חזרנו ,זוגתי ואני,לפני כחודש מטיול של שבועיים באלבניה (ומקדוניה). עדיין תחת הרושם הכביר שהשאירה עלינו המדינה הלא מוכרת הזאת.יש ללא ספק מקומות יפים יותר ממנה ומקומות מרשימים יותר. אבל אין עוד מקום כמוה.
אז למה אלבניה?
מאז שהייתי ילד וקיבלתי מסבא שלי אלבום בולים (פעם אספו דברים כאלו) עם בולים ממדינה שלא היתה קיימת באטלס ושמה "שקיפריה". הוא הסביר לי שזו בעצם אלבניה וככה הם קוראים לעצמם. ושאף אחד לא יכול להכנס או לצאת משם. מאז היה לי קבעון שאני כן אצליח להכנס. עד שבגרתי מספיק כדי שאוכל להחליט בעצמי לאן לנסוע, התמוטט המשטר ואלבניה נפתחה לעולם. מאד לאט אבל נפתחה. עכשיו נפתח גם חלון ההזדמנויות בשבילי ,בכדי שאוכל להגשים חלום ילדות, הצלחתי לשכנע את מיכל והנה אנחנו באלבניה.
אז למה באמת?
בגלל שהיא פה ליד.
בגלל המסתורין שאופף אותה גם היום.
בגלל שמסע באלבניה מחזיר אותך בזמן. כל מי שהיה ברומניה,בולגריה וכאלו וחושב שהם הודו של אירופה, תחשבו שוב.
בגלל שלמרות זאת הם מספיק התקדמו בשביל שלא תרגיש בהודו.
בגלל הנופים הפראיים והלא מקולקלים. הצוקים המרהיבים של הצפון, ההרים הנישאים של הדרום. המים בכל מקום. הפריחה המתפרצת.
בגלל שהכל (או לפחות הרוב) באלבניה זול מאד לכיס המערבי.ולפעמים ממש לא נעים לשלם את הסכומים המגוחכים (בעיננו) תמורת האוכל או השרות שמקבלים.
בגלל הערים העתיקות והכפרים הקטנים והמבודדים. כמו פעם
בגלל שהיא לא מוצפת בתיירים, לא תתקלו פה בעדרי "הכל כלול" למיניהם (ישראלים,בריטים, הולנדים או אמריקאים) ולא באנשי מסעות השופינג והקזינו.
בגלל שהם אוהבים אותנו.
בגלל האלבנים עצמם. לא ברור איך אנשים שאכלו כל כך הרבה חצץ במשך ההסטוריה הם אנשים כל כך טובים. ולא בגלל שאנחנו תיירים אלא בגלל שככה הם.
מיהם האלבנים?
במקור עם של שבטים איליריים שהגיעו והתישבו באזור. לטענתם האיליאדה נכתבה עליהם ולא על היוונים שבכלל הגיעו אחריהם ולראיה השמות שמשתמשים בהם באיליאדה לא קיימים בכלל ביוונית לעומת זאת קיימים באלבנית עד היום. היו במשך שנים תחת כיבוש של עמים שונים,הרומאים,הביזנטים, הונציאנים והסלבים. העותומנים כבשו את האזור במאה ה 15 והכריחו את האוכלוסיה להתאסלם. הגיבור הלאומי הוא סקנדרבג שנלחם בעותמנים והשיג את העצמאות הראשונה בתולדות אלבניה בסוף המאה ה15.
בסוף מלחמות הבלקן נקבעו פחות או יותר גבולותיה של אלבניה והיא החליפה משטרים בין מלוכה (היה לה מלך אחד)לרפובליקה עד שהאיטלקים כבשו אותם.ואח"כ הגרמנים. בסוף מלחמת העולם השניה השתלט על המדינה מנהיג הפרטיזנים אנוור הוג'ה והשליט בה שלטון דיקטטורי מהגרועים שהתקיימו. לאחר שניתק את קשריו עם רוסיה וסין כי לא היו קומוניסטיות מספיק לטעמו ניתק את המדינה מהעולם ועד מותו בסוף שנות השמונים היתה אלבניה מנותקת מהעולם, כשכבר יצאה מהבידוד, התרסקה שוב בגלל משחק פירמידה שסחף את המדינה והתברר כתרמית. לאחר מכן נסחפה אלבניה למערבולת בקוסובו ולאט לאט יוצאת היום אלבניה ומתחילה להגיע למאה ה21.
האלבנים מוגדרים כמוסלמים ברובם אבל במציאות אין הרבה משמעות להגדרה הזאת. מכיוון שחלק גדול מהמוסלמים הם בעצם צאצאי "אנוסים" שהוכרחו להתאסלם על ידי התורכים, ואחרי 40 שנות שלטון קומוניסטי שמחק כל קשר לדת (רוב המסגדים והכנסיות במדינה לא נהרסו אלא שימשו פשוט כמחסנים וקסרקטינים לצבא, למה לבזבז מבנה טוב....). נישואי תערובת בין נוצרים ומוסלמים הם דבר שבשיגרה והמסגדים לא בדיוק מלאי אדם. האיסלם באלבניה מאד לייט ,הם שותים אלכוהול,לא ממש מתפללים כל יום או צמים ברמדאן, ומאד נפוץ לראות בחורות בלבוש חושפני למדי ברחובות ובחופים. תוצר טוב אחד של שנות השלטון הקומוניסטי הוא מעמד האישה המאוד גבוה (הלוואי עלינו) .תופעה חדשה של כספים שמגיעים ממדינות המפרץ ומשמשים לבנית מדרסות בערים הגדולות מדאיגה קצת את האלבנים, למרות שגם באזורים האלו, למרות המזוקנים ורעולות הפנים שניתן לראות פה ושם, לא מדובר (עדיין) על מה שאנחנו מכירים ממקומותינו. האלבנים בעצם מגדירים את עצמם קודם כל כאלבנים, אחר כך לפי המשפחה, ורק אחר כך אם בכלל, לפי הדת. לכן הם רואים בקוסובו כמדינה אלבנית ולא ממש כמדינה נפרדת ולכן גם המלחמות שהיו במקדוניה בסוף שנות ה90 סביב המיעוט האלבני שרצה להצטרף לקוסובו.
