בטיוליי הרבים זכיתי גם לחוויות מדהימות ומטורפות, וגם לחוויות הזויות עד מטורפות. מי שמטייל הרבה, זוכה לחוות הכל מהכל. בימים אלה אני מקורקעת בישראל (אבל היי, הספקתי להיות בסיישל, yay). מי שעוקב אחרי הבלוג שלי כנראה נחשף כבר לחלק מהסיפורים, אבל זו הזדמנות לרכז את חלקם בפוסט אחד.

  1. שליש גן עדן לחברות ותיקות

בפעם הראשונה שהייתי באספן, קולורדו, באחת מחופשות הסקי הראשונות שלי באיזור, לא הבנתי בדיוק איך עובדת העיירה, איפה חונים, ובקיצור, חבלי ההתחלה שלי בהכרות עם עיירות סקי אמריקאיות. הסתובבתי ברכב הלוך ושוב, ראיתי את הגונדולה ולא מצאתי חניה. בלית ברירה, חזרתי לחניון היחידי שראיתי במרחק מה, חניתי ויצאתי החוצה. העיירה היתה ממש ריקה. בעודי מנסה לאתר עזרה, באה מולי גברת נחמדה לבושה בלבוש עסקי. שאלתי אותה איפה הגונדולה, היא הסבירה לי שעליי לקחת את אוטובוס הסקי שעובר פה כל 5-10 דקות, ומחזיר אחרי כן את הגולשים לחניה שלהם. תוך כדי שיחה היא שאלה אותי מאיפה אני ואמרתי לה: ישראל. היא התרגשה בטירוף וסיפרה לי שלפני שנים, כשהיתה ילדה, היא היתה עם הוריה בשליחות בתאילנד ושם היא למדה עם ילדה ישראלית שהיתה גם בשליחות עם הוריה. היא התחננה אליי לעזור לה לאתר את הילדה הזו, שבגרה, מן הסתם. אמרתי לה שאין בעיה, אבל שזה לא בהכרח יהיה קל, היא נתנה לי פתק עם המייל שלה ושם הילדה, ביקשה את המייל שלי, והמשכתי לגלוש, כשמפה היה כבר הרבה יותר קל (באותו יום הייתי באספן מאונטיין, אחד מארבעת ההרים המרכיבים את אתר הסקי אספן). אהיה כנה, מרוב חוויות וארועים, שכחתי מהסיפור, אולם כשחזרתי לארץ חיכה לי המייל שלה, עם תזכורת קצרה ושם הילדה שצריך לאתר.

כמה חיפושים קטנים בגוגל, ומצאתי אותה. שלחתי לה מייל קצר, הסברתי לה במה מדובר, והיא שמחה לקבל מייל מחברתה הותיקה. בקיצור, איחוד חברות משכבר הימים בחסות יד המקרה.

נפילה וקוץ בה ומה קורה לדרכון רטוב:

בהיותנו בגראנד טטון פארק בוויומינג, לקחנו סירה באגם ג'ני. שטנו להר בצד השני, טיפסנו עליו ונהנינו מהחיים. אחרי הטיול היפה, מזג האוויר התקדר. ירדנו מההר חזרה לסירה כדי לשוט למעגן חזרה, ודי מהר הבנו שהאגם סוער בטירוף. יצא לי כבר לשוט בקאייקי ים בים סוער, והם שמרו תמיד על פאסון בתוך המים. עד לרגע זה לא הבנתי שקאנו יכול להתהפך כ"כ מהר. ברוב טפשותי, השארתי את התיק עם הכל הכל הכל בסירה, וכשהתהפכנו כמה שניות אחרי זה, התיק נעלם בתוך האגם השחור משחור. כששאלנו לפני שעלינו לסירה מה עושים אם מתהפכים (באמת שלא חשבנו שזה יקרה), הסבירו לנו שצריך להרים את המשוט ולחכות לעזרה. המים היו קרים כקרח, והתנשמנו בכבדות בעודנו נחבטים הלוך ושוב ליד הסירה ההפוכה, הרמנו את המשוט וחיכינו לחילוץ. סוף סוף, מרחוק ראינו סירה מתקרבת, אבל איפה התיק? בתוך התיק היו הדרכונים שלנו, הכסף, מפתחות הרכב, כרטיסי האשראי וכן מצלמות חדשות שנרכשו יום לפני ומשקפות. בקיצור, כל החיים שלך כשאתה בחו"ל, ותיק כבד מאד. כשהסירה התקרבה ממש, ראיתי מרחוק את התיק צף. שחיתי אליו עם יד אחת (כי השניה החזיקה את המשוט למעלה), והצלחתי לחלץ אותו. נוסעי הסירה חשו אלינו, נתנו לנו שמיכות, עד שחנינו מייד אחרי כן (והלכנו לפיצה האט, כמעט טביעה גורמת לך להיות רעב). הכל התייבש מאד יפה (כסף מתייבש מעולה, לידיעתכם!) חוץ מהדרכונים, שנראו רע מאד, אבל היו עדיין כשירים.

