מקסיקו היא אחת מהמדינות המעניינות והמיוחדות ביותר שטיילנו בהן. יש בה נופים מגוונים של מדבריות, יערות גשם, חופים טרופיים והרי געש, היסטוריה מרתקת של תרבויות קדומות כמו המאיה והאצטקים, אנתרופולוגיה של עמים ילידים וגם אמנות ברמה עולמית. הטיול שלנו התמקד בחצי הדרומי של המדינה, במסלול סטנדרטי למדי ממקסיקו סיטי עד לטולום/קנקון בחוף הקריבי, והיה מוצלח ביותר. השתדלנו להספיק הרבה, כך שקמנו מוקדם ונחנו מעט. בתיאור המסלול אתמקד בעיקר במקומות השונים שראינו וברמת היופי והעניין של האתרים, ולא במקומות הלינה, במחירים או במסעדות.
המתווה הכללי של הטיול כלל כשבוע במקסיקו סיטי וסביבתה, ואז שלושה ימים בכל אחת מהערים הבאות: וואחאקה, סן כריסטובל, פלנקה וטולום, כשאל כל אחת מהן נסענו בנסיעת אוטובוס ארוכה (לעיתים נסיעת לילה). כל הנסיעות היו נוחות ושקטות והאוטובוסים מרווחים וברמה גבוהה.
טיסות - הטיסה שלנו עם טורקיש איירליינס למקסיקו סיטי דרך איסטנבול היתה ארוכה ומיוחדת ועברה קרוב לגרינלנד, ומשם לקנדה ודרומה. בשדה התעופה יצא לי איכשהו לפגוש את הטייס (האנגלי) שהסביר לי בסבלנות שהנתיב הזה (שנראה לי מוזר) קצר יותר וחוסך דלק, כי כדור הארץ צר יותר ככל שמתקרבים לקטבים. לאחר העצירה במקסיקו סיטי המטוס המשיך מייד לקנקון, כשחלק מהנוסעים נשארים עליו, ממש כמו ברכבת שעוצרת בתחנה וממשיכה. אנחנו עשינו את אותו מסלול ביבשה (כלומר ממקסיקו סיטי לקנקון), וכעבור שלושה שבועות המראנו ממנה בחזרה לארץ.
מקסיקו סיטי (6 ימים) - הגענו בארבע בבוקר בערך לדירה שלנו (מופיעה באתר בוקינג כ-Departamento Frente a la Alameda Central) בבניין מגורים רב קומות חדש עם שומר בכניסה, בשדרה רחבה קרוב ל-"היכל האמנויות היפות", ברובע Centro Historico. את השעות הראשונות של היום הראשון ניצלנו לשינה ולהתאוששות מהטיסה הממושכת ולאחר מכן התחלנו להסתובב.
סיודד דה מקסיקו היא עיר בירה ענקית, מודרנית, דינמית ותוססת. כשהיינו בדירה שלנו עברה הפגנת נשים גדולה בשדרה מתחתנו (שמובילה לכיכר המרכזית של העיר, Zocalo), וביום אחר אוטובוס התיירים (קומותיים) שבו נסענו לסיור בין האתרים המרכזיים שבעיר פשוט נעצר לפני הסוף ולא יכל להתקדם בגלל הפגנה אחרת, ונאמר לכל הנוסעים להמשיך לבד ברגל. כשחזרנו לדירה, גילינו שבמהלך ההפגנה שעברה ניפצו את חלונות הכניסה לבניין שלנו. אבל בסך הכל הרגשנו בעיר (ובכלל במקסיקו) בטוחים למדי, אפילו כשהיינו לבד ברחוב בחמש בבוקר. כמה מהשכונות, כמו למשל שכונת רומא המפורסמת, הן ירוקות, שקטות ועשירות ומזכירות את מערב אירופה.
העיר וסביבתה מלאות באתרים היסטוריים ותרבותיים וגם בטבע, ויש הרבה מאוד לראות ולעשות.
