טיבט היא מהאזורים החביבים עלי ביותר, אולם מאז 2008 הסינים מגבילים מאוד את אפשרויות הטיול שם (לא ניתן לטייל באופן עצמאי אלא רק בטיול מאורגן דרך סוכנות ועם רכב צמוד). כתחליף, הקדשתי את קיץ 2015 לטיול לא מתוכנן אבל יסודי באזורים טיבטיים שמחוץ למחוז טיבט כפי שהוא מוגדר על ידי הסינים. המסלול שבחרתי התמקד בחלק הצפון מערבי של סצ'ואן ובחלק המזרחי של צ'ינגחאי, עם גיחות קצרות לגאנסו. באזורים הללו ניתן לטייל באופן עצמאי כמעט ללא מגבלות.

הקולג' הבודהיסטי לארונג גאר (סצ'ואן)

הקיץ הוא העונה הגשומה באזורים הללו, אולם פרקי הגשם קצרים וכמעט כל הזמן שרר מזג אוויר נעים בשעות היום, וקריר בלילות. בזכות הגשם ערבות העשב המאפיינות את הרמה הטיבטית ירוקות ושופעות פרחים בקיץ (יוני-ספטמבר). במקומות הנמוכים חם יותר.

בעמק נהר הטאנאק (צ'ינגחאי/ננגצ'ן)

בשנים האחרונות מגיעים יותר ויותר תיירים – רובם ככולם סינים - לרמה הטיבטית, וניתן למצוא מלונות טובים כמעט בכל מקום. עלות חדר במלון טוב נעה לרוב בין 100-200 יואן (15-30 דולר). חדרים ללא שירותים צמודים וכמובן דורמיטריס זולים יותר.

אמנייה מאצ'ן (צ'ינגחאי)

הכבישים באזור השתפרו פלאים בשנים האחרונות, וזמני הנסיעה התקצרו משמעותית. חלק (קטן) מהם עדיין נמצא בתהליך שדרוג, הכולל בין היתר חפירת מנהרות מתחת לפאסים הגבוהים. התחבורה הציבורית מבוססת על אוטובוסים עם לוח זמנים קבוע בין הערים המרכזיות, ועל מוניות משותפות היוצאות כשהן מתמלאות בין העיירות הקטנות יותר. מחירי הנסיעות אינם זולים.

פארק קאנבולה (צ'ינגחאי/שינינג)

אלבומי התמונות המלאים מהטיול נמצאים כאן (סצ'ואן) וכאן (צ'יגחאי וגאנסו).

צפון מערב סצ'ואן – מקאנדינג לדגה

אזור צפון מערב סצ'ואן היה בעבר חלק ממחוז קאם של הממלכה הטיבטית. גם כיום רוב רובה של האוכלוסיה באזור טיבטית, אבל כמעט בכל יישוב חיים מהגרים סינים. באזור מנזרים רבים, רובם ככולם נהרסו במהלך "מהפיכת התרבות" של מאו, אולם בעשורים האחרונים עברו תהליך של בנייה מחדש והתרחבות.

התחלנו את הטיול בצפייה בפסטיבל הסוסים בטאגונג (הפסטיבל מתקיים בתחילת יולי), אליה הגענו מצ'נגדו דרך קאנדינג (כ- 10 שעות נסיעה). טאגונג הוא כפר טיבטי עם מנזר גדול, בגובה 3700 מ', הנמצא בלב ערבות עשב נרחבות הצופות אל הר יאלה המושלג (5800 מ'). הפסטיבל נמשך שלושה ימים, וכלל טקסים, פעלולי סוסים, תחרויות ספורט וריקודים, באווירה משפחתית. בסביבת טאגונג אפשרויות רבות לטיולי יום ולטרקים ארוכים יותר (ראו למשל כאן).

מטאגונג נסענו לדאנבה (כ- 3 שעות דרך באמיי), ומייד עלינו ל- Jiaju, כפר טיבטי השוכן גבוה מעל הנהר כמה קילומטרים מצפון לדאנבה. התמקמנו בהומסטיי נוח, שם אירחו אותנו בנדיבות כולל ארוחות ענק טעימות. בתי הכפר בנויים כמבצרים הטובלים בשדות ובבוסתנים של עצי פרי. בשולי הכפר כמה מגדלים עתיקים. הקדשנו כיומיים לשוטטות בכפר היפהפה ובסביבתו. טיול יום מומלץ נוסף הוא בשביל טוב מהכפר מרובה המגדלים Suopo (הנמצא בסמוך לכביש הראשי מדאנבה לקאנדינג) דרך פאס גבוה לכפר Zhongllu, שממנו אפשר לחזור ברכב לדאנבה (אפשר גם לישון בכל אחד מהכפרים הללו). ניתן גם לאלתר טרקים ארוכים יותר בין הכפרים. אפשר להגיע לדאנבה ישירות מצ'נגדו, שאז כדאי לעצור בדרך ברילונג כדי לבקר בשמורת הר ארבע האחיות.

מדאנבה נסענו ל Seda או Sertar (כ- 7 שעות נסיעה באוטובוסים דרך Lohuhu), עיירה טיבטית חביבה אך נטולת ייחוד. הסיבה לבקר כאן היא הקולג' הבודהיסטי הסמוך Larung Ghar (כ- 15 ק"מ מזרחה מהעיירה, 4000 מ'). בקולג', שהוקם ב- 1980, לומדים כעשרת אלפים נזירים (על פי גרסה אחרת - 40,000), רובם טיבטים אך הקולג' מושך גם לא מעט סטודנטים סינים וזרים. המקום פוטוגני מאוד, מגורי הנזירים – בתי עץ פשוטים וקטנים עם קירות אדומים וחלונות צבעוניים - מכסים בצפיפות רבה את המדרונות שסביב העמק הקטן, ובשנים האחרונות הפך ליעד תיירות פופולרי בקרב הסינים. באתר סמוך מתקיים מידי יום (בצהריים) טקס קבורת שמיים. באתר נבנתה רחבת בטון ענקית עבור התיירים הרבים, והוצבו פסלים סרי טעם עד כדי מורבידיות. הבטון והפסלים עומדים בניגוד משווע לגבעות הרכות שמסביב, שבקיץ מכוסות במרבד ירוק ופורח. ההליכה הקצרה מאתר קבורת השמיים לקולג' יפה ביותר ומאפשרת תצפיות מלמעלה על המתחם.

