פרולוג:
ספטמבר 2007. זוג צעיר בראשית דרכו יוצא לטיול משותף ראשון בחו"ל, 17 יום בקרואטיה וסלובניה. טיול נפלא בשתי מדינות קסומות, עם הרבה טבע ירוק, נופים נהדרים, ועיירות קטנות שקפאו בזמן. טיול שהותיר טעם של עוד.
ספטמבר 2014. אנחנו נשואים כבר 5 שנים, מאחורינו לא מעט טיולים משותפים במדינות אירופה בהם השתפשפנו, צברנו ניסיון, הבנו מה אנחנו אוהבים יותר (טיולים בטבע, עיירות נופש) ומה פחות (ערים גדולות ומנוכרות), מה יכול להרוס טיול ומה הן נקודות המפתח לטיול מוצלח. מצוידים בכל הידע הזה, ובזיכרונות הטובים שכבר החלו להעלות אבק במוח, החלטנו שהגיע הזמן לחזור למקום הפשע: סלובניה וקרואטיה, הנה אנחנו באים – שוב.
הכנות:
ההכנות לטיול החלו, מן הסתם, בחיפוש טיסות מתאימות. זאגרב וליובליאנה, כך מסתבר, אינם יעדי טיסה פופולאריים במיוחד, והטיסות הישירות ליעדים אלו מוגבלות מאד מבחינת תאריכי הטיסה והחזרה. טיסת קונקשן לא באה בחשבון מבחינתנו (טראומת אובדן מזוודות, בזבוז זמן) ולכן חיפשנו אלטרנטיבה נוספת, שנמצאה בזכות טיפ שקיבלנו בפורום "למטייל": לטוס לוונציה, הקרובה יחסית לסלובניה, ולהתחיל משם את הטיול. אל על מפעילה טיסות סדירות לשדה התעופה "מרקו פולו" בוונציה, בשעות נוחות (אנחנו אוהבים לנחות בבוקר ולטוס חזרה בלילה, על מנת להרוויח ולמצות את כל ימי הטיול), ולכן החלטנו ללכת על האופציה הזו. בנוסף, לאור ניסיון העבר שלנו, וסיפורים ששמענו על תרגילים מלוכלכים שעושות חברות השכרת הרכב בסלובניה ובקרואטיה, העדפנו לשכור את הרכב באיטליה.
לאחר שהטיסות הוזמנו, נותר רק העניין הפעוט של תכנון הטיול. באופן מסורתי, זה השלב שבו מתחילים אצלנו הוויכוחים. היא אוהבת להיות ספונטנית ולזרום, אני אוהב לתכנן כל יום, ברמה של מה עושים בכל שעה. היא מאבדת סבלנות אחרי 10 דקות של קריאת כתבות באנגלית עילגת של Google Translate ורוצה רק לראות תמונות (צלמת, או לא צלמת?) כדי להבין אם כדאי או לא, אני רוצה לקרוא כל מילה לפני שמחליטים. מצד שני, היא רוצה שכל צימר שבו נישן יהיה המקום הכי מקסים ורומנטי בעולם עם מרפסת ונוף לאגם / ים / יער / טירה, אני מסתפק בכך שיהיו 4 קירות, גג, מיטה ומקלחת. אחרי קצת ויכוחים חסרי כל תוחלת ("אין לך מושג", "מה את מבינה?") – מגיעים, כמו בכל שנה, לפשרה המתבקשת: אני מכין מסלולי טיול ומביא לאישור הרשות הממונה, היא מוצאת מקומות לינה. ההחלטה האסטרטגית הייתה להקדיש את רוב הטיול לטבע והנופים המדהימים של סלובניה, ולהשאיר יומיים-שלושה בסוף לביקור חוזר בפליטוויצה (איך אפשר לוותר?) וקצת חצי האי איסטרה שבקרואטיה. שני אתרי אינטרנט עיקריים סייעו באיתור הטיולים המומלצים: I Feel Slovnia ו Slovenia Trips– שניהם אתרים מעולים (באנגלית, כמובן), עם מידע רב על מסלולי הטיול, כולל תמונות, הסברים כיצד להגיע, דרגת קושי, זמן ומרחק. מה שלא ידענו והתברר לנו רק כשהלכנו במסלולים עצמם, הוא שהזמנים והמרחקים המצוינים באתרים הם רק לכיוון אחד, ולא הלוך חזור. אולי בסלובניה רק הולכים, ולא חוזרים..