בעיר עצמה, התחלנו מהכיכר המרכזית Zocalo, שהיתה כאמור קרובה מאוד לדירה שלנו. זו ככר ענקית שבה נערכים הטקסים הלאומיים, המצעדים והמחאות הגדולות, והיא מוקפת במבני ציבור מונומנטליים כמו הארמון הלאומי והקתדרלה העירונית. הכיכר שימשה כמרכז הטקסים עוד בימי הבירה האצטקית Tenochtitlan, ושרידי המקדש המרכזי שלה, שידוע כיום כ-Templo Mayor שוכנים בצמוד. שכרנו מדריך מקומי דובר אנגלית (לא תמיד ברורה) שהציע את שירותיו במקום, והצטרפנו אליו לסיור מעניין של מספר שעות בכיכר, בטמפלו מאיור ובמוזיאון האתר, שבמהלכו שמענו הסברים על ההיסטוריה של מקסיקו ושל העיר החל מימי האצטקים, דרך העצמאות מספרד ועד לתהפוכות של מקסיקו המודרנית.
יום נוסף בעיר ייחדנו למוזיאון האנתרופולוגי, שהוא הגדול והפופולרי ביותר במדינה. יש בו אולמות תצוגה ייעודיים לכל אחת מהתרבויות הקדומות של מקסיקו - מאיה, אולמק, אצטקים ועוד רבות (עשרים ומשהו אולמות), מסביב לחצר פתוחה עם בריכה ומפל. האוספים עשירים ומרשימים וכוללים פסלי אבן ענקיים, לוחות שנה, דגמים מוקטנים של הערים העתיקות וכד'. כדי לראות ביסודיות את הכל צריך כנראה יותר מיום או יומיים, אבל גם התרשמות מהמיטב מבלי למהר ומבלי להתעייף לוקחת כמה שעות - אנחנו הגענו אחרי הצהריים ונאלצנו להזדרז לפני שהמוזיאון נסגר (דיי מוקדם). בזמן הביקור שלנו לא הציעו את המכשירים האלו עם האוזניות לשמיעת הסברים באנגלית על התערוכות והמוצגים (שאפשר כיום למצוא בהרבה אתרים בעולם), אבל הורדנו מהרשת כמה אפליקציות פרטיות עם הדרכות מותאמות ונעזרנו בהן. לאחר הביקור במוזיאון חצינו את הפארק שבו הוא ממוקם לשכונת רומא (שעליה נעשה הסרט המקסיקאי המפורסם), ושם ישבנו ברשת בתי הקפה האהובה עלינו, La Pain Quotidien, עם סניפים ברחבי העולם וקרואסונים אלוהיים.
יצאנו גם לשלושה טיולי יום אל אתרים קרובים למקסיקו סיטי.
הראשון היה ל-טאוטיואקאן (Teotihuacán),אתר ארכאולוגי גדול ובו שרידים של עיר קדומה ומפוארת, שהגיעה לשיאה במאות הראשונות אחרי הספירה, במקביל לתרבות המאיה (למעשה זו היתה העיר הגדולה ביותר שהתקיימה באמריקה לפני הגעת האירופאים). סוכנויות הנסיעות השונות במקסיקו סיטי מציעות טיולים מאורגנים למקום, אבל אין בהם צורך של ממש כי ניתן להגיע אליו בקלות בנסיעה נוחה של שעה וחצי באוטובוס מהתחנה המרכזית Del Norte. זו העיר העתיקה הראשונה שראינו במקסיקו (לאחריה ביקרנו גם בפלנקה ובצ'יצ'ן איצ'ה, ראו בהמשך), והיא מרשימה ביותר. במרכזה נמצאת "שדרת המתים" הרחבה והארוכה למדי, שמובילה מפירמידת השמש לפירמידת הירח, כשמשני צדדיה פירמידות, במות ומקדשים אחרים. אפשר ואף רצוי לטפס על הפירמידות הגבוהות ולהשקיף מהן מלמעלה על האתר כולו.
מקסיקו היא ארץ הררית וגם מסביב לעיר הבירה נישאים הרי רעש ופסגות מושלגות (בחורף), נופים שאולי לא מתקשרים אצלנו למקסיקו באסוציאציה. שמנו פעמינו אל אחד מהמקומות האלו, מעבר ההרים קורטז Paso De Cortes בפארק הלאומי Izta-Popo (על שם שני הרים בגובה של למעלה מ-5000 מטרים). הגענו לשם בטיול מאורגן של אחת מהסוכנויות במקסיקו סיטי, אחרי השכמה מוקדמת ונסיעה של כשעתיים וחצי בוואן. הטיול נעשה בקבוצה קטנה ובינלאומית, ומלבד הסברים על האזור הוא כלל רק טיפוס קצר, אפילו סמלי, של פחות משעה אל אחת מנקודות התצפית (בגלל המחסור בחמצן בגבהים האלו הטיפוס היה קשה יחסית). בשעה 14:00 כבר היינו בדרכנו חזרה למקסיקו סיטי, ואחרי עצירה קצרה בדוכן אוכל מקומי וטעים על הדרך, ועמידה ממושכת בפקקים נוראיים, הגענו בערב חזרה לבירה.
