איך מכינים את הילדים לטיול בהודו? קצת קשה,הרי אני בעצמי לא ממש יודעת למה לצפות-אז איך עושים את זה...?
בואו נתחיל פחות או יותר ברגע בו בישרנו להם שנרקמת לה תוכנית,אומנם היא לא סגורה עדיין,אבל "בגדול"- "ילדים,אנחנו מתכננים לנסוע להודו לשלושה חודשים". נראה לי שהלם/אלם קל אחז בהם ואז הם אמרו שהם בכלל רוצים לנסוע לברצלונה,כל החברים שלהם נסעו או יסעו לברצלונה וכמובן שחייבים ללכת לראות משחק של MESSI.איך הם משווים בכלל? שבוע בספרד לשלושה חודשים בהודו?
הסברתי להם שבכסף שנהיה שבוע בספרד אפשר להיות שלושה חודשים בהודו-ו...להפסיד בי"ס ! פה נגעתי בנקודה לזכותי...ראיתי אותם חוככים קלות במוחם ואומרים לעצמם-וואלה...שווה...שלושה חודשים בלי בי"ס...
באותה נשימה גם הוספתי ואמרתי שיש שם המון חיות כמו טיגריסים ופילים שאפשר לרכב עליהם.הקטנה כבר נשבתה בקסמי הפילים והייתה מוכנה עוד באותו הרגע לנסוע.הגדולים התחילו לראות את הצדדים הטובים שבנושא.
בהכנת המסלול שלנו אני חיפשתי מקומות ודברים שיהיו מענייניםגם לנו וגם לילדים,משום מה לא נראה לי שאשראם ידבר אליהם-גם אליי זה לא מדבר.מאתרי טבע יפים,מקומות היסטוריים עתיקים,חופי ים-אלו מקומות נפלאים....אבל ליגת האלופות של הודו...? וכרטיס עולה פחות מ10 ש"ח? הבן שלי נדלק לגמרי !
-חייבים ללכת לזה הוא אמר,אין בעיה,נלך כל המשפחה,יהיה קטעים..אמרתי לו והוא שמח מאוד.
קראתי קצת על "הפסיכולוגיה של ילדים בזמן טיול" אם אפשר לקרוא לזה כך...
למשל לשתף בהכנת המסלולים,להראות במפה מקומות שבהם נהיה,בטיול עצמו כל ערב לספר מה צפוי לנו מחר ובכך למנוע קצת מתחושת הקושי שבאי הוודאות-הרי אין להם קרקע יציבה למשך שלושה חודשים,כל כמה ימים עוברים מקום,מיטה אחרת...אבל כשיודעים מה מתוכנן-זה פחות מאיים.
עוד דבר שחשוב שניישם אותו בטיול הוא שהות ארוכה במקומות מסויימים.יהיו מקומות בהם נהיה יומיים,אולי ארבעה,אבל יהיו מקומות שבהם נהיה שבוע ואף שבועיים-שלושה.גם כי המקומות האלו ממש יפים ובכל מקרה כיף להיות בהם בלי לרוץ...למשל בחופים של הודו,וגם שהייה ממושכת נותנת לכולנו ובייחוד לילדים את התחושה של קצת בית בתוך הארעיות זו.בשבועיים אפשר להספיק להכיר את ילדי הכפר ולא להתבייש להזמין אותם לכדורגל.בשבועיים אפשר לדעת איפה מוכרים את הצ'יפס הכי טעים בחוף...וגם להתחבב על מוכר הקוקוסים ולדעת את שמו..הכרית לא מתחלפת כל יומיים.אלו דברים קטנים אבל הם נותנים המון לילדים.וזה באמת חשוב,לוותר על מסלול מירוץ למען מסלול בשאנטי...
הודענו לגדולים שגם הם יקחו חלק בסחיבת הציוד-יהיה להם תיק לא גדול ובו המשחקים לדרך,ספרים ודברים שחשובים להם,והם יצטרכו לסחוב אותו-לסירוגין...כבד? אפשר לוותר על כמה דברים ולשלוח לארץ,לא? הם לא קטנים,הם מאוד חזקים,והם בהחלט יכולים לתרום בנשיאת התרמיל שלהם..לא?
המפגש הצפוי עם ההודים...
קראתי שההודים נוהגים ללטף את ראשם של ילדים כסימן לקארמה טובה...והם במיוחד אוהבים בלונדיניים...