המשכנו דרומה לגאנזי Ganzi (3400 מ') בירת המחוז, בדרך עפר יפה דרך ההרים (ארבע שעות, אין תחבורה ציבורית. אפשר לנסוע דרך לוהוהו, שאז יש אוטובוסים). העיר שוכנת בעמק רחב שמשני צדדיו הרים גבוהים, חלקם אף מושלגים. בקצה המערבי של העיר מנזר גדול, כל ערב (בשעה שבע) נערך במנזר דיבייטינג – ויכוח תיאולוגי המתקיים בזוגות, בהשתתפות עשרות רבות של נזירים. בין העיר למנזר סמטאות ובתי בוץ בסגנון בנייה טיבטי מסורתי.

נסיעה של כשעתיים מערבה הביאה אותנו למניגאנגו Manigango (3900 מ'), עיירה טיבטית קטנה בסגנון המערב הפרוע. יש בסביבה כמה מנזרים, אבל האטרקציה המרכזית הוא אגם ייהון לאטסו Yihun latso, קצת יותר מעשרה ק"מ ממערב לעיירה בסמוך ומדרום לכביש הראשי לדגה. האגם המוארך בעל מי הטורקיז שוכן מתחת לרכס הצ'ולה-שאן, שפסגותיו מגיעות לגובה של כ- 6200 מ' ויוצרות כמה קרחונים שחלקם נראים מהאגם. רוב התיירים מסתפקים בהגעה לחופו הצפוני של האגם בהליכה של עשר דקות משער הכניסה (בתשלום), אבל כדאי להמשיך ללכת לאורך החוף המזרחי בשביל ברור ונוח. אם אתם חושקים בהליכה ארוכה יותר, ויפה ביותר, עלו בשביל הברור והנוח העולה לחצי גובה הרכס שממזרח (משמאל) לאגם, ותזכו לתצפיות לאגם שמתחת ולרכס הצ'ולה שאן על פסגותיו וקרחוניו שממערב לו. לאחר כשעתיים השביל מגיע לעמק קטן בו פזורים (בקיץ) כמה אוהלים של רועי יאקים, הכנסת האורחים מלבבת, והיוגורט טעים במיוחד. מכאן אפשר לרדת בתלילות לקצה הדרומי של האגם, ולחזור לאורך החוף המזרחי לכביש.

לחובבי הטרקים, ניתן להמשיך מכאן, או (קל יותר) מהעמק המקביל ממזרח, לפאס גבוה (Dzin la, כ- 5000 מ') החוצה את רכס הצ'ולה-שאן ולהגיע לאחר שלושה-ארבעה ימי הליכה ולינה בשטח למנזר דזונגסאר שיוזכר בהמשך, וממנו בנסיעה או בהליכה נוספת דרך מנזר פלפונג לדגה, שהיא העיירה הראשית בצד המערבי של רכס הצ'ולה. פירוט מקיף של הטרק הזה וטרקים נוספים באזור אפשר למצוא בספר הזה. לטרק דרושים אוהלים, שקי שינה, אוכל וכו', ניתן לשכור סוסים לנשיאת הציוד בשער הכניסה לאגם. Pelma ממניגנאגו יכול לארגן ולהדריך, הוא נחמד ביותר ודובר אנגלית מצוינת. טלפון 8613990463634 אימייל pelma.dorjee@gmail.com.

ממניגאנגו המשכנו לדגה Dege (3250 מ'), הכביש יפה הנופים מעפיל לפאס גבוה (5050 מ') ויורד בתלילות מהעבר השני לדגה (3 שעות. לכשתושלם המנהרה הנסללת מתחת לפאס הנסיעה תתקצר לכשעתיים אבל יאבד חלק גדול מהנופים). העיירה, הכלואה בעמק צר, קרובה מאוד לגבול מחוז טיבט. האטרקציה המרכזית בה הוא Derge Parkhang - בית דפוס הפועל בשיטות מסורתיות ומדפיס ספרי קודש, תפילות, היסטוריה, מדע ועוד, המופצים בכל רחבי טיבט. בבית הדפוס ספריית ענק של גלופות מעץ המשמשות בתהליך ההדפסה, כולל כמה כתבים עתיקים וחשובים ביותר. המוני עולי רגל טיבטיים מקיפים פעם אחר פעם את מבנה בית הדפוס. בסמוך לבית הדפוס במעלה העמק יש מנזר גדול המוקף בבתי עץ טיבטיים בסגנון מסורתי, שנעלמו זה מכבר מהעיירה עצמה.

מדגה נסעתי למנזר דזונגסאר Dzongsar (כשלוש שעות. יש אוטובוס פעם ביומיים-שלושה). הכביש יורד קצרות דרומה לנהר היאנגטסה, שמהווה כאן את הגבול בין מחוזות סצ'ואן וטיבט, עוקב אחר הנהר דרומה-מזרחה לזמן מה, ועולה חזרה צפונה בעמק צר ויפה, שמתרחב ומתכסה בשדות תבואה לקראת ההגעה לכפר הגדול משו Mesho (3500 מ') ולמנזר החולש עליו. הכפר היה נטוש לגמרי, והתברר שכולם הלכו לצפות בפסטיבל הסוסים השנתי באחו סמוך. הצטרפתי אליהם לצפייה בפעלולי רכיבה, בריקודים, ובתחרויות היתוליות. בערב פגשתי בגסטהאוס של גאמה היעילה להפליא שבו התארחתי את ליו דוברת האנגלית, היא עזבה את עבודתה המכניסה בשנגחאי כדי לבוא לדזונגסאר לכמה שבועות ולברר לעצמה אם היא רוצה להפוך לנזירה.