אלבניה היא עדיין המדינה העניה באירופה. אין לה כמעט תעשיה מלבד מעט טקסטיל והיא מתבססת על חקלאות. מעט מחצבים ונפט. השלטון עדיין מאד מושחת. לטענת חלק מהאנשים ששוחחנו איתם הם החליפו דיקטטור אחד בשני. סאלי ברישה,ראש הממשלה הנוכחי, משמש בתפקיד ראש הממשלה,נשיא המדינה וחוזר חלילה כבר למעלה מ20 שנה, ומדכא באמצעות שוחד, הפחדה ושיטות עולם תחתון את מתנגדיו. השקעות גדולות מתבצעות במדינה על ידי חברות גרמניות ואיטלקיות בעיקר, בעידוד הממשלות שלהם, על מנת להלחם בכסף הגדול שמנסות מדינות המפרץ להשקיע באלבניה.
השפה האלבנית לא דומה לאף שפה אחרת והיא סניף נפרד בשפות האירופיות, אין לה קרובי משפחה, בערך כמו להונגרית.
ומה איתנו?
האלבנים אוהבים ישראלים נקודה. מעטים יודעים את העובדה שאלבניה היא המדינה היחידה באירופה שלא מסרה לגרמנים אפילו יהודי אחד. הם החביאו את כל היהודים שלהם בהרים וסיפקו להם תעודות מזויפות ו"משפחות". למעשה היו באלבניה בסוף המלחמה יותר יהודים מאשר בתחילתה כי הם הסתירו גם יהודים שברחו לשם ממקדוניה ויוון. עד היום הם גאים במיוחד בעובדה הזאת ומזכירים אותה בכל הזדמנות.הם רואים בהיסטוריה שלנו כעם קטן שנלחם על חייו כמקבילה להיסטוריה שלהם וכמובן שהעובדה שישראל נתנה בית לפליטים אלבנים בזמן המלחמה בקוסובו לא הזיקה לאהבה שלהם אותנו. למעשה אלבניה היא המקום הראשון שביקרתי בו ב 20 שנים האחרונות ולא הרגשתי שום חשש להצהיר על ישראליותי. להיפך.
איך מגיעים?
אין טיסות ישירות מישראל לאלבניה. הדרך המהירה היא בטיסות המשך, יש מאיסטנבול, וינה, אתונה, מינכן או יעדים שונים מאיטליה.
אנחנו השתמשנו באפשרות אחרת. אפשר פשוט לטוס לאחד היעדים הקרובים, כמו אתונה או סופיה (או בעונת הקיץ טיסות שכר לדוברובניק) ומשם לטייל ברכב או אוטובוסים ולהכנס לאלבניה דרך אחד ממעברי הגבול.
שילמנו 400$ לאדם על טיסה לסופיה ומשם התחלנו לטייל דרך מקדוניה ונכנסנו לאלבניה במעבר הגבול ליד אגם אוחריד, וחזרנו לסופיה דרך קוסובו, כשנסיעות עלו לנו עוד 70$ לאדם, לעומת טיסת המשך הזולה ביותר דרך איסטנבול (לא יעד מועדף לישראלים עכשיו) שמחירה היה 650$ לאדם.
אפשר להתיחס לזה כאילו בזבזנו שלושה ימים בדרך, אבל למעשה זה היה חלק מהטיול.
אפשרות נוספת היא לשלב את אלבניה כחלק מטיול בקורפו או איטליה אליהן יש קשר מעבורות קבוע.
איך נוסעים?
כמעט תמיד יגידו לכם: תשכרו רכב. המלצה שלנו: באלבניה תשכחו מזה.
עד תחילת שנות ה90 לא היו באלבניה כלי רכב (או כבישים למען האמת) ואלבנים היום נוהגים כמו ילדים שקיבלו צעצוע. חוקי התנועה הם בקושי המלצה, תמרורי עצור,פסי הפרדה,זכות קדימה וכדומה לא זוכים להתיחסות, ומצד שני הכבישים מלאים במשטרת התנועה שמנסה לכפות את החוקים ותעצור אותכם על הדבר הכי קטן שאפשר (בגלל שאתם תיירים שלא מכירים את הכללים בדרך כלל יוותרו לכם אבל זה לא מפגש נעים בכל זאת).
