בליז (וקצת גואטמלה)

בליז היא אחת המדינות הקטנות במרכז אמריקה (22,000 קמ"ר, כשטחה של ישראל) והפחות מאוכלסת מביניהן (פחות מחצי מיליון איש). צפיפות האוכלוסיה הנמוכה תורמת לשימור הטבע והיערות במדינה, מה שבולט מאוד בצילומי הלוויין: בעוד שהצד הגואטמלי של הגבול מעובד (למעט שמורת המאיה שסביב טיקאל בצפון), הצד הבליזי ירוק עד ברובו. ייחוד נוסף של בליז הוא היותה מדינה דוברת אנגלית בתוך ים הספרדית שמסביב, שכן נשלטה על ידי בריטניה עד 1981.

היינו אמורים רק לעבור בבליז, בדרכנו מגואטמלה לחוף הקריבי של מקסיקו. אבל "נתקענו" במדינה לכשבועיים וחצי, ומסיבות טובות - גילינו לא מעט דברים מעניינים, שאתאר בהמשך. בדרך כלל מגיעים לבליז מפלורס שבצפון גואטמלה, דרך מעבר הגבול Melchor de Mencos, אבל אנחנו רצינו, לאחר הביקור המתחייב בטיקאל, לטייל קצת במזרח גואטמלה, סביב אגם איסבל והעיירה ליווינגסטון, ובסופו של דבר הגענו לבליז בדרך הים, בסירה מליווינגסטון. הוספתי כאן גם פירוט של הטיול שעשינו במזרח גואטמלה, שכן זה אזור שהמידע אודותיו מועט (יתר הטיול שלנו בגואטמלה התמקד במקומות מתויירים - אנטיגואה, הר הגעש הפעיל אקטננגו, אגם אטיטלן, סמוק שמפיי, פלורס, טיקאל, ולא אתאר אותו כאן). קרקול

הביקור בטיקאל המדהימה עשה חשק לבקר בעוד אתרי מאיה וגם לחקור קצת את היער שמסביב. שקלנו לצאת לטרק ל El Mirador, אתר המאיה המסתורי על גבול מקסיקו, אבל מדובר בטרק לא קצר של 5 ימים, החום והלחות הבלתי נסבלים הרתיעו אותנו. כתחליף חלקי נסענו ל Uaxactún, כפר קטן בלב היער כ- 20 ק"מ מצפון לטיקאל. הגענו ברכב בדרך עפר סלולה, אבל ניתן להגיע בתחבורה ציבורית (יש מיניבוס מפלורס פעם ביום). השתכנו ב Campamento El Chiclero הבסיסי, הבעלים מאוד נחמדים, ויצאנו לסיבוב עתיקות מאיה ושבילי יער. היער מאוד יפה, ונחמד לתעות בשבילים (כדאי להקליט כדי שלא ללכת לאיבוד לגמרי…). אבל בסמוך לכפר נתקלנו בערמות של עצים כרותים ובחניון של כלים כבדים, והוסבר לנו שחלקת יער גדולה נמכרה על ידי הכפר לכריתה. כך שלא לעולם חוסן. למחרת השכם בבוקר יצאנו לסיור ציפורים עם בוריס הידען, שהראה לנו כמה ציפורים יפהפיות במעבה היער, ביניהן טרוגון, מוטמוט וקוקיה.

מאוקסקטון חזרנו לכביש הראשי דרך טיקאל, ונסענו ל Yaxhá, עיר מאיה נוספת במעבה היער על שפת אגם יפה, צפינו בשקיעה מראש אחד המונומנטים. ישנו בקמפינג חינמי ומסודר יחסית על חוף האגם, ולמחרת בבוקר סיירנו באופן יסודי יותר בין החורבות. ניסיון להגיע לעיר מאיה נידחת עוד יותר בשם Naranja לא צלח בשל תנאי דרך גרועים. חזרנו לפלורס על מנת להחזיר את הרכב השכור, וגם כדי להנות קצת ממנעמי העיר אחרי כמה לילות ספרטניים.

