המטרה: טיול למדריד לכבוד יום ההולדת שלי (17 בפברואר). פעם ראשונה שלו ופעם שנייה שלי (מעין תיקון לטיול הקודם עם חברות, שהיה ברובו ביקור בחנויות רבות ובמעט באתרים במדריד ולפיכך אמרתי שעוד אחזור למדריד להשלים את החסר).
הטיסה: על מחירי הטיסות למדריד, בשונה מכמה ערי בירה גדולות אחרות באירופה, אין כמעט תחרות ואין מחירי low cost, יש את אל-על ואת איבריה שגם משתפות ביניהן פעולה, וכשאין תחרות המחירים גבוהים יחסית. לכן, כשאפי השיג באל-על כרטיסים במחיר 600 $ לזוג זה נראה משתלם מאוד. לא בהשוואה למחירים של איזיג'ט אבל לצערנו, איזיג'ט לא טסה למדריד. העניין הוא שאם מגלים קצת גמישות בתאריכים (לא חייבים בדיוק ביום ההולדת) אז אפשר למצוא את האופציה הזולה ביותר. וכך טסנו בשלישי בשש ורבע בבוקר וחזרו ביום ראשון בצהריים, טיסת צהריים מתוך בחירה שלנו, ולא דווקא בגלל המחיר. החלטנו שיותר נעים לקום בבוקר, לאכול ולצאת בנחת לטיסת צהריים מאשר להסתובב כל היום כשהמזוודות בחדר אחסון ואין לנו פינה לנוח בה. אני יודעת שלחלק מהאנשים זה נראה כמו בזבוז של יום, אבל לנו לא.
המלון: בפעם הקודמת במדריד הייתי עם חברות וטסנו ב"דיל" של אחת מחברות הנסיעות, שדרגנו את המלון על פי מה שהציעו לנו ועל פי המלצה למלון "הוסה פרינססה" , מלון מפואר, בעל חדרים ענקיים וארוחת בוקר מפנקת במיוחד, אבל הוא לא היה ממש במרכז וכמעט לכל מקום נסענו במטרו. גם בדילים שהציעו הקופונים החורף הזה (היו הרבה כאלה) המלונות היו די מרוחקים מהמרכז או שהם היו בדרגת שלושה כוכבים. אפי חיפש באתרי המלונות (בוקינג, אקספדיה וכו) ומצא את מלון אטלנטיקו, מלון 4 כוכבים ברחוב הראשי Gran Via , המיקום נראה מצוין, כך גם ההמלצות שבדקנו באתר ובטריפאדוויזר. המחיר ללילה: 132 דולר ללילה בממוצע, ללא ארוחת בוקר. ארוחת בוקר במלון עולה 12 אירו לאדם והבאנו את זה בחשבון.
טיסה יש, מלון יש, תוכנית – יש, זו שלא הספקתי מהפעם הקודמת (כשנוסעים עם עוד שש חברות הסיכוי שתבקרו בחנויות אופנה, ובכל רשת כמה פעמים הוא גדול יותר מאשר שתראו את המוזיאון הכי גדול במדריד), שיפצתי אותה קצת כדי שתתאים לאפי ולי.
התכנון: תכנון טיול זה סוג של פרויקט אצלי. איסוף המידע מספרים, מאתרים ומטיפים. תכנון המסלול, חיפוש מסעדות ועוד. טיפ חשוב לתכנון: כל מסלול שאני מתכננת אני מכניסה לגוגל מפות, בודקת את מרחקי ההליכה, אם צריך מטרו ואיזה ואם בכלל זה נראה ריאלי ליום או לחצי יום. המסלול מוכן.
עכשיו אפשר לטוס.
כן, שכחתי עוד משהו קטן אבל גדול וחשוב, הכי חשוב – כ ד ו ר ג ל !!!
ולפני שכולם קופצים, איזה יומולדת ואיזה נעליים הוא רצה בסך הכול ללכת לראות את ריאל, אני אקדים ואומר שהוא לא אוהב כדורגל, ואם להיות יותר בוטה, ממש אבל ממש לא אוהב כדורגל. אני דווקא כן, רצוי שיהיה כדורגל טוב, לא ישראלי, ולא משנה לי אם זו קבוצה או נבחרת, יורוליג, אליפות העולם או סתם ליגה. וכך התברר לי שבליגה הספרדית רק שלושה שבועות לפני המשחק (בגלל העניין של זכויות שידור) מגלים מי משחקת ובאיזה יום. המשחק יכול להיות בשבת או בראשון ולפעמים גם בשני. בהתחלה זו הייתה אמורה להיות הפתעה אבל הוא חשב שהמשחק ביום ראשון, ובראשון אנחנו כבר על המטוס בחזרה הביתה. אבל אז התברר שהמשחק בכלל בשבת. וזה לא סתם משחק זה אפילו דרבי מדריליאני בין ריאל לאתלטיקו, מיותר לציין בין שתיים מתוך 3 הקבוצות הטובות בספרד ושתיים מבין הקבוצות הטובות באירופה. מ ד ה י ם !!
הכרטיסים: כאן כבר מדובר משהו קשה מאוד להשגה. כאשר כבר מתחילים למכור כרטיסים, מוכרים קודם למנויים, לחברי מועדון ואז לסתם אוהדים. כך באופן רשמי. באופן לא רשמי יש אתרי אינטרנט (כמו ויאגוגו שהוא אתר חוקי וגדול באירופה), שמתווך בין המוכר לקונה. כלומר מנוי של ריאל מוכר את הזכות שלו ומישהו אחר יכול לקנות, כמובן שגם האתר וגם המוכר עושים קופה על הקונה, כלומר עלינו. אז מה? לא נקנה? ברור שקנינו. כרטיסים למשחק כדורגל במחיר של נופש קצר ביוון או במלטה. אבל, יומיים לפני הטיסה קיבלנו מייל שאתרגם אותו בקצרה לשפה מובנת: ריאל מדריד "עושה שרירים" ולא מתלהבת שהמנויים שלה עושים כסף מהכרטיסים (רק הם יכולים לעשות כסף) ולכן המוכר שלנו נתקל בקשיים ולא יכול למכור לנו. (רק המשפט האחרון הופיע באמת במייל שקיבלנו). האתר מבקש שנחליט אם לאפשר להם לחפש לנו כרטיסים אחרים במקום אחר (יכול להיות יותר מרוחק) או לבטל ולקבל את כספנו בחזרה. ביום למחרת קיבלנו מייל ובו המקום שבו אנחנו אמורים לקבל את הכרטיסים וביום למחרת עוד מייל מתנצל שזו טעות ואין כרטיסים ושאם לא נבחר באחת מהאופציות (שימצאו לנו כרטיסים אבל לא באותו מקום או שיבטלו את העסקה) הם ינסו למצוא לנו כרטיסים באותו מקום אבל לא מבטיחים. אם הם לא ימצאו, כספנו יוחזר. בינתיים, אין כרטיסים. ובינתיים, לא בחרנו את אחת מהאופציות, בחרנו שלא לבחור, לחכות לראות אם ימצאו לנו משהו. ועכשיו אני אשאיר אתכם במתח. יש המשך, ברור שיש.
הבעיה: אפי יוצא חולה (נעזוב את היד שאחרי התאונה היא רק חצי מתפקדת), הוא מקורר. את הטיול הקודם ביטלנו בגלל התאונה. הרגשה שגם זה הולך להתפקשש. נקווה שהמצב ישתפר בהמשך.
יום שלישי 23/2
אנחנו יוצאים לנתב"ג ברבע לארבע לפנות בוקר, הטיסה שלנו בשש ורבע וכבר עשינו צ'ק אין בבית. מחליטים לקחת מזוודה גדולה ועוד מזוודה בינונית ובתוכה טרולי, שיהיה...אולי במקרה נעשה קניות. המוניות שהזמנו באתר האינטרנט של הדר מגיעה אפילו לפני הזמן (ניסיון שני שלנו איתם וממש טוב, גם המחיר). מגיעים לשדה, התור אומנם נראה ארוך אבל בסך הכול ההמתנה סבירה לבידוק, בגלל שעשינו צ'ק אין אנחנו עומדים בדלפק של אקספרס צ'ק אין ובעצם אין תור, הכול זורם חלק.
הטיסה יוצאת בחצי שעה איחור ועוברת בצורה נעימה מאוד. צוות שירותי ואדיב. הרבה מאוד דיילות ודיילים. גם הנוסעים שקטים ונעימים (וזה לא מובן מאילו). נחתנו בטרמינל 4, בסביבות השעה 11. שדה התעופה של מדריד הוא ענק ולוקח כמעט שעה לצאת ממנו (כולל נסיעה במטרו פנימי בתוך הטרמינל). יצאנו משם כמעט בשעה 12 וידענו שבאחת יש הסעה של המלון מטרמינל 1. לטרמינל אפשר להגיע באוטובוס פנימי. התלבטנו ובסוף החלטנו לקחת מונית, גם כדי להגיע מוקדם יותר וגם בגלל מצב בריאותו של אפי. המחיר קבוע 30 אירו.
