נגמרו החגים, אפשר להשאיר את העיר מאחורי.
הרבה קסם יש בערי איטליה השונות, כל אחת בדרכה. ועם זאת, טוב לסגור את הפרק הזה בטיול ולחזור לטבע, לאוויר הפתוח ולנוף הירוק.
ההבדלה במוצאי שמחת תורה היתה לי מיוחדת. הבדלה לא רק בין קודש לחול, גם בין עיר לכפר, ובין מפגש צמוד וקרוב עם חברות נהדרות - קרן האוסטרלית וג'וליה האיטלקיה - לבין קשר אינטרנטי מרוחק.
ריח של התחלה חדשה באוויר. ושל גשם. המון המון גשם.
הימים ימי ראשתי החורף והעננים מתקדרים לאורך מסלול הרכבת. בכל מקום שהרכבת יוצאת ממנו מתחילות רוחות וטיפות מכות בחלון, כאילו אנחנו מובילים את הסערה.
הדרך ל-AsvaNara לא פשוטה - רכבת, שני אוטובוסים ואז יאספו אותי ברכב. למזלי בכל מקום הגשם מחכה עד שאצא לדרך לפני שהוא מתחיל. רק בתחנה האחרונה, בכפר הקטן Pieve Santo Stefano תופסים אותי הגשם והרוחות, אין איש ברחוב, הטלפון הציבורי מנותק והמון המון בוץ מכל כיוון... לשמחתי יש עוד מכולת קטנה שעדיין לא סגרה ואני מתגלגלת פנימה עם הקיטבג על הגב ומבקשת שיחת טלפון.
מסתבר שהגעתי מוקדם מהצפוי ויש לי שעה לחכות עד שיבואו לאסוף אותי.
בחוץ סערה וגשם ובפנים חמים ונעים, עם תה חזק שהכין המוכר ועוגיות שהבאתי איתי והצעתי לו.
אדווין בא לאסוף אותי כשאני כבר מנומנמת ומרוצה.
בג'יפ שלו אנחנו מטפסים לחווה.
בית בודד וגדול עומד בראש גבעה.
חמש הגבעות שמסביב שייכות לחווה. אחת מהן משמשת כשטח המרעה הפתוח של עשרים הסוסים, באחת נמצאות האורווה וזירות האימון, על השלישית ממוקמים הבונגלוס המיועדים לנופשים שמגיעים ללמוד שם בקיץ ושתים משמשות לטיולים ורכיבות ארוכות.
האוויר נקי-נקי וקר. המים נשאבים ישירות ממעיין בבטן הגבעה. האוכל צמחוני וטעים. ובני הבית נפלאים. מה עוד צריך?
אני מתיישבת עם החבר'ה לארוחת ערב - יש המון אנשים! - והולכת לישון שמחה ונרגשת.

למחרת אני נכנסת לעניינים.
בני הבית הם אדווין ואריאנה ובתם הקטנטנה והביישנית. יחד איתם גרים הילדים של אריאנה מנישואיה הקודמים - ניניה ואחיה (שדווקא לא היה שם כשאני הייתי ושכחתי את שמו). עם ניניה גר החבר שלה - ג'אן-לוקה, בחור מהמם, שהגיע לעבוד שם קיץ אחד ופשוט נשאר. כבר שלוש שנים הם ביחד, וחתונה היא רק עניין של זמן. ניניה היא המתורגמנית העיקרית שלי פה, כשהשיחה קופצת בין איטלקית וגרמנית. אנגלית לא מאוד פופולרית כאן...
עוד נמצאים שם סוזאנה וגרד, חברים גרמנים טובים של אריאנה שבאו בקרוון עם הכלבים הענקיים היפהפיים שלהם לחודש, להתארח בחווה. וצ'ארלי - בחורה בריטית שבאה להיות סוכנת בית בהתנדבות לחצי שנה ותוך כדי להתנסות בחיי כפר באיטליה - החלום שהיא מתכוונת להגשים עוד שנה-שנתיים. חבורה נהדרת של אנשים.
העבודה קלילה - לארגן את החווה לחורף. מקפלים את כל הציוד שבבונגלוס, מנקים ומאפסנים. מפנים את המטבח של ביה"ס לרכיבה, מנקים ואוטמים הכל לקראת החורף. הכל ייפתח שוב באביב.
החורף הוא זמן מכונס יותר כאן. זמן לעבוד על הנפש, על הקשרים, על תכניות ההמשך בחווה. המטוטלת שנעה בין הבית והעסק נוטה הרבה יותר לכיוון הבית.
מכיוון שאני אני, אני גם מוסיפה לרשימת המטלות שלי בישול ואפיה, וטיפול בשבעת הכלבלבים המתוקים שנולדו לפני חודשיים.