למחרת בבוקר נסענו בשאטל ל Rio Dulce, עיירה לא מהנעימות, הנמצאת בקצהו של אגם איסבל ובראש נהר הריו דולסה. המשכנו בקולקטיבו ל El Estor שעל חוף האגם, ולאחר ארוחת צהריים נסענו קצרות במונית לכפר Seacacar, שם השתכנו בגסטהאוס נחמד מאוד, פרויקט קהילתי של נשות הכפר. מסביב השתוללו שריפות, שאופייניות לסוף העונה היבשה לפני תחילת הגשמים (מאי), אבל השנה תקופת היובש היתה ארוכה מהרגיל והשריפות חמורות במיוחד. ניצלנו את שעות האור האחרונות כדי לרדת לנהר, שמתחתר כאן בקניון מדהים בין צוקים אדירים ועושה דרכו לאגם איסבל. התרעננו מהחום ומהאוויר המעושן ברחצה בבריכות הגדולות יחד עם ילדי הכפר שהפליאו בקפיצות נועזות למים.

למחרת השכם בבוקר עלינו בשביל יפה אל ראש הצוקים שבשפת הקניון. שמענו את שירתם המוזרה של קופי ההוולר וגם ראינו אותם מרחוק משתעשעים בין ענפי העצים הגבוהים. נופי הקניון והאגם מראש הצוקים מרשימים מאוד. השביל ממשיך ויורד תלולות אל מוצא הקניון וחוף האגם, אבל אנחנו חזרנו לכפר לארוחת בוקר מאוחרת, ארזנו היטב את הציוד בשקיות אטומות למים, וירדנו שוב לקניון, הפעם במטרה להמשיך ולהגיע לקצהו. התקדמנו במים, בהליכה ולקראת קצה הקניון גם בשחיה, כאשר קירות הקניון הצר מתנשאים הרחק מעלינו ויוצרים מראות יפים ביותר. בחלק התחתון פגשנו אנשים שבאו בסירות מהשפך, שם גם נאספים דמי הכניסה לשמורה. בדרך חזרה לריו דולסה עצרנו ב Cascadas Calientes El Paraíso, מפל ובריכות של מים חמים לא רחוק מהכביש הראשי, מקום נחמד להתרגעות.

אחרי לילה בריו דולסה נסענו לעיר המאיה Quirigua. כבר ביקרנו בכמה אתרי מאיה, ועוד נבקר בהמשך בלא מעטים, ובכל זאת קיריגואה מיוחדת באסטלות הענקיות (הגבוהה שבהן מתנשאת ל- 10 מ' ושוקלת כ- 60 טון) שעליהן מגולפים מלכי העיר, ובסלעים הזואומורפיים המכוסים בתחריטים (ואף הוכרה כאתר מורשת עולמית על ידי אונסקו). 

בצהריים חזרנו בקולקטיבו לריו דולסה, ועלינו על הסירה הציבורית לליווינגסטון. השייט בנהר הריו דולסה, בעיקר בחלקו התחתון, המצוקי באופיו, מאוד יפה. בדרך הסירה נכנסה לכמה יובלים צדדיים והורידה נוסעים בגסטהאוסים שנראו מפתים, והחלטנו לחזור לאחד מהם בשביל רגלי מליווינגסטון שגילינו באחת המפות. ואכן למחרת בבוקר יצאנו לדרך. השביל חוצה יער עבות ופראי ולעיתים התקשינו למוצאו. בין היתר הוא עובר בנקודת תצפית מרשימה בראש המצוק הצופה אל קניון הנהר הרחק מתחת, בנחל מרענן שם ראינו כמה דייגים בפעולה, ובבית ספר ללימודי סביבה שנראה כיפי מאוד לילדים. ב Finca Tatin פינקו אותנו בבונגלו נוח, באוכל טעים ובחלקת חוף מרעננת, כמעט גן עדן. 

למחרת שכרנו קיאק, חצינו את הערוץ הראשי ונכנסנו לערוץ צדדי מהעבר השני. הערוץ שהלך והצטרר נבלע בתוך יער מנגרובים יפהפה, משחקי אור וצל קסומים והשתקפויות. חתרנו מרוצים חזרה לפינקה, והלכנו בשביל רגלי יפה דרך היער למערת Cueva del Tigre המרשימה, שבתחתיתה בריכה קפואה. מהמערה המשכנו לכפר נידח סמוך, וחזרנו לפינקה ופינוקיה.

למחרת בבוקר השיט אותנו בעלי הפינקה לליווינגסטון, הפעם גם עצרנו בכמה נקודות יפות לאורך הנהר. העיירה מאוכלסת בבני הגריפונה השחורים, צאצאים של עבדים נמלטים, והאווירה בה שמחה וצבעונית. לאחר שהסדרנו את ענייני המעבר לבליז במשרד ההגירה יצאנו לטיול על החוף, צפינו בדייגים שפרשו רשתות בסמוך לחוף, וביקרנו באתר Ciete Altares, סדרה של בריכות מזמינות בתוך היער (בתשלום קטן).

