מילאנו ואגם קומו 13/6-16/6
13/6 יום שישי - מילאנו
קנינו את כרטיסי הטיסה למילאנו בגלל הודעה מאל-על שתוקף נקודות הנוסע המתמיד שלנו עומד לפוג. לא תכננו לטוס ולא חשבנו על מילאנו. את רוב הנקודות צברנו שם מטיסה לארה"ב ומהמרת נקודות של כרטיס אשראי. ובכל זאת קיבלנו כרטיס אחד בחינם ושילמנו תשלום מלא על הכרטיס השני ועוד מיסים על הראשון.
לפנות בוקר הגענו לנמל התעופה לטיסת אל-על למילאנו ב-7:45. החניון לטווח ארוך היה מלא והפנו אותנו לחניון הקרוב באותו מחיר. איזה כיף שלא צריך לחכות להסעה שלהם. במיוחד יהיה כיף כשנחזור רק לחצות את הכביש ולהיכנס לאוטו.
אחרי שעברנו את כל הביקורות התאכזבנו לגלות שהטיסה נדחתה בחצי שעה, אבל כשעלינו למטוס הטייס התחייב ל"טוס מהר", ונחתנו בשעה היעודה בשדה התעופה מלפנסה במילאנו. חיפשנו תחנת רכבת האקספרס למילאנו. הלכנו בנמל התעופה בעקבות השלטים לרכבת trene, אפשר לקנות כרטיסים במכונה או בקופה. קנינו קופה וירדנו קומה למטה. בטרמינל אחד. www.malpensaexpress.it אורך הנסיעה כ-30 דקות והמחיר 12 אירו לאדם. הרכבת מגיעה לתחנת N.Cadorna , משם לקחנו מטרו (שתי תחנות) למלון שהזמנו ללילה אחד hotel ritter. במחיר מציאה של 89 אירו ללילה כולל ארוחת בוקר. זה מחיר מאוד אטרקטיבי למלון שנמצא באמצע מילאנו, וכמובן מומלץ טריפאדווייזר. המלון נמצא במרחק הליכה מהאתרים המרכזיים ובמרחק דקה מתחנת מטרו. הגענו אליו קצת אחרי אחת. החדרם לא היו מוכנים, השארנו את המזוודות ויצאנו לאכול.
אחרי סיבוב קצר ישבנו לאכול ממש צמוד למלון. שם מצאנו מקום קטן של מקומיים jupito cafe. בתוך חנות שמצד אחד יש דלפק למכירת סיגריות ובצד השני דלפק שמציע פסטה, סלטים וסנדוויצ'ים.. ומסתבר שבפנים יש מקום לשבת. ארוחה של מנת פסטה וסלט אורז קר עם שרימפס עלתה 14.5 אירו, הדבר היקר בארוחה הייתה השתייה הקלה 3 אירו לקולה זירו.
סלט אורז ופירות ים
זירו מונדיאל
הלכנו ברגל ל- parco sempione כדי לראות את "שער הניצחון" arco della pace. שעות הצהריים החמות הבריחו כנראה את המילאנזים מהפארק, הוא היה די ריק אבל הוקמו שם מתקנים לתחרות שאמורה להתקיים מחר. השער עצמו מרשים (לא כמו שער הניצחון בפאריז) אבל הכיכר שסביבו מוזנחת ומלאה גרפיטי ולא עושה רושם טוב. לא בזבזנו שם יותר מדי זמן.
השער
ברזיות שזורמות כל הזמן
מוזיאון העיצוב
יצאנו מהפארק והלכנו לראות את ציור "הסעודה האחרונה" שנקרא גם: cenacolo vinciano של לאונרדו דה וינצ'י. הציור נמצא במנזר הדומיניקני ליד כנסיית סנטה מריה דה לה גרציה. כדי לראות את הציור הזמנו כרטיסים מראש. באתר הזה: http://www.cenacolovinciano.org/sito/home.html המחיר 8 אירו לאדם. צריך לציין מועד ושעה מדויקים. כתובת: Piazza Santa Maria delle Grazie 2. בשעה היעודה הכניסו אותנו כקבוצה. השערים ננעלו מאחורינו והמתנו לפתיחת שערים נוספים. ממתנים יחד במקום סגור (קצת קלאוסטרופובי) ואז ממש בתזמון מדויק נפתחים עוד שערים ונכנסים לאולם לראות את הציור. לא ניתן לצלם במקום ומשך השהייה היא חצי שעה. אנחנו מיצינו את ההתבוננות בציור כבר לפני כן אבל כל הקבוצה יוצאת ביחד. הציור שניזוק במהלך השנים שוקם והוא באמת מרהיב וחבל שלא נותנים לצלם.