הגענו למלון ובצ'ק אין מהיר קיבלנו את החדר.
החדר במלון אטלנטיקו
מלון אטלנטיקו בלילה
לא בזבזנו זמן ומיהרנו לצאת לאכול צהריים על פי התכנון בשוק סן אנטון. לא, לא טעיתי בשם. השוק המפורסם הוא סן מיגל אליו עוד נגיע. סן אנטון מוכר פחות ודווקא בגלל זה רציתי לראות אותו. חוץ מזה הוא בדרך לאתרים שאותם נרצה לראות היום. ההמלצות ברשת היו חמות ואנחנו שמנו פעמינו אל השוק. דרך שכונת צ'ואקה. אז ככה, או שפספסנו משהו או שהשוק כבר לא מה שהיה פעם. בקומה הראשונה היה באמת שוק של מזון (בשר, דגים ירקות וכו'), בקומה השנייה היו דוכנים, לא הרבה כמו שחשבתי שיהיו, והם היו יקרים. אני חושבת שלא ראינו שיש משהו בקומה למעלה חוץ ממסעדה. יצאנו החוצה ולפי המלצות שלקחת מבעוד מועד בטריפאדוויזר הגענו למסעדת Barriga Llena זוהי מסעדה מקסיקנית, צבעונית ומקושטת ואנשי הצוות שלה נחמדים מאוד ומסבירי פנים. המלצר גם ידע אנגלית, שזה מצרך נדיר פה במדריד גם בקרב הצעירים. מלבד התפריט הרגיל יש בשעות הצהריים אפשרות לאכול, במחיר של 10 אירו, כמה שרוצים מתוך מבחר של 9 מנות המוגשות לשולחן. אפשר להזמין כמה מנות שרוצים. אז מה אכלנו? נאצ'וס, קסדייס, 2 מנות של טורטיות ממולאות עוף, מנה של תבשיל עוף, אורז. יחד עם כוס יין וקולה, שילמנו בערך 125 ₪ כולל טיפ. יכולנו לבקש עוד מנות אבל כבר היינו מלאים.
מסעדת Barriga Llena
שבעים ומרוצים המשכנו מזרחה וצפונה לפלאסה דה קולון plaza de colon(הלא הוא קולומבוס). קולומבוס המתנוסס בראש הפסל הגבוה מפאר את מרכז הכיכר, באמצע האי תנועה, אבל המזרקה שמתחתיו לא פעלה וחבל.
קולומבוס באמצע הכביש
כך גם המזרקות שנמצאות בגן, לכאורה, Jardines del Descubrimiento מצפון למוזיאון הארכיאולוגיה. בגן יש פסלי בטון המסמלים את שלוש אוניותיו של קולומבוס וכן פסל בצורת עוגן שעליו פתגמים. אבל הכיכר והגן לא מותירים רושם טוב במיוחד.
יצאנו מהגן והמשכנו מזרחה ל-Calle de Serrano והלכנו דרומה ל – Plaza de la Independencia שבמרכזה נמצא "שער הניצחון" של מדריד Puerta de Alcala שנבנה בשנת 1769, אז הוא היה השער הגדול באירופה. השער נמצא מול הכניסה הצפון מערבית של גני אל רטירו ומומלץ לבקר בהם ביום ראשון.
גני אל רטירו: אני יוצאת קצת מהמסלול ומכיוון שלא נכנסנו לגני אל רטירו (אני כבר הייתי כאן) אמליץ פה על ביקור בהם. בטיול הקודם שלי עם חברותיי, היינו כאן ביום ראשון אחרי ביקור בשוק אל רסטרו (שוק הפשפשים). למרות החורף הגנים יפים ובימי ראשון מלאי פעילות והומי אנשים. אפשר ללכת לאורך האגם ולהשקיף אל הפסל הגדול או להגיע קרוב אליו ולקחת סירת פדלים או משוטים. אחר כך להמשיך לארמון הזכוכית או סתם לטייל בשבילי הגן הגדול והיפה הזה.
שוק El Rastro אל רסטרו: זהו שוק המתקיים בימי ראשון לאורך רחוב Calle de la Ribera de Curtidores, משעות הבוקר. השוק נמצא בין אטרקציות התיירות שחובה לראות במדריד. אני לא מצאתי בו עניין גדול. חוץ מאשר כמה מופעי רחוב נחמדים.
בחזרה למסלול שלנו – מפווארטה אלקאלה הלכנו שוב מערבה ברחוב אלקאלה ל- Plaza de la Cibeles, כיכר סיבלס היא אחת היפות במדריד. לצערי שיפוץ שנעשה באחד הבניינים קצת פגם ביופי אבל עדיין הבניינים בה הם בין המרשימים במדריד. במרכז הכיכר שוב, מזרקה יפה שנמצאת כאן משנת 1895. חשוב לציין שבשעות הערב כשהמקום מואר הוא יפה פי שניים במיוחד כשהמזרקה עובדת. עוד נחצה את הכיכר הזו כמה פעמים בדרכנו למוזאונים. את כל שאר הפרטים על הבניינים היפים אפשר למצוא בכל אינטרנט על מדריד.
בכיכר סיבלס הגיעה שעת המשבר. אומנם אפי חולה אבל דווקא הרגליים שלי כאבו מאוד, לא החלפתי נעליים אחרי הטיסה ואני רגילה לטייל בנעלי הספורט הנוחות שלי. לכן, בגללי חזרנו למלון כדי לנוח קצת ולהמשיך הלאה. בתוכנית: מוזיאון פראדו שנמצא ממש כמה דקות מהמקום שבו היינו קודם לכן.
ובכן, הלכנו לנוח במטרה לקום בכוחות מחודשים אבל אפי החולה נשכב ואמר שלדעתו הוא כבר לא יוכל לקום. כן, החום עלה. מוזיאון פראדו ייאלץ להמתין לנו כרגע. באיזשהו שלב אחרי שנחתי יצאתי לדגום קצת חנויות בסביבה, זארה, פרימארק, פול אנד בר, הכול ממש מתחת למלון.
אם זה היה תלוי באפי גם לא היינו יוצאים לאכול ארוחת ערב אבל אוכל זה צורך והשתמשתי בהמלצה שקראתי פה על הקומה התשיעית של בית הכל בו קורטה אינגלז. היינו צריכים משהו נוח ומהיר ולכן הלכנו לשם. קורטה אינגלז, בית הכל-בו הגדול נמצא בכיכר Calleo. כמעט מול המלון. המבקרים במדריד יראו קורטה אינגלז בכל פינת רחוב. אנחנו דגמנו שלושה במהלך הטיול ומתברר שהם אינם זהים. בחנות שבה 9 קומות מוכרים פריטים אחרים לגמרי מזו שיש בה חמש קומות ונמצאת ממש קרוב אליה. כפי שכתבתי זה בית כל בו ויש בו הכול. בגדים ומותגי יוקרה מוכרים בחנות שיותר קרובה לסול. בשתיהן יש סופרמרקט בקומת המרתף. נחזור לארוחת הערב שלנו. בקומה 9 יש כמה דוכנים ואפשר למצוא בה הרבה סוגי אוכל, יש גם מרפסת שאפשר לראות בה קצת את מדריד בלילה ואת הכיכר. המחירים לא זולים. אפי אכל מנת סושי וכוס יין ב 17 אירו ואני פיצה (השווה בגודלה למשולש וחצי אבל עשירה בתוספות) ושתיה ב 6.5 אירו. עוגת האגוזים שאכלתי בבית הקפה הייתה נחמדה אבל מיותרת (8 אירו כולל מיץ תפוזים סחוט).
יום רביעי 24/2
עברנו שנת לילה מצוינת על מיטות וכריות נוחות מאוד. אני התעוררתי בשש וחצי, חושך מוחלט. השמש במדריד זורחת כמעט בשמונה בבוקר (בעשרה לשמונה ליתר דיוק). לא פלא שחיי הלילה וארוחות הערב נמשכים עד לשעות מאוחרות. אפי עדיין חולה אבל לקח אקמול והחלטנו ללכת לפי התוכנית עד שמתעייפים. על ארוחת הבוקר במלון שילמנו בנפרד 12 אירו לאדם, הבאנו את זה בחשבון.
אז מה היה לנו? גבינה צהובה אחת, גבינה לבנה דומה לצפתית, כמה סוגי נקניק ונקניקיות, ביצים קשות, מקושקשות, פשטידה, ירקות, יוגורטים, דגני בוקר, פירות ומתוקים, תפוחי אדמה ועוד. ארוחה נחמדה, שבענו אבל לא "נפלנו" מהתלהבות.