מצב הכבישים? יש אוטוסטרדה אחת שמחברת בין טירנה לקוסובו ומזכירה קצת את כביש 4 שלנו, עוד כמה קטעים באזור החוף בעיקר בין טירנה לדורס, צפונה לכיוון שקודרה ודרומה לפיר שנחשבים כבישים מהירים (יש בהם אפילו כמה קטעים עם שני מסלולים!)כל שאר הכבישים נעים בין דרכים שאפשר למצוא אצלנו בכניסה לקיבוצים ובסיסי צבא בנגב לבין דרכי עפר או חצץ. אין הרבה הבדל כי גם הכבישים מלאים בורות ככה שלא ממש אפשר לנסוע מהר וצריך לזגזג כל הזמן.למרות שהאלבנים משקיעים הרבה בשיפור תשתית הכבישים שלהם זה עדיין לא ממש מאפשר נסיעה מהירה וחלקה. רוב הדרכים באלבניה הם מטבע הדברים גם דרכים תלולות ומפותלות מאד, ועל מעקות בטיחות עוד לא שמעו שם.
שילוט עדיין מהווה בעיה קשה, למרות שהתחילו בשנים האחרונות לשלט את הדרכים זה עדיין לא מספיק וקיים בעיקר בדרכים הראשיות, וגם שם לא תמיד ולא מספיק ברור.האלבנים יודעים בדיוק איפה כל מקום נמצא אז בשביל מה צריך שלטים?
באופן כללי מרחקי הנסיעה באלבניה נמדדים לא בקילומטרים אלא בשעות נסיעה. בגלל תנאי הכביש הגרועים והדרכים המתפתלות, קשה מאד לנסוע מהר, למשל הדרך בת 20 הק"מ בין באירם צורי לכפר וולבונה נמשכת כשעה (בתנאי שמזג האויר טוב)נסיעה בת 130 ק"מ בין בראט לג'ירוקסטרה לוקחת כ6-8 שעות, 80 ק"מ מאלבסן לבראט כ-3 שעות והנסיעה המהירה על כביש טוב בין טירנה לשקודרה 90 ק"מ בשעתיים.
יש כמה אפשרויות נוספות. אחת היא לתאם מראש עם נהג שילוה אתכם לכל אורך הטיול (בעצם סוג של טיול מאורגן אבל אישי)היתרון הוא שיש לכם נהג שמכיר את הכבישים ואת הנהגים, יכול לעצור לכם בכל מקום שתרצו וגם מדבר את השפה ויכול לעזור במציאת מלונות ומסעדות וכל היתר.
החסרון הוא שזה מנטרל כמעט לגמרי את המפגש עם האלבנים. ולהיות באלבניה רק בשביל הנופים והערים, לדעתי לפחות, זה סוג של בזבוז זמן. כמו לנסוע לדיסנילנד ולא לעלות על אף מתקן, כמו לראות הופעה של הרולינג סטונס בלי מיק ג'אגר.
דרך שניה היא להשתמש בתחבורה הציבורית.אחרי ההלם הראשוני וברגע שלומדים את ההגיון שמאחורי השיטה קל מאד להתמצא בתחבורה הציבורית באלבניה. אין באלבניה כמעט רכבות והמעט שיש מזכיר את הסיפורים על רכבת העמק, רק פחות מסודר. עיקר התחבורה נעשית באוטובוסים ובפורגון, סוג של מונית שרות. האוטובוסים יוצאים בצורה מסודרת יותר אבל בתכיפות קטנה יותר והפורגון יוצאים כשהם מתמלאים ולוח הזמנים שלהם מתפרש על שעות ארוכות יותר. אוטובוסים זולים במעט מהפורגונס ובכל מקרה לא מדובר בכסף גדול (על הנסיעה הארוכה ביותר, 7 שעות מג'ירוקסטרה לטירנה, שילמנו 37 שקל לאדם, נסיעה בת שעתיים מטירנה לשקודרה עלתה 10 שקלים)
והיתרון הגדול הוא נסיעה משותפת עם האלבנים.כל נסיעה כזאת היא חוויה בפני עצמה, וגם אם לא משתמשים קבוע בפורגונס אתם חייבים לעצמכם נסיעה אחת לפחות.לפעמים רק למצוא את התחנה והאוטובוס הנכונים כול להיות סיפור שלם של חצי רחוב שבא לעזור לכם ואתם מוצאים את עצמכם בסיטואציה שלא תכננתם ושלא תשכחו אותה מהר כל כך.
אפשר גם לשלב בין שתי השיטות. להשתמש בתחבורה הציבורית ולארגן לעצמכם נהג לימים מיוחדים, אפשר לעשות את זה מראש דרך אתרים כמו outdoor albania או shkoder-albanian-alps או אחרים, ואפשר גם לבקש מהמלון או האכסניה שאתם גרים בה לברר עבורכם. כך שלנסיעות מסוימות אתם לוקחים נהג ומדריך ליום שלם. אפשר למשל לנסוע עם נהג כזה מבראט לג'ירוקסטרה ואז הוא לוקח אתכם בדרך לקניון הנהר אוסומי ועוצרים בפרמט וגם בעיין הכחולה עד לג'ירוקסטרה.מסלול שיקח יומיים באוטובוסים וגם אתם מקבלים מדריך פרטי וגם לא מחויבים להמשיך את כל הטיול איתו. והמחיר? לא בהכרח גבוה.
באיזה רכב נוסעים?