כפפות סקי, בול פגיעה ואיך שומרים על אצבעות הידיים בקור ארקטי

רכשתי כפפות (בלמטייל) לפני אחת מחופשות הסקי שלי בקולורדו. באחד הימים הראשונים לחופשת הסקי, הייתי ביום הכי קר שחוויתי אי פעם -מינוס 22 מעלות עם רוחות עזות שמחמירות אף יותר את תחושת הקור. עליתי לבלו סקיי באזין, המקום הכי מרוחק בוייל, על פסגת ההר. אתם יודעים כמה מרגיזה יכולה להיות שלפוחית השתן במזג אוויר כזה, אז הלכתי לשירותים. הנחתי את הכפפות מאחוריי, ובפסגות הרים כאלה, בדרך כלל יש שירותי בול פגיעה ולא שירותים רגילים. כשהסתובבתי לצאת, העפתי בקלאמזיותי את הכפפות פנימה והן צנחו עמוק עמוק לחור שאי אפשר לראות את סופו. ביום הכי קר בשנה, ברוחות מטורפות, ואני חייבת לגעת במקלות הסקי שלי כדי להמשיך לגלוש. אם אני יוצאת כך, אני יכולה לאבד אצבעות, בוודאות. למזלי, היתה שם תחנה של עובדי האתר, ניגשתי וביקשתי עזרה. הבחורה שם נתנה לי את כפפותיה, ורק ביקשה שאחזיר אותן לאחת התחנות (לפחות 6 מסלולים משם). אחרי 40 דקות גלישה, החזרתי את הכפפות לאחר העובדים האחרים וביקשתי סיוע. קיבלתי כפפות שנשארו ב lost and found- אחת שחורה ואחת אדומה, מראה מעט מגוחך אבל לפחות האצבעות נשמרו בריאות ומחוברות אליי. החזרתי אותן למחרת, ומאז, יש לי תמיד את כל סוגי הכפפות בתיק הגב שלי, ספייר. אין מספיק מילים לתאר את חשיבות הכפפות לגולש האומלל ביום הכי קר בשנה ובכלל.

חרקים באמזונס הם המקבילה הטיולית לסרט אימה

בהיותנו בפרו, נסענו לפוארטו מלדונלדו ועלינו על סירה לוילה בג'ונגל- האמזונס ב 4 כוכבים דלוקס. אבל, הוילה פתוחה לרווחה, אין חלונות או תריסים, וכל דכפין ייתי ויכנס לחדר. יש לנעול אוכל כי אופוסומים נכנסים לחדר ושודדים אותו, צריך להזהר מעטלפי "ערפד" שיכולים להיות נגועים בכלבת, וכל הלילה הג'ונגל שואג וצועק- קופים, חתוליים שונים, והכל, כאמור, פרוץ. חוויה.

אבל כל מה שתיארתי עד כה זה כלום לעומת סרט האימה שקרוי חרקים. באמזונס יש מיליארדים מהדבר הזה, בגדלים שונים, וגילינו די מהר שביום עוד הכל בסדר, אבל בלילה, אם משאירים אור בחדר, הם מתקבצים ועושים מסיבה אצלך בחדר. מסיבה שאתה ממש לא רוצה להיות חלק ממנה. בימים הבאים למדנו להדליק מינימום של אור לטווח זמן קצר ביותר, לישון עטופים היטב בכילה, ולהבין כמה כילה זה באמת דבר חשוב במקומות מסויימים.

למען הסר ספק, הדוחה פה על הכילה היה בגודל של כף יד. בעעעעעע.

נמלי אש זה דבר ממש כואב.

לפני שנה וחצי (לא ייאמן), היינו בפנטנאל בברזיל. בהתלהבות הראשונית המקבילה להתלהבות מזברות למי שעושה ספארי באפריקה ביום הראשון וביום השלישי כבר לא טורח להרים את המצלמה, ראינו דב נמלים יפה וגדול. ירדנו מהטרנזיט, והתחלנו לצלם אותו. די מהר התחלתי להרגיש כאב מטורף בשוקיים ובכפות הרגליים. מסתבר שעמדתי מעל תל נמלי אש, והן עשו ממני מסיבה (שימו לב לתמה החוזרת). זה כואב בטירוף. התחלתי להעיף אותן ממני, ועוד מצאתי אחת או שתיים אחרי כן כשחזרנו לרכב. בערב עשיתי בדיקה יסודית לוודא שלא הסתתרה לה אף אחת בקפלי הבגד. אאוץ'.