בבוקר אספה אותנו סירה קטנה מהגסטהאוס בעל השם המאיים Casa Nostra (מומלץ), אספנו עוד כמה נוסעים ויצאנו אל הים הפתוח, שהיה גלי וגרם לקפיצות לא נעימות של הסירה. אבל כבר אחרי כשעה הגענו לבליז, לעיירה Punta Gorda. להתראות גואטמלה, שלום בליז.

האווירה בבליז רגועה ונינוחה בהשוואה לשכנותיה, האנשים שמחים לשוחח, לספר על חייהם ולשמוע על ישראל. אנגלית היא השפה הרשמית, זכר לכך שבליז היתה עד לא מזמן מושבה בריטית בשם "הונדורס הבריטית". רצינו להסתובב קצת בכפרים באזור, ובמשרד התיירות המקומי המליצו לנו על הכפר San Pedro Columbia, אליו הגענו בנסיעה קצרה בקולקטיבו. השתכנו אצל Eladio, שסיפר לנו רבות על החיים במקום ועל פילוסופיית הקיום הייחודית שלו. לאלדיו חוות קקאו ובוסתן פירות טרופיים בקרבת הכפר, והוא מארח תיירים בביתו. אחר הצהריים הלכנו להציץ באתר מאיה סמוך. גם כאן, כמו בגואטמלה, השתוללו שריפות בשל היובש הרב, ובלילה צפינו בלהבות אדומות מרקדות באופק לא רחוק מהכפר. למחרת בבוקר לקח אותנו הנער ג'ושוע אל מקור הנהר שעובר בכפר, מיים צלולים בוקעים בזרם עז מגומחה סלעית גדולה. את הדרך 

חזרה לכפר עשינו בהליכה מענגת בתוך המים המרעננים.

 

נפרדנו מאלדיו ומשפחתו, תפסנו טרמפ לכביש הראשי, ועלינו על אוטובוס צפוף לכיוון צפון. ירדנו ממנו לאחר כמה שעות ב Maya Center, נקודת המוצא ליעדנו הבא - שמורת Cocscomb. דרך עפר מובילה למבואת הכניסה לשמורה, מרחק של כ- 6 ק"מ מהכביש הראשי, ניתן ומומלץ ללון במבואה בחדרים נוחים. נשארנו יומיים, והלכנו כמעט בכל שבילי השמורה. היער שמור היטב ויפהפה, והשבילים מאפשרים גישה לנחל, לכמה מפלים ובריכות ולשתי נקודות תצפית שמהן נשקפים נופים נרחבים, כולל של פסגת ויקטוריה שהיא הגבוהה בבליז. השמורה הוקמה על מנת להגן על אוכלוסיית היגוארים המקומית, כמו גם על פומות וטפירים, אבל אנחנו נתקלנו רק בעקבות שהותירו חיות אלו בשבילים. כפיצוי חלקי ראינו לא מעט ציפורים מעניינות, ונהנינו משירתם של קופי ההוולר.

לאחר כמה ימים ביער החלטנו לגוון ולעבור לים. מול חופי בליז נמצאת שונית המחסום השניה בגודלה בעולם, ובה אתרי צלילה ושנירקול מעולים, כולל ה"חור הכחול" המפורסם. אנחנו הסתפקנו בנתיים ביעד צנוע - האי הקטנטן Tobacco Caye, שקרוב יחסית לחוף והשהיה בו לא יקרה מידי. שטנו אליו מהעיר Dangriga, ושהינו בו יומיים. האי זעיר - רבע שעה ברגל מקצה לקצה, ומכוסה כולו בגסטהאוסים, ארבעה במספר. אבל האווירה נחמדה מאוד, השקיעות יפות, האוכל טוב, והריף שצמוד לאי נגיש בקלות ומרהיב. כיף.  

בשלב הזה החלטנו שיהיה נוח יותר לטייל ברכב שכור, בדנגריגה ניגשנו לסוכנות היחידה בעיר בהנהלת מייק, שהיה קצת קשוח במשא ומתן על המחיר המפולפל, אבל כששמע שאנחנו מארץ הקודש התרכך. קיבלנו רכב ישן ומקרקש (כך כנראה מקובל בבליז), אבל עשה את העבודה היטב, כולל המזגן שהציל אותנו כמה פעמים ממכות חום. 