טיסה:
השעון מצלצל ב 1:45 בלילה. בכל מקרה אחר הייתי מקלל את כל העולם, אשתו, אחותו והשכנים אם הייתי צריך לקום בשעה כזו. אבל כשמדובר בטיסה לחו"ל – מזנקים מהמיטה כמו פנתרים, ומוכנים לצאת לדרך. לוקחים מונית לרכבת, מגיעים (כרגיל) ברגע האחרון, רצים עם המזוודות כמו מטורפים אל הרציף רק כדי לגלות שהרכבת מאחרת ב 10 דקות (כרגיל), שהופכות מהר מאד לרבע שעה ול 20 דקות. נתב"ג. תור אינסופי ל"ארזת לבד". כבר סיימנו להתערב כמה זמן ייקח עד שיגיע תורנו (הפסדתי), לסיים שני ספרים באייפון, ללכת לשירותים, להעביר בראש את כל תוכנית הטיול ולחשוב למי צריך לקנות מתנות. ועדיין לא הגיע תורנו. מחכים. סוף סוף. "כן, ארזנו לבד. לא, אף אחד לא נתן לנו שום דבר להעביר". נגמר? ממש לא. תור באורך כפול לצ'ק אין. תענוג. שוב מתערבים, שוב אני מפסיד. מוסרים את המזוודות, מקבלים כרטיסים, נשבעים, כמו תמיד, שזו הפעם האחרונה שטסים עם אל על, ויודעים, כמו תמיד, שלא נעמוד בשבועה. סיבוב מהיר בדיוטי, ביקור חטוף בטרקלין דן – ולמטוס. שלוש וחצי שעות – ואנחנו בפלנטה אחרת. שיגרת היום יום, הלחצים, המתחים והכעסים נשארים מאחור, התענוג מתחיל.
היום הראשון –סיפתח בעמק Soca:
פתחנו את הטיול באחד האזורים היפים ביותר בסלובניה, אזור עמק Soca, שבטיול הקודם לפני 7 שנים הקדשנו לו בקושי חצי יום. המאפיין הבולט ביותר של העמק הוא נהר Soca, בעל מים בצבע טורקיז. אל הנהר הזה מתנקזים יובלים רבים, ויש בו אין ספור מסלולי טיול מומלצים. בעמק מספר רב של כפרים ועיירות קטנות, שהמרכזיות שבהן הן Bovec בצפון-מערב ו Tolmin שבדרום-מזרח. אתרי אינטרנט מומלצים: Dolina Soca ו Bovec. היעד הראשון שלנו היה מפל Kozjak, שנמצא ליד העיירה Kobarid. כאן המקום לציין שבעיירה Kobarid יש מוזיאון המתעד את הקרבות הקשים שהתחוללו במקום במלחמת העולם הראשונה. מדובר במוזיאון די מדכא, אך גם מעניין לחובבי ההיסטוריה והמלחמות. מכיוון שכבר ביקרנו במוזיאון הזה לפני 7 שנים, פסחנו עליו הפעם והמשכנו ישירות אל המפל: חצינו את הגשר מעל נהר Soca (ועל הדרך הרווחנו נקודת תצפית יפה על הנהר ועל הראפטינגיסטים הרבים שבו) וחנינו במגרש חנייה מימין לכביש. התקדמנו רגלית ומיד פנינו שמאלה, על פי השילוט אל המפל. המסלול אורך כשעה לכל כיוון, בתוך יער אירופאי אופייני. אין עליות קשות או מכשולים מיוחדים – בקיצור, מסלול קלאסי שמתאים לכל אחד. מעט לפני המפל עצמו קיבלנו מתאבן, מפל קטן ויפה בפני עצמו הזורם מתחת לגשר אבן. עוד 5 דקות הליכה, וקריאת "וואו" ראשונה (ובהחלט לא אחרונה) בטיול: המפל באמת מדהים ביופיו, מהסוג שחבל לתאר במילים, וצריך לראות בעיניים (או בתמונות) כדי לקלוט.