שאלנו בקבלה אם הם יודעים היכן ניתן להשיג כרטיסים למשחק הכדורגל. הרי כרגע אין לנו כרטיסים, לא שמענו מאתר ויאגוגו ונכון לרגע זה הם לא מצאו לנו. הפקידים דווקא שמחו לעזור ואמרו שימצאו לנו מישהו שמוכר.
יצאנו מהמלון לכיוון Convent of Las Descalzas Reales, מנזר היחפניות, נמצא במרחק 4 דקות מהמלון. הכניסה רק עם סיור מודרך אבל לנו לא התחשק. אומרים שיפה בפנים.
בדרך לרחוב ארנל ראינו חנות תחפושות ענקית משגעת, תחפושות לקטנים ולגדולים, מיוחדות מאוד. השמש סינוורה והיה קשה לצלם אבל בכל זאת טעימה קטנה מהחנות הזו.
המשכנו ל – Calle de Arenal מדרחוב מקסים המחבר בין Plaza Isabel והתיאטרון ל Puerta del Sol , טיילנו במדרחוב לאורכו מתחילתו בתיאטרון ועד לסול.
פלאסה איזבל 2, והתיאטרון
בדרך סטינו מאחורי כנסיית סן גינס כדי לטעום את השוקולטה והצ'ורוס המפורסמים במדריד. Chocolatería San Gines – זהו בית קפה אבל כולם מזמינים צ'ורוס ושוקולטה (שימו לב, לא מדובר בשוקו אלא במשקה שוקולד עשיר וסמיך או כמו שאפי קורא לו דני חם). על פי המסורת (או לפחות לפי המלצת מדריכי התיירים) טובלים את הצ'ורוס בשוקולד ואוכלים. טעים? בטח טעים. הכי טעים במדריד? לא יודעת, לא השוויתי. המחיר 6.5 אירו לשתי כוסות של צ'וקולטה ומנת צ'ורוס אחת (מנה גדולה), לא נורא יקר יחסית למקום המומלץ על ידי כל אתרי האינטרנט. ישבנו בחוץ, אפילו שהיה קצת קר אבל התנורים חיממו, משקה השוקולד היה עשיר בשוקולד והצ'ורוס היו עדינים ולא מלאים בסוכר ובקינמון. וכן...ממש כיף לטבול. טעים, מתוק ומחמם את הלב.
חזרנו למדרחוב, נכנסנו לכנסיית סן גינס, יחסית לכנסייה קטנה יש בה עוגב גדול ומרשים, בדקנו אם יש הופעות, לצערנו רק ביום ראשון (ואז אנחנו כבר נוסעים הביתה).
העוגב בכנסיית סן גינס
וגם זה, לוחות הברית שלנו
המשכנו במדרחוב היפה
עד לכיכר המרכזית פווארטה דל סול. כמעט לכל מקום במדריד הולכים דרך הכיכר הזו ואנחנו עוד נעבור בה כמה וכמה פעמים, בכל פעם לכיוון אחר. פווארטה דל סול זה המרכז. נקודת האפס שממנה נספרים הקילומטרים לכל מקום. בניין הדואר (קאסה דה קראוס) כאן שימש את פרנקו למעשים אפלים יותר מאשר דואר וכיום הוא משמש כבית המועצה של קהילת מדריד. בכיכר ניצב פסלו של קרלוס השלישי וכן סמל העיר מדריד, הדוב שאוכל מעץ התות. כמובן שהכיכר הומה אדם, מופעי רחוב בשעות אחר הצהריים ובעיקר פסלים אנושיים בצורות שונות, בלילה כשיוצאים הבליינים מגיעים איתם המהגרים מאפריקה, פורסים על הרצפה סדינים לבנים מלאים בפריטים למכירה: נעליים, תיקים, חולצות ועוד. את קצות הסדינים הם קושרים בחוטים שהם מחזיקים ביד. ברגע שהם שומעים משטרה (יש המון שוטרים במדריד, המון, מאוד בטוח ללכת ברחובות. הם מושכים בחוטים והסדין הופך לשק וכך הם בורחים. כשהמשטרה הולכת הם חוזרים. סוג של משחק.
קאסה דה קראוס
קרלוס
הדוב
ואומן רחוב
צילמנו בסול והלכנו ברחוב חרונימו עד לבית הפרלמנט. Plaza de las Cortez.
רחוב חרונימו
ככה משמרים בניין, משאירים את החזית ובונים משהו מודרני מבפנים
פלאסה קורטס ובית הפרלמנט
ואחרי כמה צילומים גם שם המשכנו ל Museo Thyssen Bornemisza המוזיאון שנמצא ממש בהמשך הרחוב. מוזיאון האומנות תיסן בורנמיסה (אני מקווה שכך אומרים את זה) היה אחד החוויות היפות שלנו במדריד. הפקדנו במלתחה את התיק שלנו ואת המעילים (ללא תשלום נוסף, בניגוד לווינה למשל), היינו שם שעתיים. המחיר 12 אירו לכרטיס (בימי שני יש כניסה חינם). נהנינו מכל רגע. המוזיאון לא גדול מאוד, הוא מסודר בצורה הגיונית ולא צריך לחשוב אם פה כבר היינו או לאן להמשיך מכאן כי יש פיצול. הכול מסודר. הקירות הצבועים בכתמתם משרים רוגע ומחמיאים לתמונות המסודרות על פי סדר כרונולוגי. פיקאסו, ון גוך, דאלי, מירו ועוד. ציורים יפים, מעניינים. סיימנו בשלוש רעבים אך מרוצים.
טעימה מווך גוך
לא היה לנו זמן להתחיל לחפש מסעדות לפי הרשימה כי הרעב גבר. בכיכר נפטון ברשתvips היה תור אז המשכנו קצת הלאה ונכנסנו למסעדה הראשונה שראינו la Cocina de Neptuno. תפריט היום (זה תפריט זול בצהריים, מעין ארוחה עסקית בתפריט קבוע מראש) עלה 11 אירו. אפי הזמין סלט, מנת דג עם תפוחי אדמה, שתיה וקינוח (סוג של ארטיק מגנום קטן), אני וויתרתי על תפריט היום והזמנתי פסטה שמנת ובזיליקום ומים מינרלים. שילמנו 21.6 אירו. מנת הפסטה הייתה טעימה וגדולה, המנות של אפי היו בינוניות גם בגודל וגם בטעם. כאן מתחילה הסאגה שלנו עם השירות של המלצרים במדריד. מנות שמגיעות מאוחר, או שלא מגיעות יחד. המנה הראשונה של אפי הגיעה אחרי הפסטה העיקרית שלי. שילמנו על לחמניות שהוגשו לשולחן (לא הזמנו) 1.2 אירו וזה עצבן אותנו אז לא השארנו טיפ.
צילמנו את הכיכר ואת מזרקת נפטון, עוד נראה אותה יפה ומוארת גם בלילה.
אומן רחוב ליד מזרקת נפטון
ודרך רחוב סרוונטס וליאון הגענו ל- Calle de las Huertas, ההמלצה הייתה לטייל בו בלילה ואכן חלק מהטברנות היו סגורות וייפתחו רק בערב. הגענו עד Plaza del Angel ומיד לידו Plaza Santa Ana שניהם ידועים בעיקר כמוקדי בילוי בלילה. חזרנו לרחוב הווארטס שהמשכו פלאסה דל אנג'ל עד לכיכר נוספת Plaza de Jacinto Benavente ובו בניין תיאטרון שמואר יפה בלילה. ומשם אל ארמון סנטה קרוז שבו שוכן משרד החוץ, נכנסנו דרך שער גרונה לפלאסה מאיור Plaza Mayor אחד המקומות המתויירים במדריד, פסלו של פיליפ השלישי שבנה את הכיכר הראשונה ב-1619 ניצב במרכז הכיכר. בעבר היו פה אירועים מכל הסוגים: מלחמות שוורים, הוצאות להורג וגם קבלות פנים. היום הכיכר מוקפת בניינים יפים, ובתוכה בתי קפה ומסעדות תיירותיות למדיי וכן "אטרקציות" תיירותיות כמו אנשים בתחפושת אבירים שמנסים להרוויח קצת מתמונות עם תיירם וגם בובות ללא ראש לבושות בבגדים מסורתיים של רקדני פלמנקו, אם תשלמו קצת תוכלו להניח את ראשכם על הבובה ולהיות רקדני פלמנקו לרגע. השעה הייתה כמעט חמש וחצי ואני חושבת שהיה לנו הספק מעולה ליום הזה. אומנם תכננו להגיע לכאן לארוחת צהריים אבל יצאנו מאוחר ועשינו את המסלול בצורה רגועה. ואפילו הספקתי לקנות חולצה בדרך.