רוב הסיכויים שבמרצדס. בגלל שלא היתה באלבניה תשתית כבישים עד 1991 (או בכלל כלי רכב שהיו אסורים לפי חוק, רק כלים חקלאים ואוטובוסים) לא תראו באלבניה את המכוניות הקומוניסטיות המקרטעות שנפוצות ברחבי מזרח אירופה. המון המון מרצדסים, שהגיעו בשנות ה90 ב"יבוא אישי", כלומר נסעת לגרמניה או איטליה, גנבת רכב, ותוך ניצול הגבולות הפתוחים של אירופה הבאת אותו לאלבניה עם מספר אחר...ניתן למצוא גם מכוניות אמריקאיות חדשות וגם מכוניות בריטיות עם הגה בצד ימין, כמו שאמרתי כבר, חוקי התנועה הם רק המלצה שאין צורך להשקיע כסף בלהעביר את ההגה כשאפשר פשוט לצפור...)האלבנים לא מאמינים בחלונות פתוחים ונסיעה בפורגון תמיד תהיה בחלונות סגורים, עוד סיבה למה לא כדאי לבוא בקיץ. האלבני הממוצע גם יפעיל דבר ראשון את הרדיו ברכב ככה שכל נסיעה תהיה עם חלונות סגורים,רדיו בפול ווליום, ונהג שמדבר בפלאפון.
מתי נוסעים?
העונה הטובה היא באביב, מאי-יוני, אחרי החורף הכל מלא מים, ירוק מהמם ופריחה בכל מקום. לקראת אמצע יוני כבר יש גם פירות על כל העצים ובשדות. אפשר גם בסתיו (ספטמבר-אוקטובר) אבל זה אחרי הקיץ כך שיש פחות מים בנחלים,שלג בהרים ואין פריחה. מצד שני המים בים עדיין חמים וצבעי השלכת מחפים על העדר הפריחה. בקיץ חם מאד באלבניה, במיוחד לאורך החוף, ומכיוון שיש מים בכל מקום אז גם לח מאד. זאת גם התקופה של התיירים. אין באלבניה עדיין תירות מסיבית ורוב התיירים שמגיעים הם אלבנים שחיים בקוסובו, מקדוניה, איטליה וגרמניה שבאים לביקור מולדת. אבל עדיין האתרים והחופים יהיו עמוסים יחסית ודי צפופים. בחורף חלק גדול מאלבניה מכוסה בשלג, מאד גשום, ועמקי הצפון כולם בעצם מנותקים ואין אפשרות להגיע אליהם (או לצאת משם....)
כמה זה עולה?
מעט. טיול של שבועיים לשני אנשים, כולל כרטיסי טיסה ומלונות,ללא דילים ומבצעים. ובלי חסכון על הוצאות באלבניה עצמה עלה לנו פחות מ 10,000 שקל.אין באלבניה הוצאות גדולות על שופינג , האוכל במכולות זול מאד ,מחיר הירקות והפירות משתנה לפי העונה (כן. באלבניה כל המזון אורגני ועדיין תלוי בעונה. כמו פעם) אבל בכל מקרה זול בטירוף (למשל קילו דובדבנים בשקל וחצי, משמשים בפחות משקל ועגבניות,לא בעונה, בארבעה שקלים)
לאכול במסעדות זול מאד. על ארוחה זוגית במסעדה יקרה כולל יין וטיפ שילמנו 90 שקל. אוכל רחוב כמו פיצה,בורק או קבב תשלמו כ 3-5 שקלים.
נסיעות כבר אמרנו לא יקרות. אוטובוס פנים עירוני עולה שקל, נסיעות בין עירוניות מגיעות במקרה היקר ל35 שקלים.
אנחנו ישנו באכסניות ו b&b ושילמנו בממוצע 40$ לזוג, בדרך כלל זה כולל ארוחת בוקר.
הבילוי הלאומי של האלבנים הוא שתית קפה. ויש להם קפה מעולה. עבור כוס קפה טורקי או אספרסו או קפוצ'ינו תשלמו כ 1.5 עד 2 שקלים. וזה כולל כוס מים קרים (ובמקרים מסוימים אפילו כוסית ראקי)
איפה ישנים?
תשתית התיירות באלבניה מתפתחת בשנים האחרונות בעזרתם של כל מיני ארגונים ואנשים שמלמדים את האלבנים איך לקדם את כל הנושא. אנחנו מוותרים תמיד על המלונות הגדולים ובוחרים באכסניות קטנות, הוסטלים ו b&b, וגם הפעם לא חרגנו ממנהגנו. אפשר היום למצוא דרך האינטרנט מקומות לינה כמו בכל אירופה. בכל המקומות שגרנו בהם היה לנו חדר עם מקלחת ושירותים צמודים, מיזור אויר קיים היום גם בכל מקום, גם עידן הפסקות החשמל היזומות נגמר (כמעט) ורוב בעלי האכסניות מדברים רמה מסויימת של אנגלית, ואם לא אז איטלקית וגרמנית הם השפות הנפוצות. למעט בטירנה לא היו לנו נפילות בנושא וכל המקומות היו בסטנדרטים מערביים לחלוטין. למי שרגיל בתודעת השרות ה"מפותחת" שרגילים לקבל במלונות בארץ ונתקל בהכנסת האורחים האלבנית המסורתית מצפה הפתעה גדולה לטובה.
רצוי מאד להכנס לאתרים כמו tripadvisor או hostel worldwide או virtual tourist כדי לאסוף חוות דעת על המלונות או אכסניות לפני שמזמינים מקום.
וכמובן שתמיד אפשר להגיע לעיר או כפר ולחפש מקום פנוי. מחוץ לעונה בדרך כלל לא תהיה בעיה, אבל אתם קונים חתול בשק וחשוב לבדוק את המקום לפני שמסכימים, ומחוץ לערים הגדולות יתכן מאד שתתקלו במישהו שילין אתכם אצלו בבית ולא יסכים לקבל תמורה.
