו, תחת השמש הקופחת וללא אף טיפת צל יהיה הרבה יותר קרוב לסבל מאשר להנאה. במקום פומפיי, החלטנו להקדיש זמן נוסף לפוסיטנו המקסימה, משום שהרגשנו שלא מיצינו אותה עדיין.

נסענו לסורנטו, חנינו וחיפשנו דרך להגיע לפוסיטנו שלא ברכב הפעם. במרכז המידע לתיירים המליצו לנו על האוטובוס של חברת City Sightseeing, המוכר מערים גדולות ברחבי אירופה. האוטובוס יוצא מתחנת הרכבת של סורנטו, עוצר בפוסיטנו וממשיך לאמאלפי. זה המקום להזכיר את חברת Sita, ה״אגד״ של חוף אמאלפי. Sita מפעילה אוטובוסים שנוסעים לאורך דרך אמאלפי, משעות הבוקר המוקדמות ועד שעות הלילה המאוחרות, במחירים נמוכים. ההבדל הוא שהאוטובוס של City Sightseeing גדול, מרווח וממוזג, ומקום הישיבה מובטח. באוטובוסים של חברת Sita, לעומת זאת, גם סרדינים יבקשו לחזור לקופסה האורגינלית שלהם. בחרנו באופציה הנוחה והיקרה יותר, אך לפני הנסיעה לאמאלפי, החלטנו לאסוף קצת מודיעין על הנמל של סורנטו, לקראת ההפלגה של מחר לאי קאפרי.

אל הנמל הקטן של סורנטו (Porto di Sorrento. לא להתבלבל עם Marina Grande) מוביל כביש צר ומפותל. בנמל יש מספר חניונים קטנים, אך הם מיועדים אך ורק לבעלי כרטיסים למעבורות. ההמלצה שלנו היא לחנות באחד החניונים שבסורנטו (למשל Parking Achille Lauro, אשר ב Via Correale), ללכת ברגל אל הכיכר המרכזית של העיירה (Piazza Tasso) ומשם לרדת במדרגות המובילות אל הנמל. מהנמל ניתן לחזור אל מרכז העיר באוטובוס או במעלית, שנמצאת מעט מערבית לנמל, מתחת וילה קומונלה (Villa Comunale).

הנמל בסורנטו. צילום: אלין קרני סטרוזר

לאחר שמצאנו את המקום שאליו נצטרך להגיע בבוקר המחרת, עלינו חזרה אל מרכז העיר באוטובוס הפנימי שיוצא מהכיכר שבמרכז הנמל, וירדנו בתחנת הרכבת. הגענו מספר דקות לפני שעת היציאה של האוטובוס, והתברר לנו לאכזבתנו שהוא כבר מלא, ונאלץ להמתין לאוטובוס הבא, שיוצא שעה מאוחר יותר. ירדנו אל הגן הקטן שמתחת לתחנת הרכבת, אכלנו סנדוויצ׳ים שבמקרה הכינונו מראש ועלינו חזרה כחצי שעה לפני שעת יציאת האוטובוס, על מנת לתפוס מקום בצד ימין, להלן הצד עם הנוף.

הנסיעה בדרך אמאלפי כנוסע ולא כנהג היא חוויה אחרת לגמרי. כעת באמת אפשר היה ליהנות מיופיה של הדרך בלב שלם, בלי לדאוג שאיזה רכב יגיח ממול דווקא בפיתול הכי צר, או איזו וספה תעקוף מימין בצורה חסרת אחריות. ירדנו בפוסיטנו ופנינו שוב למרכז היפה והתוסס של העיירה. הכוונה הייתה לחזור לסורנטו בהפלגה, ולכן הלכנו ראשית כל לקנות כרטיסים למעבורת, אך אז התברר שעקב ים גבה גלים, כל ההפלגות לסורנטו בוטלו, ולכן האפשרות הזו ירדה מהפרק.

עוד קצת מהיופי של פוסיטאנו. צילומים: אלין קרני סטרוזר

טיילנו עוד בין הסמטאות, ולאחר שהחום הכבד הכריע אותנו בפעם המי יודע כמה, עלינו על האוטובוס הקטן שנוסע בכביש הפנימי של פוסיטנו, ונסענו איתו למעלה, אל התחנה של ה City Sightseeing, שנמצאת בחיבור של הכביש הפנימי עם דרך אמאלפי. לפי כמות האנשים שהמתינו בתחנה הבנו מיד שאנחנו בצרות. אמנם מרביתם המתינו לקופסת הסרדינים, כלומר לאוטובוס של Sita, אך לא מעטים העדיפו, כמונו, את הנוחות והמזגן. הבעיה הגדולה היא שהאוטובוסים אל סורנטו (הן של City Sightseeing והן של Sita) יוצאים מאמאלפי, ומגיעים לפוסיטנו מפוצצים. ברוב המקרים רק מעטים זוכים לעלות אליהם (אם בכלל), והשאר נותרים מתוסכלים להמתין לאוטובוס הבא. השבתת קו המעבורות אל סורנטו החמירה את המצב פי כמה וכמה, ואף אחד לא העלה בדעתו לתגבר את כמות ו/או תדירות האוטובוסים. בלית ברירה המתנו בתחנה עד שסוף סוף נמצא לנו מקום, וסיכמנו שנזהיר אחרים מפני הטעות הזו. אז הנה אנחנו מזהירים: לא לבנות על חזרה באוטובוס מפוסיטנו אל סורנטו. רק רכב או מעבורת (ורצוי להזמין מראש, או מוקדם ככל האפשר).

..ועוד קצת. צילומים: אלין קרני סטרוזר

כשהגענו חזרה לסורנטו חיפשנו מקום לארוחת ערב, ומצאנו מסעדה נעימה ורומנטית, L'Osteria Del Buonconvento (ממש מעל וילה קומונלה). האוכל היה טעים, ואף קיבלנו אפרטיף, מנת פתיחה ולימונצ׳לו בסיום הארוחה. ממליצים בחום. סיבוב שופינג קטן וחזרנו לפנסיון, בשעה מוקדמת (יחסית..). מחר צריך להשכים קום לקראת ההפלגה לקאפרי.

לחלק השלישי: איטליה 2017, סעודה בשלוש מנות: קינוח