פלאסה מאיור
כשחזרנו למלון מסרה לנו הפקידה בקבלה שכבר יש משא ומתן בעניין הכרטיסים שלנו למשחק הכדורגל. נחנו מעט בחדר. ומכיוון שהגענו מאוחר שינינו את המסלול המקורי שתכננו להיום ויצאנו למוזיאון ריינה סופיה שפתוח בחינם משעה שבע עד תשע בכל יום. יצאנו מהמלון אחרי שבע וכדי לחסוך זמן לקחנו מונית (6.75 אירו) עד למוזיאון. בפעם הקודמת שהייתי כאן היה תור לפני השעה שבע וחיכינו קצת עד שנכנסנו. הפעם הגענו בשבע וחצי, לא היה תור, לקחנו כרטיסים בקופה, הכנסנו את חפצינו ללוקר, ויצאנו לדרך מצוידים במפה ובהנחיות לכיוון היצירות שנרצה לראות.
בכניסה למוזיאון ריינה סופיה
Museo Nacional Centro de Arte Reina Sofia – או בקיצור מוזיאון ריינה סופיה, נחשב למוזיאון השני בחשיבותו במדריד. הוא המוזיאון הלאומי לאומנות המאה ה-20. הוא מוקדש ברובו לאומנות ספרדית ויש בו הרבה יצירות של דאלי ושל פיקאסו שהחשובה בהן היא הגרניקה. גרניקה היא עיירה שנהרסה על ידי הפצצות הגרמנים במלחמת האזרחים בספרד, את מראות הסבל והזוועה הביא לידי ביטוי פיקאסו ביצירה הענקית הזו (תרתי משמע) שצבועה בשחור לבן. אתם יכולים לאהוב או לא אבל אי אפשר להתעלם. אני הרגשתי את הכאב זועק יותר בציורים הקטנים שלו מאשר בגרניקה הגדולה. אחרי שראינו את הגרניקה המשכנו להסתובב ולראות בעיקר את יצירותיהם של דאלי ופיקאסו. היינו בערך שעה. למוזיאון יש שתי כניסות, הכניסה לבניין Sabatini Building זו הכניסה הראשית. ובניין Nouvel Building זו הכניסה שנכנסנו ממנה והיא נראית כמו אגף חדש יותר, רוב האנשים נכנסים כנראה מהכניסה הראשונה, וזה דווקא היה טוב כי כשיצאנו לא הייתה צפיפות במעליות כדי לרדת ולצאת. מהמעליות השקופות נשקף נוף של מדריד בלילה.
קיר צמחים מעניין שראינו בדרך ליד מוזיאון קאישה פורום
מדריד היפה מוארת בלילה
כיכר סנטה אנה
יצאנו אל הגשם, זרזיף שעוד ילווה אותנו ובכל זאת בחרנו ללכת ברגל אל מסעדה קרובה יחסית באזור של אותו רחוב huertas שטיילנו בו בבוקר. גם כאן לפי המלצות נכנסנו למסעדת La Platería, Calle de Moratín 49, המסעדה הייתה מלאה והיו אנשים שישבו בחוץ למרות הגשם. מארחת מבוגרת במבטא בריטי כבד מצאה לנו מקום בפנים (אפי החליט שהיא בעלת המקום), קרוב לחבורת גברים צעקנית. יש אווירה טובה, הקהל נראה מקומי. את התפריט קצת קשה להבין, עניין הטאפאס עוד לא ממש ברור לנו. אז אכלנו 3 מנות של טאפאס: תפוחי אדמה, אורז עם פטריות (טעים מאוד), ונקניקיות מטוגנות (מנה של נקניקיות מבושלות קיבלנו על חשבון הבית), המנות העיקריות היו קלמרי מבושל (פחות מוצלח) ותפוחי אדמה (יבשים, בכלל יש להם קטע עם תפוחי אדמה ופשטידות תפוחי אדמה יבשות כמו הנגב), ומנה צמחונית של חצילים וירקות שהייתה לי טעימה מאוד. עם 2 כוסות יין ומים שילמנו 32 אירו. המסעדה מדורגת בטריפ אדוויזר 3.5 וזה הציון שהייתי נותנת לה. גם כאן המנות לא הגיעו בצורה מסודרת.
מצא חן בעינינו במדריד שכאשר מזמינים כוס יין, המלצר מגיע אלינו עם הבקבוק ומוזג. כך גם רואים את סוג היין (למי שמבין) ושזה נמזג מבקבוק. במסעדה הזו אפי שתה יין ממדריד שהיה לו טעים מאוד.
חזרנו למלון ברגל, למרות זרזיף הגשם, דרך רחוב הווארטס שהיה די שומם. אומנם המסעדות היו מלאות אבל לא היו אנשים ברחוב. ככל שהתקרבנו לאזור פווארטה דל סול הרחובות היו יותר מלאים באנשים.
פווארטה דל סול
אפי שממשיך לבדוק באתר של ריאל מדריד מצא פתאום שני כרטיסים פנויים, במיקום מאחורי השער, במחיר 250 אירו לשני כרטיסים. הוא כבר רצה להזמין אבל אני היססתי, לא ביטלנו את ויאגוגו וגם במלון מנסים לדאוג לנו ומה יהיה אם בסוף יהיו לנו 3 זוגות כרטיסים. ההיסוס בדיעבד היה שטותי כי את ויאגוגו היה אפשר לבטל וגם במלון לא התחייבנו.
יום חמישי 25/2
בבוקר, נעלמו כמובן שני הכרטיסים שאפי ראה אתמול. לפני שיצאנו לארוחת הבוקר, הפעם בחוץ, עברנו בקבלה, הפקיד בישר לנו שהוא מצא לנו כרטיסים (מאחורי השער, בערך באותו מקום שאפי ראה), במחיר של 250 אירו לכרטיס. וואו. יקר. אפי כעס על עצמו שלא הזמין אתמול. אמרנו שניתן תשובה מאוחר יותר ויצאנו לאכול.
אתמול ראינו בית קפה באחת הסימטאות מול המלון שמגיש ארוחת בוקר ב 6.5 אירו. זה נראה לנו זול (זו הארוחה היקרה ביותר מתפריט ארוחות הבוקר שלהם, האחרות כללו בעיקר מאפה או צ'ורוס והיו זולות בהרבה). הארוחה כללה: ביצים מקושקשות, בייקון, טוסט, מיץ תפוזים סחוט קטן וקפה (אמריקנו ולא קפוצ'ינו). אפי קיבל את הבשר שלי ואני את הטוסט שלו. היה בסדר. לא ארוחות הבוקר שלנו, אבל לא הכול מושלם בחיים.
בינתיים המשכנו להתלבט וחזרנו למלון. החלטנו באופן סופי לבטל את ויאגוגו. התשובה מהם הגיעה מהר ובה נאמר שהם יזכו אותנו במלוא הסכום. אחר כך החלטנו שגם המחיר במלון יקר אבל כדי לא להישאר בלי כרטיסים בכלל אפי הציע שניסע לקופה באצטדיון, אף שבאתר כרגע אין כרטיסים, אולי שם יהיה משהו. וזה מה שעשינו. הנחנו את התוכניות בצד ונסענו לאצטדיון. ניתן לנסוע לאצטדיון ממרכז מדריד במטרו מתחנת Calleo לפלאסה דה אספניה ומשם קו 10 לאצטדיון ברנבאו. אנחנו נסענו במונית. כשהגענו הקופאי אמר שאין כרטיסים אבל אנחנו חייכנו וביקשנו שבכל זאת אולי ינסה שוב ויבדוק והוא בדק ומצא. יש, הוא אמר, שני כרטיסים צמודים. הוא הראה לנו את המקום במפה, מאחורי השער, בקומה 4 (בערך באותו מקום של שני הכרטיסים שאפי מצא אתמול וגם של המלון), המחיר 85 אירו. רוצים? בטח שרוצים. עכשיו ומיד. חשבתי לעצמי שבטח נראה רק חצי מגרש אבל לפחות נהיה בפנים. התבקשנו לא למכור את הכרטיסים לאף אחד. נראה לך? עד שהשגנו אותם, נמכור אותם? כל הדרך אפי שמר על הארנק כאילו יש לו אוצר. הגענו למלון הכנסנו את הכרטיסים לכספת (זה מצחיק כי רוב שעות היום אנחנו מסתובבים עם יותר מ-200 אירו ובכל זאת על זה שמרנו כמו על מיליון). ירדנו לפקידים האדיבים בקבלה ואמרנו שאנחנו מוותרים כי זה יקר לנו.
אנחת רווחה. אפשר לצאת לדרך.
