שלושה זוגות, חברות של 25 שנים. היסטוריה ארוכה של בילויים, טיולים וצימרים בארץ בעיקר עם הילדים. פעם ראשונה ביחד בחו”ל. אלה החוויות שלנו מסוף שבוע באמסטרדם.
יום רביעי 25/5
הטיסה לאמסטרדם בשעה 14:05, זו לא שעה נוחה במיוחד אבל ככה זה כשרוצים לטוס בזול באיזיג'ט (318 אירו לזוג, כולל מזוודה ומושב ביציאת חירום שהוזמנו כמעט 8 חודשים מראש). האמת שאין שום רע בשעה הזו. לא צריך לקום לפנות בוקר או בכלל לא לישון בלילה ואפשר לנצל את הבוקר לאריזה מצד שני בשעה הזו לא ניתן לנצל את היום וכאילו "מבזבזים" כסף על לילה במלון. בכל אופן, אנחנו מגיעים לטיסה אחרי שנת לילה טובה ואחרי שארזנו בבוקר, אנחנו לא טרוטי עיניים ועייפים משום שקמנו באמצע הלילה כדי להספיק לטיסה לפנות בוקר.
הפעם, בשונה מתמיד, אנחנו טסים עם עוד שני זוגות חברים טובים. חברוּת של 25 שנים. גידלנו ילדים, יצאנו לטיולים, לצימרים, לאטרקציות ולפיקניקים. וגם עכשיו כשהילדים כבר גדלו (הגדול בחבר'ה בן 21 וחצי), אנחנו עדיין ממשיכים להיפגש ולבלות יחד. לפעמים עם הילדים (הקטנה בת 6 אז עוד אפשר לקרוא לזה ילדים). ולפעמים רק אנחנו הזוגות. אבל בחו"ל לא היינו ביחד, שלושת הזוגות.
החברים מראשון לציון, ענת ועופר, תמי ודני, החליטו להגיע מוקדם לנמל התעופה, לפי הספר, שלוש שעות לפני מועד הטיסה. אנחנו, יותר נכון, אפי, החליט שזה מוקדם מדי ומספיק להיות בשדה שעתיים לפני. טרמינל 1 שוב מוכיח את עצמו כטרמינל יעיל. צ'יק צ'ק אנחנו מסיימים את כל תהליך הבידוק וחוברים לחבר'ה בדיוטי. יושבים לאכול משהו לפני הטיסה. בכל זאת, באיזיג'ט אין אוכל. (כדאי לציין שאפשר לקנות במטוס במחיר סביר של 8 אירו סנדוויץ', שתיה וחטיף שוקולד).
הטיסה לאמסטרדם כ-4.5 שעות, עוברת בנעימים יחסית. אנחנו מגיעים לאמסטרדם בשעה חמש וחצי בערך, לפני הזמן שנכתב באתר האינטרנט של איזיג'ט (18:20). עברנו את ביקורת הדרכונים (לא רק בישראל יש תור), והמזוודות כבר על המסוע מחכות שניקח אותן. עד שיצאנו השעה הייתה 18:30. הזמנו הסעה מחברת Think Tinker (הזמנו מראש באתר האינטרנט במחיר 35.94 לשישה אנשים) וקיווינו שמישהו יחכה לנו עם שלט אבל אנחנו הקדמנו בחצי שעה ונקודת המפגש שלנו היא בכלל בצד השני, קרוב יותר לרכבת. הלכנו לשם, אי אפשר לפספס את העמדה המשובצת אדום לבן, שמשמשת כנקודת מפגש להרבה נהגים. אבל שלנו לא הגיע עדיין. בשעה שבע, שעת המפגש, מתקשרים מחברת תינקר להתנצל על איחור קל ואחרי שתי דקות מופיעה בחורה חביבה ונאה. הבנים חושבים שהיא הנהגת ומתלהבים אבל היא רק מובילה אותנו החוצה (שוב חוזרים באותה הדרך שהלכנו) אל המיניבוס הגדול ואל הנהג החביב ג'ורג'. תינקר בהחלט עמדו בזמנים, בשירות ובציפיות שלנו.
הגענו למלון שלנו fine seasons שהזמנו לפני המון זמן ובטעות לחצנו על הזמן ללא ביטול, ובלי לבדוק הרבה מקומות לא הייתה לנו בררה אלא לשהות בו, הם לא הסכימו לבטל. הסיבה שהזמנו אותו הייתה מזגן (כן, אנחנו באמסטרדם אבל חששנו ליפול על איזה גל חום) וגם ארוחת בוקר. ידענו מראש מה המיקום וגם שהחדרים קטנים. יש מעלית, זה כבר יותר ממה שהיה לנו ברומא למשל. החדר אכן קטן אבל מסתבר שיש חדר אפילו קטן יותר שהזוג ע"ע קיבלו ואחרי לילה ואסרטיביות בדלפק הקבלה, הסכימו להחליף להם אותו. (חדר 502 קטן יותר מהחדרים הזוגיים האחרים). לא ברור למה זה קורה, אולי בגלל שהיסודות על המים אבל לפעמים מרגישים את המיטה רועדת. בחדר 502 הרגישו יותר. שילמנו 870 אירו לחמישה לילות כולל ארוחת בוקר.