טיול היום השלישי שלנו ממקסיקו סיטי התגלה כפיאסקו מוחלט. היעד היה Nevado de Toluca, מכתש געשי עם שני אגמים קטנים. גם כאן השכמנו קום והגענו במונית, עוד כשהיה חשוך, לנקודת האיסוף של הטיול המאורגן, אבל במהלך שלוש שעות הנסיעה התחיל גשם, וכשהגענו לחניון בפסגה כבר ירד מבול מטורף וקפוא. שנינו החלטנו שאין טעם לטייל ברגל בתנאים כאלו ונשארנו בג'יפ, בעוד ששאר המטיילים הצעירים החליטו דווקא לצאת ולנסות - כמה מהם חזרו דיי מהר, ובתוך שעה חזרו כולם, רטובים עד לשד עצמותיהם כמובן. אמנם חוויה מגבשת, אבל עדיף היה לחסוך אותה מאיתנו (ואת הנסיעה והתשלום) אם ידוע על מזג אוויר כזה בפסגה. חבל, כי בתמונות המקום נראה יפהפה - לפחות נשאר לנו כיעד לטיול הבא.
שני הטיולים המאורגנים הסתיימו בשעות הערב המוקדמות, והותירו לנו זמן לבקר בשני אתרים נוספים בעיר. הראשון הוא "היכל האמנויות היפות" (Palacio de Bellas Artes), שנמצא כזכור כמעט מול הדירה שלנו. מדובר במבנה מפואר ומעוצב להפליא, ארמון למעשה, ובין השאר אפשר לראות בו ציורי קיר ענקיים המכונים murals, צבעוניים ומלאי פרטים, שהם ז'אנר שייחודי למדי לאמנות המקסיקאית המודרנית. בסיום הטיול השני קפצנו לתצפית יפה על העיר מאחת הקומות הגבוהות של גורד השחקים Torre Latinoamericana - הגענו אליו עוד לפני שהחשיך כדי לראות את העיר גם ביום וגם בלילה, ולאחר מכן ירדנו כמה קומות לאכול ארוחת ערב במסעדה עם חלונות זכוכית, שגם ממנה ניתן להשקיף.
אחרי שבוע אינטנסיבי הגיע לסיומו הפרק של מקסיקו סיטי, עיר נהדרת שיכולנו לבלות בה עוד שבוע לפחות ושאליה נשמח לחזור בעתיד. בבוקר למחרת מיהרנו אל התחנה המרכזית ועלינו על אוטובוס לעיר וואחאקה Oaxaca, מרחק של כשבע וחצי שעות נסיעה. זו היתה נסיעת האוטובוס הארוכה הראשונה שלנו במדינה (מתוך ארבע), וכמו הנסיעות הבאות היא עברה ללא בעיות (מלבד העובדה שהגענו באיחור וכמעט פספסנו את האוטובוס). כל האוטובוסים היו מודרנים, מרווחים ושקטים, ולמעשה טובים יותר מאשר בארץ.
הגענו אחרי הצהריים לדירה בשם Casa Moctezuma שהיתה נפילה, לא רק לעומת הדירה המדוגמת במקסיקו סיטי אלא בכלל. היא אמנם היתה זולה ולא רחוקה מהמרכז היפה וההיסטורי של העיר, אבל גם לא ממש קרובה, ומבפנים התגלתה כקטנה, חשוכה, ישנה וקצת רועשת. לא היה כיף לשהות בה, ורק מטעמי חסכון זמן ועלויות החלטנו לבסוף להימנע מטרטורים מיותרים ולא לחפש דירה אחרת. בנוסף לכך, בת הזוג שלי הרגישה רע בערב, והעדיפה לנוח ולהתאושש במיטה. לזכות הבעלים שעמד איתנו בקשר בוואטסאפ יש לומר שהוא היה זמין וידידותי, כתב באנגלית וניסה לעזור בתקלות הלא מועטות שהתגלו.