מפל Kozjak. צילום: אלין קרני סטרוזר
חזרנו לרכב מרוצים מאד ולא יותר מדי עייפים, והמשכנו ליעד הבא –ערוץ Tolmin. כרבע שעה נסיעה לכיוון העיירה Tolmin, ובעיירה עצמה פנינו לכיוון Zatolmin, ומשם על פי השילוט אל Tolminska Korita, שזה שמו הסלובני של המקום. חנינו, אכלנו ארוחת צהריים מאוחרת במסעדה הקטנה במקום, והתחלנו ללכת. גם כאן התברר שפגענו בול – עוד פנינת טבע, כאשר המסלול מלווה את זרימת הנחל. אך אליה וקוץ בה: אויב האנושות הגדול, הידוע בשמו העממי "עלייה", חשף לראשונה את פניו המכוערות. גם מזג האוויר נהיה קודר משהו, וגשם התחיל לטפטף. מעילי הגשם נשלפו מהתיק, והמשכנו בטיפוס. שעה וחצי, פלוס מינוס, במסלול מעגלי באמת יפה, אך לא קל, ואנו שוב ברכב, נוסעים למקום הלינה הראשון – פנסיון שטרק בעיירה Most na Soci.
ערוץ Tolmin. צילום: אלין קרני סטרוזר
פנסיון שטרק התברר כמקום הלינה המושלם: חדר נקי ומסודר, אוכל טעים ונוף לאגם הטורקיז שעליו יושבת Most na Soci. מי צריך יותר מזה? טיול לילי קצר ליד האגם היווה סיום נהדר ליום הראשון של הטיול, או כמו שאלין אוהבת להגיד: "שלמות היא לא מילה גסה".
היום השני – ביקור בגן עדן:
בשלב התכנון, כאשר התקשנו לבחור בין אינספור האופציות למסלולי טיול, החלטנו לנסות ולתת ציון לכל מסלול, ולבחור את המסלולים שלהם נתנו את הציונים הגבוהים ביותר. אחד המסלולים שקיבלו את הציון העגול 10 היה הטיול אל מפל Virje ואל ערוץ Glijun. בתמונות הם נראו “Too good to be true”, ולפיכך הציפיות לקראת היום השני של הטיול היו בהתאם.
התחלנו בסיבוב נוסף ב Most na Soci, מתקשים להיפרד מאגם הטורקיז המדהים, ומשם נסענו לכיוון Bovec. מעט לפני העיירה Bovec, עצרנו על מנת להציץ על מפל Boka, שאמור להיות אחד המרשימים ביותר בסלובניה –מעל 100 מטר גובהו. חנינו ליד הפנסיון באותו השם, מספר ק"מ לפני Bovec, חצינו את הכביש – ומיד ראינו את המפל, שבאמת נראה מרשים. החלטנו ללכת במסלול המסומן ולנסות להתקרב קצת, ואמנם, לאחר 20 דקות של הליכה בתוך חורש מקסים הגענו למרפסת עץ קטנה, שממנה ניתן היה לראות את המפל טוב יותר, אם כי עדיין מרחוק. הסתפקנו בכך, חזרנו לרכב והמשכנו לכיוון Bovec.
מפל Boka. צילום: אלין קרני סטרוזר
הוראות ההגעה למפל Virje וערוץ Glijun לא היו כל כך ברורות. הרעיון הכללי היה לנסוע מ Bovec לכיוון Pluzna, ושם, כך נכתב, כדאי לנסות לחנות ולהמשיך ברגל. כמו ישראלים טובים ועצלנים, החלטנו להמשיך ברכב כל עוד ניתן. הכביש יצא מ Pluzna, הלך ונהיה צר, והתחלנו להתפלל שלא יגיע רכב ממול. הכביש הצר הפך לדרך עוד יותר צרה, אך אנחנו בשלנו - ממשיכים. עברנו בית בודד שעמד מימין לדרך, בלי קשר לכלום, ולבסוף הגענו לנקודה שבה הדרך התפצלה – שמאלה למפל Virje, ישר – לא ברור. השארנו את הרכב בנקודה היחידה פחות או יותר שבה ניתן היה להשאיר אותו מבלי לחסום את הדרך, וירדנו אל המפל. בתוך 5 דקות היינו בגן עדן – אין דרך אחרת לתאר את היופי הבלתי נתפס הזה, וכולו שלנו. עמדנו והסתכלנו עוד ועוד, ולא שבענו. רק אחרי דקות ארוכות, וכמובן אין ספור צילומים, עלינו חזרה אל הרכב, והמשכנו רגלית עם הדרך הראשית. כעבור כשתי דקות חצינו גשר עץ קטן, פנינו ימינה, הגענו לסכר קטן ו.. גן עדן מספר 2: ערוץ קטן ויפהפה, עם מים שזורמים על גבי סלעים מכוסים בצמחייה ירוקה.. שוב, מראה שפשוט חבל לתאר, צריך לראות. סיכמנו בינינו שהמקום הזה הוא ללא ספק אחד היפים שראינו בחיינו (וראינו כמה מקומות יפים בטיולים קודמים), חזרנו לרכב והתחלנו להתקדם צפונה, במגמת מעבר Vrsic.
