הימים שלי בדובאי התחילו להרגיש קצת יותר מדי צפויים. בוקר, קפה שחור, אוזניות תקועות באוזניים, וזום ראשון של היום כשמאחוריי קיר לבן בדירה שכורה בדהרה סיטי. מודה, קצת איבדתי את הריגוש. זה קורה לכולנו, גם לנוודים דיגיטליים שמכריזים שהם חיים את החלום. לפעמים החלום נשחק. ואני? אני פשוט הרגשתי שאני חייב לשנות תפאורה.
אחרי יום חם במיוחד שכלל התרוצצות בין בתי קפה עם וויי-פיי בינוני ואספרסו יקר מדי, לקחתי לעצמי ערב חופשי. התיישבתי עם הבירה הראשונה שלי מזה שבועיים על גג קטן עם נוף לערב הסימטרי של דובאי, והתחלתי לגלול. לא ברשתות, אלא פשוט לחפש מקום שאפשר לברוח אליו ללילה אחד. מקום שייתן לי סטירה רכה ויזכיר לי למה אני בוחר בחיים האלה כל פעם מחדש. איכשהו, כשהגעתי לאתר "לישראלים", קפץ לי עמוד על מלון WB. העיצוב, הצבעים, באטמן שמביט בי בעיניים מהתמונה הראשית. לא יודע למה, אבל באותו רגע הרגשתי שזה בדיוק המקום שאני צריך. בלי לבדוק מחירים או לבקש המלצות, סגרתי חדר ללילה שלמחרת.
נכנסתי ללובי עם התרמיל הקטן שלי תלוי על כתף אחת, לבוש כמו תמיד כאילו אני בדרך למעבדה של סטארטאפ ולא למלון חמישה כוכבים. ודווקא שם, בין הדמויות המצוירות שניבטו מהקירות, הרגשתי לרגע שאני במקום הכי נכון שיכולתי להיות בו. זה מצחיק איך דברים מהילדות יכולים להשרות עליך תחושת בית, גם כשאתה בצד השני של העולם.
בלובי פגשתי את כריסטיאן, איטלקי עם תיק גב ענקי ומבט קצת מבולבל. שאל אם אני יודע איפה הצ'ק אין. אחרי שעניתי, איכשהו המשכנו לדבר. הוא התגלה כמעצב משחקי וידאו שהגיע לדובאי כדי לסגור שיתוף פעולה עם חברה מקומית. שלוש דקות לתוך השיחה וכבר שלפנו לפטופים כדי להראות זה לזה פרויקטים. הוא הראה לי דמו של משחק שכולו מחווה לסרטים מצוירים משנות התשעים ואני סיפרתי לו על האתר שאני מנהל שמתעסק בהכוונה לנוודים צעירים. לא תכננתי לעבוד באותו ערב אבל מפגש כזה הוא בדיוק מסוג הדברים שלא קוראים אם נשארים תקועים באותה שגרה.
אחרי שהתמקמתי בחדר שלי - שקיבלתי אגב עם נוף לבריכה ולגרסת ניאון של גורילה מונפשת על הקיר - ירדתי לבר. האורות היו רכים והמוזיקה הייתה שילוב מוזר בין ג'אז לביטים של מוזיקת פופ עכשווית. הזמנתי קוקטייל שלא ידעתי לבטא את שמו והתיישבתי ליד זוג אוסטרלים שסיפרו לי שהם בכלל הגיעו עם הילדים, אבל החליטו לקחת לילה לעצמם. מצאנו שפה משותפת כשדיברנו על איך זה להיות כל הזמן בתנועה, ואיך לפעמים מלון מרגיש כמו הפסקה מתוזמנת היטב באמצע מרתון של חוויות.
למחרת בבוקר התעוררתי מוקדם מהרגיל, אולי כי הגוף שלי הבין סוף סוף שהוא במקום שמכבד אותו. הכנתי לעצמי קפה מהקומקום החשמלי הקטן שהיה בחדר ויצאתי למרפסת. האוויר היה חמים עם נגיעה של רוח מדברית והעיר התעוררה לאט לאט מתחתיי. פתחתי את הלפטופ בלי הרבה כוונה ומצאתי את עצמי כותב מאמר חדש לבלוג שלי, כזה שלא תכננתי לכתוב בכלל. הוא פשוט זרם. פתאום היו לי מילים. הרגשתי בהיר. מדויק.
אני חושב שמה שהכי תפס אותי בחוויה הזו זה לא המלון עצמו, אלא העובדה שנתתי לעצמי רשות לעצור. זה משהו שאנחנו נוודים נוטים לשכוח. מתוך הרצון להספיק לראות, לחוות, לעבוד, להרוויח, לפרסם, להגיע, לפגוש, אנחנו שוכחים לנשום. לפעמים צריך פשוט להזיז את עצמך לסביבה אחרת כדי שהמוח ילחץ על כפתור ריסטארט בלי שתשים לב בכלל.
עזבתי את המלון עם חיוך דבילי על הפנים. לא כי חוויתי משהו יוצא דופן, אלא כי נזכרתי שיש לי את היכולת לעצור ולהחליף אווירה. החזרתי את עצמי למסלול לא דרך עוד אתר אטרקציות או סשן כתיבה מואץ, אלא דרך באגס באני בלובי, שיחה מקרית עם איטלקי חביב ובריכה שמעולם לא נכנסתי אליה אבל רק המחשבה עליה גרמה לי להרגיש שיש לאן לברוח כשצריך.
ולפעמים, זה כל מה שאנחנו באמת צריכים.