את חציו הראשון של יום המחרת בילינו בעיר העתיקה והיפה של וואחאקה, שבה רחובות מרוצפים, גלריות לאמנות, בתי קפה, כנסיות ובתים צבעוניים מהתקופה הקולוניאלית. בזמן שיטוטינו נתקלנו במדריך מקומי חביב, מקסיקאי שחזר משהות של מספר שנים בארה"ב ודיבר אנגלית סבירה, וסיכמנו שיסיע אותנו בצהריים אל אתר הטבע Hierve El Agua. העדפנו את האופציה הזו על פני סיור מאורגן בקבוצה שמוגבל בזמן, או הגעה עצמאית באמצעות תחבורה ציבורית דיי מסורבלת. הנסיעה נמשכה בסביבות שעה וחצי לכל כיוון, והיה מעניין לדבר במהלכה עם הבחור על החיים בארה"ב כעובד מקסיקאי, ההחלטה לחזור לעיר הולדתו, הבעיות הרבות שאיתן מקסיקו מתמודדות כמו כנופיות הסמים, וכו'.
האתר עצמו כולל בריכות קטנות של מים מינרליים שבהן ניתן לטבול ולהשקיף על הגבעות הירוקות מסביב, אבל האטרקציה המרכזית היא של מינרלים שהתקשו על המצוקים בצורת מפל גדול. היינו במקום בערך שלוש שעות, עד שנסגר, ובמהלכן ערכנו גם טיול קצרצר עם עלייה וירידה מסביב למפל, כדי לראות אותו מזוויות שונות. המקום כולו פוטוגני מאוד, מתאים מאוד לאינסטגרם.. בדרך חזרה לעיר עצרנו לראות את El Árbol del Tule, עץ עתיק בן למעלה מ-2000 שנים, שהוא בעל קוטר הגזע הגדול בעולם.
בהרים המיוערים שמסביב לוואחאקה נמצאים כפרים ילידים רבים, חלקם מרוחקים ומנותקים למדי מהחיים המודרנים. ביום השלישי נרשמנו לטיול ביערות האלו, באמצעות חברה מקומית Tierraventura שפועלת בצורה ידידותית לסביבה ובשיתוף פעולה עם המקומיים (Eco-tourism). בבוקר השכם הגיע המדריך לאסוף אותנו מהדירה, ואחרי נסיעה של למעלה משעה בדרכי עפר בהרים הגענו לכפר מקומי קטן שבו אכלנו ארוחת בוקר קלה. המדריך-נהג, שמשמש גם כמנהל החברה, התגלה כטיפוס מיוחד, בחור שוויצרי שאהב את האזור בטיול שעשה כצעיר והחליט להתמקם בו באופן קבוע. הצטרפנו אליו ולזוג מטיילים נוסף, שני צעירים יהודים מארה"ב שגם ביקרו בארץ וחלקו איתנו חוויות על פרויקט תגלית.. הם טיילו עם המדריך גם ביום הקודם וישנו בכפר שאליו הגענו, כך שבעצם הצטרפנו אליהם ליום השני של הטיול. מלבדם ליווה את הטיול גם בחור/מדריך מקומי.
המסלול עצמו נמשך עד לצהריים והיה קליל למדי, רובו בצל, ובמהלכו שמענו קצת הסברים על המנהגים המקומיים והחיים באזור, נשנשנו חטיפים ילידיים וסיימנו בארוחת צהריים בכפר קטן (אחר). כמה מהקטעים בלב היער עם השרכים היו יפים מאוד, אבל בסך הכל קשה לומר שהנוף היה מרהיב באופן מיוחד (בת הזוג שלי למשל חשבה ש"זה לא כזה שונה מהמסלול המעגלי בהר איתן.."). אני אישית מאוד אוהב יערות אפלים, אבל עדיף לראות אותם אחרי הצהריים ולא באמצע היום, כך שלא בטוח שהחוויה מצדיקה את המחיר היקר (2,000 פזו לכל אחד).
באחד מהערבים שלנו בוואחאקה הסתובבנו במרכז העיר ובכיכר הזוקאלו, כשבדרך נתקלנו באיזשהו קרנבל מקומי, חגיגה דתית כלשהי עם שמלות צבעוניות, סלים ופרחים. בסך הכל בילינו בעיר 3 לילות, והיא בהחלט הצדיקה את הביקור, גם בזכות המרכז ההיסטורי היפה שלה ובעיקר בגלל האזורים שמסביבה, מה גם שהיא גם ככה נמצאת על הדרך לדרום. חבל רק שנפלנו על דירה מבאסת למדי גם מבחינת המיקום שלה בעיר, ובדיעבד היה עדיף כמובן לבחור במשהו שנמצא ממש במרכז ההיסטורי, גם אם קצת יותר יקר.