למחרת נסענו יחד צפונה במעלה העמק (במונית, אפשר גם ברגל) לקאגו Kagu (כחצי שעה), שלוחה של מנזר דזונגסאר. הנזירים היו עסוקים ביום ספורט. מהקורה המקיפה את המנזר נשקפים נופים נרחבים של רכס הצ'ולה שאן, הפעם מצידו המערבי, ושל עמק דופו ועמק משו.

ליו רצתה מאוד לבקר ב Rongme Karmo Taktsang (4300 מ'), מערה שלפי המסורת שימשה את גורו רינפוצ'ה למדיטציה בשעתו, וכיום מהווה מוקד להתבודדות של נזירים מדזונגסאר ולעלייה לרגל. לקחנו מונית לכפר רונגמה (כשעה), וממנו עלינו למערה (כשלוש שעות הליכה), כאשר בדרך עברנו ליד אגם קטן חלק כראי ומוקף בים של דגלי תפילה ובכפר קטן של רועי יאקים, שכיבדו אותנו בלחם וביוגורט טעימים. במערה פגשנו כמה נזירים, הם באו לכאן לתקופת התבודדות של עשר שנים, כאשר בין היתר נאסר עליהם להתרחק יותר מכמה עשרות מטרים מהמערה. ליו עשתה מדיטציה במשך כמה שעות, ואני שוטטתי מסביב, נהנה מהנופים ומהפרחים. בסמוך למערה כמה בתים, התארחנו באחד מהם ללילה אצל נזירה צעירה, שגם התנדבה להדריך אותנו למחרת בהליכתנו למערה קדושה נוספת – Pema Shelphuk, הנמצאת מעבר לרכס ממערב. לנזירה הצטרפה דודתה, ושתיהן שפעו שמחה ושרו שירים טיבטיים בעלייה התלולה. חצינו פאס יפה נופים (4800 מ'), והמשכנו בהליכה ללא שביל של ממש למערה. גם כאן מתבודדים כמה נזירים, אם כי בתנאים פחות קשוחים. כובדנו ביוגורט, וירדנו בשביל יפה לעמק משו. לסיום יום ההליכה הארוך (כ- 8-9 שעות) תפסנו טרמפ למשו וחזרנו בשמחה לגסטהאוס של גאמה.

למחרת תכננתי ללכת למנזר פאלפונג Palpung, הנמצא ממערב מעבר לרכס נמוך, במרחק של יום הליכה ארוך דרך פאס האק לה (4500 מ'). אבל התעוררתי עם חום והחלטתי לנסוע להתפנק בדגה (בטרמפ על משאית ירקות שסידרה לי גאמה הכל יכולה), אחרי שנפרדתי כיאות מליו (בסופו של דבר היא החליטה נגד הנזירות בשלב הזה של חייה, חזרה לשנגחאי ועובדת עבור סטארבקס). לאחר מנוחת החלמה קצרה בדגה נסעתי לפאלפונג (במונית, כשעתיים וחצי. הכפר – בבאנג – 3700 מ', המנזר 3900 מ'). לאחר ביקור במנזר וצפייה בתפילה מוסיקלית במיוחד בליווי תופי ענק, הצטרפתי למשפחה טיבטית לקורה סביבו שהתגלתה כארוכה מהצפוי אבל פיצתה בנופים נפלאים. למחרת שוטטתי באזור הגבוה שממערב למנזר (אפשר להמשיך ברגל עד לכביש סמוך לדגה – יום הליכה ארוך מהמנזר בדרך עפר דרך גוסר לה, 4600 מ'), פגשתי הרבה עולי רגל שהתכוננו לטקס מסתורי שמשום מה נאסר עלי לצפות בו.

לאחר לילה נוסף בגסטהאוס בכפר נסעתי לאורך נהר היאנגטסה לעיירה Bayu (בטרמפים, כשעתיים). בעיירה – כמובן... - מנזר גדול. מכאן המשכתי מזרחה בדרך יפה ל Yarchen Gar(כשעתיים. כ- 4000 מ'), מנזר שהוקם לפני כ- 30 שנה ובו כעשרת אלפים נזירות. הנזירות מתגוררות בבקתות קטנות וצפופות בתנאים קשים (בחורף הטמפרטורות צונחות הרחק מתחת לאפס). בבוקר התאספו הנזירות ברחבה גדולה כדי לשמוע הרצאה של ראש המנזר, ויצרו ים אדום מרהיב. הגבעות הירוקות, הזרועות באוהלי נוודים שחורים ולבנים ובמאות יאקים פיתו אותי להתרחק קצת מהמנזר ולשוטט, כרגיל אירחו אותי ברוחב לב באחד האוהלים. אפשר לאלתר טיולי יום ארוכים יותר בגבעות, ואולי גם לטרק.

אחר הצהריים ערכו הנזירות מבצע בנייה של בקתות חדשות באזור המגורים. לפתע ניגשו אלי כמה גברים, הציגו תעודות שוטר והורו לי להסתלק מהמנזר, מבלי לנמק. סין... שכנעתי אותם בקושי שאשאר לילה נוסף בגסטהאוס הסמוך. למחרת בבוקר "גנבתי" עוד כמה שעות בגבעות הירוקות ונהניתי מתצפיות על המנזר ומתחם המגורים הענק. בצהריים נסעתי בדרך יפה ביותר לגאנזי (כשעתיים וחצי, במונית משותפת), אליה חזרתי אחרי כשבועיים. במונית פנתה אלי נזירה צעירה באנגלית, שכל כך נדירה באזורים האלה. היא סיפרה שהיא מקונמינג, שהצטרפה למנזר בגיל 19 למורת רוחם הרבה של הוריה האמידים. אחרי שתשלים חמש שנים של לימודים היא מתעתדת לחזור לקונמינג ותשרת במנזר שם.