מפל Virje וערוץ Glijun. צילום: אלין קרני סטרוזר
לפני מעבר Vrsic והפרידה הסופית מעמק Soca המקסים, החלטנו לעשות עוד טיול רגלי קצר, אל ערוץ Sunik. עזבנו את הכביש הראשי ופנינו לכיוון Lepena. המשכנו עם הכביש, עד השלט המבשר על תחילת המסלול, חנינו והתחלנו ללכת. המסלול במקביל לנהר היה יפה, אם כי לא מדהים (נהיינו בררנים משהו אחרי הביקור בגן עדן). בנוסף, השמש התחילה לעבוד ונהיה חם. הלכנו כשעה דרך היער, וכשכבר כמעט התייאשנו ורצינו לחזור – הגענו לנקודה שעבורה היה שווה לעשות את כל המסלול: שוב המראה המדהים של המפלים הקטנים, והנהר הזורם בשצף קצף בין הסלעים הירקרקים – תענוג. נפרדנו בקושי מכל היופי הזה, והמשכנו בנסיעה לכיוון מעבר Vrsic.
הכביש העולה אל מעבר Vrsic שבאלפים היוליאנים הוא כביש מפותל ותלול. חשוב לדעת שלכל אורך הכביש, מ Bovec ועד Kranjska Gora שבקצה השני, אין שום תחנת דלק, ולכן רצוי לוודא שמתחילים את הטיפוס עם מיכל מלא, או לכל הפחות לא קרוב להתרוקן. לאורך כל הדרך לא יכולנו שלא להתפעל מרוכבי האופניים הרבים שמטפסים אל המעבר בכוח רגליהם. במעבר עצמו עצרנו לתצפית על העמק שתחתיו ועל ההרים הגבוהים המקיפים אותו, והתחלנו בירידה לעבר העיירה Kranjsk Gora, שבה הזמנו מקום לינה. לא שכחנו לעצור ליד פיתול מס' 8, על מנת להתרשם מהכנסייה הרוסית שנבנתה במקום, כולל לוח הזיכרון לשבויי המלחמה הרוסים שבנו את הדרך.
ב Kranjska Gora התקבלנו בחמימות בפנסיון Miklic, שהתגלה בדיעבד כאחד ממקומות הלינה הטובים ביותר בטיול כולו. הפנסיון חדש לחלוטין, נקי ויפה, עם חדרים גדולים ומרווחים. ירדנו לאכול ארוחת ערב במסעדה של הפנסיון, ונהנינו ממרק פטריות מעולה שהוגש בתוך לחם וממנות עיקריות טעימות מאד גם כן. רצינו לקפוץ גם לאגם Jasna הסמוך, אך הגשם שהחל לרדת והעייפות הרבה מהיום העמוס הכריעו אותנו, והחלטנו לוותר על האגם וללכת לישון.
היום השלישי – קפיצה קטנה לאיטליה:
מהטיול של השנה שעברה ל"בלה איטליה" נשאר לנו הרבה טעם של עוד. למעשה, התכנון המקורי היה לשוב לאיטליה גם השנה, אך בסופו של דבר בחרנו בסלובניה וקרואטיה, ובכל זאת, בלי קפיצה קטנה לשכנה היפהפייה ממערב אי אפשר (הנחיתה בוונציה לא נחשבת!). מכיוון שבמרחק יריקה מ Kranjska Gora שוכן לו אגם מקסים בשם Lago di Fusine, החלטנו שהאגם הזה יהיה הטעימה מאיטליה. 20 דקות נסיעה מ Kranjska Gora, כולל חציית הגבול השומם בין סלובניה לאיטליה (אלין: "כמו לעבור בין רמת גן לגבעתיים") – ואנחנו שם.