מוואחאקאה לקחנו אוטובוס לילה אל סן כריסטובל (San Cristobal de Las Casas). האוטובוס יוצא בערב והנסיעה נמשכת כ-11 שעות ומגיעה לסן כריסטובל בבוקר. גם כאן האוטובוס היה נוח ומרווח כך שהנסיעה עברה ללא בעיות. שתי הערים דיי דומות בסגנון: מרכז עיר היסטורי יפה עם רחובות "קולוניאלים" מרוצפים, כנסיות, גלריות, בתי קפה וחנויות, ומסביב הרים עם כפרים ילידים, אם כי סן כריסטובל הרגישה יותר בינלאומית, בהיותה מרכז של תרמילאים ומטיילים מכל העולם, בזמן שבוואחאקה התחושה היתה יותר מקומית-מקסיקאית. הגענו לדירה מוצלחת מאוד (Kukurutz Residencia), קצת מחוץ למרכז העיר, שכללה סלון עם אח בקומה התחתונה וחדר סטודיו בקומה העליונה, כשכל אחת מהדירות מקיפה חצר קולוניאלית במתחם סגור ומוקף גדר.
מדריך הלונלי-פלאנט המליץ על סיור מקומי בעיר שמארגנת חנות אופניים מקומית, ולאחר שמצאנו אותה ובררנו הצטרפנו אחרי הצהריים לבעל החנות, לסיור שהתגלה כקשקוש מוחלט. הוא לקח אותנו בהליכה לא קצרה אל מוזיאון מקומי בנושא רפואה ילידית, שהיה נחמד אבל עלוב למדי, ומעבר לכך לא היה לו כל כך מה לומר והוא לא עשה רושם של מדריך מקצועי אלא של חלטורה. לכן החלטנו להיפרד כידידים באמצע ועשינו את דרכנו חזרה לעיר.
אבל מעבר לאפיזודה המאכזבת הזו, הימים שלנו בסן כריסטובל היו מצוינים. יצאנו ממנה לשני טיולי-יום, הראשון לקניון סומידרו והשני לעיירות הילידים שבאזור. הטיול לקניון סומידרו (Sumidero) היה בקבוצה גדולה יחסית ואורגן על ידי אחת מהסוכניות המקומיות בעיר (לאחר שהשווינו ובדקנו מחירים). הוא כלל שני חלקים: ראשית, שיט של כשעתיים בנהר, כשמשני צדדיו מצוקים אדירים של מאות מטרים ועם כמה תצפיות על קופים ותנינים, ולאחר מכן נסיעה באוטובוס אל נקודת תצפית גבוהה, שממנה נשקף הקניון במלוא הדרו. הוא מרשים מאוד משתי הזוויות האלו, מלמטה ומלמעלה, וזה ללא ספק היה הנוף היפה והמיוחד ביותר שראינו במהלך הטיול.
הטיול השני מסן כריסטובל היה אל שני כפרים ילידיים ואוטונומיים ששוכנים באזור, צ'מולה וזינקטן (Chamula, Zincantn). גם את הטיול הזה הזמנו דרך סוכנות מקומית (שמצאנו באינטרנט). המתנו בבוקר באחת הככרות בעיר לבוא המדריך, ולשמחתנו התברר שאנחנו המשתתפים היחידים. המדריך היה דוקטור מקסיקאי (אבל לא ילידי), מבוגר יחסית, עם הכרות וידע רב בנושא החיים בכפרים, כך שההסברים שלו באמת היו מעניינים ורציניים. מדובר בכפרים מודרניים בסך הכל ולא בשבטים מבודדים שחיים בלב הג'ונגל, אבל בכל זאת הצליחו לשמור בהם על מאפיינים מסורתיים רבים כך שיש עניין אנתרופולוגי בביקור. במהלך הסיור עברנו בשוק המקומי ונכנסנו לשתי כנסיות, אחת מהן היא הכנסייה הידועה ב-San Juan Chamula שאסור לצלם בה ושמשלבת בין אמונה נוצרית לבין יסודות שמאניים, עם בקבוקי הקוקה הקולה, מחטי האורן על הרצפה והתרנגולות.. טעמנו גם כמה משקאות מקומיים וביקרנו בסדנה ביתית להכנת אריגים (מבלי לקנות), אבל הסיור הקטן שלנו באמת לא הרגיש תיירותי-מסחרי אלא אותנטי (יחסית).