אחרי לילה בגאנזי התחלתי בנסיעה הארוכה מערבה ליושו שבצ'ינגחאי. אבל מזג האוויר המושלם פיתה אותי לעצור שוב במניגאנגו ולהקדיש את היום להליכה בסביבת אגם ייהונג לאטסו. למחרת יצאתי שוב מערבה, בציפייה לנסיעה ארוכה, אבל מראה יפה ביותר של כפר ומנזר גדול לרגלי רכס מושלג גרם לי להתעכב לילה נוסף, לאחר כשעתיים נסיעה ממניגאנגו. המנזר – Dzokchen שמו – איכזב, כאן הגיעה לשיא מכוער לטעמי תופעה שראיתי גם במנזרים טיבטיים אחרים – תנופת בנייה אדירה, שתוצאתה אולמות ענק חסרי אופי וייחוד, והרס סביבתי. לא מעט נזירים מסתובבים בג'יפים ענקיים ומלטפים במרץ אייפונים מהדורות האחרונים. כל זה צורם למדי בהשוואה לעוני היחסי שבכפרים הסמוכים למנזרים.

על האכזבה מהמנזר פיצה הנוף שמסביב, ובעיקר המפגש, בגסטהאוס בו ישנתי, עם רימו, בחור צעיר מלאסה שהקדיש את חופשת הקיץ לביקור בכמה מנזרים. רימו עובד במשרד החינוך בלאסה, ונשלח מטעמם לשלוש שנות לימודים בארצות הברית. ניצלתי את הפתיחות של רימו ואת האנגלית המושלמת שבפיו ושאלתי המון שאלות על החיים בטיבט תחת השלטון הסיני (ועניתי על הרבה שאלות אודות ישראל ובעיותיה). רימו טוען שהסינים ריככו את גישת היד הקשה כלפי הטיבטים (למעט במקרים – נדירים כיום - של התארגנויות מחתרתיות והתפרצויות אלימות) ועברו לשיטה של הצפה בכסף. הזרמת הכסף מתבטאת בבניית כבישים מהירים, בתי ספר, בתי חולים, יצירת משרות ממשלתיות רבות עבור הטיבטים, ובנייה מואצת במנזרים, מתוך כוונה להפוך אותם ליעדי תיירות. הוא אמנם לא מחבב את הסינים ושלטונם על הטיבטים, אבל מקבל מהם משכורת נדיבה ואף קיבל מימון מלא ללימודיו בארה"ב, ואינו רואה את עצמו מסכן זאת בהתנגדות פעילה וחסרת סיכוי בראייתו. רימו מספר גם – בדאגה רבה - שהדור הטיבטי הצעיר עובר תהליך איטי של סיניפיקציה, המתבטאת בשליטה לא מלאה בשפה הטיבטית (בשל העדיפות הניתנת ללימודי סינית בבתי הספר), ובזניחה של הפולחנים הדתיים. מהגרים סיניים מגיעים כמעט לכל עיירה וכפר ופותחים עסקים משגשגים בתחומים שלא נכללים באורח החיים הטיבטי המסורתי כמו מלונות, מסעדות, חנויות פירות וירקות, בגדים וכדומה.

יש ליד המנזר כמה טיולי יום לאגמים גבוהים. למעוניינים לטרק, אפשר ללכת מהמנזר דרומה מערבה, לחצות את הנאק לה ולהגיע אחרי יומיים וחצי לקורלומדו שעל כביש מניגאנגו-דגה. אבל הפעם החלטתי לא להתעכב יותר, ולמחרת המשכתי בנסיעתי ליושו שבמחוז צ'ינגחאי, הפעם ללא "הפרעות" (כ- 6 שעות נסיעה מהמנזר דרך סרצ'ו, במונית משותפת, חלקים מהכביש בתהליך שדרוג).

צ'ינגחאי – מיושו לשינינג, כולל ננגצ'ן

רובה של צ'ינגחאי היה בעבר חלק ממחוז אמדו של הממלכה הטיבטית, וגם כיום רוב תושבי המחוז הם טיבטים. המהגרים הסינים עדיין לא הגיעו בהמוניהם למחוז הנידח הזה. החלק הצפוני של המחוז נושק לדרכי המשי העתיקות, שהביאו עימם אוכלוסיות מוסלמיות.

יושו נחרבה כולה ברעידת אדמה חזקה בשנת 2009, אולם מאז נבנתה מחדש, וכיום היא עיר מודרנית לגמרי, עם מלונות מפוארים ואפילו כמה בתי קפה. בערב מתכנסים אנשים רבים בכיכר המרכזית לריקודים טיבטיים.

בסמוך לעיר (כ- 20 ק"מ לדרום מזרח) נמצא מקדש הנסיכה Wengcheng, שבמאה השביעית סייעה לשכנע את בעלה סונגצ'ן גאמפו, המלך הטיבטי הראשון, לאמץ את הבודהיזם כדת הממלכה. האגדה מספרת שבני הזוג שהו במקום בדרכם משיאן ללאסה. המקדש הקטן לא מרשים במיוחד, למעט שני ציורי סלע עתיקים, אבל הקורה שסביבו יפה ביותר – אלפי דגלי תפילה מכסים את המצוקים שמעל המקדש. מהגבעות הפרחוניות שמצפון למקדש נשקפים נופים נרחבים של העמקים שמסביב. אחר הצהריים הלכתי לבקר ב- Sengze Giyanak, בפרברי העיר, שטוען לכתר מצבור אבני המאני הגדול ביותר בעולם, ערימות ענקיות של אבנים המעוטרות במאנטרות טיבטיות מכסות שטח גדול. הצטרפתי אל המוני עולי הרגל שמקיפים את האתר במרץ, ופטפטתי קצת עם טאשי, בחור מקומי בן 20 שלומד באוניברסיטה בבייג'ינג לימודי טיבט. בדומה לרימו, הוא מצר על כך שהדור הצעיר מאבד את המורשת הטיבטית ושולט פחות ופחות בשפה. הוא טוען שזה קורה בין היתר מכיוון שנערים טיבטיים רבים נשלחים ללימודים בבתי ספר יוקרתיים מחוץ לטיבט. בכוונתו לעבוד כמורה לטיבטית.