ואם כבר שיבוש תוכניות, לא יזיק אם נלך קצת לאיבוד. הלכנו לכיוון הארמון אבל בלי מפות ובלי כיוונים. השמש זורחת היום, קריר ונעים וצריך לנצל את היום לכמה שיותר תמונות כי מחר יהיה גשום. דרך רחובות צדדים הגענו ל- Plaza de Oriente , הגן היפה שנמצא מול הארמון. שבילים, מזרקות ופסלים וגם עצים בשלכת שאפי אהב מאוד לצלם.
צילמנו את הארמון מכל הכיוונים שיכולנו (הכוונה להיכנס אליו מחר אבל גם זה הולך להשתנות). גם להיכנס לכנסיית אלמודנה תכננתי מחר ולכן רק צילמנו אותה.
פלאסה דה אוריינטה והארמון
הבטנו על הגנים שמאחורי הארמון, Campo del Moro, היה נראה שאין בהם כלום, הצמחייה נראתה פראית ולא מסודרת ולכן החלטנו שאין טעם ללכת את ההליכה הארוכה הזו כדי לבקר בהם. הלכנו דרומה ברחוב Calle de Bailen ומעט מזרחה ל-Plaza Gabriel Miro למה? שאלה טובה, כי משום מה בגוגל מפות הכיכר נראתה יפה, קסומה ונחבאת אל הכלים. אז...היא אכן נחבאת אל הכלים אבל את היופי ואת הקסם היא החביאה. לא דובים ולא כיכר. מזל שזה היה סתם בדרך. לפעמים גם התמונות בגוגל מפות קצת מטעות ומה שנראה יפה על המחשב נראה כמו משהו דל ומוזנח באמת.
פלאסה גבריאל מירו
המשכנו לבזיליקת סן פרנסיסקו אל גרנדה, אבל לא שמנו לב שזו שעת הפסקת הצהריים והכנסייה סגורה.
סן פרנסיסקו אל גרנדה
טוב, אולי נחזור מחר? עכשיו הגיע הזמן לשתות קפה ו...כן גם ללכת לשירותים. במרכז מדריד יש בתי קפה בכל חנות שניה אבל כאן מעט דרומה בין הארמון לכנסייה ומעט מזרחה משם, ברובע לה-לטינה שנחשב לרובע הבילויים, רואים את המצב האמיתי של ספרד. הרבה מאוד חנויות סגורות. כמעט ואין מסעדות. לקח לנו זמן למצוא אחת ולשתות קפה. אחר כך ראינו שממול יש שוק Mercado de la Cebada , התלהבנו, אנחנו אוהבים שווקים, אבל השוק הזה היה...עצוב וריק. אחוז הדוכנים הסגורים בו היה גדול יותר מאלו הפתוחים, לא היו קונים רבים ולקומה השנייה לא היה טעם לעלות בכלל. זה היה כל כך מייאש שרצינו לצאת משם מהר.
מעניין שברחוב מקביל, לפי המפה, יש הרבה מסעדות, ביניהן הטברנה האהובה על המלך, אבל לא שמתי לב לזה במפה ופספסנו את זה. את המשך המסלול עשינו בבלבול מה, דרך סימטאות וגוגל מפות שקצת התבלבל. נכנסנו לכנסיית סן אנדרס שמול מוזיאון סן איזידורו אבל את כנסיית סן איזידורו שנמצאת כמה רחובות משם, פספסנו.
הגענו לכנסיית סן מיגל, וכנראה פספסנו בדרך את כנסיית סן פדרו אל וייחו.
גם כנסיית סן מיגל הייתה סגורה
לבסוף הגענו לשוק סן מיגל במטרה לאכול ארוחת הצהריים. הסתובבנו בין הדוכנים וקנינו באותו דוכן שתי מנות. אפי קנה מנה של קיפוד ים עם מחית של משהו לא מזוהה ואני קניתי פשטידה שנראתה יפה אבל הייתה ממש לא טעימה. שנינו היינו רעבים ובכל זאת שנינו לא סיימנו את כל המנה. מאכזב מאוד. כל מנה עלתה 7 אירו. כמעט כמו ארוחת צהריים מלאה. המקום נראה לאפי כמו מלכודת תיירים ואני הבנתי שאם נישאר לאכול פה נבזבז הרבה כסף על מאפים שונים (בשבילי) אבל לא על אוכל. העדפנו לאכול במסעדה. חצינו את הכביש אל מסעדת סנצ'ו פנצ'ה שעליה קראתי המלצה, אבל היו שם כמה מנות (כמו חומוס) שלא נראו לנו, לכן, ללא המלצות ובגלל עייפות נכנסנו למסעדה ממול taberna iris pub, מקום פצפון, היה מקום ישיבה רק ליד הבר, הזמנו שתי פאייות (אחת צמחונית ואחת פירות ים), כוס יין, מים והאטרקציה לאפי: בירה ללא גלוטן. שילמנו 26 אירו ולא סיימנו את המנות גדולות של הפאייה (אנחנו כנראה מזמינים יותר מדי אוכל). היה נחמד, לא נפלנו מהתלהבות אבל גם לא היה רע. סביר פלוס.
Plaza de la Villa – התחנה האחרונה שלנו לסיור זה. חצינו שוב את Calle Mayor. הכיכר הזו יפה כי המבנים בה מיוחדים. על פי הספרים זו הכיכר העתיקה במדריד ושוכן בה בית העירייה. יש בה סגנונות בנייה שונים מתקופות שונות במדריד ומעטרים אותה כמה פסלים. אין ספק שהכיכר יפה מאוד. עוד כמה צילומים וחזרנו לחדר לנוח.
פלאסה דה לה וילה – ניתן לתמונות לדבר
כמו בכל טיול עיר שלנו אנחנו מקפידים על מנוחה לפני יציאה לאתר נוסף או לפעילות נוספת. הגענו למסקנה שאחרת נופלים מהרגליים ולא נהנים מהיום. המלון שלנו במרכז, אִפשר לנו גיחות כאלה במשך היום. אז על פי התוכנית אחר הצהריים הזה מוקדש לשופינג. כן, גם אנחנו נפלנו בסיילים. לפני שהתחלנו במצווה, הייתי צריכה לסמן עוד וי על קונדיטוריה מפורסמת La Mallorquina, כולם קראו עליה בספרי התיירים ובהמלצות ולכן כוווולם!! פה. לא כל כך הבנתי מה הולך, רק הבנתי שיש תור ומקבלים מספר ויש צד שבו התור קצר יותר. זה הצד שבו בחרתי. עוגת הרולדה שבחרתי לא הייתה טעימה, מלאה קרם מרגרינה זול. היה מרגיז גם לקבל אותה רק עם מפית דקה, בלי משהו קשיח או מזלג לאכול. וכמובן הקלוריות המיותרות, מזל שלא גבו יותר מדי (פחות מ 2 אירו) על העוגה הלא טעימה הזו.
השעה שש ואנחנו מתחילים את השופינג שלנו בקורטה אינגלז. טוב, לא לברוח, אני באמת לא מתכוונת לספר מה קנינו, איפה וכמה. אני רק אומר שלא הספקנו ונשאר לנו טעם של עוד. מחירי סוף העונה די אטרקטיביים.
ושוב חזרנו למלון, התקלחנו והתלבשנו יפה לצאת למופע פלמנקו. בדקנו באתר האינטרנט וראינו שאפשר להזמין כרטיסים ומשמעות הדבר שיש מקום ולא צריך להזמין מראש. השעה תשע ואנחנו ממהרים למופע שיתחיל בעשר. אבל חייבים לאכול. שוב, על פי המלצה חיפשנו את מסעדת Malaspina אבל היא הייתה מלאה ולכן באותו רחוב צר נכנסנו לאכול ב – Rosi la Loca גם היא מסעדה מומלצת שקיבלה ציון 4.5 בטריפאדוויזר. הבנו שמדובר במנות טאפאס (חשבנו שהן קטנות) והזמנו 4 מנות. כדור גבינה (מדהים), עגבניות ומוצרלה (הטעם של העגבניות משובח) שהגיעו ומנת תמנון ובשר שלא הגיעו. בכל פעם ששאלנו את המלצר (שהאנגלית שלו לא ממש אנגלית) הוא אמר לנו סי סי והלך. ואנחנו מיהרנו להספיק את הפלמנקו בעשר. מה עושים? אפי החליט שהוא מוותר על המנות שלו. ביקשנו לשלם על מה שאכלנו וללכת. בינתיים הטבח הביא לנו את המנות שלנו והם אמרו שזה על חשבון הבית ושהמלצר הבין שהזמנו שתי מנות ראשונות ושתיים עיקריות ובכלל אי אפשר להניח על השולחן את כל הארבע. אז הנה שוב חוסר הבנה עם מלצרים פה במדריד. הם ממש התחננו שנשב לאכול והמנות האלה על חשבונם. אפי אכל אותן והכעס שלו נעלם לגמרי מרוב שזה היה לו טעים כל כך. בסוף למרות שלא חייבו אותנו השארנו כמעט את כל הסכום 030 אירו), אנחנו מעריכים אוכל טוב, גם שירות טוב ובאמת הייתה אי הבנה.