לא התעכבנו בדאנגריגה, ויצאנו ל Hummingbird Highway, כביש יפה נופים המוביל מערבה ועולה לאזור ההררי של בליז. בדרכנו מערבה עצרנו בפארק קטן בשם Billy Barquedier National Park, הליכה קצרה ביער הביאה אותנו לבריכה יפה בתחתית מפל. עלינו גם לנקודת תצפית המשקיפה על ההרים המיוערים מסביב. בדרכנו פגשנו בנחש ירוק יפהפה. נכנסנו לפארק נוסף בשם St Herman's Blue Hole, אבל בגלל השעה המאוחרת לא הורשינו להיכנס למערה הגדולה (כמעט קילומטר אורכה), והסתפקנו בהליכה ביער ובהצצה לפתח. עצירה בחנות גבינות הסתיימה בכך שהוזמנו לישון בחווה של בעלי החנות, Vergenoeg Farm, בדירה מקסימה שנבנתה בחלקה בתוך מערה טבעית. התברר שהמארחים הם הולנדים, שהגיעו איכשהו לבליז ובנו את חייהם כאן. למחרת, לאחר ארוחת בוקר נפלאה על המרפסת בביתם של המארחים רינה ויוהאן, לקח אותנו יוהאן לביקור בכפר סמוך של מנוניטים בשם ספרינגפילד. מקורם של המנוניטים במרכז אירופה של תחילת המאה ה- 17, שם הם נרדפו הן על ידי הקתולים והן על ידי הפרוטסטנטים על רקע דתי. רבים מהם היגרו לצפון ומרכז אמריקה, והם חיים בקהילות סגורות ושמרניות. המנוניטים לא עושים שימוש במנועים, והמכונות - לשאיבת מים מהבארות, לעבודות ניסור בנגריות וכדומה - מופעלות באמצעות סוסים. הם נעים בכרכרות רתומות לסוסים, דוברים ניב של גרמנית, ומתפרנסים בעיקר מחקלאות. ביקרנו במשתלה, בנגריה, ובבית של אחת המשפחות. הביקור היה מעניין מאוד, והודינו ליוהאן על שליווה אותנו לכפר.

המשכנו בדרכנו מערבה, חלפנו על פני עיר הבירה בלמופאן, ועצרנו להתרעננות בפארק קטן סמוך לכביש הראשי בשם Guanacaste National Park, עם חלקת יער עבות ונהר שניתן לרחוץ בו. קצת לפני סאן איגנסיו, העיירה המרכזית באזור ההררי של בליז, פנינו דרומה לכביש המוליך לעיר המאיה המפורסמת Caracol. ניצלנו את שארית היום לביקור ב Barton Creek Cave Reserve, נחל צלול הזורם בתוך מערה עם תצורות סלע ונטיפים יפים. נאלצנו למהר ולעזוב את המקום בשל שריפה שהתפשטה לא רחוק. את הלילה עשינו בקמפינג המסודר והנחמד San Miguel Campgrounds בתוככי יער האורנים, לא לפני שאכלנו פיצה במסעדת המלון הנהדר (והיקר) Blancaneaux Lodge שבבעלותו של פרנסיס פורד קופולה הבמאי האמריקני המפורסם.

למחרת השכמנו קום, ונסענו הרחק דרומה בדרך ארוכה אבל יפה ביותר, מתפתלת בין גבעות מכוסות ביער צפוף, אל קרקול, לא רחוק מגבול גואטמלה. האתר גדול ומרשים, ניתן לטפס לראש אחת הפירמידות ולצפות אל הג'ונגל המקיף את העיר העתיקה מכל עבר, מאופק לאופק. שוטטנו גם קצת ביער, שהיה יבש מאוד בשל הבצורת המתמשכת, העונה הגשומה כבר מאחרת. בדרך חזרה צפונה עצרנו ב Rio Frio Cave, מערה עם תצורות סלע יפות ונחל תת קרקעי צנוע אבל מרענן לרחצה, ובאתר נוסף בשם Rio On Pools, כשמו כן הוא סדרת בריכות בחלק סלעי של הנהר. לקראת ערב הגענו לסאן איגנסיו.