בערב האחרון בסן כריסטובל הלכנו למסעדה הודית אלגנטית בעיר העתיקה שבה היינו כמעט לבד (אנחנו מקפידים על מסעדה הודית אחת לפחות בכל טיול שלנו). למחרת בצהריים לקחנו אוטובוס של כשש שעות אל פלנקה (Palenque), שאליה הגענו בשעה מאוחרת יחסית בערב תחת מבול מטורף ורועש שלא זכור לי כמותו מעולם. לקחנו מונית מהתחנה המרכזית של פלנקה אל הדירה שהזמנו (Casa Los Susurros), שהיתה בעצם צימר, בפרבר מחוץ לעיר המודרנית פלנקה, על הדרך המרכזית לאתר הארכאולוגי המפורסם, וממש על גבול יער הגשם הטרופי. הבקתה היתה פשוטה למדי אבל נוחה, והמתחם כולו היה נחמד מאוד עם כמה כלבים עזובים שבעלת הבית הידידותית אימצה. במרחק הליכה קצר מהמתחם מצאנו מסעדה איטלקית שקטה וידידותית בשם Monte Verde, גם כן על גבול הג'ונגל וליד נחל מפכפך, עם אור נרות ואוכל מעולה - במהלך שלושת הימים בפלנקה אכלנו בה פעמיים והיינו שמחים לחזור שוב.
למחרת השכמנו קום כדי להגיע מוקדם ככל האפשר לאתר העתיקות של פלנקה. מבין שלוש הערים העתיקות שבהן היינו בטיול (טאוטיוואקאן, פלנקה וצ'יצ'ן איצ'ה) זו היתה החוויה המיוחדת והמרשימה ביותר, כי הפירמידות העתיקות של המאיה נמצאות ממש בתוך הג'ונגל ומכוסות בערפילי בוקר שמשרים אווירה קסומה מאוד (מה גם שלא היו כמעט מבקרים נוספים בגלל השעה המוקדמת). הסתובבנו במשך כשעתיים-שלוש בין השרידים העתיקים, במוזיאון הקטן של האתר, ובמסלולון קצר שעובר בתוך הג'ונגל ומתצפת על מפל יפה.
ההגעה שלנו אל האתר הארכאולוגי של פלנקה נעשתה במסגרת הסעה מאורגנת שכללה גם נסיעה אל המפל Misol-Ha (לאחר הזמן שהוקדש לאתר). זהו מפל חזק וסוער, אמנם לא ממש מיוחד, אבל מאחר שהוא גם ככה קרוב יחסית לפלנקה (כ-20 ק"מ) אפשר בהחלט לשלב אותו ביום הטיול באזור.
למחרת הצטרפנו לסיור מאורגן מפלנקה אל אתרי העתיקות Bonampak ו-Yaxchilan, גם כן של המאיה, כשבדרך עברנו באתר המים Agua Azul, שבו שורה של מפלים קטנים שזורמים בין בריכות צלולות. המקום לא מאוד גדול וגם קצת מסחרי, עם מבקרים רבים ששוחים או יושבים ונחים לצד המים (הזכיר לי קצת את הסחנה אצלנו, או להבדיל את פארק פליטביצה בקרואטיה). לא טבע פראי אבל עדיין יפה.
אחרי כשעתיים בפארק המשכנו כאמור בנסיעה לא קצרה בוואן, ולאחר מכן בשיט בסירה, אל Yaxchilan, כשהנהר הרחב שעליו שטים (Usumacinta) הוא בעצם הגבול בין מקסיקו לגואטאמאלה, ששוכנת בגדה השנייה. זה באמת מקום מדהים וקצת מכושף, מרוחק לחלוטין מציביליזציה, בלב יער גשם, עם קולות של ציפורים ויללות קופים מסביב, ותחושה של מגלי ארצות חדשות (או של אינדיאנה ג'ונס והמקדש האבוד). הסיור היה מודרך ולכן קיבלנו במסגרתו גם הסברים על האתר והמבנים ששרדו, אבל אני אישית התמקדתי פחות בשרידי המקדשים ויותר בנסיונות לצלם את הקופים הרבים שמסתובבים על הענפים מעל (יש שני סוגים: קופי עכביש קטנים, ו-Howler monkeys על שם הקריאות שהם משמיעים).