אפשר לנהל שיחות שלמות בשתי שפות ולהצליח להבין כל מילה

כשנחתתי בשדה התעופה בבואנוס איירס, בדרכי למסע המדהים באנטרקטיקה, עברתי משדה התעופה הבינלאומי למקומי, מרחק 40 דקות משם. עליתי על מונית עם נהג ארגנטינאי, כמובן, דובר ספרדית בלבד, ואני דוברת אנגלית. במהלך 40 הדקות שנסענו יחד, נהיינו החברים הכי טובים, הוא הבין מה אני עושה בחיים, בדרך לאן אני נוסעת ומה התוכניות שלי, ואני הבנתי אותו לגמרי. איך בדיוק? לאלוהים פתרונים. מה שמחזק את ההבנה שכולנו בסופו של דבר בני אדם ומה שמחבר בינינו רב ממה שמפריד בינינו.

העמלץ שלא היה, צלילה בכלוב, ואני בהחלט יודעת מה אכלתם (בארוחת הבוקר) בקיץ האחרון

לפני כשנתיים הייתי בדרום אפריקה במיוחד כדי לצלול עם עמלץ. ובכן, בדיוק באותה תקופה, החלו לוויתני האורקה לחסל חשבונות עם העמלצים בקייפטאון, והעונה היתה שחונה מאד אולם עדיין היתה לנו תקווה לפגוש בכריש עם כלוב שחוצץ בינינו. אחרי שהספינה עגנה בלב ים, נכנסנו לכלוב פצפון והמתנו לכרישים. הגיעו כרישים, אולם לצערנו, לא עמלצים. הכלוב הקטנטן הכיל המון אנשים יחד איתנו, וזה יחד עם הים שהיה סוער מאד, הכלוב הנחבט בספינה, גרם לכך שבאיזה שהוא שלב כולם מסביבי בכלוב החלו להקיא, ורק אני הייתי מרוכזת בגו פרו שלי, ולא הבנתי מה קורה מסביבי. הבנתי את עומק הבעיה רק כשחזרתי לישראל ושמעתי את הקולות במצלמה.... אכן הזוי.

בחיים צריך להבין על איזו אדמה אנחנו דורכים, ולהודות על ניסים גדולים

לפני כמה שנים, הייתי בואלטורננש, המשוייכת לאתר הסקי צ'רביניה צרמאט באיטליה- שוויץ. ירדתי מהרכב רק כדי לגשת לקופה ולהבין האם המעבר לצ'רביניה ולצרמאט פתוח (לפעמים סוגרים את המעברים בין האתרים בשל רוחות עזות). הייתי עם נעלי אצבע, מה שאני עושה לא מעט גם בקולורדו. מבחינתי 2 הדקות האלה בחוץ שוות את הנוחות למרות הקור העז. בדרכי לקופה, החלקתי על קרח שהסתתר מתחת לשלג, ונפלתי נפילה עזה על הגב ואז להשלמת הנפילה גם חטפתי מכה בראש. בלי קסדה, על אספלט לא סלחני מכוסה בקרח. נבהלתי מאד, ומסביבי כל האיטלקים חשו לעזרתי וסייעו לי לקום. עוד כמה ימים אחרי כן עוד הרגשתי אפופה מעט, אבל אני יודעת להודות על הנס העצום הזה לנפילה שיכלה היתה להרוג או לפצוע אותי בנקל.

איפה התיק, רב סמל קרסו?

כשהייתי בקנקון, נסענו ליום טיול שחציו הראשון היה ביקור בטולום, וחציו השני היה ביקור בפארק המדהים והמומלץ של הא- xel ha. מדובר בפארק שבנוי בתוך הטבע, כך שניתן לעשות שיט אבובים בתוך מנגרובים, לקפוץ מאבוב מחובר לחבל ישר לתוך נהר, ובכלל, כל מיני דברים ממש מרימים וכיפיים, כשהכל בתפאורה של בעלי חיים שחיים שם דרך קבע וטבע (איגואנות, תוכים, קואטי). כשהגענו לפארק היינו צריכים לשים את התיק בשמירת חפצים, כפי שאכן עשינו, אולם כשחזרנו למקום בסוף היום, התברר לנו כי הלוקר פתוח, והתיק עם כל הדברים (כן, בפק"ל- דרכונים, כרטיסי אשראי, כסף, מפתח של החדר) פשוט נעלם. נכנסנו להיסטריה קלה, וקראנו לאנשי הבטחון של המקום. מסתבר שהלוקר נמצא פתוח בשלב מסויים של היום, והם העבירו את התיק ללוקר אחר, ותודה לאל על כך. לא אשכח איך עמדנו עם בגדי הים, ממתינים לתשובת אנשי הבטחון, חוויה הזויה מאד. כמו כן, חשוב לזכור שבמקסיקו יש אמרה- שום דבר לא הולך לאיבוד במקסיקו, הוא פשוט מוצא בעלים חדשים. לכן, האלמנט הניסי של הסיפור, גדול במיוחד ומדגיש שכדאי לחשוב טוב אם לקחת דברים איתך או שעדיף להשאיר בחלק מהמקרים את חלק מהחפצים בכספת החדר.