מים!
אפשר לשתות מכל ברז. אין שום בעיה. גם מהברזיות שמפוזרות פה ושם אפשר לשתות, ותתקלו כנראה בצינורות שיוצאים ממעינות בתוך ההר וגם מהם אפשר לשתות, בנחלי הצפון (וולבונה ות'ת) אפשר לשתות את המים ישר מהנחל. בשאר המקומות זה לא מומלץ.
באלבניה לא חסר מים. באחד המקומות שלנו בהם לא היו מים חמים. בקבלה אמרו לנו לא להתרגש, פשוט הדוד במרתף אז צריך בבוקר לתת למים לזרות חמש דקות עד שהמים החמים מגיעים. לנו כישראלים שחוסכים כל טיפה זה נראה מוזר אבל פוגשים את זה בכל מקום. הם כל היום משקים את הדרכים "בשביל שלא יהיה אבק", שוטפים את המדרכות לפני החנויות, יש משאית מיוחדת עם שורת מתזים מאחורה שעוברת כל יום ומשקה את הכבישים.לנו זה נראה טירוף.
אוכל!
כמה פשוט ככה טעים. המטבח האלבני הבלקני המסורתי הושפע במשך השנים מהמטבח העות'מני, היווני, והאיטלקי, ושום דבר רע לא יכול לצאת משילוב שכזה. ירקות, פירות, גבינות, בשר, הכל "באלאדי" ואורגני (לא מפלצנות. פשוט אין להם כסף לחומרי הדברה ודשנים וחממות)
דגים מגיעים בדרך כלל ישר מהאגם או הנחל והבשר עוד הלך אתמול באחו ליד. לא תמצאו כאן בישול גורמה צרפתי, פשוט כי לרוב האלבנים אין כסף לאכול במסעדות כאלו.אבל האוכל טעים מאד. ירקות טריים כבר אמרנו, מנות כמו כבש ביוגורט,כדורי בשר ברוטב,כדורי בשר עם ביצים ורוטב לימון,פלפלים ממולאים, תבשיל כבד עוף בקוטג', סוגים של מוסקה ,פשטידות תרד, גבינות, בשר,ירקות בגריל או בטיגון, מרקים פשוטים (עוף, שעועית,אורז, לפעמים עם פתיתים כמו אצלנו פעם), סוגים של ממליגה עם גבינת כבשים והמון חמאה.מנות אחרונות כמו בקלווה וקדאיף, אל תנסו להסתבך עם השמות והסברים.הכי פשוט בדרך כלל לתת למלצרים או מבשלים להמליץ לכם או להסביר לכם את התפריט שלרוב יהיה בעיקר באלבנית.
אוכל רחוב ובתי קפה יש בכל פינה, המבורגרים, קבב, בורק, פיצה, בדרך כלל באותה חנות. קפה טורקי מהטעימים שיש.
שווקים של ירקות ופירות. שווקי בשר (קשה להגיד שהם ממש מקפידים על חוקי משרד הבריאות בקשר לשמירת בשר בקירור)
גלידה טעימה וזולה.
עישון?
האלבנים מעשנים כל הזמן. אבל בשנים האחרונות חוקים בענין נכנסו לתוקף וכעת כשתאכלו במסעדה או תסעו באוטובוס לא תצטרכו להתמודד עם עשן הסיגריות. על זה הם כן מקפידים.
אז איפה היינו ומה עשינו?
יום ראשון: נחתנו בסופיה בערב. ישנו בסופיה. בילינו יום בסופיה ולקחנו אוטובוס לילה לביטולה במקדוניה.
יום שני: נסענו לאוחריד. בילינו בעיר ובאגם.
יום שלישי: המשכנו לטייל באזור האגם.
יום רביעי: עברנו את הגבול לאלבניה בבוקר דרך אלבסן ולבראט. טיילנו בבראט.
יום חמישי: המשכנו לטייל באזור בראט. הטירה וקניון האוסומי.
יום שישי: יצאנו בבוקר לג'ירוקסטרה. בילינו בעיר.
יום שביעי: המשכנו לטייל באזור. נסענו לדרביצאן.
יום שמיני: נסענו לטירנה. בילינו בעיר.
יום תשיעי: בוקר בטירנה.עלינו ברכבל להר דאיטי. נסענו לשקודרה.בילינו בעיר.
יום עשירי: בילינו באגם וסביבותיו.בכפרים לאורך האגם.
יום אחד עשר: שייט על אגם קומן לבאירם צורי.הגעה לוולבונה. טיפוס הרים בעמק.
יום שנים עשר: טיול עם מדריך בהרים. בילוי בבית משפחה בעמק.
יום שלושה עשר: נסיעה לבאירם צורי ומשם לקוסובו.יום בדיאקובה ופרישטינה.
יום ארבעה עשר: נסיעה לסקןפיה במקדוניה. בילוי בסקופיה.
יום חמישה עשר: נסיעה לסופיה. השלמת חוסרים מהיום הראשון.
יום שישה עשר: טיסה הביתה.