בדרך חזרה עצרנו כאמור ב-Bonampak, אתר ארכאולוגי נוסף עם שרידים של המאיה, שידוע בעיקר בזכות ציורי הקיר הצבעוניים והמרשימים שנותרו בו (שמשום מה לא צילמתי). טיפסנו שם במדרגות החיצוניות של המבנה המרכזי, מעין פירמידה מרובעת כמו בכל האתרים האלו, לתצפית מלמעלה אל הסביבה. האתר נמצא במקום פתוח יחסית ולא בלב יער הגשם ולכן החוויה הכללית פחות מיוחדת.
את היום האחרון בפלנקה הנהדרת התחלנו בהתארגנות קצרה בעיירה עצמה ולאחר מכן נסענו לפארק בעלי חיים Aluxes, שמנוהל ע"י ארגון ללא רווח שמטרתו לסייע ולשקם חיות בר במצוקה. זהו בעצם גן חיות קטן ומודרני יחסית עם תנאים סבירים לבעלי החיים (השווה מביניהם הוא כנראה היגואר). כמובן שאין במקום כזה את ההתרגשות שמלווה צפייה בחיות בסביבתן הטבעית, אבל נחמד להעביר בו שעה-שעתיים, במיוחד שמדובר במטרה שטוב לתמוך בה כספית.
אחרי הצהריים הצטרפתי לטיול רגלי קצר של שעתיים בתוך יער הגשם שארגנתי לעצמי עם אחד מהמדריכים הצעירים שאורבים לתיירים בכניסה לאתר הארכאולוגי. הוא לא דיבר כמעט אנגלית, ורק הוליך אותי במסלול מעגלי אל כמה שרידים קבורים בג'ונגל, כשבדרך אור נהדר שחודר אל תוך היער.
בערב נפרדנו בצער מפלנקה, כנראה היעד המגניב ביותר בטיול, ועלינו לנסיעת האוטובוס האחרונה שלנו, כ-12 שעות בלילה אל טולום. בעבר היא נחשבה למרכז של תרמילאים והיפים, בניגוד למגה-מסחריות של קנקון הסמוכה, שהיא כידוע בירה עולמית של תיירות וקרוזים, עם בתי קזינו, מועדוני ענק וכל המשתמע מכך. אבל כיום גם טולום היא לא בדיוק כפר מקסיקאי קטן ופסטורלי, אלא יישוב עירוני מודרני וקצת חסר ייחוד. קו החוף המפורסם מכוסה כמעט לכל אורכו במלונות מעוצבים ויקרים, ולכן הסתפקנו בדירה סתמית וזולה יותר בשם Yaax Kiin Tulum בבניין חדש שהיה רחוק למדי מהחוף (כ-30 דקות הליכה). יצוין שהדירה הזו היתה יקרה הרבה יותר מאשר הדירות הקודמות שבהן היינו, שלמרות זאת היו מוצלחות יותר. אבל בדיעבד קצת הצטערנו על הבחירה הזו, וייתכן שהיה עדיף לשלם עוד ולקבל דירה חמודה קרוב לחוף ולמסעדות, כי בסך הכל מדובר על שלושה ימים בסוף הטיול.
התכנית היתה לנוח ולהתאושש מהשבועיים האינטנסיביים שעברנו בפנים המדינה, אבל גם באזור הזה של טולום וחצי האי יוקטן היה לנו הרבה מאוד דברים לראות ולעשות, במיוחד כי אנחנו לא טיפוסים של רביצה בחופים. תופעת הטבע המפורסמת ביותר של האזור נקראת cenotes, סוג של בולענים או מערות מים טבעיים, בכל מיני צבעים, גדלים, עומקים וצורות. יש עשרות או מאות כאלו באזור, ואנחנו בחרנו לבקר בפארק בשם Dos Ojos (כלומר שתי עיניים), שקרוב מאוד לטולום וכולל מערכת ענקית של מערות תת-מימיות, עם 28 cenotes שונים, בהם שתי העיניים שעל שמן נראית המערכת כולה. הגענו למקום במונית שירות (קולקטיבו) שעוברת בכביש הראשי מטולום אל פלאיה דל כרמן/קנקון, וירדנו ממנה בכניסה לדרך הפנימית של הפארק. התחלנו ללכת ברגל לכיוון בריכות ה-Ojos ואפילו זכינו לראות טרנטולה ענקית לידנו, אבל טנדר חביב הציע לנו טרמפ ישיר אז קפצנו על ההזדמנות.