למחרת נסעתי דרומה לננגצ'ן (3 שעות, במונית משותפת, 3700 מ'). הכביש חוצה מספר פאסים המוקפים בגבעות ועמקים ירוקים, יורד לקניון מוקף מצוקים ומגיע לעמק נהר המקונג ולעיירה ננגצ'ן. מחוז ננגצ'ן שוכן על גבול טיבט, יש בו מעל 100 מנזרים וכ- 15000 נזירים ונזירות מתוך אוכלוסייה של 70000, רובה ככולה טיבטית. המחוז גם נהנה מטבע בתולי ויפה ביותר. אבל המידע המועט, התחבורה הציבורית הלא סדירה והעדר מוחלט של דוברי אנגלית מקשים על הטיול בו. מקור המידע הטוב ביותר שמצאתי הוא זה, מהאתר המצויין The land of snows ששימש אותי גם במקומות רבים נוספים על הרמה הטיבטית. בהצלבה בלשית משהו עם חוברת תמונות ומפה בסינית שמצאתי בחדרי במלון ועם מפת גוגל, הצלחתי לבחור ולמקם את המקומות שבהם ארצה לבקר מבין המון האפשרויות: מנזר דאנה בדרום מערב המחוז, ומנזר גאדן במזרחו.

הניסיון הראשון להגיע למנזר דאנה (בג'יפ עם נהג ששכרתי) לא צלח. כביש טוב מוליך עד לכפר Jinisai (כשלוש שעות), בנופים יפים ביותר – תחילה קניון עמוק ומצוקי, בהמשך ערבות עשב נרחבות, ובאזור ג'יניסאי צוקים אדירים, שבראש אחד מהם מנזר, ונהר הטאנאק (אחד מיובלי המקונג) ש"חותך" אותם בקניון מרשים. אבל הגשם הרב שירד בלילה הקודם הפך את דרך העפר שממשיכה משם לדאנה לבלתי עבירה. שוטטתי קצת בינות לצוקים, ואחר הצהריים חזרנו לננגצ'ן.

למחרת נסעתי מזרחה לעיירה Maozhuang , או מודרונג בשמה הטיבטי (כשעתיים), ומשם הלכתי למנזר גאדן במסלול שאלתרתי מתוך מבט במפת גוגל (אפשר ברכב). המסלול עולה לקו הרכס שמפריד בין העיירה לבין המנזר, ממנו נשקפים נופים נפלאים לכל הכיוונים. הדובדבן שבקצפת הוא המנזר שחבוק בנפתול כמעט מושלם של הנהר. ירדתי למנזר והתקבלתי בחביבות רבה על ידי הנזירים, שאחד מהם אפילו דיבר קצת אנגלית. חזרתי למאז'ונג בטרמפ, ולנתי במנזר הענק שבלב העיירה, בחדר האורחים במרומי אחד המקדשים.

החלטתי לנסות שוב להגיע למנזר דאנה, או Tanak כפי שהוא נקרא בשלטי הדרכים, מתוך הנחה ששני ימי השמש מאז הניסיון הקודם ייבשו את הבוץ, ואכן כך היה. הפעם עליתי למנזר שבראש הצוקים ליד ג'יניסאי, ששמו Racha Dzonko, בשביל תלול אך קצרצר שעולה מדרך העפר, שוטטתי קצת על הצוקים העטורים בדגלי תפילה, ונהניתי מתצפיות יפות לכל הכיוונים, ובמיוחד מזרחה לכפר מאגו ולעמק הנהר שסביבו. המשכנו בנסיעה לאורך הנהר, אחד מיובלי המקונג, פה ושם חלפנו על פני כפרים מוקפים בשדות. הדרך פנתה דרומה, והחלו להופיע יערות מחטניים במורדות ההרים המשוננים. לפנות ערב סטינו מהדרך הראשית, עלינו קצרות בדרך תלולה ביותר והגענו למנזר דאנה (כ- 6 שעות נסיעה נטו מננגצ'ן. מעל 4000 מ'). הנזירים נחמדים והנופים לפסגות ולצוקים שמסביב ולעמק שמתחת יפים ביותר. את הלילה עשינו במעיין החם הסמוך, באוהל נוח המצויד במזרנים ושמיכות. הרחצה בבריכות החמות מענגת. בבוקר ניסיתי, בעזרת נזיר נחמד, לשכנע את הנהג להמשיך בדרך העפר, שעל פי המפה פונה מעט מערבה, חוצה פאס, יורדת צפונה ואחר כך חוזרת מזרחה לננגצ'ן, אבל הנהג לא היה בטוח בטיב הדרך והעדיף לחזור בדרך בה הגענו. למעוניינים, קצת מערבית לג'יניסאי סטייה של כ- 10 ק"מ מדרך העפר מובילה למנזר הנשים הגדול Gechak.

המחוז היפה הזה ראוי לטיול יסודי יותר, אבל בשלב הזה נותר לי רק כשבוע בויזה הסינית, כך שלא היתה ברירה אלא "לחתוך" הרחק צפונה ללאנז'ו, שם תכננתי להאריך את הויזה. אבל לא וויתרתי על ביקורים חטופים במקורות הנהר הצהוב ובהר אמנייה מאצ'ן.