חוויות מהטיול
מעבר הגבול קפה טאנה: הכניסה לאלבניה
קשה להאמין שנסיעה של 500 מטר יכולה להעביר אותך מעולם אחד לשני, אבל זה מה שקורה כאן. פחות מחצי קילומטר לתוך אלבניה והכביש הנעלם והופך לרצף של מהמורות, מוביל אותנו לעולם שונה לגמרי.ההרים מתכסים בעדרים קטנים של פרות ואנחנו נפגשים בפעם הראשונה עם פטריות הבטון המוזרות של הוג'ה, השליט המחופף החליט שכל העולם רק מחכה לרגע שבו יוכל לפלוש לאלבניה ולחפש אותו באופן אישי והוא הציף את המדינה בכמעט מליון בונקרים קטנים עגולים מבטון, שנראים כמו פטריות, ובתוכם היו אמורים לעמוד החיילים ולהגן בחרוף נפש על המנהיג הדגול. עשרות אלפי אלבנים הועסקו בעבודות פרך בכדי לשמור על התעלות שקישרו בין הבונקרים נקיות ובכריתת עצים שלא יפריעו לזוית הראיה של הלוחמים.הפטריות לא אוישו מעולם! הנוף של אגם אוחריד מצד אחד וההרים חומים ירוקים מצד שני משגע, ואז נתקלנו בדבר היחידי שיש באלבניה יותר מאשר פטריות בטון, וזה רוחצי מכוניות.כל ילד מחבר צינור לברז הכי קרוב, או לנחל הכי קרוב, שם שלט LAVAZE ומפעיל car wash לתפארת.לדעתי יש באלבניה יותר רחצת מכוניות ממכוניות. מכיוון שדרכי העפר והבורות של אלבניה באמת מצריכות שטיפה יומיומית של הרכב, העסקים משגשגים. במציאות הקשה של האבטלה והעוני באלבניה, גם זו דרך להרוויח כמה גרושים.
הבילוי הלאומי: טיול במדרחוב
בכל ערב סביב השעה חמש מתחילים העסקים להסגר והאנשים להעלם מהרחובות, רק בכדי לחזור אליהם בין שש לשבע כשהם רחוצים, מבושמים ולבושים במיטב מחלצותיהם (טוב הגזמתי, סתם לבושים יפה) ומתחילים ללכת הלוך ושוב לאורך הטיילת, או המדרחוב, שמהווים את מרכז העיר. הבחורים הצעירים יושבים בבתי הקפה והבחורות הולכות הולך ושוב ומציגות את עצמן, קבוצות של חברה צעירים שעוד לא מצאו מקום או שכבר גמרו לשבת הולכות גם הן. וגם משפחות, מסבים ועד ילדים קטנים . זה נמשך בערך עד שעה עשר. סטלה (פקידת הקבלה המקסימה שלנו) הסבירה לנו שמכיוון שרוב האלבנים הם מובטלים או משתכרים מסכורות לא גבוהות,יציאה למסעדה או לסרט נשמרים לארועים ממש מיוחדים. והמפגש החברתי הזה מאפשר להם לבלות בחברה בלי להוציא הרבה כסף, כוס קפה, שקית גרעינים, שערות סבתא לילדים, הוצאה קטנה שהם יכולים לעמוד בה.
חשבנו בהתחלה שזה איזה ארוע מיוחד או בגלל שהיה סוף שבוע, אבל היא הסבירה לנו (וגם ראינו את זה מאוחר יותר) שזה ככה כל יום. הזקנים שבחבורה יושבים על ספסלים בצד ומשחקים דומינו או שחמט, והילדים מתרוצצים לכולם בין הרגליים.
תחבורה ציבורית
כבר מהמפגש הראשון שלנו עם התחבורה הציבורית האלבנית היה ברור לנו שכאן יש משהוא אחר.למעשה חלק גדול מחוויות הטיול שלנו התרחשו לפני,תוך כדי ואחרי נסיעות בתחבורה הציבורית.
ביום שנכנסנו לאלבניה התחיל לרדת גשם, שבישראל כבר היה מככב בכל מהדורות החדשות. ארובות השמים נפתחו ופשוט סרבו להסגר. נהג האוטובוס, שידע שאנחנו צריכים לרדת באלבסן, פשוט שינה מעט את מסלול הנסיעה ונכנס לתוך העיר על מנת להוריד אותנו כמה שיותר קרוב לתחנה של הפורגונס, כדי שלא נרטב.לא שזה עזר במשהוא. כשהגענו לפורגון היינו ספוגים מהלכים ונהג הרכב יצא בגשם הסוחף על מנת לעזור לנו להכניס את הטרולי לבגז' (הוא לא מכיר אותנו, עוד לא שילמנו לו גרוש).לפורגונס יש שיטה פשוטה-קודם כל ממלאים את הרכב כמה שאפשר, ואז דוחסים עוד פנימה. יש להם תוספות מיוחדות (במובן שכל נהג מארגן לו תוספת בצורה המיוחדת לו) שמתלבשות בין הכסאות והופכות אותם לספסלים וכשזה נגמר הוא הוציא מהבגז', מזוודה של אחד הנוסעים והושיב אותו עליה ככסא נוסף.העקרון של לא משאירים נוסע בשטח תקף באלבניה בלי חוכמות. בגדול תחנת אוטובוס היא איפה שעומד מישהוא שרוצה לעלות, או איפה שאתה רוצה לרדת. אין תחנות אוטובוס מסודרות גם בערים הגדולות אלא רחבה שממנה יוצאים האוטובוסים והפורגונס. אין גם לוח זמנים מאד קבוע ופשוט צריך לשאול אנשים.האמת היא שלא צריך גם לשאול. הם רואים מישהוא עם תרמיל או מזוודה עומד ומחפש והם באים ישר להציע עזרה.אפילו בטירנה, שם למצוא את התחנה הנכונה זה סיוט אמיתי, חיפשנו את התחנה לשקודרה ולא מצאנו. למרות שידענו שערך באיזה רחוב היא.שאלנו שתי נערות שלא ידעו לענות לנו. אחרי 2-3 דקות פתאום הם חזרו ומסתבר שהם הלכו לשאול בשבילנו, חזרו לחפש אותנו והובילו אותנו לתחנה. עכשיו תתארו לכם שתי בנות 15 ישראליות ( או אנגליות) שאתם שואלים אותם ותחשבו על התגובה שתקבלו...