המשכנו לכיוון בית האופרה לה-סקאלה. נכנסנו למוזיאון בעיקר כדי להתרשם מהאולם ומהכניסה. הזהירו אותנו מראש שהיום יש בדיקת תאורה והאולם חשוך. ואכן, לא היה ניתן להתרשם ממש מהאולם בכלל החושך. הכניסה והלובי יפים ועשירים כיאה לבית אופרה. מכיוון שאיננו חובבי אופרה לא חווינו התלהבות גדולה במוזיאון. המחיר 6 אירו. המוזיאון פתוח מדי יום 09:00-12:30, 13:30-17:30.
הרגליים התחילו לכאוב (בעיקר הרגליים שלי), והעייפות גברה. אבל התוכניות להיום עוד לא הסתיימו. מאופרה לה סקאלה הלכנו לכיכר דואומו, לא נכנסנו לכנסייה, עוד נחזור לכאן. נכנסנו לגלריה עמנואלה ה-2. Galleria Vittorio Emanuele II. אומרים שזה בעצם ה"קניון" הראשון שהוקם באירופה. זהו מתחם חנויות גדול עשוי מברזל וזכוכית, בעיצוב מרשים ונמצאים בו החנויות היוקרתיות של מילאנו. בתי קפה ומסעדות.
גלריה ויטוריו עמנואלה 2
וזהו, כאן כבר לא עמדתי בעומס. אומנם התיאור נשמע קליל, במיוחד כשאני מעלה את הפוסט כמעט שנה אחרי הטיול, וחושבת לעצמי איך לא המשכת עוד? מה כבר עשית? אבל היה חום בלתי נסבל, והלכנו בשעות הצהריים הכי חמות. אני התעייפתי ולא יכולתי יותר. החלטנו לנוח במלון כשעה ולהמשיך הלאה. היינו אמורים להיכנס היום לקתדרלה, ליהנות ממטעמיה של מעדניה יוקרתית ולקנח בריבוע הזהב – ריבוע של רחובות התוחם את מיטב חנויות המעצבים של מילאנו. מכל זה הספקנו רק לעבור ליד כמה מחנויות היוקרה.
פרארי לדוגמה
בפסגת הדואומו
הלכנו למלון וקיבלנו חדר מרווח מאוד אך קצת מיושן, לעומת זאת חדר האמבטיה היה גדול וחדיש. הרצפה המצחיקה בחדר הזכירה לי את חצר הבית הישן שלנו.
נחנו כמובן יותר משעה ויצאנו לחפש אפריטיבו.
בשעות אחר הצהריים, אחרי שעות העבודה ולפני ארוחת הערב אפשר להיכנס לאחד הפאבים המציעים אפריטיבו, לשלם על משקה וליהנות מבופה קטן שיכול בעצם למלא אותך כמו ארוחה שלמה. ברוב המקומות התבסס הבופה על פיצות וברוסקטות ומכיוון שאפי לא אוכל גלוטן חיפשנו ומצאנו פאב שיהיו בו גם מאכלים אחרים. בבופה שאכלנו בו היו: כדורי פירה ובשר, פשטידה, נאצ'וס, סלטים, פלטת נקניקים, סנדוויצ'ונים ועוד. שילמנו 9 אירו למשקה ואכלנו כמה שרצינו. אבל בשלב מסוים זה נמאס ולא מלהיב כמו שחשבנו.