עכשיו צריך לחפש במהירות את הפלמנקו. כי כבר כמעט עשר ולמזלנו הפלמנקו במרחק דקת הליכה ומיד תופס אותנו איזה מאכר ושואל אם אנחנו מחפשים את הפלמנקו Essential. הפעם לא אכפת לנו להגיד כן ושהוא יוביל אותנו לקופה. ידענו מראש את המחיר 24.9 אירו לאדם, כולל משקה. יחסית זול לכל השאר. אני הייתי כבר בקרדמומו ולכן רציתי לראות משהו אחר. בהתחלה הייתי קצת בשוק. את המשקה מקבלים בבר למעלה (הסנגריה מגעילה עדיף לקחת קולה). למה הייתי בשוק כי בקרדמומו יושבים ליד שולחנות ואז מקבלים את המשקה (איזה קוקטייל שרוצים). אחרי שלקחנו את המשקה ירדנו למטה ושוב הייתי בשוק. אין שולחנות. יש במה וסביבה כיסאות (לא הרבה) ועוד יותר מזה שלא היה הרבה קהל אולי 15 איש. אבל ברגע שהתחיל המופע הרגשתי כאילו אני נמצאת באיזה מרתף מחתרתי אפל שמנגנים בו פלמנקו אסור, כמו אז. הרגשתי שאני בתוך הספר הריקוד של סוניה. על הבמה גיטרה, כינור, זמר, מתופף, רקדן ורקדנית. לא תמיד ביחד ולפעמים רק לחוד. הקול המחוספס הספרדי, התנועות הקשות של הרקדנית, יש משהו עוצר נשימה בפלמנקו גם בלי להבין את המשמעות. המופע ארך כשעה והיה יפהפה. במופע קרדמומו היו יותר אנשים על הבמה, והבמה הייתה יותר גדולה. את שניהם אהבתי מאוד אפילו שהסגנון שונה.
גם באחת עשרה בלילה מרכז מדריד הומה אנשים. הרגשתי קצת רעבה ובדרך נכנסנו לחנות מרשת שנקראת Papizza, הדלפק גדוש בפיצות טריות עם תוספות שונות ומשונות אך מכיוון שאני לא אוהבת תוספות של בשר ונקניק שאני לא מכירה הלכתי על בטוח והזמנתי פיצת גבינות טעימה.
זהו, אפשר לסגור את הלילה המוצלח הזה, מדריד עוד לא הולכת לישון אבל אנחנו בטוח כן.
יום שישי 26/2
בתוכנית היום היה ביקור בארמון, בגנים ובכנסייה שלא ראינו אתמול. על הגנים החלטנו לוותר כבר אתמול. ולמען האמת השופינג המוצלח אתמול לא הספיק לנו. אני כבר ראיתי את הארמון בפעם הקודמת ואפי אמר שמספיק לו לראות מבחוץ. והכנסייה – נו, גם כנסיות כבר ראינו. נשארה לנו "אתר חובה" אחד והוא מקדש דאבוד.
התעוררנו מוקדם ולא היינו רעבים. היום אמור לרדת גשם במשך כל היום חוץ מאשר בבוקר(דווקא יום מצוין לבלות בחנויות). הצעתי שנלך למקדש דאבוד עכשיו בבוקר אחר כך נאכל ארוחת בוקר, בדרך נחפש גם מקום לאכול, ואז נצא לקניות.
הלכנו ברגל לאורך רחוב גראן ויה עד ל-Plaza de Espana, כיכר שסביבה גורדי שחקים די מכוערים שנבנו בתקופת פרנקו, במרכז הכיכר יש מונומנט ופסלים של דון קיחוטה וסנצ'ו פנשה וכן מזרקות יפות. בשעה הזו בבוקר הכיכר הייתה די ריקה חוץ מקבוצת תיירים אחת, המזרקות לא עבדו. צילמנו קצת והמשכנו הלאה.
פלאסה אספניה
לא רחוק מהקצה הדרום מערבי של הכיכר נמצא גן יפה ובו המקדש המצרי. מקדש debud ניתן לספרד במתנה ממצרים על כך שעזרה לה לישמור אתרים בזמן בניית סכר אסואן. המוזיאון הקטן שבתוך המקדש סגור אבל לא התכוונו להיכנס אליו. אומרים שיפה פה בערב, כשהוא מואר, אבל... אין זמן לכל דבר. יש משהו בשעה הזו בבוקר, כשהכול עוד ריק ורק בעלי הכלבים יוצאים עכשיו לטיול בוקר בגינה, משהו נקי. וכך גם המקדש שחלקיו נמצאים על אגם קטן ומהגן שנמצא על גבעה נשקף נוף יפה של מדריד.
מנזר שנמצא ליד הגן
מקדש דאבוד
הנוף מהגן
כשהתחלנו לחזור לכיוון המלון השעה הייתה קצת אחרי תשע והמזרקות בפלאסה אספניה כבר עבדו. שוב עצרנו לצלם, הפעם היו יותר קבוצות של תיירים וגם תלמידים חלקם בתלבושת אחידה מסורתית, בנות בחצאיות פליסה מיני ובנים בעניבות.
ככה זה נראה כשהמזרקות פועלות
בדרך חזרה על רחוב גראן ויה ראינו מסעדה מרשת all u can eat הם מגישים בופה ארוחת בוקר ב- 5 אירו. מה, לא נכנס? ברור שכן. שתי ארוחות בפחות מארוחה אחת במלון. אז מה היה לנו? סוג אחד של גבינה צהובה וסוג אחד של נקניק (לא משהו, ככה אפי אמר), חביתות עיין, צ'יפס, סלט פסטה, ירקות, פיצה, יוגורט וכל מיני מאפים מתוקים. מיץ תפוזים חופשי וקפה אחד. לא רע, לא מדהים, אבל למחיר כזה זה באמת לא רע במיוחד לאוכלי פחמימות וגלוטן כמוני (פיצה, קרואסונים וכדומה).
כשיצאנו מהמסעדה כבר התחיל זרזיף גשם שילווה אותנו לאורך כל היום. מסע השופינג שלנו מתחיל ע כ ש י ו !!
לפני שנתיים בדיוק, הייתי במדריד עם עוד שש חברות. אני הייתי אחראית על המסלול, תכננתי לנו טיול מעולה אבל מצאתי את עצמי בעיקר בשופינג לא מתוכנן. רוב הזמן היינו בחנויות ולא באתרים. ואני לא מצאתי את עצמי. אפילו אפי אמר שקשה לעשות איתי קניות. אז מה שונה הפעם, קודם כל השופינג מתוכנן. שנית, יש הזמנות מהילדים ואפי בעצמו רוצה לקנות אחרי שרזה בחודשים האחרונים. חוץ מזה שאנחנו במרכז העיר ואפשר להתאוורר במלון ולאחסן את השקיות ולא להסתובב איתן.
אז שוב אין לי כל כוונה לספר על כל החנויות שביקרנו בהן, אני רק יכולה לספר שכמות העברית ששמענו כאן בסוף השבוע היא יותר גדולה מאשר חלקנו באוכלוסיית העולם ואפילו באוכלוסיית אירופה (וכן, אני יודעת שאנחנו לא באמת באירופה). אבל הרבה יותר עברית מאשר אנגלית, צרפתית או גרמנית. במיוחד בחנויות.
ארוחת צהריים מאוחרת אכלנו ברשת שנקראת vips חשבנו שזה יהיה משהו מהיר וזול, זה לא היה לא מהיר ולא זול. קיבלנו תפריט באנגלית, אבל לארוחה העסקית אין תפריט באנגלית ולכן פשוט לא הגישו לנו. ביקשנו בכל זאת, אחרי שראינו שלשכנים שלנו יש. הצלחנו להבין פחות או יותר. אפי הזמין את תפריט היום, ואני סנדוויץ' עוף (או כמו שאפי קרא לזה מקנגטס משודרג). הבעיות שלנו עם השירות חזרו גם פה. המנות פשוט לא הגיעו. בעוד שהשכנים שלנו שהגיעו אחרינו כבר קיבלו את המנה אנחנו עוד מחכים ומחכים. גם כאן, המלצרית לא ידעה אנגלית והיה קשה לתקשר. בסוף האוכל הגיע. הסנדוייץ' עוף שלי (שניצל) היה טעים אבל קיווינו לארוחה מהירה וזולה וזה לא היה. חוייבנו ב 3 אירו על קולה כאשר בתפריט היה כתוב שזה 2.15, והריפיל 3, לא התווכחנו על 75 סנט אבל זה הרגיז. שילמנו 23 אירו. ולא השארנו טיפ.