כשיצאנו בבוקר מהאכסניה שלנו בשקודרה לכיוון הפורגון לאגם קומני, ראה אותנו בחור אחד שישב בבית קפה ושאל אותנו לאן אנחנו צריכים. אמר לנו להמשיך ישר ברחוב והוציא את הפלאפון שלו. כמה מטרים אחר ככך ראינו אותו נוסע אחרינו במכונית שלו, מסמן לנו להמשיך תוך כדי שיחה בפלאפון, ואז אומר לנו לעצור, כשממול הגיע הפורגון, קרא לנו לבוא אליו ואסף אותנו מאמצע הרחוב. הבחור פשוט ראה שני תיירים והתקשר לנהג הפורגון שיבוא לאסוף אותנו. לא שהיתה לנו בעיה למצוא אותו הוא פשוט החליט לחסוך לנו הליכה. אחר כך הוא עשה סיבוב נוסף לאסוף עוד 3 בנות הולנדיות. ככה הם.
ארוע נוסף קרא לנו כשרצינו לנסוע מג'ירוקסטרה לדרביצאן. כפר של אלבנים יוונים (אלבנים אבל שומרים על המסורת היוונית שלהם,דוברים וכותבים ביוונית,וכו,) לכפר הזה לא מגיעים תיירים אלא בטיולים מאורגנים. בעלת האכסניהכתבה לנו פתק באלבנית שמסביר לאן אנחנו צריכים להגיע, ואמרה לנו איפה אמור להיות הפורגון לכפר. כרגיל, לא ממש מצאנו אותו. ואז ראינו פורגון שעומד ברחבה בצד השני של הרחוב, ניגשנו אליו ונתנו לו את הפתק. ישר הפכנו להיות שיחת היום בקרב יושבי הרכב. בדיונים מעמיקים והנהג פשוט סימן לנו לעלות.שהוא נוסע לשם. אף אחד לא דיבר אנגלית או עברית ,ואנחנו לא דוברי אלבנית, זה לא הפריע לו לקשקש איתנו בלי סוף, במיוחד כשהוא הבין שאנחנו ישראלים. בקצה העיר הוא אסף בחור שדיבר מעט אנגלית ואז התחילה חקירה של ממש, למה דוקא אלבניה? מה אנחנו חושבים על אלבניה? כמה ילדים יש לנו? במה אנחנו עובדים? החלפנו תמונות של ילדים עם שוטר אחד שישב מאחורינו ועוגיות ומסטיקים עם שאר הנוסעים. הבחור דובר האנגלית הסביר לנו שהוא לא נוסע לדרביצאן ממש אבל הוא יכניס אותנו לכפר. ובכפר, הוא קרא לזקן אחד שישב מתחת לעץ ושיחק דומינו עם החברה (עוד בילוי מקובל באלבניה)
והם דיברו ביניהם, כשירדנו הוא סרב לקבל מאיתנו תשלום על הנסיעה, ושלח אותנו אחרי הזקן שלקח אותנו לבית קפה ודאג שיגישו לנו קפה וממתק, כשניגשנו לשלם גילינו שהנהג כבר נתן לזקן כסף שישלם גם על הקפה שלנו.
מפגשים אין סוף עם אנשים שבאמת מתענינים מאיפה אנחנו, ומה אנחנו חושבים על אלבניה. ושרים בנסיעה (למזלנו בנסיעה קצרה,שתי זקנות די זייפניות אבל עם מלא שמחת חיים)
בכל נסיעה יש נהג ועוזר נהג. הוא מעלה ומוריד תיקים, מושיב אנשים, וגובה כסף. קודם כל עולים, מתישבים, מתחילים לנסוע, ואז עוזר הנהג מסתובב ואוסף את הכסף. במקרים מסוימים אתה פשוט משלם בסוף הנסיעה לפני שיורדים מהרכב. בפעם הראשונה שנסענו הנהג ונוסע אחד פשוט צחקו חצי דרך על המוזרים האלו שרוצים לשלם בהתחלת הנסיעה.
עזרה לתייר
כמו שכבר סיפרתי, האלבנים יצאו מגדרם לעזור לנו כל פעם שרק היה נדמה להם שאנחנו לא מסתדרים. כשנכנסנו לפיצריה אחת בשקודרה אשה זקנה שישבה על אחד הכסאות (אח"כ התברר שהיא האמא של בעלת המקום) ישר רצה החוצה וחזרה אחרי דקה עם בחורה אחרת, הביאה אותה עד אלינו ואז הבנו שהיא ראתה תיירים ותפסה מישהיא ברחוב שתבוא לתרגם לאנגלית (כמה שצריך תרגום בפיצה) אחר כך שישבנו כבר ואכלנו את המנות שלנו היא חזרה שוב והביאה לנו ערימת של שזיפים ירוקים קטנים וטעימים, סתם ככה.