גם התכנון לעלות לגג של הדואומו התבטל בגלל העייפות. המשכנו לטייל קצת ברחובות, אחרי החום הנורא פתאום החל לרדת גשם. הפעם כבר העייפות הכריעה וחזרנו למלון במטרו. הלכנו לישון מוקדם, יום עמוס לפנינו מחר.
ביתן האקספו הכיכר והמצודה במבט מרחוק
הכול משוקולד
14/6 יום שבת מילאנו ונסו באגם קומו
קמנו מוקדם (בשבע) במטרה להספיק כמה שיותר עד אחת וחצי, השעה שבה ניקח את הרכב ונצא ממילאנו. ארוחת הבוקר במלון הייתה סבירה. בתשע יצאנו אל המצודה קסטלו ספורצסקו Castello Sforzesco. בגלל כאבי הרגליים מאתמול לקחנו מטרו.
מדובר במבנה עתיק (חלקו בן 500 שנה) ששימש את שליטי האזור וכל אחד מהם בנה ונתן את חותמו. הכניסה למתחם עצמו היא בחינם. הכניסה למוזיאונים בתוך הבניינים היא בתשלום. בגלל תערוכת אקספו שתערך בשנה הבאה (2015) במילאנו העיר כבר מתקשטת. בחצר המצודה יש פסלים שונים לכבוד האקספו.
החלטנו מראש לא להיכנס למוזיאונים מפאת קוצר זמן (המחיר דווקא זול יחסית 3 אירו). הטיול במצודה ארך כשעה.
כשיצאנו מהמצודה ראינו מבנה שמשך את עינינו, מתברר שזו תערוכה קטנה ובעיקר מכירת מזכרות מגוונות עם לוגו האקספו.
הלכנו לדואומו Duomo והתלבטנו אם לעלות היום לגג. קיבלנו המלצות שהמראה מרהיב וכדאי אבל בימים אלה חלק מהגג בשיפוצים ובעצם לא ניתן להסתובב שם חופשי. התור הארוך שם קץ להתלבטות. אין זמן. נכנסנו לקתדרלה. הכניסה חופשית אבל מי שרוצה לצלם משלם 2 אירו. אנחנו שילמנו, היו כאלה שלא שילמו וצילמו. עוד לפני שנכנסים אי אפשר שלא להתפעל מהגודל, וכבר ראינו קתדרלות בחיינו. החזית משיש מקושטת באלפי פסלים, גבוהה מאוד. אז גם בפנים זה בלתי נתפס ועוצר נשימה, במיוחד הגובה ורצפת השיש המיוחדת, חלונות הוויטראז' והעמודים הענקיים. וניתן לתמונות לדבר.
ממול לכיר הדואומו יש מדרחוב ורחוב ראשי ובו חנויות אופנה. עשינו סיבוב קצר, ראינו שהמחירים יקרים לנו, גם ברשתות שנחשבות לא יקרות כמו זארה, גם לא ראינו הרבה רשתות כאלה (בניגוד למדריד שהרשתות הספרדיות האלה נמצאות על כל פינת רחוב), במילאנו הולכים יותר על חנויות יוקרה. אז הבנו את הרעיון והבנו שחבל על הזמן (במובן המילולי של הביטוי), לקחנו מטרו חזרה למלון. טיילנו קצת ליד המלון, עצרנו לקפוצ'ינו וטירמיסו וקנינו עוד כמה מאפים בדרך.
הגיעה שעת הצהריים ואנחנו מתארגנים לעזוב את מילאנו. באחת בצהריים לקחנו את המזוודות שאפסנו במלון ונסענו במטרו לתחנת הרכבת המרכזית Stazione Centrale שם נמצאת תחנת השכרת הרכב. אפילו מבנה תחנת הרכבת מעורר התפעלות.
