6.7- פרסת הסוס, מוניומנט ואלי והגעה למואב
מכיון שאתמול כבר לא היה לנו כח לפרת הסוס, ואדיר, כמו אדיר, לא היה מוכן לוותר בשום אופן, הבוקר זו היתה התחנה הראשונה לפני שיוצאים לנסיעה הארוכה למואב.
איתו יצאו לשם תאומים מס' 2-3. חזרו כעבור חצי שעה, אדיר וסקרן מס' 3 בלתי מסופקים בגלל שנשבעו לי שלא יתקרבו לקצה ועמדו בהבטחתם
, (רק צילמו משוגעים אחרים שלא הקשיבו לאמא שלהם...) ומעולפת מס' 2 שהדרך בחום בעליה בחול בקצב לא הגיוני כנראה גמרה אותה
…
ואז יצאנו לדרכנו, כיוון כללי בהתחלה מזרחה ואז צפונה. מהר מאוד זה התחיל- נופים מדהימים שהולכים ומתעצמים מרגע לרגע, עד שאנחנו בלב ליבו של עמק המוניומנטים המטריף. אני ואדיר מאושרים, הילדים ברובם לא יוצאים מגדרם. “סבבה, יפה”...צלם חובב מס' 3 שותף להתפעלות שלנו מדי פעם, מצלם מהחלונות.
היעד לעצירה הוא Gouldings trading post, נקודה ממנה נשקפת תמונת הנוף הקלאסית והמפורסמת של המוניומנט ואלי. המקום עצמו, שהוקם בתחילת המאה ה20 ע”י זוג לבנים שזכו להתחבב על הילידים המקומיים ולכבוש את אמונם, משמש היום כמוזיאון, כשבקומה הראשונה יש את חדר הכניסה ששימש כחנות, חדר ובו כרזות מכל הסרטים הרבים שצולמו במקום, דגם תלת מימד של כל העמק, ומסך בו מוקרנים קטעים מסרטים, וחדר עם תמונות וגזירי עיתון המספרים את ההיסטוריה של המקום וכן מוצגים אינדיאנים שונים. בקומה השניה היה ביתם של בני הזוג גולדינג, והוא נשאר כפי שהוא לתצוגה. הכניסה למוזיאון בחינם, רק מבקשים תרומה קטנה לבית הספר של השמורה או לחילופין לקנות משהו במקום, למשל את הפרוספקט שלהם, בעלות סמלית ביותר.
אז סיירנו קצת, הצטלמנו מול הנוף, והמשכנו בדרכנו, כשמדי פעם עוברים בעיירונת רפאים שכוחת אל של כמה בתים בלבד, ממש כמו בסרטים, ואני מתבאסת שעם הקרוואן אין אפשרות לעצירות פתע ספונטניות, ואפילו לצלם אני לא מספיקה והבתים-הופ-נגמרים, ושוב נוף מדברי עוצר נשימה…
ואנחנו כבר מתוסכלים לגמרי מזה שלא עצרנו שוב בשום מקום ותכף מגיעים,ואדיר מחליט שפעם הבאה שיש משהו הוא עוצר. לשמחתנו, על הפעם הבאה מתריע מראש שלט שאומר שתכף יש מפרץ לתצפית, מה שמאפשר לאדיר להאט בזמן כדי לעצור במפרץ, ועוד לפני שעוצרים ממש אני כבר רואה אותה, את קשת וילסון המדהימה, שלא ידענו בכלל על קיומה, והמון אנשים שמטפסים אליה. איזה אושר! אדיר וטפסן מס' 3 מיד קופצים החוצה ומתחילים לטפס, חמוד מס' 5 דולק אחריהם. סטלן מס' 1 מהסס, אבל בסוף ממשיך גם הוא למעלה, בכפכפים...אני חוזרת להחליף לסנדלים ומנסה לשכנע את הבנות להצטרף אלי. בסוף גם הן יוצאות. אנחנו מטפסות חצי דרך. מזל שלא הייתי שם למעלה לראות את הבן המשוגע שלי, טפסן מס' 3, בקצוות הזויים…
אחרי חצי שעה בערך אנחנו חוזרים מרוצים לקרוואן ונוסעים עוד קצת והנה אנחנו במואב, בחניון חביב מאוד בלב העיירה, בו גם נבלה את השבת הראשונה בקרוואן.
7.7 (יום שישי)- קניונלנדס, דד הורס פוינט, וטעימה מארצ'ס
חם פה במואב, אבל עד השעה תשע בבוקר עוד סביר. בשעות שאני (עדיין) מתעוררת אפילו קצת קריר...אז אנחנו עושים מאמץ לקום מוקדם, להתארגן מהר ולהספיק לעשות מסלול לפני שנהיה גיהנום. מהון להון, עד שאנחנו מגיעים לתחילת המסלול של הgrand view בקניונלנדס כבר עשר בבוקר. המסלול לוקח לנו שעה וחצי הלוחזור, והוא מקסים ומפתיע בכך שבדרך חזרה רואים דברים שלא רואים בהלוך למרות שזו אותה הדרך. אין תחושת חזרה. לי בכל אופן. לבנות כן, והן אפילו לא ממשיכות איתנו עד הסוף אלא מחליטות לחכות לנו בצל לקראת הסוף, וחוברות אלינו בחזור.