כשהגענו לבראט כבר היה לנו מקום לישון מוזמן מראש. בחור מבוגר אחד שנסע בעיר הלוך ושוב על אופנים ניגש אלינו ושאל אם אנחנו מחפשים מקום. כשהסברנו לו שכבר יש לנו מקום וכבר שילמנו מקדמה הוא איחל לנו בהצלחה, לא לפני החקירה הקבועה מאיפה אנחנו ואיך אנחנו אוהבים את אלבניה. ראינו אותו עוד כמה פעמים בעיר. בכל פעם הוא ניגש אלינו, קרא לנו "החברים שלי מישראל" ובירר אם אנחנו צריכים עזרה, סידר לנו הסעה לקניון הנהר אוסומי וסיפר איפה הכי כדאי לאכול ואיך הכי כדאי לעלות לטירה ומתי ללכת לכל מקום, כל זה כשהוא יודע שלא יצא לו מאיתנו כלום. שיש לנו כבר אכסניה ושלא נשלם לו על כלום (גם על ההסעה שהוא סידר לנו הוא לא הסכים לקחת כסף).
אבל הגדיל לעשות בעל האכסניה שלנו בשקודרה(hotel kaduku הכי טוב שיש). כשהוא שמע בבוקר שיחה שלנו עם פקיד הקבלה שבה ניסינו לברר אפשרויות להגיע לכפרים שלאורך האגם. הוא התעקש לקחת אותנו ברכבו ולעשות איתנו טיול לאגם. בנוסף הוא גם קנה מאיתנו כרטיס חיוג שקנינו ולא התאים לפלאפון שלנו) וגם נסע לאסוף את פקידת הקבלה השניה שלו שתתרגם לנו לאנגלית (הוא דובר אלבנית וגרמנית). הם טיילו איתנו חצי יום, שילמו עבורנו (בלי שנדע) על הכניסה לטירה, לקחו אותנו לכפר שהוא גדל בו כילד ול"אזור האסור" לשם בתקופת הדיקטטורה אסור היה להתקרב בגלל הקרבה לגבול עם מקדוניה. גם כאן סרב לקבל כסף ואמר שזה גורם לו גאווה לקחת אותנו ליום כזה.היינו צריכים לשכנע אותם שאנחנו רוצים לטייל קצת ברגל ושבישראל לא נוהגים לאכול ארוחת צהרים ממש אחרת הוא גם היה לוקח אותנו למסעדה על חשבונו.
המשפחה המורחבת
כששהינו בעמק וולבונה שבצפון אלבניה, לקחנו באחד הימים מדריך מקומי, לטיול בהרים.למרות היופי הפראי של האזור, וההיסטוריה העשירה והמיוחדת שלו (ועל כך בפעם אחרת, אבל מי שמעונין יכול לקרוא את הספר "אפריל השבור" של איסמעיל קדרה) החלק שריגש אותנו יותר מהכל היה כשהוא לקח אותנו לבית המשפחה שלו בכפר דרגובי, לא רחוק מהאכסניה שלנו (rilindja hotel חוויה בפני עצמה) הוא לקח אותנו לבית של בן הדוד שלו, שחי שם עם אמו, היו שם גם השכנה הזקנה מהחווה ליד, אחותו של בן הדוד ובנה הקטן. הם מדברים רק אלבנית. אנחנו רק עברית ואנגלית, ונעים,המדריך שלנו, שחי כמה שנים באנגליה, היה המתורגמן.שיחות ארוכות על כדורגל, ילדים, מתכונים, ישראל ואלבניה, יהודים, אירוויזיון, על להתנדב בקיבוץ. כמובן העובדה שאנחנו חקלאים כמוהם עשתה עליהם רושם רב. הם לא רגילים לתיירים ועוד פחות רגילים לעובדה שחקלאות יכולה להכניס לך מספיק כסף כדי שתוכל לנסוע לטייל בחו"ל. דיברנו הרבה על ההבדלים במים בין שתי מדינות, הם לא הבינו איך אפשר להסתדר עם כל כך מעט מים. הראנו להם תמונות של הנגב, האזור שבו אנו גרים, שתינו קפה וראקי וטעמנו עוגיות, והשתמשנו בשרותים אלבנים מסורתיים, ואם לא היה מחשיך היינו ממשיכים עוד ועוד.
לגבי המשפחה. נעים חזר מאנגליה ובן דודו לא עזב מעולם את הכפר ,כשבררנו למה הם הסבירו לנו שהם הבנים הצעירים במשפחה, שעכשיו האמהות שלהם נשארו לבד כי האבות נפטרו והאחים הגדולים הקימו משפחה משלהם, ותפקידם הוא לטפל בהורים הזקנים. כשניסינו לברר בעדינות אם הם לא מרגישים קצת תקועים בגלל זה הם הסבירו שזו החובה שלהם. שזה כבוד בשבילם לעשות את זה, נכון שדי משעמם לצעירים בגילם באזור כזה מבודד אבל הם לא מוכנים להשאיר את ההורים וללכת. זה דבר שלא בא בחשבון. זה חלק מה "בסה" קוד הכבוד שלהם.
זהו זה. עד כאן. סיפורים על הטיול עצמו, מה עשינו ואיפה טיילנו, בבלוג הבא.