יצאנו מיד לאכול ארוחת ערב. אנחנו קרובים לרובע החלונות האדומים ויש בסביבה הרבה מסעדות אסיאתיות. היו לי המלצות לכמה מסעדות. באחת מהן Little Saigon Zeedijk לא היה מקום והמתנו עשרים דקות (בחוץ, הם לא הסכימו שנלך ונחזור כשיהיה מקום), כדי לראות שבשולחן לארבעה דחפו שישה כסאות. אולי הילדים שלנו היו מצליחים להיכנס לשם. יצאנו די בכעס על זמן ההמתנה המיותר. ליד המסעדה ראינו את המקדש הבודהיסטי He Hua Temple, המקדש פתוח בין 12 ל-17 ומכיוון שארבעה מאיתנו בוגרי טיול בתאילנד אז לא התאמצנו להגיע אליו בשעות הפתיחה. טיילנו והגענו למסעדת new king מומלצת אף היא. מסעדה סינית, מנדרינית. גם כאן צריך להמתין, אבל הם לפחות הסכימו לרשום את שמנו ו"הרשו" לנו ללכת ולחזור בזמן. יצאנו לטייל קצת וכשחזרנו השולחן שלנו היה מוכן. מבחוץ המסעדה לא נראית גדולה אבל בפנים היא מבוך של חדרים ויש בה די הרבה מקום. האוכל היה סיני סטנדרטי, המחירים סבירים, השירות לא משהו. היינו צריכים לבקש (סכין למשל), להזכיר (שלא הביאו מנה מסוימת), מים מהברז לא מגישים כאן וזה מצוין בתפריט וגם השתייה הקלה המוגשת מגיעה בכוסות או בבקבוקים זעירים. בקיצור משלמים קצת יותר משלושה אירו לחצי כמות שמקבלים בארץ. שילמנו בערך 40 אירו לזוג, ויצאנו לא ממש מרוצים אבל שבעים. עוף מנגו חמוץ מתוק שאכלתי היה בדיוק כמו העוף חמוץ מתוק שמגישים במסעדות הסיניות רק בתוספת מנגו ששדרג את הטעם. היה מתוק, אני אהבתי.
המקדש הבודהיסטי
רחובות צרים ושוקקי חיים ומסעדות צ'יינהטאון ורובע החלונות האדומים
אחד המועדונים ברובע החלונות האדומים, את החלונות עצמם אסור לצלם וטוב שכך.
לפני שיצאנו ראינו שבפאב הצמוד למלון, Cafe Pollux, יש ערב ג'אם סאשן. נכנסנו לראות. המקום קטן אבל בחור הולנדי (בעל המקום? אולי אחראי משמרת?) עם קעקוע בעברית על היד, סידר לנו מקום ישיבה. הזמנו שתיה ושמענו נגנים וזמרים שונים. היה ממש כיף. זה קורה רק בימי רביעי ומי שמזדמן למקום שווה להיכנס, אפילו כדאי במיוחד. אווירה כיפית, הרגשה של פאב שכונתי. מקסים. וגם מוזיקה טובה. אני מניחה שאם לא היינו עייפים כל-כך, היינו נשארים עוד.
יום חמישי 26/5
בשמונה בבוקר אנחנו מתייצבים בחדר האוכל הקטן. התמקמנו בשולחן לשישה, שיהיה השולחן הקבוע שלנו בכל השהות. ארוחת הבוקר הייתה מעל למצופה. אומנם ההולנדים, כמו הולנדים, נותנים הכול בקטן וספור אבל ברגע שנגמר הם ממלאים עוד. אז זכינו לאכול בארוחת הבוקר מלפפון ועגבנייה (שזה נדיר) אבל הם נחתכו אחד אחד, ברגע שנגמרה עגבנייה אחת חתכו את השנייה. ברגע שנגמרו הקרואסונים הוסיפו עוד. הצחיק אותנו, אבל הארוחה הייתה מגוונת וכללה ביצים קשות, גבינות ונקניקים מסוגים שונים, מאפים, לחמים, פירות, יוגורטים. היה טוב מאוד. לא חשבנו שתהיה ארוחה כזו.