אז סיפרתי את זה לילדים,הם לא יכולים "ליפול" בהודו ולא להבין מה זה כל הליטופים האלו...עוד סיפרתי לילדים שבגלל שאנחנו משפחה בהירת עור ובהירת שיער נהיה אטרקציה ממשית בכל מקום-וזה כל יום מחדש במשך שלושה חודשים...הרי ההודים בבומביי לא ראו עדיין את הילדים שראו כבר ההודים של בנגלור...ההודים אוהבים לבהות ! כך קראתי,גם אנחנו נבהה בהם אמרתי לילדים...אני בטוחה שלמרות שסיפרתי והכנתי אותם לקראת הליטופים...הם עדיין יתעצבנו מזה אחרי כמה ליטופים...
בגלל שההודים אוהבים בהירים הם גם צפויים לרצות כל הזמן לצלם את הילדים,אז אמרתי להם-זכותכם לבחור אם אתם נותנים לאדם שמצלם חיוך או שאתם מסרבים להצטלם-אין לי שום בעיה,שיבחרו מה שהם רוצים.בטח בהתחלה הם יחייכו לכל העולם ואחרי איזה זמן זה ייפסק...או שלא...
אחד הדברים שבהם ההכנה היא הכי קשה זאת המשמעת של להיות ביחד ולא ללכת לאיבוד.
ולמה זה הכי קשה...?
אנחנו גרים בקיבוץ קטן בערבה.הילדים מכירים אותו מיום היוולדם.יותר נכון מיום שהתחילו לזחול בדשא ובשבילים.מגיל צעיר הם מסתובבים חופשי והולכים לבקר את חבריהם בלי ליווי-הם הרי יודעים את הדרך לשם ובחזרה.היום כשהם כבר גדולים,הם לרוב לא טורחים להודיע לי היכן הם,פשוט הולכים לשחק כדורגל,לשחק במחשב אצל חבר,או סתם לפטפט על הנדנדה שליד חדר האוכל.בשלב מסוים-לרוב כשהם רעבים,הם נזכרים שיש בית,שיש בו אמא ואבא...אז הם מגיעים.
עכשיו-תשימו את הילדים האלו בהודו ומה תקבלו...?
ילדים שאפילו לשירותים לא יכולים ללכת לבד..תמיד להודיע ותמיד ביחד איתנו.אז להסביר להם על כך שחופש חייהם עומד להשתנות ושבזמן שנהיה שם החיים יהיו אחרים-זה לא פשוט.גם לנו לא יהיה פשוט,7 עיניים של כל אחד מאיתנו עשויות לא להספיק ברחוב המרכזי של עיר עם כמה מיליוני בני אדם צפופים...אבל זה יהיה אתגר מרתק !
להגיד לכם שאני לא חוששת? אני חוששת...ולכל ילד יהיה פתק מחובר עם סיכת ביטוחון שבו אכתוב באנגלית (ואבקש מהודי מקומי שיכתוב לי בהודית) את השמות שלנו ואת מספר הפלאפון במידה והם נעלמו.אולי גם ניתן להם משרוקית.נעלמת? אתה לא מוצא אותנו? תיעמד במקום ותשרוק במשרוקית.
עוד דבר שקראתי על ההודים הוא שהם מאוד מתיחסים בכבוד למשפחות שמטילות ומאוד מנסים להגן ולשמור.מקווה שאם חס וחלילה דבר כזה יקרה-אז ההנחות האלו יבואו לידי ביטוי.
מה הדבר הבא בהכנת הילדים?
חיסונים...רק המילה גורמת לכל אחד לוותר על חופשה בת שלושה חודשים מבי"ס ורק לא לקבל את הזריקות הארורות....
אמרנו להם שאין ברירה והזריקות ישמרו עלינו ממחלות שאין לנו בארץ.אבל,אם הם יהיו "גיבורים" ויקבלו את הזריקות אז אחרי כל חיסון נעשה משהו קטן וכיפי-למשל ללכת לים,או לאכול גלידה.גלידה.זהו ! קניתי אותם...ביום ראשון האחרון קיבלנו חיסון ראשון לקראת הנסיעה.הם פחדו,אבל נדהמו כשזה לא כאב בכלל,,,ואיזה כיף,עכשיו נלך לאכול גלידה...מזל שהפעם הראשונה היתה טובה,כך בפעם הבאה הם כבר לא יפחדו וזה יהיה קל יותר.
סיפרתי לכם כבר על הCOUCH SURFING,אז אני מחפשת פרופילים של משפחות בהודו,כך שהילדים יכירו ילדים אחרים,ואם אפשר ומסתדר,אז שגם יהיו סביב הגיל שלהם.מצאתי כבר כמה משפחות פוטנציאליות לביקור והראיתי לילדים שלי את התמונות שלהן,של הבית שלהם והסביבה שבה הם חיים.הילדים שלי התלהבו מאוד וכבר מצפים לפגוש גם כן את חברינו ההודים החדשים.
זהו להפעם,הרבה שמחה
נטליה