צנח לי משהו על הראש
כשהיינו באיזור צ׳נגדו בסין, הלכנו לבקר בפארק יפה, שידענו שמסתובבים בו קופים. לא חששנו, אבל עדיין כמות הקופים שאינם חוששים כלל מבני אדם, הפתיעה. מפה לשם, בהפתעה גמורה ובלי ששמתי לב, קפץ עליי קוף מקוק על הראש והכתפיים. מתברר, שמשקפי השמש אותם אני שמה על ראשי בנוסח מאד ישראלי, הדליקו עד מאד את הקוף הסקרן, והוא נחת על ראשי והחל לשחק עם המשקפיים. המדריך בני (שמו המערבי, כמובן), צעק שאשב מייד, והניס את החצוף מעל ראשי. המשקפיים? נהרסו כליל ונשרטו קשות. אבל, היי, היה לי קוף (גדול) על הראש...

בני, אני והקוף

קנגורו על הכביש זה סכנת נפשות:

כשנחתנו באוסטרליה, קיבלנו המון אזהרות לא לנהוג בלילה. לקחנו רכב רגיל, מה נקרא פרייבט, ונהגנו להנאתנו. road trip וזה. באחד הערבים הראשונים, נהגנו ביער אוסטרלי נאה בסביבות השעה חמש בערב. לפתע קפץ לכביש קנגורו אדיר בגודלו, נתקע באמצע הדרך, בהה בנו בסקרנות והחל להתגרד. בלמנו בפתאומיות היסטרית, כי כל הארוע קרה בכמה שניות בודדות. יש לציין כי באוסטרליה יש כ 8000 תאונות מדי שנה בשל קנגורו'ס. היחידים שיכולים להתמודד עם היצור העצום ובעל הכיס, הם "אוניות הדרך", המשאיות העצומות שיש בכבישי אוסטרליה, שיש להם גריל עצום מקדימה, גם בשל הסיבה הזו... מאז אותו יום הקדמנו לחנות בסביבות ארבע וחצי-חמש גג, ולא נכנסנו ליערות בנטות הערב. יותר בטוח, זה בטוח.

"קבלה, שלום. לא זכור לי שהזמנתי דוב קוטב למלון".

בצ'רצ'יל, מניטובה, יש המון המון דובי קוטב.. מדובר במקום הכי דרומי בכדור הארץ בו ניתן לפגוש דובי קוטב, חיה אצילית ויפהפיה, שלא מפחדת מבני אדם כלל ורואה בהם טרף לגיטימי. בעיירה, הכל פתוח- בתים, מכוניות, כדי שבמידת הצורך ניתן יהיה להכנס ולהסתתר ברכב במידה ומגיע דוב. כמו כן, יש להזהר מאד מחוף הים, כי דוב קוטב מוגדר יונק ימי, והוא יודע לשחות יותר טוב מכולנו. ישנו במלון ממש אחלה בעיירה, ובבוקר אחד התעוררנו למשמע יריות, בסביבות השעה חמש בבוקר. מסתבר שדוב קוטב הגיע ממש לכניסה למלון, וכדי לגרשו ירו כמה יריות אזהרה באוויר, והוא התרחק במהרה. ברוב המקרים, זה מספיק. במידה ולא, הדוב נשלח ל correctional facility- בית כלא לדובים. במידה והוא חוזר לסורו, הם מכניסים אותו למסוק ומרחיקים אותו מהעיירה. היה פעם דוב שהתעורר באמצע הדרך....

המוזיאון בצ'רצ'יל, זה כמובן פוחלץ...

מרק פינגווין

וכמובן, בהיותי באנטארקטיקה, על סיפון כוכב הקוטב, אחד מחברי הצוות היה איש נחמד ונעים הליכות בשם סקובי, שהקבוצה על הספינה נתנה לו את הכינוי "סקובי וואן קנובי". הוא היה במשלחת ארוכה באנטארקטיקה בעבר, וסיפר לנו איך מבשלים פינגווין. לדבריו, לוקחים סיר גדול, שמים בתוכו המון ירקות, קטניות, ציר מרק, אבן, ופינגווין, מבשלים, מבשלים, מבשלים במשך שעות, ואחרי שמסתיים הבישול זורקים את הפינגווין ואוכלים את האבן, כי היא יותר רכה מהפינגווין. ובכן, זו בדיחה של אנטארקטיקאים וותיקים. אני מעדיפה את הפינגווינים שלי בצילום ולא על צלחת, ללא ספק...