למחרת יצאנו בטיול מאורגן למערת ATM (לא ניתן להיכנס למערה באופן עצמאי). המערה מדהימה ביופיה, נהר תת קרקעי, זקיפים ונטיפים במגוון צורות וצבעים, אבל על היופי הטבעי מאפיל הסיפור ההיסטורי- ארכיאולוגי, שסופר בדרמטיות ובכשרון רב על ידי המדריך המדען. בני המאיה עשו שימוש במערה לצורך פולחני גשם, זאת משום שכאשר יורד גשם הזרימה בנחל שבתוך המערה מתחזקת. במאה העשירית לספירה סבלו המאיה מבצורות ממושכות, שאיימו על הציביליזציה המפוארת שהקימו. הפולחן סבב תחילה סביב הקזת דם, תוך שימוש בכדים מיוחדים ששרידיהם ניראים במערה, אולם כשפולחן זה לא סייע בהורדת הגשם פנו המאיה להקרבה של בני אנוש, בעיקר נערים, ששרידיהם ניראים במערה עד היום כפי שנעזבו עם מותם. גם הפולחן הקיצוני הזה לא עזר, ותרבות המאיה קרסה.

הביקור בקרקול ובג'ונגל שסביבה השאיר אותנו עם טעם של עוד, ולאחר שקיבלנו פרמיט מתאים (במייל), נסענו לתחנת המחקר Las Cuevas שנמצאת בתוככי הג'ונגל ומשמשת כבסיס למחקרים. בתחנה חדרים נוחים ואנשי צוות נחמדים (אוכל הבאנו עימנו). ביומיים שהקדשנו למקום יצאנו לטיולים רגליים בשבילים שסביב התחנה, ותצפתנו ממרומי מגדל שנבנה על אחת הגבעות. ראינו קופי עכביש מהלכים בוירטואוזיות בין ענפי העצים, קופי הוולר שרים, והרבה ציפורים יפות, כאשר גולת הכותרת היתה להקה גדולה של תוכיי Skarlet Macau, ציפורים ענקיות עם צבעים מרהיבים, שהתבוננו בהם מקרוב במשך שעה ארוכה. בערב הראשון בתחנה אף זכינו לגשם ראשון שפתח בעוצמה את העונה הרטובה, לשמחת כולם.

בדרך הארוכה חזרה מהתחנה עצרנו להתרעננות ב Big Rock Falls, בריכה גדולה בתחתית מפל שוצף סמוך לדרך. המשכנו בנסיעה ארוכה חזרה מזרחה, את הלילה עשינו ב Gales Point, לשון יבשה צרה וארוכה החודרת ללגונה גדולה, בגסטהאוס בסיסי. למחרת שטנו בסירה במרחבי הלגונה בחיפוש אחר פרות ים (Manatees), יצורים ענקיים אבל חמודים להפליא, שעלו מידי פעם אל פני הים לשאוף אוויר (הם יונקים ימיים בעלי ריאות). 

מכאן נסענו קצרות לדאנגריגה, החזרנו את הרכב, נסענו באוטובוס לעיר הגדולה בליז סיטי, ושטנו במעבורת לאי Caye Caulker, שמהווה חלק משונית המחסום הגדולה. התחבורה באי מבוססת על רכבי קארטינג קטנים, האווירה נחמדה והתיירים רבים. למחרת יצאנו בסירה למספר אתרי שנירקול, ביניהם נקודה שאהובה על כרישים, ראינו עשרות מהם שם (פותו באוכל על ידי המדריכים), ושני אתרים עם אלמוגים יפים. אבל גולת הכותרת של הסיור היתה זוג פרות ים שרעו בשלווה בקרקעית הרדודה וזללו עשב מלוא הפה, ומידי פעם עלו לנשום, שחינו עימם במשך דקות ארוכות. בדרך חזרה לאי החלה רוח שהפיחה גלים וגרמה לנו למחלת ים לא נעימה. מקייה קולקר המשכנו במעבורת צפונה לעיירת הנופש סאו פדרו. גם כאן יצאנו בסירה לטיולי שנרקול באתרים סמוכים. 

עם מנת ים נאה זו תם טיולנו בבליז. עלינו על מעבורת נוחה לעיר Chetumal, בקצה הדרומי של רצועת החוף הקאריבית של חצי האי יוקטאן שבמקסיקו. כך יצא שהגענו לבליז ויצאנו ממנה בסירות. אם לסכם, בליז הפתיעה, ומתחנת מעבר הפכה לפרק משמעותי בטיול, עם שילוב אטרקטיבי של טבע ויערות שמורים, אתרי מאיה מעניינים, ים גדוש בשוניות, דגים וחופים יפים, ואנשים נחמדים ומכניסי אורחים. ותודה לגדי על החברה הנעימה ועל הנהיגה.