עליתי על מונית משותפת ליושו (שלוש שעות). בשלב מסויים הנהג החל לזגזג ימינה ושמאלה, לפעמים בלי סיבה נראית לעין, ולפעמים בגלל אנשים על הכביש. חלק מהנוסעים ביקשו מהנהג לעצור, ואז התבררה הסיבה לנהיגה המוזרה – המוני זחלים שחורים על הכביש, שחלק מנוסעי המכוניות נרתמו להצלתם, כמצוות הבודהיזם. במהרה הצטרפנו למאמץ, התארגנו ביישור קו, ליקטנו את הזחלים מהכביש והעברנו אותם לכרי העשב שמשני צידיו, כך במשך כחצי שעה.

מיושו המשכתי ל Madou (5 וחצי שעות, 4250 מ'), והשלמתי דילוג מהיר בין אגני שלושה מהנהרות הגדולים של אסיה: נהר המקונג באזור ננגצ'ן, נהר היאנגטסה באזור יושו, והלאה לנהר הצהוב במאדו. הסינים בונים אוטוסטרדה מרשימה ביותר שתחבר את יושו לשינינג הבירה של צ'ינגחאי. מאדו היא עיירה טיבטית שעלתה באחרונה על מסלול התיירים הסיניים האמידים, כתוצאה מכך המלונות הבודדים שרשאים לקבל זרים יקרים ביותר יחסית (50 דולר ומעלה לחדר), וגם הנסיעה במונית לאגמים Zhaling&Eling (כשעתיים לכל כיוון. אין תחבורה ציבורית, אפשר בטרמפים), המהווים את מקורות הנהר הצהוב, יקרה גם כן (וגם צריך לשלם עבור הכניסה לפארק). אבל הנופים יפים, למרות שמזג האוויר האפרורי קצת פגם, האגמים הענקיים מוקפים בערבות עשב ירוקות נרחבות.

למחרת תפסתי טרמפ על האוטוסטרדה לעיירה שכוחת האל Huashixia (כשעה), וממנה מונית מזרחה לכפר Xia-Dawo (כשעה), שנמצא מתחת לקצהו המערבי של רכס Amnye Maqen. הרכס הזה, שכמה מפסגותיו מגיעות לגובה של מעל 6000 מ' (הפסגה כ– 6300) ומוקפות בקרחונים, קדוש מאוד לטיבטים, ועולי רגל מקיפים אותו (קורה) בטרק הנמשך למעלה משבוע. המחצית הצפונית של הטרק הפכה כבר לפני שנים לדרך ג'יפים, ובימים אלו הסינים סוללים בתוואי הזה אוטוסטרדה, המביאה לשיא גרוטסקי את תאוות סלילת הכבישים המטורפת שלהם: אינספור גשרים, חלקם גבוהים ביותר, וגם כמה מנהרות, ה"חותכים" ומיישרים את שולי הרכס הענק, כולל מעבר מתחת לפאס גבוה (4600 מ'). המטרה היא כנראה להפוך את ההר לאטרקציה תיירותית מרכזית. למעוניינים לטרק – המחצית הדרומית של הקורה עדיין בתולית (מפה מצויינת כאן – שוב מהאתר המעולה ארץ השלגים, שגם מביא הצעות לטיולי יום באזור הרכס).

בנתיים, עד שתושלם האוטוסטרדה, התנועה כאן דלילה מאוד, אבל בכל זאת הצלחתי לתפוס טרמפ עם משפחה סינית חביבה ביותר – זוג הורים וילדה בת 5 מטיאנג'ין הרחוקה, בג'יפ משוכלל. עצרנו בהרבה תצפיות יפות, היפה ביותר סמוכה לפאס – נוף מדהים של חלק מהפסגות וקרחון ענק שיורד מהן ומגיע כמעט עד לכביש, כל זה מעוטר בהמון דגלי תפילה. בהמשך, לאחר שירדנו מהפאס, סטינו מהדרך מערבה על דרך עפר צרה לאורך נחל היורד היישר מהפסגות הגבוהות והקרחונים והגענו ממש למרחק נגיעה מהם. למרגלות הקרחונים כמה בקתות שבקיץ מאוישות על ידי רועי יאקים, בסיס אידיאלי לכמה ימי שיטוט באזור (הכוונה מדויקת בקישור לעיל). אבל לצערי שעון הויזה תקתק במהירות. המשכתי עם המשפחה בדרך העפר הקופצנית המתפתלת בינות לעמודי הבטון הענקיים הנושאים את האוטוסטרדה ההולכת ונבנית עד לעיר Maqen, אליה הגענו כבר בחשיכה.

ממאצ'ן לקחתי אוטובוס לשינינג. הכביש (הסלול היטב) חוצה בדרכו מספר פעמים את עמק הנהר הצהוב, בנופים של צוקים ובליה בסלעים ובחולות אדומים. לאחר כשמונה שעות נסיעה נוחה הגענו לשינינג, ומייד המשכתי ללאנז'ו, בירת מחוז גאנסו (שלוש שעות, יש גם רכבת תדירה), הבנויה משני צידי הנהר הצהוב (1500 מ'). שינוי אווירה קוטבי, לאחר כחודש וחצי על הרמה הטיבטית בגבהים של 3500 מ' ומעלה.

קצת גאנסו – סביב לינשייה

למחרת ניגשתי למשרדי ה- PSB, והגשתי בקשה להארכת הוויזה בחודש, ללא בעיות מיוחדות. נאמר לי לחזור אחרי שלושה ימים (שהתארכו לארבעה), שאותם ניצלתי לפינוקים של העיר הגדולה, ולטיול יום למערות בינגלינג-סי הבודהיסטיות. העיר צפופה ופקוקה ולא נעימה במיוחד, למעט הפארק שנבנה לחוף הנהר הצהוב, שם נקלעתי באחד הימים למופע תיאטרון חוצות. במוזיאון כמה ממצאים מעניינים הקשורים ל"דרך המשי", ובראשם פסל מפורסם ויפה להפליא של סוס דוהר ורוכבו.

