אם יש משהו שמאד מאד בולט בגוואטמלה זה הצבעים. מדובר במדינה צבעונית מאד. השווקים, האנשים שלבושים בצבעים עזים, הדוכנים, ואפילו ציורי הקיר והמדרכות. והצבעים האלה כ"כ יפים. ללא ספק. סיימנו בסמוק שמפיי, ונסענו למסעדה בעיירה הסמוכה ששכנה במלון על סיפו של המקום. אם הגעתם לגוואטמלה, תנסו להגיע לסמוק שמפיי, גם אם זה כולל טיסה וקצת נסיעה. המקום שווה את זה לגמרי.
אכלנו כתמיד דגים על הגריל (ממש ממש טעים), מחירים לארוחה כזו יכולים להגיע לכ 100-150 ש"ח לזוג. לא הרבה יחסית לישראל, המון יחסית לגוואטמלה. דגים זה יקר בכל מקום.
למחרת המשכנו לכיוון אטיטלן- עברנו בחבל ארץ בשם quiche, עצרנו בעיירה קטנה בה חיה מנהלת משק הבית של המשפחה של פאביו בצעירותו. ובכן, לפעמים צריך לחטוף סטירה לפנים כדי לקבל פרופורציות, ושם ללא ספק חטפנו אחת כזו. הבתים, שנראים יפים מבחוץ, יכולים להיות בעצם בתים שבנויים טלאי על טלאי. הפתענו את המשפחה (אבל הם ללא ספק שמחו לראות את פביו), הסבתא, בתה והנכד היו בבית, שהיה מחזה לא פשוט לעיניים מערביות. חדר אחד עיקרי, בו כולם ישנים, שם יש טלוויזיה והכל מגובב, מטבח שאם הבית היתה גאה בו מאד, וכל מיני חללים כדוגמת סאונה קטנטנה עשויה מקורות עץ (חשובה לבני המאיה), ובצדה השני- לול תרנגולות. המון חתולים, והעוני הרב פשוט גורם להלם אמיתי. קיבלנו לימונדה טריה וטעימה להפליא, יחד עם עוגיות שמזכירות עוגיות חול. יש כאלה בכל תרבות כנראה. הן היו כ"כ גאות בשיפורים שהכניסו בבית, ואנחנו עמדנו קצת בהלם מהתנאים. ילדים בישראל צריכים לראות איך ילדים בעולם גדלים ולהעריך את מה שיש.
הסתובבנו בעיירה אחרי כן- שם היה שוק צבעוני מאד ויפה מאד, קנינו תירס כמעט לבן שהיה טעים מאד. הם מבשלים אותו שעות והוא אוגר חום, כך שלקח לנו דקות ארוכות עד שיכולנו לאכול אותו.
זה המקום לדבר על הארוחות- ובכן, פחות. פריחולס (שעועית שחורה ומלוחה מאד), יחד עם ביצים לארוחת בוקר, פלנטיין (אם כבר עדיף מטוגן ולא מאודה), גבינה לבנה קשה שקצת מזכירה גבינת כנען, טורטיות או לחם שכדאי לבקש במיוחד כי הדגן העיקרי הוא תירס ולא חיטה. תירס חשוב מאד לבני המאיה, והוא מרכיב חיוני בתזונתם. מוכרים טורטיות בצידי הדרך במחירים זעומים. אין לזה טעם כי הוא מקבל את טעם התבשיל. כ"כ שמחתי להגיע לווגאס בסוף הטיול כדי לאכול משהו אחר. ללא ספק ארוחות הדגים שדרגו את יומנו ותזונתנו, אבל אין כמו האוכל בארץ. בימים האחרונים כבר היה לי קשה לאכול את זה. בוקר אחרי בוקר לפנטז על ארוחה של בית בישראל.
המשכנו לנסוע, היו דוכנים בצידי הדרך שקנינו בהם פירות (המנדרינות- אליפות !).
ישנו במלון נחמד על גדות האטיטלן אליו הגענו בסירה, כשהשארנו את הרכב בעיירה ממנה עליו לסירה. יכולנו להמשיך ברכב אבל זה היה לוקח עוד כשעתיים, והיינו כבר עייפים.