מה גם שהוא ענק ונעזרנו במפות כדי להבין היכן נמצאות הסוכנויות להשכרת רכב. הסוכנות הייתה סגורה וחיכינו כמה דקות עד שהעובד יחזור מהפסקת הצהריים שלו. קיבלנו פיאט 500, חצינו את הכביש לחניון ממול שם חיכה לנו הרכב. מזל שאפי לא נלחץ, לא ממכוניות חדשות ולא מעיר גדולה וסואנת. יצאנו ישר לתוך הבלגן של העיר אבל הפעלנו ג'י-פי-אס ויצאנו מהעיר לכיוון חנות אאוטלט של טימברלנד. החנות נמצאת בלב אזור תעשיה די שומם, בהתחלה חשבנו שטעינו בכתובת. למה טימברלנד? כי בארה"ב קנינו בגדים ונעליים של טימברלנד באאוטלט במחירים ממש זולים. אבל לא כאן. אפי קנה חולצה רק כדי שלא נרגיש שהנסיעה הייתה לשווא. עצרנו בדרך בעוד מרכז קניות של מוצרים לבית בעיקר. אני כהרגלי בחו"ל קניתי את קרם הגרנייה שלי בחצי מחיר מהארץ. אחר כך הלכנו לקניון אבל גם שם החנויות היו יקרות. קיווינו לאכול כאן צהריים ומה רבה הייתה ההפתעה לגלות שאפילו בקניון המסעדות נסגרות אחרי ארוחת הצהריים. הרי אנחנו כבר מכירים מצרפת את הפסקות הצהריים ההזויות האלה. המסעדות מגישות ארוחת צהריים עד שעה מסוימת. אחר כך נסגרות ואז שוב נפתחות לארוחת ערב. אבל חשבנו שבקניון שבו הכול פתוח במשך כל היום, גם המסעדות יהיו פתוחות. אז חשבנו... בפועל המקום היחידי שאפשר היה לאכול בו זה מקדונלדס. תחושת דה-ז'ה-וו הציפה אותנו, בדיוק כמו שקרה לנו באבלון בצרפת. מקדונלדס. ואין מה להוסיף.
חזרנו למכונית והפעלנו ג'י-פי-אס ליעד הבא, אגם קומו ויותר מדויק locanda tre rose בעיירה nesso. אנחנו נוסעים באוטוסטראדה והכול נחמד אבל ברגע שמגיעים לאגם הדרך נעשית צרה מאוד ומתפתלת. אותי זה כמובן הלחיץ. לשתי מכוניות ממש קשה לנסוע זו מול זו וכל הזמן חששתי מה יקרה אם יגיע אוטובוס. המלון שלנו (זה לא בדיוק מלון, לוקנדה זה כנראה סוג של צימר B&B או מלון פשוט עם מספר קטן של חדרים) נמצא על הדרך המפותלת הזו בעיירה נסו או ניסוס, לא ברור מה שמה.
הביקורות היו מצוינות והמחיר 51 אירו ללילה. בעלת המקום לא דוברת אנגלית אבל זה לא מפריע לה לנהל את המקום ולדבר איתנו באיטלקית. עלינו הרבה מדרגות, קיבלנו חדר נקי אבל קטנטנן בלי נוף לאגם אלא להר.
הנוף מהחדר
לוקנדה טרה רוזה
לדעתי היה אפשר להגדיל את החדר על חשבון חדר האמבטיה הענק שבניגוד לחדר היה חדיש. בקצה המסדרון יש מרפסת קטנה, יותר נכון חלון גדול שממנו נשקף המראה המרהיב של האגם. אחרי מילאנו העמוסה והחמה, הגענו לשלווה הקרירה והנעימה של קומו.
נוף האגם מהחלון במלון
הערב ירד ואנחנו החלטנו לא להסתובב בלילה עם הרכב ולאכול במסעדה של הצימר ולא התאכזבנו בכלל !! קודם כל יושבים בטרסה אל מול האגם, השפה האיטלקית נשמעת ברקע, כל זה משרה אווירה רומנטית, כמעט מושלם (היה מושלם אם המנות היו יוצאות לפי הסדר, אבל למה להתלונן). מנת העגבניות ומוצרלה הייתה ענקית ומלאה מוצרלה טעימה. אכלנו גם פיצה, קרפצ'ו, דג, יין מוגז ולקינוח מיקס גבינות (כן גבינות לקינוח) ומשהו מתוק. הכול עם טיפ עלה 70 אירו.