מערות בינגלינג סי Bingling Si שוכנות בסמוך לחוף הנהר הצהוב בקירותיו של קניון יפה. בניגוד למערות מוגאו שליד דונחואנג, לא שרד הרבה מהפסלים ומציורי הקיר המקוריים, והבודהה הענק המפורסם משוחזר ביד גסה. אבל נופי הקניון והנהר הצהוב מרשימים. יפים אף יותר הנופים לאורך הדרך המוליכה לאתר – כפרים, טראסות וצוקים (ההגעה מלאנז'ו: אוטובוס לעיירה Liujiaxia - כשעה, וממנה מונית – כשעה וחצי, או סירה בשייט על הנהר הצהוב. אפשר גם להגיע/להמשיך ללינשייה).

מלאנז'ו נסעתי ללינשיה Linxia (כשעתיים), עיר בעלת אוכלוסיה מוסלמית גדולה. המוסלמים, הנקראים הוי בסינית, הגיעו כנראה לאזור בתקופה הפעילה של דרך המשי. בעיר עשרות מסגדים, וגם כמה מרכזים סופיים (גונגביי בסינית), שהתפתחו סביב קברים של כמה מראשוני הסופים בסין, שחיו ופעלו בסוף המאה ה- 17 בלינשייה (Ma Tai Baba, Qi Jingyi). סמוך למרכז העיר, שרובה בנויה בסגנון סיני מודרני אופייני של רחובות רחבים ובנייני קומות, שרדו בינתיים כמה שכונות בסגנון מסורתי של סמטאות ובתי בוץ עם חצרות פנימיות.

בקרבת לינשייה כמה עיירות עם מיעוטים מוסלמיים ייחודיים, ובחרתי לבקר באחת מהן - בעיירה דונגשיאנג Dongxiang, כשעה נסיעה צפונה מלינשייה. המוסלמים כאן דוברים שפה מונגולית, והגיעו לאזור כנראה בתקופת ג'נגיס חאן או אחד מיורשיו. הגעתי לעיירה ביום שישי, והמוני גברים נאספו בחצר המסגד לקראת תפילת הצהריים. האימאם של המסגד ניגש אלי, שאל אם אני מוסלמי, ואמרתי שלא. בכל זאת, במחווה מרגשת, הזמין אותי להיכנס למסגד ולהשתתף בתפילה בטענה שכולנו אנשים, וכך עשיתי, לאחר שרחצתי את פני וכפות רגליי. העיירה נמצאת בראש רכס, והנוף היפה פיתה אותי לקחת מונית ולנסוע קצת בכבישים הצדדיים, מהם נשקף נוף יפה ביותר של כפרים, טרסות ועמקים. אפשר גם לאלתר מסלולים רגליים.

למעוניינים אפשר להמשיך מלינשייה קצרות דרומה לשיאחה, שם נמצא מנזר לבראנג המפורסם – אחד המנזרים הגדולים והחשובים בעולם הטיבטי, והלאה דרומה ללנגמוסי, פארק ג'וזאיגו, סונגפאן וצ'נגדו. אני בחרתי להמשיך מערבה לעוד סיבוב במחוז צ'ינגחאי.

עוד צ'ינגחאי – שונחואה, טונגרן ופארק קאנבולה

למחרת נסעתי מלינשייה לעיירה מוסלמית נוספת, Dahejia (כשעה וחצי במונית משותפת), שנמצאת על חוף הנהר הצהוב ומתגוררים בה מוסלמים ממיעוט בשם Baoan, גם הם כנראה ממוצא מונגולי. אחרי סיור קצר בעיירה חציתי את גבול צ'ינגחאי לשמורת Mengde (נסיעה קצרה במונית), שבליבה אגם אלפיני מוקף בפסגות גבוהות ומיוערות. הכניסה בתשלום, ואוטובוס לוקח את התיירים הרבים שמבקרים כאן (רובם ככולם סינים) עד לתחילת השביל שעולה לאגם (עלייה תלולה בשביל בנוי היטב, פחות משעה). הכביש מכאן לעיירה שונחואה Xunhua (פחות משעה) מלווה את הנהר הצהוב שמתחתר כאן בקניון יפה ביותר בינות לצוקים אדומים.

החלטתי להקדיש יום לשוטטות באזור שונחואה, בחרתי באקראי שני כפרים באזורים המצוקיים של הנהר, ונהניתי מנופים יפים להפליא, ומבוסתני הפרי והירקות שבכפרים , שבעונה הזו (סוף הקיץ) מלאים כל טוב – תפוחים, אגסים, אפרסקים, עגבניות, פלפלים חריפים, חצילים ועוד ועוד.

מכאן קצרה הדרך לטונגרן Tongren (כשעתיים), המפורסמת ברחבי העולם הטיבטי בציירי הטאנקות המומחים שפועלים בה. פרק הזמן הנדרש ליצירת הציורים האיכותיים ביותר יכול להגיע לחודשים רבים ומחירם לאלפי ואף עשרות אלפי דולרים. ההתבוננות בציירים בפעולה מהפנטת ממש. הטאנקות, כמו גם חפצי קודש טיבטיים אחרים, נמכרים ברחובות העיירה הנעימה. סביב העיירה, משני צידי העמק, כפרים יפי נופים ומרובי טרסות שנחמד להסתובב בהם וביניהם. לחובבי הטרקים אפשר ללכת ברגל מטונגרן לאזור שיאחה בכחמישה ימים.

