ההימאליה ואני -; פרק ב'
נחשפתי לראשונה לנוף ולהווי הנפאלי, שלא דרך האוטובוס. זהו האזור הנמוך של נפאל, סביב ה-1,000 מ' מעל פני הים. (Beni עצמה נמצאת ב-830 מ'). כאן האווירה דיי טרופית: הנהר הרחב זורם בין הרים גבוהים (לא גבוהים כמו שיגיעו בהמשך), הכל מכוסה בצמחיה ירוקה עבותה, חם ולח... התרבות היא הינדית, כמו רוב אוכלוסיית נפאל. נשים בסארי, ילדים שמתרוצצים ומבקשים עטים (Givmipen"", "Namaste Pen!", "Hellogimipen", ""Indlipen, וכו'...) -; לא יודע מה יש להם מעטים ובופאלויים שמשמשים תחליף בשר לפרות הקדושות (שאמנם לא הורגים, אך מכים חופשי...) ומפזרים מוקשים קטלניים...
דרך העפר ממשיכה (נכון לאוקטובר 2011) עד לכפר Darbang, שם היא נפסקת, והגישה ממנה והלאה היא ברגל או בחמורים בלבד. אוטובוסים נוסעים כל היום בדרך זו עד לדארבנג, וניתן לחסוך כך יום וחצי הליכה מ-Beni. אני החלטתי ללכת את הדרך הזו ברגל. בכל זאת, באתי לטייל וכבר נמאסה עליי התחבורה הציבורית.
התרמיל היה כבד מדרך-כלל -; אחד מהחסרונות הרבים של טיול בגפך. סחבתי אוהל (זוגי, שלוש עונות), שק"ש (7-), בנזינייה וכלי בישול, ערכת עזרה ראשונה, מים וכל שאר הפיצ'פקעס שצריך כמו: פנס, מפות, מצלמה, ספר וכו'... וזה עוד בלי אוכל שכרגע החלטתי שאין טעם לסחוב, שכן אני מסתובב בין כפרים.
היה חם במהלך היום, אבל בתוך תוכי ידעתי שאני הולך להתגעגע לחום הזה. לקראת שקיעה התקרר מן הסתם, ואני הגעתי למקום בו אעביר את הלילה הראשון למסעי -; הכפר Tatopani. הרבה מקומות בנפאל נקראים בשם זה שמציין מקום של נביעה חמה. ואכן במרכז הכפר ישנן מדרגות המוליכות מטה לכיוון הנהר, אל בריכה בנויה של מים חמים מנביעה טבעית. אם לפני שהגעתי לשם עוד חשבתי על מקלחת, אז המחשבה הזו חלפה לה כשראיתי את עשרות הכפריים הרוחצים להנאתם, וממלאים את הבריכה בנוכחותם ובשמחת חיים. המשכתי לאורך הדרך והגעתי אל ה'מרכז' של הכפר. היו שם כמה חנויות. לא היה לי צורך לקנות שם כלום. בהמשך הדרך יתברר לי ערכה של "החנות" למטרק בקיבינימט. חיפשתי ארוחת ערב בטרם אתמקם לשינה.
נכנסתי אל המקום בעל השם המקורי Himalaya Guesthouse, והזמנתי את המאכל הנפאלי הלאומי, הלא הוא הדאל-באט (עדשים-אורז). זהו אורז פשוט שמכינים בסיר לחץ, ולידו מוזגים מרק עדשים בקערית. בדרך כלל מגיע עם תוספות כמו תפוחי-אדמה בקארי, ירקות (אל תצפו לעגבנייה), ולעיתים מציעים לך בשר עז בתוספת תשלום -; למקרים בהם אתה ממש מרגיש צורך בחלבונים. הנפאלים אוכלים את המנה עם היד. שופכים קצת מרק עדשים על האורז, מערבבים, יוצרים איזה גוש ומעיפים לפה. לזרים הם תמיד מביאים כף. מכירים בנכות שלנו. אני פשוט הייתי שופך את כל העדשים על האורז ומערבב עם כל התוספות. ברגע שהוגש לך דאל-באט, ימשיכו למלא לך את הצלחת עד שתהיה שבע (ללא תוספת תשלום) -; מן מסורת ככל הנראה. ללא ספק מנה מזינה (מה כבר יכול להיות רע באורז), משביעה ומשביעת רצון.