אני מאוהבת בהם עד קצה האף ובמיוחד באחד בהיר כזה, חצוף ואמיץ שזכה לשם "גיבור" (במלעיל). למרות הצעות חוזרות ונשנות לא לקחתי איתי אף אחד מהגורים. קשה לקחת כלב כשאני לא יודעת איפה אגור כשאחזור לארץ ומה אני מתכוונת לעשות.
הבית מלא חיים, שקט בבקרים ורועש וסואן בערבים.
קשה להסביר מה כל כך טוב כאן, אז אסתפק רק בלומר שטוב. טוב ממש.




פעם בשבוע מתכנסים כל באי הבית ל"סאר-צה". סאר-צה הוא טקס משפחתי, מן שילוב של טקסים אינדיאניים ובודהיסטיים בתוספת גוון אישי של המשפחה הזאת.
יושבים כולם יחד בסלון, ומתחילים במדיטציה משותפת. עוצמים עיניים, ומתחילים לחזור על מנטרה או להמהם. בהתחלה זה מוזר, אחרי כמה דקות זה סוחף. בין היושבים במעגל נוצר כדור אנרגטי גדול שמאחד את הנשמות של כולם ברגע הזה.
פוקחים עיניים.
אריאנה אומרת כמה מילים טובות. הלב נפתח.
היא מחזיקה מקל קטן ובסופו קווצת שיער מזנבו של סוס אציל ומהיר במיוחד.
המקל הזה הוא מקל הדיבור וכולם מוזמנים לפתוח את מה שעל ליבם. נוצרת שיחה בפתיחות גדולה.
הגישה כל כך מזמינה ומקבלת שאפילו אני, שבדרך כלל סולדת מדיבורים בתור, במעגל, לוקחת את המקל ואומרת כמה מילים.
בעיקר אומרת תודה.
כל אחד מהיושבים בחדר עשה מסע ארוך, מפותל, משמעותי ומרתק עד שהגיע לשבת במקום בו הוא יושב עכשיו.
אני מתמלאת פתאום הערכה למסע שלי. להתחלה המהוססת, להתמדה, לאומץ, לחברות. לכל מי שפגשתי בדרך ולכל מי שבבית שימש לי עוגן.
להשתלבות שלי בכל מיני משפחות בדרך, במשפחה הזאת, במשפחה שלי בבית.
וגם, חייבים להגיד את זה, לתהפוכות הגורל שמאפשרות לי, נכדה לפליטי מלחמה וניצולי שואה, לדבר בפתיחות עם אישה נהדרת - שהוריה היו מהצד השני של השואה.
להבין שאנחנו חולקות את אותם ערכים, לכאוב ביחד את מה שהיה, לפתוח את הלב ולתת לשלום לצמוח.
המעגל חי ונושם, כולם שותפים.
כשהשיתוף מגיע לסיומו הטבעי, עוצמים עיניים. ג'אן-לוקה משמיע מנטרה ארוכה-ארוכה בסנסקריט. אנחנו שרים ומתנועעים יחד.
כשפוקחים עיניים אנחנו שוב במציאות, אבל המציאות טיפה אחרת.
זה טקס שבועי במשפחה הזאת, שנעשה עם כל מי שנמצא בבית באותו ערב.
החוק הזה מזמן מפגשים מעניינים, ואין סאר-צה אחת דומה לחברתה. כל אחד מביא איתו את מטעני השבוע החולף. כל אחד טיפה שונה משהיה בשבוע שעבר. והאורחים לרגע, כמוני, משתנים ומשנים.
השבוע שביליתי כאן היה קצר ונהדר, אבל בטיול כמו בטיול - הגיע הזמן להמשיך הלאה.
פינת התכל'ס:
בואו לבקר! החווה מקבלת בברכה מתנדבים ותלמידים (ובכלל לא כתבתי כאן על האג'נדה לגבי הסוסים...). כל הפרטים נמצאים כאן:
www.lametayel.co.il/%D7%97%D7%95%D7%95%D7%AA+%D7%94%D7%A1%D7%95%D7%A1%D7%99%D7%9D+asva+nara+%D7%91%D7%98%D7%95%D7%A1%D7%A7%D7%A0%D7%94
ובאתר האינטרנט של החווה: www.asvanara.com/index.html
עוד דבר שמאוד נוכח שם במשפחה הוא שיטה לעבודה עצמית (ולריפוי קוסמי) בשם "המסע". אני לא מכירה אותה לעומק, אבל נראה שלפחות לאנשים מסויימים היא עושה המון טוב. אני ממליצה להסתכל: www.thejourney.com/