שתי ה-ojos נמצאות באתר מאורגן ומטופח עם מסעדות, שירותים, השכרת ציוד צלילה והדרכות. רבים מהמבקרים במקום מצטרפים לסיורי צלילה עם מדריכים שמגיעים עמוק יותר אל תוך המערות, אבל אנחנו הסתפקנו בשחייה עם שנורקל בבריכות המוצלות, שבאמת מרהיבות ביופיין עם מי טורקיז צלולים והאור האפלולי של המערות. לא היו המון מבקרים כך שהחוויה היתה מצוינת. לאחר שביקרנו בשתי ה-ojos, אכלנו ארוחת צהריים במסעדה שבאתר, ומשם המשכנו ברכב מקומי ל-cenote קטן נוסף בשם Nicte-Ha, שגם הוא חלק מאותה מערכת (כמו שרואים במפה), רק שבו לא ניתן היה לשחות בו או לצלול. כל ה-cenotes האלו מושלמים לצילומי אינסטגרם ונראים ממש כמו מתוך ג'ורנלים או פרסומות לחיים הטובים.
את היום האחרון שלנו באזור טולום ובמקסיקו התחלנו באתר הארכאולוגי הענק צ'יצ'ן איצה Chichen Itza מתקופת המאיה שאליו הגענו בשני אוטובוסים (לאחר החלפה בעיר ויאדוליד, אבל יש גם אוטובוסים ישירים מטולום). מבין האתרים הארכאלוגיים השונים שבהם ביקרנו זהו כנראה הגדול וללא ספק העמוס ביותר, עם כמות אדירה של מבקרים ורוכלי מזכרות בכל מקום. גם כאן המבנה המרכזי הוא פירמידה ענקית המכונה El Castillo (רק שלא ניתן לטפס עליה), ובנוסף אליה יש עוד מקדשים ומבנים רבים אחרים, וגם cenote נחמד. נעזרנו במדריך אודיו באנגלית שסיפק הסברים טובים ומעניינים על כל אחד מהמבנים המרכזיים. רצוי להגיע מוקדם כדי להתחמק במידת האפשר ממאסות התיירים והרוכלים המציקים, אם כי האתר באמת גדול, כך שסיור מקיף ברוב המבנים ממילא תופס את רוב היום. כדאי גם להביא בחשבון שמזג האוויר באזור חם ולח למדי (אנחנו היינו בחודש אוקטובר אז לא היה נורא).
אחרי הצהריים, לאחר שחזרנו לטולום, יצאתי להליכה לאורך החוף (בדיעבד התחרטתי שלא שכרתי אופניים, כי ההליכה מהדירה אל החוף בתור העיר היתה דיי ארוכה ומשעממת). כמות היתושים שמתנפלים באגרסיביות ועוקצים היתה מטורפת, והיה צריך כל פעם לעצור ולנער אותם מהגוף פשוט כדי להמשיך לללכת או לצלם (כדאי להתכונן מראש עם בגדים ותכשירים מתאימים). אבל מלבד הצרה המציקה הזאת, מדובר באמת בחוף טרופי מושלם שנחשב לאחד מהיפים ביותר במקסיקו (ובעולם?). בזמן שצעדתי, הרחק באופק מעל למפרץ מקסיקו אפשר היה לראות ענני סופה טרופית עם ברקים בלתי פוסקים, והרבה מהנופשים בים נעמדו כדי לצלם (לצערי לא הצלחתי לתפוס את הברקים). תופעת הטבע הסוערת הזו היוותה סיום דרמטי והולם לטיול שלנו. למחרת בבוקר נסענו במונית לשדה"ת בקנקון והמראנו הביתה.
לסיכום, מקסיקו באמת אדירה והטיול היה אחד מהטובים ביותר. כל אחד מחמשת המקומות המרכזיים שבהם עברנו (מקסיקו סיטי, וואחאקה, סן כריסטובל, פלנקה וטולום) לגמרי הצדיק את הנסיעה והביקור, ולמעט אכזבה נקודתית אחת או שתיים שתמיד יש, כל האתרים היו מרשימים ומלהיבים ברמה כזו או אחרת. במבט לאחור היה כדאי להקדיש עוד זמן לאזור טולום וחצי האי יוקטן, כי מלבד החופים המפנקים יש בו עוד הרבה דברים לראות ולחוות (אבל, לא על חשבון אף אחד מהמקומות האחרים שבהם היינו, אלא בנוסף). בעתיד נשמח כמובן לחזור ולראות גם את החצי הצפוני של המדינה. עד לפעם הבאה.