בניין נחמד שראינו בדרך
עוד שופינג ומנוחה בחדר, הרגליים כבר כאבו אבל לא ויתרנו על מוזיאון פראדו prado, שבפעם הקודמת פספסתי בגלל שופינג. הפראדו פתוח חינם בין שש לשמונה בערב. עד שהחלטנו ללכת השעה הייתה כבר שש אבל חשבנו שכמו בריינה סופיה, כבר לא יהיה תור כשנגיע. חשבנו ותטעינו. כבר במונית הנהג הראה לנו את התור. נעמדנו בגשם ובינתיים השומר עבר ואמר לכל מי שעומד מקו מסוים והלאה, גם לנו, שכנראה אין סיכוי שנצליח להיכנס. החלטנו שאם כבר הגענו אז נחכה. נכנסנו בשבע ורבע, הפעם לא בזבזנו זמן על שמירת החפצים ויצאנו לדרך עם תיקינו ומעילינו. יצאנו משם מהר מאוד ברבע לשמונה. אפשר לומר ברחנו. חצי שעה הספיקה לנו להבין שאנחנו לא אוהבים את הפראדו, את הציורים הישנים האלה שמזכירים רוחות רפאים, את הפורטרים של האנשים החשובים וישו וישו וישו. מדכא. ברחנו. עוד יותר מדכא שאפי איבד שם את הכובע שלו ושלא הסכימו שניכנס פנימה לחפש. השומרים, אינם דוברי אנגלית לכן לקח להם זמן להבין מה אנחנו רוצים, הם שאלו בקשר אבל אף אחד לא מצא. חבל דווקא כובע טוב.
כנסייה ליד מוזיאון פראדו
עכשיו צריך ארוחת ערב טובה כדי להשכיח את הזוועה. לכן חזרנו ל...רוזי לה לוקה rosi la loca. המארח בכניסה היה כל-כך מופתע שחזרנו והמלצר עוד יותר ושניהם ניסו לעשות הכול כדי שנהיה מרוצים. אמרנו להם שהאוכל אתמול היה טעים והבנו שהיה מדובר באי הבנה. באמת רצינו לטעום עוד, הפעם לקחנו שוב את כדור הגבינה (בורטה), מוס גבינה עם צ'טני מנגו, פסטה סלק, מוס דג קוד וטונה צרובה (טטאקי). וזה היה טעי...ם ללקק את האצבעות. איזה כיף. והקינוח? האמת ציפינו שבמקום כזה יהיה קינוח מתוחכם וטעים וכל מה שהיה להם להציע זה עוגת שוקולד חמה עם גלידה, טירמיסו ופנה קוטה. בחרתי בפנה קוטה וקיבלתי קרם בוואריה (חלבי) כמו במסעדות של פעם (עם הרבה סירופ שוקולד). האמת? החזיר אותי למסעדת ז'קו ביפו, לילדות. עם כל הפשטות היה לי טעים. שילמנו 40 אירו, כולל יין ומים. הארוחה היקרה שלנו עד כה אבל עדיין יותר זולה מארוחה מלאה בארץ.
כשחזרנו למלון רציתי לבדוק כמה פריטים קנינו ב c&a וכמה עלה בממוצע כל פריט. רציתי להוציא מהשקית ולספור ואפי אמר שיותר פשוט לבדוק בחשבונית. אחרי שספר את הפריטים וחישבנו פתאום הוא שם לב שיש פריט ב 49.9 אירו. ואין סיכוי שקנינו דבר כזה. כל הפריטים שלנו היו סביב 10 אירו. הוא ירד לחנות והם כבר היו על סף סגירה אבל עדיין נתנו לו שירות, בדקו בשקית וראו שאין לו פריט כזה. אמרו לו לבוא מחר והם יסתכלו במצלמתו האבטחה ויחזירו לו את הכסף. כשאפי חזר למלון הוא נזכר שלפנינו בקופה היה מישהו שבירר מחיר של מוצר ובסוף לא קנה אותו והמוצר נשאר בחשבון שלנו.
יום מעייף ועמוס הסתיים וכל מה שנותר הוא מקלחת חמה ולישון.
יום שבת 27/2
אכלנו שוב ארוחת בוקר במלון. היום הגדול הגיע. המשחק. אבל לפני כן אפי הולך ל c&a ואני הולכת לקורטה אינגלז לקנות מים. הטעות נבדקה והכסף הוחזר. אפשר להתחיל לקנות בפרימרק שליד המלון. אם קודם לכן שמענו בחנויות קצת עברית, פה שמענו המון עברית. קנינו את עצמנו לדעת עד שתיים עשרה.
בשעה שתיים עשרה וחצי שמנו פעמינו לכיוון אצטדיון ברנבאו. הגענו לפני התכנון בערך באחת, האווירה מתחילה להתחמם, הרבה מאוד דוכני מרצ'נדייז של ריאל מדריד. חבורות של אוהדים עומדים בבארים ובמסעדות ושותים בירה. כבישים נסגרים. הרבה שוטרים ואבטחה אבל אווירה של קרנבל.
חיפשנו מסעדה לפי ההמלצות שלי. מסעדה אחת נראתה יוקרתית ומפוארת. בקניון קטן ליד האצטדיון יש מסעדת TGI שאנחנו מכירים מארצות הברית, התור היה ארוך אבל מסתבר שזהו תור למוזמנים ואנחנו לא הזמנו מראש. ההמתנה חצי שעה ולפחות. היינו מיואשים. הלכנו לעמוד בתור במסעדה אחרת אבל גם שם זה לא זז. הצעתי לאכול ב –Café & Tapas רשת שהכרנו בגלל שקנינו בה קפה יקר. שם היה מקום. אפי לא רצה כל-כך אבל היה נראה שאין ברירה. ליד הכניסה לקניון הזה התחילו להתרכז אוהדים שחיכו כנראה לקבוצה שתגיע. ידענו שכאשר הם יתפזרו לא יהיה מקום גם שם. אנחנו ראינו הרבה מסעדות מהרשת הזו והן תמיד מלאות. אז מה כבר יכול להיות...
נתחיל מזה ששוב המנות שלנו איחרו להגיע כאשר אחרים סביבנו כבר קיבלו. השירות היה איטי, חלק מהמנות שהזמנו לא הגיעו וויתרנו עליהן. המחירים יקרים, בקיצור לא ברור למה אנשים אוכלים שם במדריד כאשר יש שפע של מסעדות אחרות. שילמנו 30 אירו. יקר מאוד למסעדה כזו.
אחרי הארוחה הלכנו לכיוון מגדל D שם הכניסה שלנו. הייתה המלצה להגיע שעה לפני הזמן. בהתחלה יש תור לבדיקה הראשונה שם רואים שיש לנו כרטיס ושאנחנו בשער הנכון. התור השני היה לבדיקה ביטחונית הכוללת גם מישוש (יש רק בודקת אחת שאמורה לבדוק את הנשים, בעיקרון היא לא מיששה רק בדקה את התיק). ובסוף העברת ברקוד הכרטיס והכניסה. כל התהליך לקח בערך עשרים דקות. הרבה פחות ממה שחשבתי.
עכשיו, לא ציינתי שמדובר ביום הקר ביותר השבוע, השמש זורחת אבל ארבע מעלות בחוץ ואני החלטתי שמסורבל לקחת מעיל לאצטדיון ועכשיו קר לי מאוד. אחרי שבדקנו איפה אנחנו יושבים חיפשנו דוכן לקנות סווצ'ר אבל מסתבר שאלה נמכרים רק בחוץ. אפי היה חכם ולבש מעיל וגם עוד חולצה נוספת אנחנו מעבירים אליי חולצה אחת. והולכים לשבת וליהנות מהאווירה. הירידה תלולה למושב שלנו מאחורי השער בקומה 4 קצת מפחיד, אבל הראות מעולה, בניגוד למה שחשבתי אנחנו רואים את כל המגרש. אפי הולך לקנות מים, קראנו שאסור להכניס בקבוקים סגורים ולכן לא הבאנו, המים נמכרים בכוסות וזה לא נוח. המושבים צפופים מאוד. השמש מחממת אותנו ולא רק שלא קר, אפילו קצת חם לי ואני שמחה. מצדנו למעלה מאובטחים ומוגנים שרים בחוזקה מעט אוהדים של אתלטיקו מדריד (אם לא הזכרתי קודם אנחנו בדרבי חשוב). ממולנו בדיוק, הגרעין הקשה של אוהדי ריאל לבושים בלבן וצועקים גם הם. באופן מפתיע שאר הקהל די שקט. ואם חשבתי ש40 אלף או 60 אלף אנשים צועקים אל השמים אז טעיתי, מדובר אולי באלף. האצטדיון מכיל 80 אלף צופים. נגיד ש 20 אלף תיירים אז 60 אלף אוהדים יושבים די בשקט ולא מעודדים. לצעוק בוז ולשרוק ...זה כן. כבר הזכרתי שאני חובבת הכדורגל ואפי מסתכל עלינו כמו על מוצגים במוזיאון ונהנה בעיקר מהאווירה ומהתגובות הספונטניות של כולם ביחד או...הו וכו' אחרי כל החמצה ובעיטה טובה וניסיון לשער וגם עבירות.