אני נעה בין התפעלות מהנוף לבין היסטריה מקירבת היתר של הילדים לקצה המצוק, הם גם עושים לי דוקא כמובן, ולמרות שאני יודעת את זה אני לא מצליחה להתאפק מלהרחיק אותם. אז הפיתרון שלי במקרים האלה הוא להתרחק. נותנת להם להמשיך קדימה לפניי, עד שאני לא רואה אותם וממשיכה בקצב שלי, אני גם אוהבת להיות לבד עם הנוף.
בקצה הדרך מחכים לנו מלא צ'יפמנקס מתוקים שמתרוצצים סביב.
מפאת קוצר הזמן והרצון להספיק היום גם קצת מארצ'ס לפני שבת אנחנו נאלצים לוותר על עצירות נוספות בקניונלנדס (בלב כבד השארנו מאחורינו את התצפית מהמסה ארץ'
), ואנחנו נפרדים מהפארק ונכנסים לדד הורס פוינט לתצפית (לפחות כאן בנו מעקה...) וארוחת צהרים. על הדרך נפרדים מ15$ שכן כרטיס הפארקים הלאומיים לא כולל סטייט פארקס.
משם בחזרה למואב, לעשות קניות לשבת (וואלה, יש שם בסופר אפילו חומוס) ומהר לארצ'ס.
וואו! ושוב וואו! ותראה את זה! ואת זה! ואת זה! הפארק הזה כל כך מקסים, אנחנו לא מפסיקים לצלם, יודעים שבסופו של דבר רוב התמונות לא ייראו לעולם, כי יודפסו רק הנבחרות שיכנסו לאלבום, אבל העין לא יודעת שובע והרצון להנציח את המראות גובר על ההגיון.
אנחנו נוסעים כמעט עד סוף הפארק, ומחליטים לעשות את המסלול הקצר לקשת דיונת החול דבר ראשון, ואולי אם עוד יהיה זמן לעצור בתצפית על הדליקייט ארץ'.
כאן סוף סוף הילדים חוזרים לחיים ונדבקים גם הם בהתלהבות. המסלול באמת קצרצר, אבל מתגמל, עם כמה אפשרויות טיפוס על הסלעים, והתפלשות בחול, וקשת נהדרת. גם אחרי שסיימנו את הפארק ביום ראשון בצהרים, זה נותר הקטע שהשאיר בהם הכי הרבה רושם וזכרונות של הנאה. אני מניחה שגם ההשפיעה על זה העובדה שכבר היה מאוחר יחסית, לפנות ערב, ועומס החום ירד משמעותית, והמסלול עצמו מוצל ונעים. בקיצור, סיום כייפי מאוד של היום הזה.
ויאללה מהר בחזרה לחניון לבשל לשבת, כאן שברתי את השיא של עצמי (מיום שישי שנה שעברה בקרינתיה, אוסטריה), בבישולים הכי מהירים אבר.
את השבת עצמה העברנו בשינה עד מאוחר סוף סוף, משחקי קלפים למיניהם, קצת בריכה, קצת פלייגראונד, קצת “פוטבול”...את האוכל לשבת בצהרים חיממתי על המכסה מנוע הלוהט...וואלה יצא סבבה. שבוע טוב!
9.7- יום ראשון. ארצ'ס ונסיעה הלאה
בעקבות ההבנה שהנהיגות קשות מהצפוי, אנחנו מחליטים בצער לוותר על הרעיון להאריך את המסלול ולא לנסות בכח לדחוף את גובלין ואלי לעסק. המטרה לנסות לקצר את טווחי הנהיגה בימים הבאים, ולכן אנחנו מחליטים להמשיך לנסוע היום עד פרובו (שעה לפני סולט לייק סיטי), ולא רק עד פרייס כפי שתוכנן מלכתחילה, כשחשבנו שניכנס גם לגובלין ואלי.
אבל לפני כן, עד הצהרים אנחנו בארצ'ס. עושים את מסלול החלונות המקסים, חלקנו הקטן ממשיך גם לדאבל ארץ' (קצרצר אבל בשיא החום, אחרי החלונות, זה כבר יותר מדי בשביל רוב הילדים, שגם מיצו כבר את רעיון הקשתות...). לקינוח ממשיכים הלאה לתצפית על דליקייט ארץ', עוד עצירה קטנה ב”פארק אווניו” (בעיני זה לוחות הברית הרבה יותר מאשר בניינים במנהטן. לא ברור לי איך המורמונים האלה פיספסו כאן
) ונפרדים מארצ'ס, שתפס בלבי את המקום הראשון בקטגוריית פארקים מדבריים (דחק משם את ברייס...).
החניון בפרובו (lakeside rv park, provo ut) נהדר, יפה, ירוק ונעים, עם בריכה יפה שהילדים עוד מספיקים לקפוץ אליה לפני שבבת אחת נהיה קר. אנחנו כבר לא במדבר…
להתראות בפוסט הבא.