Lago di Fusine הוא למעשה צמד אגמי מראה מדהימים, שביניהם מפריד יער. התחלנו להקיף את האגם הראשון, והמצלמה נשלפה מיידית. שמיים כחולים, עננים לבנים, הרים ומצוקים, עצים ופרחים – ואגם באמצע. מישהו באמת צריך יותר מזה? המשכנו ללכת ברוגע, שהיחידים שהפרו את השלווה היו שני זוגות מבוגרים שדיברו זה עם זה בקולי קולות, בעברית כמובן. ניסינו להימלט באלגנטיות, אך הם ככל הנראה שמעו אותנו, ונאלצנו להחליף איתם קצת חוויות ולהמשיך בהליכה כשהם מאחורינו. נתיב המילוט המפתיע היה עלייה תלולה אל תוך היער, עם שלט "Lago 2" (יעני "האגם השני"). התחלנו לטפס, הימרנו שהם לא ילכו בעקבותינו וצדקנו כמובן. ההליכה בתוך היער האירופאי, עם הלחות, הטחב וריח הפטריות היא חוויה בפני עצמה, ולאחר טיפוס של כרבע שעה העלייה הסתיימה והגענו למשהו שנראה כמו פיצול. "ימינה!" אלין פסקה בסמכותיות של רמטכ"ל, אף על פי שדווקא הדרך שמאלה נראתה מסודרת יותר. התירוץ היה סוג של סימון אדום על אבנים, שלדעתה היה אמור לסמן את הדרך. מכיוון שחוש ההתמצאות שלה טוב בהרבה משלי, וממילא עם האישה לא מתווכחים, הלכנו על פי אותו סימון אדום, והפלא ופלא (או שבעצם – כצפוי), לאחר כ 10 דקות אכן הגענו לאגם השני, יפה לא פחות מהראשון. עצרנו למנוחה קצרה, ואח"כ הלכנו סביב האגם חזרה לכיוון הכביש, חתכנו על פי הסימון חזרה אל Lago 1"" וחזרנו אל הרכב, מרוצים מאד.
צמד האגמים Fusine. צילום: אלין קרני סטרוזר
נפרדנו מאיטליה, חזרנו לסלובניה והמשכנו מזרחה. היעד הבא היה המפל בעל השם שובר השיניים, Pericnik. נכנסנו אל העיירה Mojstrana (בין Kranjska Gora ל (Jesenice, ונסענו על פי השילוט אל המפל. הכביש הפך לדרך עפר ויצא מהעיירה, ונראה היה שהוא לא מוביל לשום מקום, וכבר היינו בטוחים שפספסנו ושצריך להסתובב - ואז הגענו. המפל עצמו מרשים מאד, זרם אדיר של מים צונח מגובה של כ 50 מטר ברעש עז. ניתן לראות את המפל מהחניון, אך אנו כמובן לא הסתפקנו בכך, והתחלנו בטיפוס. לאחר כרבע שעה של עלייה מלווה בקיטורים, הגענו ממש אל מתחת למפל, שהייחוד שלו היא האפשרות לעמוד מאחוריו, ולקבל זווית צפייה מעניינת ולא שגרתית על זרימת המים. הטיפות ניתזו עלינו מכל כיוון אפשרי ונתנו תחושה של מבול, ומעילי הגשם, ואח"כ גם המטריה, נשלפו מהתיק. בשלב זה החלטתי שאני בשל לאתגר הנוסף – עלייה אל חלקו העליון של המפל, שנופל מגובה 16 מטרים. מדובר בטיפוס קצר, אך תלול במיוחד ולא קל. בתחושת ניצחון נעמדתי על שפת הבריכה של המפל העליון, שהיא גם הנקודה ממנה צונח המפל התחתון, וניסיתי לסמן בנפנופי ידיים מגוחכים לאלין שתצלם אותי מלמטה. לאחר שהונצחתי והנצחתי את המפל העליון, ירדתי וביחד חזרנו לחנייה במסלול היפה, שחוצה את הנחל שמתחת למפל על גבי גשר עץ קטן ועובר דרך היער.
