מחשבות מאסאם – הודו, סתיו 2016
לאחר חודשים בהם הציפו גשמי מונסון את הנהרות והנחלים, הפכו מרחבי המישור לביצה מאופק עד אופק. נהר הברהמפוטרה כנחש ענק, שבע מלוא הבטן, זורם לאיטו כאילו דבר אינו מאיים עליו מלבד הסינית מצפון החומדת אותו לעצמה.
במקום בו הגשמים עיקשים כמו להקות יתושי המלריה שאינם להוטים להתנתק מהרחם המזין בסברם כי נשלחו אל היקום הנכון, גם מגידי עתידות ומאלפי שדים אינם מצליחים להבריח את הרעות החולות.
אסאם - בליל אנושי צפוף, סמיך – המוני אנשים, שנבלעו אל תוכה בידיעה שעל אף שהעולם מוכתם, אלים ושורץ מגפות הרי שניתן להתרגל אליו עם הזמן.
גוואהטי שבאסאם – קריה הומה, חמה, לחה ומלוכלכת. תעלת ביוב מצחינה מלווה את שולו של רחוב G S. Road, Dispur , אחד הרחובות המרכזיים של העיר. על מדרכת הרחוב ניצבים עשרות דוכנים לממכר מטוגנים המהבילים בלהט היום ומנקזים שאריות מזון ואשפה המזינות את תעלת הביוב הזורמת אל פתחו של בית החולים Down Town Hospital. בית החולים הפרטי נמצא במבנה ישן ולא מזמין שבשעריו יושבים על הארץ קהל רב המחפש מזור לצרותיו וידו אינה משגת.
כבר חמישה ימים שאני במסע בין כתלי בית החולים, מאזינה לשאון הרחוב החודר בין סדקי הקירות והחלונות שאינם ניתנים לסגירה. הרחוב מזמר הכנות קדחתניות לחגיגות לכבודה של האלה דורגה. השווקים מלאים בסחורה, כולן בסימן קניות, מכוניות מסחריות מעמיסות את צלמי דמותה של האלה היפה, משמיעות צפירות ומנגינות צעקניות כמחווה לדורגה הנלקחת לבמה הראויה לה.
דורגה היפה הייתה לוחמת נועזת שחבקה בזרועותיה הרבות את השמיים והרגה את מהישה שעל פי האגדה עמד להוציא את העולם מאיזונו. דורגה, קיבלה תפקיד חשוב, לשמור על האיזון הקוסמי. לכבודה מתקיים פסטיבל (בתחילת אוקטובר כשהירח חסר) שבו חוגגים לאורך עשרה ימים את התגלמותה על צורותיה השונות. בסוף הפסטיבל נלקחות הצלמיות אל הנהר ברוב כבוד והיא יוצאת עם הזרם אל התגשמות צורתה הבאה.
דורגה נקשרת גם עם הצלת האלה סאטי המסמלת את היופי, העושר והמזל ועבורה הוקם בגוואהטי מקדש חשוב - קאמאקיה מא'נ'דיר.
בתום שבוע שבו ניהלתי שיח בלתי פוסק עם אלת המזל והחסד שלי, ימים בהם ביקשתי שתסלח, שתניח ותשלח מרפא, יצאתי לפקוד את מקדש קאמאקיה מא'נדיר שנבנה לכבודה של שיקאטי. על מקדש זה מסופר כי כאשר התפורר גופה של האלה סאטי נפלו בהונות רגליה על העיר קולקטה (שבמדינת בנגל השכנה) ואבר מינה הנקבי נפל על גבעות ניננצ'אל במערב העיר גווהאטי.
לאחר השהייה בבית החולים (וללא הכנה מוקדמת) חשתי צורך פנימי לבקר במקום שנבנה למטרת פולחן האנרגיה הנשית. עליתי בדרך המתפתלת אל המקדש. ימי הפוג'ה לכבודה של האלה דורגה הביאו אל המקום אלפי מאמינים שהעפילו לגבעה אוחזים בקורבן כל אחד כפי יכולתו, גדי או עז, כלוב נצרים מלא ביונים או יונה אחת, ומי שהממון בכיסו הביא תאו. כל אלה עלו ברוב כבוד אל מרכז המקדש - מקום העקדה. במקדש שצורתו המבנית כצורת רחם חיפשתי רוח נשית ומצאתי מקום מדמם.
במרכז רחבת המקדש עמדה קבוצת גברים אחוזי להט, מקיפים תאו שרבץ על הרצפה מצפה לגזר דינו שנחרץ. אוסף הגברים גהר סביב החיה הלכודה ביראת כבוד כמבקש לגעת, ולו לרגע, בחסד האלוהי שחבר לכריתת ראשו והעברתו ברוב כבוד אל תוך המקדש האדום. תור ארוך ומעיק נדחק בכניסה להיכל הקודש ואני נהדפתי לאחור בתחושת בחילה ועלבון עבור החיה שהמשיכה לנוע אל תוך גסיסתה.
בסמוך למקום העקידה נבנה אמפי מדורג שמאפשר לקהל לשבת ולחזות בקורבן הזועק לאלוהי החי כי יצילו מידי הטירוף שאחז באנושות. כוהנים לובשי אדום משרתים במקום את ציבור המאמינים הסוגד לטקסי הקרבת הקורבנות ואי הסדר הקוסמי חוגג עד כי לא ברור מי פה הרע ומי הטוב. כסף רב מסתובב על הגבעה המקודשת, זהו סיפורם של בעלי הבצע הרוקדים על דם החי והמת. עמותות צער בעלי חיים נלחמות להוציא אל מחוץ לחוק את יצר החיתיות הטמון בקרב כוהני הממון - אך ללא הצלחה.
דרך העקידה מסופר נרטיב של עם, משתקפים ערכיה של חברה והמאבק הקיומי שבו היא נתונה. בדרך שלי, המתפתלת במורד הגבעה, בין דוכנים לממכר מוצרי קדושה, מאות מאמינים, מקבצי נדבות וסתם חמדנים, ניסיתי להבין את קשר המאכלת שבלב והאנרגיה הנשית האלוהית שלמענה נבנה המקדש.
חמלה וטוב לא מצאתי שם, ואולי אין צורך להרחיק כל כך כדי למצוא את המקדש שבלב.