אז גם בענייני כדורגל לא אכביר במילים, היה משחק נחמד, כמה החמצות של רונאלדו משחק קבוצתי יותר של אתלטיקו והם מנצחים 1:0, ניצחון די היסטורי וחשוב נראה לי.
האוהדים של אתלטיקו עשו הרבה רעש
כשמסתיים המשחק אנחנו מחכים שהלחץ קצת ירד, אם כי הכול נעשה בצורה מאוד מאוד מסודרת והחשש שלי מהצפיפות ומהדוחק התבדו. אנחנו מרגישים שחם מאוד ומרימים את הראש, למעלה יש...תנורים. ובכן, זו לא השמש של ארבע מעלות שחיממה אותנו אלא התנורים שמעל לראשנו. מזל שלא ישבנו בקומה חמש, היינו מתבשלים. מצד שני אם היינו בקומה שלוש היה לנו קר. בקומות 1 ו -2 סביר להניח שלא מרגישים את התנורים ולדעתי כשיש גשם הוא גם מטפטף עליהם.
כן, היה גם כדורגל, ואיזה אחד … רונאלדו
אחרי שכבר כמות נכבדה של אוהדים יוצאים, אנחנו יוצאים גם לכיוון המטרו לפי כן אפי מצלם עוד כמה תמונות בפנים ובחוץ. על צעיף של הדרבי שמוטבע עליו התאריך מבקשים 10 אירו ואני מוותרת. מחר כבר אפשר יהיה לעשות ממנו סמרטוט אבל הם לא מנסים להוריד מחיר וגם אני לא.
אבא שלי ז"ל לימד אותי לאהוב כדורגל, בהתחלה אהבנו שנינו את מכבי יפו, בשלב מסוים עברתי למכבי נתניה רק בגלל שעודד מכנס היה חתיך. אבל אהבנו לשבת יחד ולראות מבט ספורט ומשחקים של מונדיאל. אף אחד לא חלם אז לראות משחקים בחו"ל. אז אבא...זה גם בשבילך. הגשמתי חלום.
זהו, החלום התגשם והטיול כמעט נגמר. אבל לא לפני השלמות של קניות אחרונות בפריימרק (מה לעשות אפי התלהב, עכשיו כשהוא רזה הוא יכול לקנות דברים שקודם לא עלו עליו וכשרואים זוג מכנסיים ב 8 אירו, קונים מכל הצבעים).
תצפית על העיר מהגג של המלון
חוזרים למלון מתקלחים ומתלבשים יפה. ארוחת ערב חגיגית ואחרונה במדריד. בדקנו כמה מסעדות קרובות למלון. השעה 11 בלילה אבל הן מלאות. במסעדה שנקראת Mercado de la Reina אנחנו מחכים מעט ונכנסים. בכניסה למסעדה יש מתחם טאפאס בר, אנשים עומדים או יושבים בחבורות ובעיקר שותים ומנשנשים. אנחנו נכנסנו פנימה לאכול ארוחת ערב. אכלנו למנה ראשונה גבינת מנצ'גו (מנה גדולה) אני הזמנתי גבינת מג'וררו על הגריל (היה לזה טעם של גבינת חלומי וזה היה טעים !!) למנה עיקרית אפי לקח את אחד הסטייקים שהמלצר המליץ (היה סביר, קצת מאכזב, במנות אחרות מסביב נראו נתחי בשר טובים יותר) ואני הזמנתי מהמנות הצמחונית מנה עם חציל שבסוף הסתבר כצ'יפס חצילים (נחמד). שילמנו 60 אירו כולל מים ויין ושוב לחמניות שלא ביקשנו. קשה להמליץ לגמרי על המסעדה, המנות הראשונות היו טעימות ומעולות, הייתי מסתפקת בהן. העיקריות פחות. השעה אחת בלילה, מדריד לגמרי ערה, מוצאי שבת, המון אנשים מבלים וזה לא נראה מוזר שאוכלים בשעה כזאת. אנחנו בדרך למלון.
טוב שארזנו קצת קודם כי נשארו לנו רק כמה דברים בבוקר.
יום ראשון 28/2
הטיסה שלנו ב 12 ובעצם כל מה שנותר לנו זה לאכול ארוחת בוקר ולקחת מונית לשדה התעופה. צ'ק אין אקספרס עשינו אתמול בלילה והיום ביקשנו שידפיסו לנו את הכרטיסים בקבלה. את ארוחת הבוקר אכלנו ממש ליד המלון במקום אפלולי שהזכיר יותר בר ממסעדה (היו בו כמה מכונות מזל וכמה זקנים שכנראה "גרים" שם, סבתא אחת ישבה וסרגה שם אבל אחרי כמה זמן תדלקה את עצמה בכוסית וויסקי). אבל מגישים ארוחת בוקר. הצבענו על תמונת ארוחת הבוקר שרצינו, אפי הלך על הבייקון והביצים ואני על קפה וצ'ורוס. באופן מפתיע מיץ התפוזים נסחט במקום ולכן מיד הזמנו עוד אחד. אפי אמר שזו הארוחה עם הכי הרבה חתיכות בשר שהוא אכל. אני לא הייתי כל כך רעבה לכן הסתפקתי בחצי לחמנייה וקצת צ'ורוס. שילמנו 10 אירו, חזרנו למלון וגיליתי ששכחתי את התיק שלי במסעדה. אומנם לא היה בו כלום (אני מסתובבת עם הטלפון והארנק עליי בכיסים) אבל מיהרתי לחזור וחששתי שלא אמצא אותו. המלצרית/ברמנית מיד הביאה לי אותו, הוא היה אצלה.
מהמלון יוצאת הסעה בעשר במחיר 16 אירו אבל אני בוחרת במונית כדי להגיע מוקדם יותר. 30 אירו מחיר קבוע. מגיעים לטרמינל ארבע. יש המון דלפקים של איבריה ושם אנחנו מגלים שאפשר לשקול את המזוודות. וטוב שעשינו זאת כי מזוודה אחת הייתה במשקל חריג. מיד הוצאנו והעברנו את מה שצריך. (נסענו עם שתיים וחזרנו עם שלוש). שאלנו במודיעין וכיוונו אותנו לאל-על, כרגיל בסוף. עוד לא היה תור ומיד התחלנו בבידוק הביטחוני (ארזתם לבד?), סיימנו את הבידוק והם הציעו לנו ללכת קודם להחזר המס כי אולי ירצו לראות שם את מה קנינו. הדלפק נמצא ליד הבידוק של תיקי היד, מצד שמאל. חזרנו לאל-על אחרי שקיבלנו חותמת. מסרנו את המזוודות, כבר היו לנו כרטיסי עלייה למטוס. והלכנו לכיוון בידוק תיקי היד הפעם לבדיקה. אני כרגיל מצפצפת, תמיד בחו"ל, לא יודעת למה. תמיד צריכה לעמוד שימששו אותי. הפעם היא בדקה אותי עם איזה חומר על נייר. עברתי בשלום. ואז ירדנו למטרו שייקח אותנו הלאה. אחרי המטרו עברנו את ביקורת הגבולות. המעבר לשער העלייה למטוס הוא דרך הדיוטי פרי. אחרי הדיוטי פרי נמצא דלפק החזר המס, הראינו את החותמת ואת החשבוניות עם האישור שקיבלנו בחנויות. צריך לשים לב שיש שני דלפקים כי יש שתי חברות שמחזירות טקס פרי וגלובל בלו, חשוב לעמוד בתור הנכון. במקרה שלנו בגלובל בלו התור היה קצר יותר, איזה יופי. קיבלנו כסף מזומן.
זהו, סיימנו גם את זה. עיכוב של 45 דקות בעלייה למטוס אבל זה לא נורא. הפעם אנחנו יושבים בטיסה יחד (בטיסה הלוך הפריד בינינו המעבר אבל זה היה שווה בגלל יציאת החירום והמקום לרגליים). להתראות מדריד היה טוב, נהנינו מאוד.