למחרת התעוררנו מוקדם מאד כדי לנסוע לפארק הלאומי הסמוך יחד עם צפר מקומי לחיפוש אחר הציפור הלאומית- קצאל. מדובר בציפור ירוקה יפהפיה, שלצערי, בתקופה בה היינו בגוואטמלה, היא נכנסת עמוק ליערות הטרופיים ולא מסתובבת בחלקים החיצוניים יותר. הנופים- מעלפים- הרי געש שעוד מס' ימים נטפס עליהם, האגם המושלם אטיטלן, ומזג האוויר ההביל ומלא המעופפים שעשו מאיתנו מסיבה. אני זוכרת את הבדיחה מניו זילנד שזבובי חול עובדים בזוגות- אחד מרים את השמיכה והשניה נכנס מלמטה. ובכן, כאלה הם החרקים באיזור אטיטלן- עברו כמעט שבועיים מאז שהייתי שם, ועדיין יש לי סימנים על הרגליים מהעקיצות והגירודים. חיכינו הרבה זמן, וראינו בעיקר טוקאנט- טוקאן יפהפה ששמו בעברית טוקאן אזמרגדי, וטנג'יר- ציפור כתומה מדהימה ביופייה. קצאל ראינו רק על השטרות ובציורי הקיר. הבנתי שהיתה קבוצת צפרים ישראלית שהגיעה בחודש מרץ השנה לאיזור וזכתה לראות את הקצאל עם הזנבות.
היה בוקר מאתגר אבל מיוחד, חזרנו לחדר, והמשכנו לסיור בעיירה סנטיאגו עצמה- טיול בטוקטוק, עצרנו בתחנות שונות ואפילו עשינו קצת קניות. החנויות אינן זולות, ובמיוחד כשהם מבינים שאנחנו תיירים.
האיזור הביל מאד וקשה לייבש שם את בגדי הים, כמו כן הסתובבו במלון סנאים וציפורים, ואפילו טווס לבקן.
יום למחרת המשכנו לשוק בצ'יצ'יקסטננגו- או בכינוי החיבה שלו צ'יצ'י. שוק מרהיב, המון המון צבעים, המון מוכרים אגרסיביים יותר ופחות, סחורות בסגנון המאיה כדוגמת תיקים, גומיות לשיער, פסלונים ועוד. לא לשכוח להתמקח. משם המשכנו לבית הקברות שעל הגבעה- צבעוני מאד, חלק קתולים, חלק בני המאיה, והמסורות מעורבבות היטב. חזרנו למלון היפה שלנו על גדות האטיטלן ללילה אחרון באיזור.
למחרת התעוררנו מוקדם ממש לטיפוס של בוקר על האטיטלן- אחד הדברים היפים שעשינו בטיול. בדרך פגשנו חבר'ה שטיפסו עם בית חב"ד- והגענו להר מעט אחריהם (הם היו אחרי צבא, כן?). בית החב"ד של סן פדרו חשוב מאד למטייל הישראלי, והצעירים שהיו על ההר התעניינו בטיול שלנו (טיול של עשירים עם מדריך פרטי), אבל בזמן שהשמש החלה לזרוח, הבנו שכולנו בסוף עושים את אותם הדברים כמעט, ורק ישנים במקומות אחרים ומתניידים בצורה אחרת.
כמו שאני תמיד אומרת- יש את אלה עם המון זמן ומעט כסף, ויש את אלה עם מעט זמן וקצת יותר כסף. בסוף האטרקציות אותן אטרקציות...
לאורך כל המסלולים בגוואטמלה תראו כלבי רחוב. אצלנו יש חתולים, אצלם יש כלבים. רק כלבי הבר יכולים להיות מסוכנים ואגרסיביים, ולכן כדאי לטייל עם מקלות הליכה במידת הצורך. הכלבים שפגשנו בדרכנו היו עדינים כולם, אבל אני נזהרת מאד מכלבת בהיותי בחו"ל ולכן למרות חיבתי לכלבים, אני שומרת מהם מרחק בטיולים.
אחרי הטיפוס המאתגר והנופים המדהימים, הסתובבנו בעיירות עצמן, והלכנו לאכול בסן פדרו במסעדת סבבה, מוקד משיכה לתיירים מכל המדינות. אנחנו התענגנו על שקשוקה של בוקר (ואפילו נתתי לפביו מתכון של מטבוחה לעצלנים של רון יוחחנוב, שמהווה בסיס שקשוקה מצויין). החלה היתה נחמדה, אבל לאכול פתאום אוכל כזה, היה ממש גן עדן עבורנו. ארוחת הבוקר הישראלית, דומה אבל לא בדיוק. הסתכלתי בשולחנות אחרים. במפתיע, לא היו הרבה ישראלים, אבל המון גרמנים ומקומיים הזמינו שקשוקה, זו, כנראה המנה המועדפת. הנוף- עוצר נשימה, לאגם. אחרי כן המשכנו לעיירות שמקיפות את אטיטלן, ובראשן סן חואן לה לגונה, עיירה יפהפיה עם ציורי מדרכה מרהיבים. הכי יפה שיש.
