ההימאליה ואני – פרק א'

(או: איזה כיף לא לדעת מה מצפה לך)

 הייתה שעת צהריים של יום חם באזור זה הנמוך של נפאל, כשהתחלתי ללכת מערבה במעלה נהר המיאגדי (Myagdi). זה היה אוקטובר, שיא תקופת התיירות בנפאל, אבל אני יצאתי מהעיירה Beni לבד. ככה זה כשאתה רוצה לעשות מסלול קצת שונה -; אפילו בשיא העונה קשה למצוא שותפים...

שבוע קודם לכן הסתיים הטיול בטיבט (ובסין כולה). עכשיו נפרדנו מהמדריך שליווה אותנו במשך שבוע. הוא לקח אותנו עד למעבר הגבול, ממש עד לחתימה על הדרכונים -; כנדרש בחוק הסיני האוסר על זרים להסתובב בטיבט בצורה עצמאית. עברנו את "גשר השלום" ונכנסנו אל נקודת הביקורת הנפאלית. היינו שבעה אנשים שטיילו יחד בטיבט. את סופי, וטרינרית מצרפת, פגשתי עוד ביום הראשון שלי בסין כחודש מוקדם יותר, וטיילנו ביחד במחוז סיצ'ואן ומשם המשכנו לטיבט. בנוסף אלינו היו שני זוגות ישראלים ואמריקאית. את אותו היום העברנו יחד בנסיעה בשני אוטובוסים מקומיים לקטמנדו, שם התמקמנו כל אחד ע"פ העדפותיו.

עוד לפני שהגעתי לנפאל התחלתי לקרוא על הצעותיה לתייר המצוי. אני באתי בעיקר בשביל הטרקים. הנפוצים ביותר הם: האוורסט בייס-קמפ, האנאפורנה ואזור לנטנג ("האגמים הקפואים") למסלוליהם... ידעתי שהם יהיו כולם שטופי תיירים, בתי-תה (Teahouse\Teashop) המפוזרים לאורך הדרך ומעט חוויות יוצאות-דופן. התחלתי לערוך מחקר קטן על נפאל ומסלוליה. ננתי לעצמי זמן עד יום כיפור שיחול עוד שבוע, ולאחריו אצא לדרך. באחת החנויות מצאתי ספר משומש "Trekking in the Nepal Himalaya" של לונלי-פלנט -; מאוד מומלץ (לא הספר הכללי על נפאל). נכנסתי לכמה סוכנויות נסיעות מקומיות. רובן לא ידעו לתת לי יותר מדיי פרטים על מה שרציתי. הכי קל להם להוציא אנשים לטרקים הפופלריים והידועים, או לרשום אנשים לאטרקציות כמו ראפטינג, באנג'י וכו'... אבל כאשר מדובר בידיעת השטח, רוב הסוכנים פשוט לא מבינים כלום...

אחרי ימים מספר בנפאל התחלתי להתמקד על מה אני רוצה. טרק הדאולגירי ששמעתי עליו באחת הסוכנויות, ועוד טרק שנקרא בספר: "From Beni to Dolpo", שניהם מתחילים באותו מקום, היו אלה שמשכו אותי. החלטתי שאין לי מה לחפש בקטמדנו אם זה מה שאני רוצה, ושכדאי שאקדם את עצמי לעבר הטרק. יום לפני ערב יום כיפור נסעתי לפוקרה, העיר השנייה בגודלה בנפאל, והבסיס ממנו יוצאים הטרקים לאזור רכס האנאפורנה. אך גם שם לא מצאתי שותפים. מאות התיירים ששהו בעיר נשאו כמעט כולם את עיניהם לאנאפורנה המפורסם. התחלתי גם שם בחיפושים קדחתניים: שאלתי ותליתי מודעות בסוכנויות, וחיפשתי מידע ושותפים באינטרנט. מצאתי איזו חברת טיולים בריטית שמוציאה טיול מאורגן במסלול סובב הדאולגירי בדיוק בזמן בו תיכננתי לצאת, אך הם דרשו מחיר מאוד גבוה (שכולל את כל הלוגיסטיקה: אוכל, ציוד, מדריכים ופורטרים, וכמובן רווח לחברה עצמה)