בעל המקום, קוּמאר שמו, חזר חצי-שנה לפני כן לביתו בכפר לאחר 15 שנה שעבד בערב-הסעודית בתור עוזר-בית. מסתבר שהרבה נפאלים עובדים שם ובמדינות המפרץ, וגם בישראל לא חסרים. הוא הציע לי גם ללון במקום, אך אני ויתרתי. בשביל מה הבאתי אוהל? יצאתי החוצה והתקדמתי לכיוון פאתי הכפר, למצוא מקום בו אוכל להקים בו את האוהל...
אם הייתי נענה להצעת בעל-הגסטהאוס לישון אצלו, כנראה שלא הייתי מוצא עצמי שוכב באוהל עם רגליים צורבות משיחי הסירפדים עליהם נפלתי בחושך. דרך מצויינת להתחיל את הטיול. לילה ראשון בשטח...
בצהרי יום המחרת כבר ישבתי במרפסת הקומה השלישית של מסעדה, צופה על הכפר Darbang, ומחכה לדאל-באט שלי, בעודי לוגם מתה יסמין. זהו המקום בו נגמרת הדרך הסלולה. מכאן והלאה אין מכוניות, ואפילו לא אופנועים, ולמעשה לא שמעתי רעש מנוע מאז עוד יותר משלושה שבועות. מכיוון שכך, הצטיידתי בבנזין שהשגתי מאחד המקומיים (בשביל הבנזינייה), והיה עליי להתקמצן עליו. מכאן אין כמעט סיכוי להשיג בנזין, בטח שלא מיכל גז.
בעיירה הייתה נקודה של המשטרה שרשמה את המטיילים שעוברים שם. טוב לדעת שלפחות אם יחפשו אותי ידעו שהייתי כאן... כאן גם פגשתי את אותה קבוצה בריטית (שהיו בה גם לא בריטים) שקראתי עליה באינטרנט. התעדכנתי על המסלול שלהם, שחפף לשלי, וקיוויתי שהם יוכלו להיות הגיבוי הבטיחותי שלי בהמשך -; בחלקו המסובך יותר של הטיול, שם למעלה.
דארבנג הוא המקום בו נהר המיאגדי הדרך מתחילה להתעקל צפונה בעקבות הנהר אשר יורד ממקורותיו בדאולגירי. ביציאה מדארבנג ישנו גשר מתכתי תלוי -; מהסוג הנפוץ בנפאל. מכאן והלאה אין גישה לכלי-רכב, וכל הסחורות עוברות על-גבי שיירות של חמורים. חציתי את הגשר אל צדו המערבי של נהר המיאגדי. קצת אחרי דארבנג מגיעים לקבוצת בתים קטנה, אשר מופיעה במפה כ-Phedi. גם שם זה הוא נפוץ בנפאל, והוא ניתן למקומות אשר שוכנים למרגלות מעלה. ואכן, לאחר הכפר חוצים גשר מעל אחד הנחלים ומתחילים לטפס אל הכפר Dharapani הממוקם בראש השלוחה.
התרמיל היה כבד ממה שהייתי רגיל עד עכשיו, והתחילו לחלחל בי מחשבות שאולי הגזמתי. בסוף העלייה נגלה הכפר דראפני, וברקע כבר ניתן להבחין בהרים המושלגים של רכס הדאולגירי. הגובה עדיין יחסית נמוך -; כ-1,400 מ', ואין שוני בצמחייה, אך הנוף המושלג גורם לראשונה להרגיש שעכשיו אתה ב"הרים". המשכתי בשביל עד ליציאה מהכפר, שם התמקמתי בחצר על-יד בית הספר המקומי. היו שם גם זוג שוויצרי מבוגר שהתמקמו שם. הם היו בדרכם אל דולפו -; תכנית ב' שלי. היה להם צוות מקומי מכובד שכלל מדריך, טבח ומספר לא קטן של פורטרים שסחבו ציוד שלא יבייש חברת קייטרינג. אני בישלתי לעצמי נודלס שקניתי במקום.
