הטיול הזה מתחיל בדיוק לפני שלוש שנים. בשנייה שגלגלי הטיסה מבומבי לתל אביב נגעו במסלול, אבא שאל "סיימנו טיול מדהים בצפון הודו, מתי אני אגיע לדרום?"
אז, אבא חגג יומולדת שמונים, היה קשה לחשוב שאפשר לצאת שוב. אבל איתמר רפאלי לא ילד. שלוש שנים של לחץ פיזי מתון, על שני בניו שמזדקנים יחד איתו, ושיכנועים של אמא, עושים את העבודה. גם האימיילים שחיכו לי בבוקר עם מצגות מושקעות על מקדשי הודו והרבה מהם בדרום, עשו את שלהם.
שני חורפים (התקופה המומלצת להודו) עברו להם, והשנה "נשברנו", איזה כייף. אחרי 25 שנה, יש לי תירוץ טוב לחזור לדרום הודו שאותה כלכך אהבתי בטיול אחרי הצבא. קראתי לה “הודו האמיתית”, זו שלא ספגה מערב ותיירים מערביים בכמויות של הצפון. זו שבשר לאכול כמעט לא תמצא בה, והאנשים פשוטים וטובים. לא מהסוג המתחמן. מאד רציתי לראות את השינוי שחל בה.
אז ביום בהיר אחד החלטנו שזהו זה נוסעים. כרטיסי טיסה, תכנון מסלול, הזמנת לינות... הרבה עבודת הכנה אבל כייף. הלילה אנחנו יוצאים לדרך, אבא בן 83, שלא נראה צעיר, לא בריא כמו הזקנים שעושים אירונמן, הולך לאט, מתקשה במדרגות, לוקח כדורים כל ערב, אבל נחוש, קשוח, לא מפונק, ומאד רעב לעוד ידע מעבר לזה שרכש ממרום שנותיו. ואיתו שני ילדים.. אני 46 ורמי, אחי ,שיחגוג 51 עם הנחיתה בבומביי. משאירים בבית רעיות, ילדים וכלבים שמאד מתגעגעים אבל תומכים בנו במאת האחוזים לחוות שוב את החוויה המשותפת עם אבא. אנסה לתאר את החוויה בסוף כל יום.