מטונגרן נסעתי בכביש יפה לשינינג Xining (כארבע שעות), בירתה הנעימה של צ'ינגחאי. בעיר הקוסמופוליטית אוכלוסיה מוסלמית גדולה, לצד טיבטים וסינים האנים. יש בעיר כמה שווקים יפים, בצד בתי קפה ומסעדות פאר. תפילת יום שישי מילאה את המסגד הגדול שבמרכז העיר ואף את המדרכות שסביבו בהמוני מתפללים. סביב העיר כמה מנזרים טיבטיים, ביניהם מנזר קומבום המפורסם, אבל בשלב הזה של הטיול כבר הגעתי לרווייה מסויימת בענייני מנזרים, וגם הזמן כמעט אזל. אם הייתי צריך לבחור אחד, הייתי נוסע למנזר Shadzong )כשלושים ק"מ מדרום מערב לפינגאן), שניראה יפה בתמונות.

נסעתי לפארק קאנבולה Kanbula (יש אוטובוס ישיר בתדירות נמוכה לכניסה המזרחית של הפארק, כשעתיים. אפשר גם להגיע מטונגרן), השוכן לחוף אגם שנוצר כתוצאה מסכירת הנהר הצהוב. בשער הכניסה לא ידעו מילה אנגלית, בסופו של דבר הצלחתי להבין שאם אשלם סכום נכבד (250 יואן) יקחו אותי בסירה לתוך הפארק ואחר כך אוכל להתנייד באוטובוסים של הפארק. השיט היה קצר אך יפה ביותר, צוקים אדומים נופלים בדרמטיות אל האגם, ופיורדים נשפכים אליו. הסירה נכנסה לאחד הפיורדים, כשהקירות האדומים סוגרים עלינו, והורידה אותי בקצהו. עליתי על הצוקים הסמוכים לתצפיות יפות על הפיורד ועל האגם, ואחר כך נסעתי באוטובוס לכפר דהונג Dehong, שם כיוונו אותי למלון שניראה יפה מבחוץ, אבל התברר כמלון רפאים נטול אורחים. בסופו של דבר קיבלתי חדר נחמד, הפעילו לכבודי את מערכת החשמל אך לא את המים, הסתפקתי בדלי. עד לחשיכה שוטטתי קצת בכפר, שתושביו טיבטיים, ועליתי לכמה נקודות תצפית בסביבתו, הצופות לנוף פרוע ומרהיב של צוקים אדומים, קניונים ויערות.

למחרת אילתרתי מסלול רגלי מהכפר למנזר הנשים נאנזונג Nanzong. חלק גדול מהמסלול עבר על קו רכס שנשקפו ממנו נופים מדהימים של הצוקים והעמקים, ובהמשך גם של המנזר והאגם. על קו הרכס שביל ברור שמתחיל מפיתול חד בכביש כשני ק"מ ממזרח לדהונג, השביל מוביל צפונה עד לגבעה שעליה ניצב פסל בודהה ענק לא גמור, ויורד (מהאוכף שקצת מדרום לפסל) מזרחה לעמק שבו נמצא המנזר. ניסיתי למצוא ללא הצלחה מקום לישון במנזר, ונאלצתי לחזור למלון הרפאים בדהונג בטרמפ על טרקטור.

למחרת תפסתי טרמפ לעיירה גויידה Guide, נסענו בכביש יפה דרך היציאה המערבית של הפארק. לא נותר לי זמן לביקור של ממש בעיירה הטיבטית, השוכנת לחוף הנהר הצהוב, והסתפקתי בביקור של כמה שעות בפארק הגיאולוגי הסמוך (כ- 20 ק"מ מגוידה על הכביש הראשי לשינינג). נופי אבן החול האדומה בפארק הקטן מרהיבים.

לסיום עוד קצת גאנסו – ז'אנגייה

לאחר לילה בשינינג עליתי על הרכבת המהירה לז'אנגייה Zhangye (כשעתיים, במהירות של כ- 200 קמ"ש). הרכבת חוצה במנהרה ארוכה את רכס הרי קונלון הגבוהים והמושלגים, ויוצאת אל המישורים הנרחבים של מדבר טקלאמקאן.

הגעתי לז'אנגייה בעיקר כדי לבקר בפארק ז'אנגייה דאנשייה Danxia הסמוך (כ- 30 ק"מ ממערב לעיר). הפארק מאוד פופולרי בקרב תיירים סינים, אוטובוסים מסיעים את המבקרים הרבים בין כמה משטחי תצפית, הצפיפות רבה ואסור לשוטט בשטח משיקולי שמירת טבע (אפשר ללכת ברגל בנתיבי הנסיעה של האוטובוסים). אבל המראות מפצים בגדול על התנאים הלא מלבבים הללו – תצורות הסלע ובמיוחד הצבעוניות הנשקפת מכל עבר מדהימים לגמרי. הזמן הטוב ביותר לביקור בפארק הוא לקראת השקיעה. פארק בינגואו הסמוך שונה בנופיו אבל יפה להפליא גם כן.

בנוסף, ביקרתי באתר המערות הבודהיסטיות מתי סי Mati si שנמצא למרגלות רכס הצ'ליאן כששים ק"מ מדרום לז'אנגייה, ובפסל בודהה שוכב ענק שנמצא בתוך מבנה עץ עתיק במרכז העיר.

אחרי שלושה ימים בז'אנגייה עליתי שוב על הרכבת המהירה החוצה את המדבר בדרכה מערבה. לאורך מאות ק"מ משני צידי מסילת הרכבת ניצבות טורבינות רוח להפקת חשמל, בשורות אינסופיות. תוך 8.5 שעות גמאנו כ- 1500 ק"מ והגענו לאורומצ'י, בירת מחוז שינג'יאנג הענק (טיילתי בו בעבר והפעם וויתרתי), ממנה טסתי למחרת חזרה לארץ דרך קזחסטאן.