כל הסוכנויות שנכנסתי אליהם בקטמנדו ובפוקרה טענו שאני צריך אנשי צוות (מדריך, פורטרים -; כל אחד זרק מספר אחר, חלק אפילו טענו שאני צריך טבח). אני מלכתחילה לא הבנתי מה כל העיניין הזה של הפורטרים. מה אני צריך מישהו שיסחוב לי את התרמיל?! מה אני צריך מישהו שיבשל לי?! יש לי בנזינייה וכל מה שצריך. כך עשיתי את שביל ישראל כמה חודשים קודם, כך טיילתי לפני כן במונגוליה, ובעצם כך טיילתי תמיד. למחרת יום כיפור קיבלתי במייל הודעה מבחור ישראלי שטייל בנפאל בעבר במסלול שרציתי לעשות, והמליץ לי על סוכנות נסיעות בשם Eastern Light, ועל המנהל שלה העונה לשם Deb. הלכתי לשם ונפגשתי עם דבּ. הבחור עשה רושם של מכיר טוב את השטח, ושל אחד בעל נסיון שבאמת היה שם. הוא ידע להסביר על כל מסלול ששאלתי אותו, ועשה לי קצת סדר בראש. הוא אמר לי בדיוק מה יותר פשוט ומה יותר קשה, איפה ניתן להצטייד, מה הן הדרכים החלופיות, וכמה זמן לוקח להגיע ממקום למקום. אמרתי לו שיש לי אוהל, כלי בישול ואת כל הציוד שצריך, והוא לא ניסה למכור לי פורטרים או מדריכים, בטח שלא טבח. הוצאתי דרכו את הפרמיט הנדרש, ויצאתי לדרך כבר באותו יום.

המסלול אותו רציתי לעשות בעדיפות ראשונה הוא סובב הדאולגירי (Round Dhaulagiri). זהו רכס הרים גדול ממערב לרכס האנפורנה. שני הרכסים מופרדים ביניהם ע"י נהר הקאלי-גנדאקי, המתבתר ביניהם מעמק המוסטאנג בצפון וזורם דרומה. המסלול מתחיל בעיירה Beni (לא רחוק מפוקרה), שם נפגש נהר מיאגדי המגיע ממערב עם נהר הקאלי-גאנדקי המגיע מצפון.המסלול מתחיל בהליכה מערבה לאורך נהר המיאגדי, ומאוחר יותר עולה איתו צפונה עד למקורותיו ברכס הדאולגירי. שם עוברים שני מעברי הרים גבוהים (French Pass ו-Dhampus Pass), אשר ביניהם שוכן העמק החבוי (Hidden Valley), ויורדים אל נהר הקאלי-גנדקי בסמוך לעיירה Marpha, אשר נמצאת על מסלול סובב האנאפורנה (Round Anapurna). לצורך המסלול הזה נדרשתי להוציא פרמיט כניסה לאזור האנפורנה (ACAP - במחיר 2000 רופי נפאלי) דבּ הסביר לי שלא מומלץ לעשות את המסלול הזה לבד, שכן הוא גבוה ומושלג בחלקו העליון ואפשר ללכת שם לאיבוד, אבל אין בעיה ללכת אותו עד ל-Italian Base Camp. עד אז המסלול די פשוט (לא קל פיסית בחלקו, אבל פשוט), ועובר בין הרבה כפרים בהם ניתן להצטייד. משם והלאה כבר נכנסים לאזור המסובך יותר.

החלטתי להתחיל את המסלול לפחות עד לאותה נקודה בתקווה שאמצא אולי שותפים בדרך (הקבוצה הבריטית הייתה אחת מתקוותיי). במקרה הגרוע, אם לא אראה עוד אנשים במקביל אליי, אחזור בחזרה. לשם כך הייתה לי תכנית ב' -; מסלול בעדיפות שנייה -; אותו מסלול שמתואר בספר של לונלי-פלנט. אותו מסלול, המתחיל גם הוא בעיירה Beni, ויוצא מערבה באותה דרך. אך במקום להתעקל צפונה עם נהר המיאגדי, הוא עולה מערבה עד למעבר הרים בשם Jaljala La (La = מעבר הרים בטיבטית, ואכן משם ניתן להתחיל לראות אוכלוסייה טיבטית). משם יורדים לעמק Dhorpatan, ונכנסים אל שמורת הטבע הצמודה, וחוצים אותה עד לעיירה Dunai, בירת מחוז Dolpa. זהו מסלול יותר ארוך יותר, ומשך אותי גם הוא. ידעתי שארוויח את אחד מהם בכל מקרה.