מפל Pericnik. צילום: אלין קרני סטרוזר
היעד הבא, שבו גם התכוונו לבלות את הימים הבאים, היה עיירת הנופש Bled, עיירה מקסימה השוכנת על שפת האגם המפורסם בעל אותו השם. הגענו לצימר שהזמנו מראש, Sobe Stojanovic, ובעלת המקום יאנינה קיבלה אותנו בחיוך רחב. על אף העייפות, לא ויתרנו על הליכה אל האגם, ארוחת ערב רומנטית במסעדה של מלון פארק, כולל עוגת הקרם שניט המפורסמת שאנשי Bled לקחו עליה בעלות (טעים!). חזרנו לצימר וסגרנו עוד יום מושלם.
היום הרביעי – תענוגות בלד:
העיירה Bled היא אחד המקומות המתויירים ביותר בסלובניה, אם לא המתוייר שבהם. בד"כ אנחנו משתדלים להימנע ממקומות שכאלה, אך במקרה הזה לא היה סיכוי שנוותר: Bled היא פשוט פנינה, ואפשר להגיע לאזור גם לשבוע שלם ולא להשתעמם לרגע. בתור סיפתח בחרנו בערוץ Vintgar, עוד מקום שבו כבר ביקרנו בטיול הקודם, והיה לנו ברור שנחזור אליו. הערוץ נמצא במרחק של כ 10 דקות נסיעה מ Bled, והמסלול המקסים עוקב אחרי זרימת הנחל. מה שהופך אותו ליפה במיוחד הם גשרי העץ הרבים שעליהם מתבצעת ההליכה. שוב, טבע במיטבו, ולא יכולנו שלא לקנא בסלובנים על כל היופי שבו זכו. ניסינו להשוות לשמורות הטבע שלנו, ומפאת כבודן ירדנו מהרעיון הזה מהר מאד. המשכנו עד נקודת הסיום של המסלול, שבו הנחל הופך למפל גדול ויפה שצונח מטה, וחזרנו חזרה, סופגים עוד ועוד ולא שבעים.
ערוץ Vintgar. צילום: אלין קרני סטרוזר
חזרנו לכיוון Bled, ופנינו לכיוון הטירה הגדולה, הצופה על העיירה, על האגם ועל האי. התצפית מהטירה מומלצת מאד, ובנוסף ישנן במקום מספר תצוגות ותערוכות, וכמובן - מסעדה עם מחירים מופקעים. ויתרנו על התענוג ולאחר התלבטות קצרה, אלין החליטה לרדת ברגל מהטירה חזרה ל Bled, בעוד אני חוזר עם הרכב. קבענו נקודת מפגש, כולל תוכנית חירום למקרה הצורך, והגענו לאותה הנקודה בתיאום מושלם, שנבע מכך שאלין ביקשה לצלם בדרך את הכנסייה.
כעת הגיע הזמן לבקר באי שבמרכז האגם. בחרנו לקחת "טיול מאורגן": סירה גדולה, המיועדת ל- 20 אנשים, ומנווטת בידיו הנאמנות של חותר מקומי. לאחר שייט מהנה של כחצי שעה הגענו לאי. עלינו ב 99 המדרגות (ספרנו!) אל הכנסייה וחנות המזכרות, טיילנו מסביב ונהנינו מכל שנייה. חזרנו ל Bled ואכלנו בעוד מסעדה נעימה וטעימה, מסעדת Ajda. בסיום הארוחה הפתיע אותנו המלצר עם ורד שהביא לאלין (את החשבון הוא הביא לי..). יום נעים ורגוע ב Bled הגיע לסיומו.