הלכנו לישון שבעים ולמרות מזג האוויר הקריר עדיין היה לנו קצת חם בלילה.
15/6 יום ראשון – בלאג'ו וונרה
אחרי יומיים אינטנסיביים קמנו היום בנחת. ירדנו לבדוק את ארוחת הבוקר (8 אירו ארוחה קונטיננטלית) ויתרנו והסתפקנו בקפוצ'ינו. חשבנו לקחת משם מעבורת לבלאג'ו אבל המעבורת עוברת פעם ביום ועוצרת בכל כך הרבה תחנות שלוקח לה שעתיים. לכן אפי האמיץ נסע בדרך הצרה והמפותלת עד לבלאג'ו. העיירה בלאג'ו נמצאת על לשון יבשה בתוך האגם, בקצה המשולש המפריד בין אגם קומו לאגם לקו. מוקפת מים משלושה צדיים. יפהפייה. חנינו מול מעגן המעבורות. המחיר 1.5 אירו לשעה. הכנסנו 7.5 אירו, עד ארבע. בלאג'ו היא עיירה תיירותית ויפה להפליא. מול המעגן יש שדרת חנויות ובתי קפה, שם מצאנו ארוחת בוקר לטעמנו.
הלכנו לנקודה שנקראת Il Punto, זהו מקום המפגש בין שני האגמים. מיהרנו לחזור לפני שנפספס את המעבורת. אנחנו שטים לוורנה Varenna. (המחיר 18.4 לזוג). אז ככה, אני חושבת שרק התמונות אולי יכולות להעביר מעט את המראה שנגלה לפנינו. אגם קומו מוקף הרים. ההרים נמצאים בתוך עננים. הרבה ירוק וכחול. עיירות ציוריות. בתים צבעוניים. מופלא ורגוע.
בוורנה יש טיילת שבנויה על האגם, הלכנו מהמעבורת עד לקצה הטיילת
ומשם המשכנו לעלות בסימטאות צרות, בין בתים יפים, פרחים, מסעדות מקומיות ומלונות בוטיק יוקרתיים.
הגענו לכיכר הכנסייה המרכזית ומשם התחלנו לרדת
עד שמצאנו מסעדה שראינו כי היא מומלצת בטריפאדוויזר borgovino. מסעדה יקרה וטעימה. המשכנו לטייל. וורנה קסומה. בשתיים וחצי, בגלל מגבלת הזמן בחנייה, חזרנו אל המעבורת שתיקח אותנו חזרה לבלאג'ו.
הספקנו לטייל גם בבלאג'ו. עלינו לרחוב הראשי רחוב גריבלדי. אומנם רחוב לתיירים אך חלונות הראווה מעוצבים בטוב טעם ומושכים את העין לקנות מזכרות יפות ומיוחדות.
יש גם גלידה מומלצת Gelateria del Borgo, בטעות אכלנו אחת אחרת אבל מיהרנו לתקן את הטעות, מהי עוד גלידה בשבילנו. הגלידריה נמצאת במעלה הרחוב והגלידה טעימה ולא מפוצצת בסוכר. טיילנו עוד קצת בסמטאות, בלי מטרה, כמו בוורנה.
וחזרנו לחניון בארבע כדי לא לקבל דו"ח. ירד גשם, התכנון שלנו לרדת לראות את המפל הקטן בעיירה שלנו התבטל. נחנו ואכלנו שוב במסעדה שלנו. הערב היה קריר ונעים והגשם פסק.
16/6 יום שני – הצד המערבי של אגם קומו והעיר קומו
זהו יומנו האחרון בטיול הקצרצר שלנו. הטיסה היא בלילה לכן יום שלם עוד לפנינו. בשמונה ירדנו לשתות קפה ואחר כך ארזנו את המזוודות, שילמנו 102 אירו לשני לילות.
השארנו את המזוודות במלון וירדנו לראות את המפל. אם כבר אנחנו בעיירה וקרוב, לא נלך לראות?