לקחתי את הזמן בפוקרה. ארזתי את הציוד, קניתי את המפות הרלוונטיות ואת כל מה שנחוץ. בצהריים קיבלתי את הפרמיט מדבּ, החלפנו טלפונים ועידכנתי אותו בתכנון. משם יצאתי במונית אל תחנת האוטובוס, ומשם אל העיירה Beni.

הנסיעה התארכה מעבר לצפוי. צפוי שנסיעות במדינות כאלה תתארכנה מעבר לצפוי. במהלך רוב הנסיעה ישבתי על הגג -; כמו שאני אוהב. נוף 360 מעלות ורוח בפנים - הרבה יותר טוב מהצפיפות המחניקה שבפנים. בהתחלה ישבו איתי למעלה עוד כמה אנשים, אך מאוחר יותר נשארתי לבד. התפרשתי ונשענתי על התרמיל שלי שהיה קשור שם. דחפתי את האוזניות לאוזניים, ולא היה מבסוט ממני.

בשלב מסויים, כשכבר החשיך נכנסנו לאיזה פקק שנוצר בגלל משאית תקועה. אני פרשתי את השק"ש ונימנמתי קצת. בשלב מסויים המשכנו לנסוע, והגענו לעיר Beni באמצע הלילה (22:00 זה כבר אמצע הלילה אפילו בעיר כמו פוקרה). הרושם הראשוני של המקום היה של עיר רפאים -; הרחובות ריקים מאנשים, ורק הכלבים משוטטים בהם. כל החנויות והבתים צמודי הקרקע מוגפים בדלתות מתכת. התקשרתי לאחד מבתי המלון שקבעתי איתם כמה שעות מראש כשהבנתי שאגיע מאוחר. בעודי מנסה למצוא את דרכי ברחובות השוממים, הגיח מולי קטנוע. הרוכב שאל אותי אם אני הבחור שמחפש את המלון ולקח אותי לשם. נכנסתי לחדר האחרון שנשאר להם. נראה כאילו זה היה חדר למקרים מיוחדים בלבד. הוא היה עלוב לגמרי ובקומה האחרונה. לא היו לי יותר מדיי תלונות -; בסה"כ להעביר פה לילה. אני חייב לציין שהאוכל שם היה טוב, והוגש לי מהר אפילו באמצע הלילה. (Yeti Hotel)

למחרת מצאתי איזה אינטרנט, עשיתי קניות אחרונות של אוכל (בעיקר ממתקים שאין למצוא כמעט בהמשך). לא מיהרתי גם הפעם. לקחתי את הזמן, ויצאתי לאחר ארוחת הצהריים. תיכננתי להגיע לעיירה הקרובה Tatopani (יש הרבה מקומות בשם זה בנפאל, שמשמעותו "מים חמים", כלומר מקום שיש בו נביעה חמה). לא תהיה בעיה להגיע לשם בפחות מחצי-יום הליכה.

היה חם ממה שציפיתי... בכל זאת נפאל ממוקמת יותר דרומית מישראל והיא בעלת אקלים סוב-טרופי. עד שלא עולים לגובה לא מרגישים קור. ואין ספק שבהימאליה הגובה (ולוא דווקא המרחק) הוא שמשחק את התפקיד העיקרי. טמפרטורה, שלג, מחלת-גבהים, וזמן הליכה -; כל אלה תלויים בגובה. הייתי צפוי ללמוד הרבה מאלה על בשרי בשבועות בהם ביליתי בנפאל. ביציאה מהעיירה Beni עוד פגשתי קבוצה של ישראלים שבדיוק חזרה לעיר. היה שם בחור שטייל איתי במונגוליה חודש לפני כן. בהמשך הדרך, כמו ברוב הטרקים בנפאל פגשתי מקומיים רבים עוברים ושבים, והתחלתי להתרגל לברכת ה-Namaste שנשתגרה בפי, ולתמיהת ה-Iglei?! (או משהו כזה...) שמשמעותה "לבד?!"