היום החמישי – הטיול שאינו נגמר:
את היום החמישי של הטיול שלנו בחרנו למקד באזור אגם Bohinj, אחיו הגדול של אגם Bled, שהוא גם האגם הגדול ביותר בסלובניה. אגם Bohinj אינו נהנה מיחסי ציבור משומנים כמו אלה של אגם Bled, וכתוצאה מכך הוא פראי יותר ופחות "מתועש". בנוסף, לאגם Bohinj אין עיירה "Bohinj", אלה רק מספר כפרים קטנים ששוכנים על גדתו הדרומית. בחרנו לפתוח את היום בטיול בערוץ Mostnica. אם אגם Bohinj הוא אחיו הגדול של אגם Bled, הרי שערוץMostnica הוא אחיו הגדול של ערוץ Vintgar: אמנם ללא גשרוני העץ המקסימים, אך גם ללא גדודי התיירים, רק אנחנו והטבע. הג'י.פי.אס הוביל אותנו אל מרכז העיירה Stara Fuzina, ושם, בנקודת המידע, הפנו אותנו לכיוון מגרש החנייה שממנו מתחילים את הטיול. מקומית חמורת סבר ווידאה קודם כל שאנחנו משלמים עבור החנייה, ואח"כ הסבירה לנו שניתן לבקר בערוץ בלבד, כשעה הליכה לכל כיוון, או להמשיך אח"כ כשעה נוספת אל מפל Mostnica.
ממגרש החנייה התחלנו ללכת בשביל, כרגיל, דרך יער, ועד מהרה הגענו ל"גשר השטן" – גשר אבן עתיק, שזכה לכינוי המפחיד משום שעל פי המסורת המקומית, הפועלים הכינו את החומרים לבנייתו לפנות ערב, ובבוקר כשהגיעו לבנות גילו שבמהלך הלילה מישהו בנה עבורם את הגשר (אני במקומם הייתי שמח, ובוחר שם קצת יותר סימפטי לגשר..). המשכנו בדרך, ובכניסה לערוץ גילינו שהסלובנים עברו סופית לעידן קפיטליסטי, וגובים דמי כניסה, בנוסף לדמי החנייה. שילמנו, ונהנינו מעוד טיול קסום מעל הערוץ השוצף. לאחר כ 45 דקות הגענו לגשר שחוצה את הערוץ, אם אפשרות לחזור לחנייה מצידו השני, או להמשיך אל המפל. בחרנו להמשיך, נפרדנו מהערוץ והתחלנו בטיפוס מייגע, שהוביל אותנו אל כביש צר ומסעדה. הכביש הפך עד מהרה לדרך עפר, שהתפתלה בתוך עמק ירוק ויפה, מנוקד בבתים קטנים, ספק מחסנים, ספק בתי מגורים נטושים. המשכנו. והמשכנו. הדרך לא עשתה סימנים כעומדת להסתיים, וכבר התחלנו להצטער על הבחירה שלנו, אבל "אם כבר הגענו עד פה..".
ערוץ Mostnica. צילום: אלין קרני סטרוזר
בסופו של דבר הגענו למסעדה נוספת, ולאחר עוד עלייה קצרה – המפל. סוף סוף. קצת חוצפה מצידנו, אך הדרך הארוכה והמפלים היפהפיים שכבר ראינו בטיולים הקודמים גרמנו לנו לא להתלהב הפעם יותר מדי. חזרנו אל המסעדה ואכלנו מרק פטריות מוזר משהו עם לחם טעים, כשמסביבנו עיזים, תיישים ופרות. קינחנו בשטרודל תפוחים טרי ועסיסי, והתחלנו במסע חזרה. נוכחנו בפעם המי יודע כמה שלרדת קל יותר מלעלות, חצינו את העמק, הגענו חזרה לערוץ Mostnica, נהנינו שוב מהיופי ובעיקר מהשקט והשלווה וחזרנו למגרש החנייה.
התחנה הבאה הייתה הר Vogel , המתנשא מעל אגם Bohinj. עלינו ברכבל ונהנינו ממראה האגם והכפרים המקיפים אותו, אך פרט לכך אזור תחנת הרכבל היה מוזנח ונטוש: ככה זה כשמגיעים מחוץ לעונת הקיץ ולפני פתיחת עונת הסקי. עשינו סיבוב קצר, וירדנו חזרה למטה. הספקנו עוד לטייל קצת על יד שפת האגם ונסענו חזרה ל Bled, כשבדרך עצרנו לארוחת ערב במסעדה אינטימית ונעימה בשם Rupa.
אגם Bohinj – תצפית מהר Vogel (למעלה) ומשפת האגם (למטה). צילום: אלין קרני סטרוזר