למרות ההסברים ואולי בגלל ההסברים של בעלת המקום (באיטלקית כן) התבלבלנו וירדנו ירידה תלולה מאוד שאחר כך גם היינו צריכים לעלות אותה כמובן. ואז שוב ירדנו במקום אחר והלכנו בשביל עד לגשר הרומי ולמפל. ראינו, הצטלמנו ועלינו בחזרה. הירידה למפל ממש מול המלון.
ושוב אנחנו נוסעים לבלאג'ו, הפעם במטרה לחצות במעבורת עם הרכב לצד המערבי של האגם. עוד לא אכלנו ארוחת בוקר אבל ראינו שהמעבורת תצא עוד מעט ולא רצינו להתעכב. הכוונה הייתה להגיע לעיירה מנאג'ו אבל בבדיקה שעשינו גילינו שלעיירה קדנביה יש מעבורות בתדירות גבוהה יותר והמרחק ביניהן חמש דקות. לכן שטנו לקדנביה. המחיר 15.5 לרכב עם שני נוסעים. היום נרד דרומה על קו החוף של האגם ממנאג'ו ועד קומו.
טיילנו קצת במאנג'ו שהייתה יפה אבל פחות מהעיירות שראינו אתמול. גם ארוחת הבוקר/צהריים שלנו אכזבה.
נסענו לווילה קרלוטה villa Carlotta. אגם קומו משופע בווילות, אחוזות גדולות ומפוארות ששימשו בעבר את האצילים למגורים ולנופש ואחר כך את העשירים (גם לג'ורג' קלוני יש וילה על שפת האגם). כמה מהווילות האלה עדיין משמשות כבתי נופש, חלקן הפכו לבתי מלון וכמה נפתחו לתצוגה, וילה קרלוטה היא אחת מהן. הווילה נמצאת בעיירה tremezzo. מחיר 9 אירו לאדם. אם פתחנו את הבוקר בעליות וירידות למפל אנחנו ממשיכים גם פה לעלות ולרדת כי הווילה בנויה על גבעה. היופי בווילה, שנבנתה במאה ה-18 כמתנה לנסיכה, הם בעיקר הגנים המופלאים המקיפים אותה. יש שם הכול – גנים סימטריים, עצי במבוק, מסלולי טבע, מפלים קטנים, פרחים ועוד. את רוב זמננו הקדשנו לביקור בגינה. וכן הנוף הקסום של האגם והגדה המזרחית הנשקף מהם. הווילה עצמה נחמדה. יש שם כמה ציורי תקרה מרשימים. מוצגים לראווה כל הרהיטים וכלי האוכל אבל הם מתגמדים לעומת הגנים ולעומת ארמונות אחרים שכבר ראינו.
הנוף מהווילה לאגם קומו
הגנים
היום, בניגוד לאתמול, זרחה השמש והיה אפילו קצת חם. העליות והירידות עייפו אותנו. נסענו לעיר קומו שנמצאת בדרום האגם ובדרך כלל רוב הטיולים מתחילים ממנה. אחרי העיירות הקסומות קומו לא הרשימה במיוחד, לא יפה, הרבה תנועה ומעט חניה.
כרגיל הגענו בשעה שאחרי ארוחת הצהריים וידענו ששוב נצטרך להסתפק באוכל לתיירים. ירדנו לנמל במטרה לאכול ולעלות לפוניקולר לאחר מכן. המסעדות שם מזכירות את המסעדות באילת, שהמלצרים משדלים אותך בכל הכוח להיכנס. הלכנו עד למסעדה האחרונה לפני הפוניקולר, היא נקראת ox והיא נראתה לנו קצת יותר מהאחרות אבל ישבנו בה בעיקר בגלל שהיא ליד הפוניקולר ולא רצינו להמשיך לחפש עוד. חשבנו שהחוויה לא תהיה נעימה אבל לא הייתה בררה. ואתם בטח מבינים כבר שהופתענו לטובה. זה התחיל מכך שקיבלנו משקה אפריטיף (כיאה לזוג ישראלים לא מאמינים היינו בטוחים שבסוף עוד יחייבו אותנו על זה). אפי הזמין סטייק אנטרקוט גדול שעלה 24 אירו ואני הזמנתי פיצה. הסטייק הגיע עם הרבה תוספות בצדו, הפיצה הייתה עשירה וטעימה. ולבסוף גם קיבלנו לימונצ'לו על חשבון הבית. המלצרים היו נחמדים ואדיבים. נהנינו מאוד מאוד גם מהאוכל וגם מהפינוקים, ולא...הם לא חייבו אותנו עליהם.