למחרת המשכתי ללכת צפון-מערבה על הדרך הראשית שעל קו הרכס. הדרך הייתה עמוסה בשיירות חמורים ופורטרים אשר סוחבים ציוד כבד בסל גדול המחובר ברצועה למצחם, ולרגליהם כפכפי אצבע. ואני הולך ליד החמורים, סוחב בעליות יחד איתם. הדרך אל הדאולגירי נפרדה בשלב מסויים מהדרך הראשית, פנתה צפונה וירדה בחזרה אל נהר המיאגדי. באמצע הירידה עצרתי לאכול באיזו בקתה בדרך. התיישבתי לשולחן וחיכיתי שוב למנת הדאל-באט. כשהאוכל היה מוכן, ביקש ממני בעל הבית להכנס פנימה למטבח ולאכול שם. לא הבנתי למה עליי לאכול על הרצפה במטבח החשוך, בעוד יש שולחן בחוץ. כמה דקות מאוחר יותר הבנתי למה. הקבוצה הבריטית שפגשתי אתמול התיישבה שם. כנראה ש"הזמינו" מראש. אז הבנתי שהפורטרים הרבים שראיתי בדרך היו שלהם. יותר מעשרים פורטרים לקבוצת המונה עשרה מטיילים. למה צריך כל-כך הרבה פורטרים? כשהם מקימים מחנה בערב, אז מדובר במחנה. בנוסף לאוהלי הלינה ישנו גם אוהל מטבח ואכילה, אוהלים קטנים המשמשים לשירותים (חופרים תחתם בור), שולחנות וכסאות מתקפלים, האוכל מן הסתם יותר מגוון והוא מוגש על כלים. כל בוקר מגישים הנפאלים תה לאוהלים. המטיילים עצמם סוחבים רק את הציוד שצריך שיהיה נגיש: מים, ביגוד חם ומצלמה. אכן טיול לוקסוס...
התחושה הראשונה שצפה כשרואים את המחזה היא סלידה: אנשים שסוחבים ציוד כל כך כבד ומיותר לנוחותם של אותם מערביים שצועדים בכיף עם תרמילים קלים, לא מקימים את האוהלים (טוב, לפעמים קצת עוזרים) ולא מבשלים. מצד שני זוהי פרנסה טובה עבור הנפאלים, והזדמנות טובה להתחבר למערביים וללמוד אנגלית. זוהי דילמת הפורטרים. אני כאמור לא רציתי לטייל כך מלכתחילה, כך שלא הייתי צריך להתמודד עם אילושהם רגשות אשם.
סיימתי את הארוחה, שילמתי והמשכתי לרדת, עד שהגעתי לנהר. שם, לפני שחציתי את הגשר פרשתי את המזרון ונשכבתי לתנומה של שעתיים. זה היה שיא החום של היום, ורציתי לעשות את העלייה המאיימת מעברו השני של הנהר בשעות יותר נוחות. בינתיים עברה אותי אותה קבוצה.
מאוחר יותר המשכתי בדרך ועליתי עד שהגעתי לכפר Mudi -; כפר ששוכן באמת גבוה יחסית לסביבתו. מעל הכפר ישנו אזור שטוח המשמש כאתר קמפינג, ולשם הנחו אותי המקומיים להגיע. הקבוצה הבריטית כבר הגיעה לשם, וביקשתי מהם שישמרו לי על התיק בזמן שאלך להסתובב בכפר (עוד חסרון בלהיות לבד -; אין מי שישמור על הציוד בדר"כ). כבר החשיך,ורציתי למצוא אוכל. חיפשתי בית שמזכיר איכשהו סוג של משהו שנראה כמו מקום שמארח. במקרה הגעתי לבית בו התאכסנו חלק גדול מהפורטרים, ואכלתי איתם. כך החלה ההתיידדות שלי עם הפורטרים, שתמשך במהלך הימים הבאים.
גיששתי את דרכי בחושך בחזרה למאהל. הקמתי את האוהל שלי שם, ונכנסתי פנימה. בחוץ נשמעו קולות הצחוק של הקבוצה הבריטית שישבו באוהל המטבח המואר שלהם (אין לי מושג איך היה להם חשמל -; אני לא אתפלא אם אחד הפורטרים סחב מצבר). אני בניגוד אליהם הייתי מוטרד, וחששות החלו לכרסם בי. העובדה שלא אוכל לעשות את המשך הדרך לבד, המשקל שעוד יתווסף לי כשאקנה אוכל בהמשך, וציוד שאולי אאלץ להשאירו מאחור. השמחה שאיתה יצאתי לדרך החלה להתחלף ברגשות מרירים.