בשעות אחר הצהריים ואנחנו מגיעים אל האטרקציה האחרונה בטיול שלנו. הפוניקולר היא קרונית הרים כמו הכרמלית, אבל היא לא חצובה בתוך ההר אלא מחוץ להר. שילמנו 5.3 אירו לאדם וכל הנסיעה בעצם ראינו את הנוף היפה של האגם. העלייה תלולה וכרגיל אני תמיד מפחדת ומשתדלת רק להציץ ובטח לא להיות בקרון הראשון. יפה, חוויה מקסימה. בגלל שעלינו אחה"צ הראות הייתה פחות טובה אבל החוויה עדיין מרשימה. אמרו לנו שלמעלה אפשר לטייל קצת אבל לא היה לנו זמן. Funicular Railway - Piazza Alcide de Gasperi
תם ולא נשלם. עלינו לעבור בסופרמרקט לקנות שוקולד ולהחזיר את הרכב. אבל לא תארנו לעצמנו את ההרפתקה שנצטרך לעבור. התכנון היה להגיע 3 שעות לפני הטיסה. המון זמן. להחזיר בנחת את האוטו, בלי לחץ.
אבל, לא מצאנו תחנת דלק כל הדרך אל נמל התעופה. והלא צריך להחזיר מכל מלא. נסענו עד לשדה, בדרך עברנו תחנה אחת סגורה לשיפוצים. נכנסנו לכל מיני שכונות אבל גם שם לא הייתה תחנה אחת לרפואה. אז חזרנו מהשדה אל הצד השני כי ראינו שבצד השני היו תחנות דלק. הגענו, היו 3 תחנות אבל...סגורות. אין עם מי לדבר. אין מקום להכניס ולשלם עם כרטיס אשראי. אני כבר נלחצתי, אמרתי שנחזור לשדה ונשלם על הדלק גם אם יהיה כפול במחיר. אפי הסתובב שם עצבני. בצד היה מישהו שניקה את הרכב ולמזלנו דיבר אנגלית. הוא הסביר לנו שיש מכונה שצריך להכניס כסף (ולא אשראי) ואז אפשר למלא. ולשים לב כי המכונה לא נותנת עודף. הוא אמר לנו לשים 40 אירו אבל אפי הכניס 20, זה לא התמלא עד הסוף ואז הכנסנו עוד 20 וראינו שהדלק נשפך כבר החוצה. כלומר המכל היה מלא כבר קודם. בקיצור מילאנו ב 26 אירו ושמנו 40. אין עודף, אבל לפחות יש דלק ואנחנו באיחור מטורף. בעשרה לתשע החזרנו את הרכב (הטיסה בעשרה לאחת עשרה), לא הספקנו להתרענן, סידרנו קצת את המזוודות מבחינת משקל ודברים שקנינו ורצנו לצ'ק אין.
לפעמים יש מזל כשמגיעים מאוחר. כבר כמעט כל האנשים עשו צ'ק אין והדיילת הציעה לנו את המושבים ביציאת החרום (שאף אחד לא קנה) מכיוון שאפי גבוה אלה המקומות הכי נוחים לו ושמחנו מאוד לקבל את השדרוג הזה בחינם.
בעיניי נמל התעופה במילאנו קצת מבולגן. אחרי הצ'ק אין חוזרים בחזרה לשערים והולכים שם די הרבה. בטיסה היו קצת רעידות שאפילו אילצו את הצוות לשבת ואת הלב שלי לצנוח אבל נחתנו בשלום ישר אל האוטו שלנו בחניון הקרוב. חזרה לחולון.