בית אנה פרנק מרוחק כחצי שעת הליכה מהמלון. בהתחלה חשבנו לקחת טראם אבל החלטנו ללכת ברגל גם כי מבחינת הזמן זה כמעט אותו הדבר וגם כדי להוריד קצת את מה שאכלנו. יצאנו מספיק זמן מראש כדי לטייל בנחת, עברנו ברחוב מלא בחנויות סקס, עברנו דרך כיכר דאם המפורסמת. האמת שעברנו כמה פעמים דרך הכיכר, קצת צילמנו אבל לא ממש התעכבנו. המבנים החשובים בכיכר: הכנסייה, ארמון המלוכה, האנדרטה וגם קניון יקר ויוקרתי במבנה מיוחד, לא נכנסנו לאף אחד מהם (הארמון לא היה פתוח לקהל בתאריכים האלה).
חנויות שונות ומשונות שהחוט המקשר ביניהן הוא – סקס כמובן
כיכר דאם
כדי להימנע מהתורים בבית אנה פרנק צריך להזמין כרטיסים מראש. השיטה היא שעד השעה 15:30 נכנסים רק אלו שהזמינו כרטיסים מראש ואחרי השעה הזו אפשר לעמוד בתור ולהיכנס. המחיר 9.5 אירו לכרטיס. כולל 0.5 אירו עמלת הזמנה. כשנכנסנו בשעה המיועדת 10:15 לא היה תור בכניסה אבל בפנים היו מקומות שהיו צפופים מאוד, עד קלאוסטרופובי ללכת בהם. הייתי מצפה מהשומרים לנתב את צוואר הבקבוק בחוכמה. כמה דברים לפני הכניסה למוזיאון – את תיק הגב צריך להחזיק ביד או להחזיק אותו קדימה ולא תלוי על הגב. אין הדרכה אנושית או קולית ולכן מי שרוצה הסברים צריך לקחת חוברת (יש גם בעברית). המוזיאון מכיל הרבה פריטים מחייה של אנה פרנק וכן הסברים. החדרים שבהם הסתתרה המשפחה הם כמובן המעניינים ביותר. כל אחד מרגיש את הצפיפות, שומע את חריקות הרצפה, רואה את החלונות המכוסים ואת האפלה ומעלה בדמיונו את החיים בתנאים האלה. אנחנו נזכרנו בהצגה שהקרינו מדי שנה בערוץ הראשון ביום השואה. אנה פרנק של תיאטרון אורנה פורת שִחזר די במדויק את החיים בחדרים האלה. כשקוראים את כתביה של אנה אי אפשר שלא להתפעל מהחוכמה ומהכתיבה של ילדה שהייתה בסך הכול בת 12. כשעה ורבע נמשך הסיור שלנו.
משם הלכנו לכנסייה הקרובה ווסטרקירק Westerkerk. קראתי שהיא נחשבת לאחת הכנסיות המרשימות בהולנד. אולי מבחוץ. מבפנים אין הרבה מה לומר עליה. היא נבנתה בין השנים 1620 ו-1638 ויש בה את הצריח הגבוה ביותר באמסטרדם. לא עלינו למגדל הפעמונים, משם הבנתי נשקף נוף יפה של העיר. הכנסייה עצמה, בניגוד לכנסיות הקתוליות, לא יפה מבפנים רק מבחוץ. הכניסה חינם אז אפשר להציץ.
חצינו את התעלה מול הכנסייה אל רובע יורדאאן, Jordaan District. על פי הספר אמורות להיות פה חנויות בוטיק, גלריות ובתי קפה. התחלנו ללכת ברחוב הראשי וחיפשנו בית קפה, הרחובות שהלכנו בהם היו יפים אך שקטים ומנומנמים, וללא בית קפה. בחור ישראלי רכוב על אופניים שמע אותנו והמליץ לנו ללכת לאכול את האפל שטרודל הכי טעים באמסטרדם. קיבלנו את המלצתו והלכנו לקצה הרובע, שם באמת ראינו כבר יותר בתי קפה. המקום נקרא וינקל 43 Winkel 43. (הכתובת: Noordermarkt 43) בית הקפה מגיש אוכל אבל אפל שטרודל זו עוגת הבית. אין עוגות אחרות. האפל שטרודל היה טעים מאוד מאוד והוגש עם קצפת משובחת לידו. אפי שלא אוכל עוגות טעם מרק אבוקדו קר שהוגש עם לחם, היה לו טעם מעניין ולא שגרתי. 3 עוגות, 6 קפוצ'ינו ומרק אבוקדו אחד עלו 30 אירו.
רובע יורדאאן
הבתים והתעלות הם מאפייני הנוף העיקריים באמסטרדם. סיפור מעניין על הבתים הוא שהארנונה הייתה מחושבת לפי רוחב חזית הבית ולכן יש פה בתים צרים וגבוהים. בגלל המדרגות הצרות לא היה ניתן להעלות רהיטים ולכן על גג כל בית יש גלגלת שעד היום אפשר להשתמש בה כדי להעלות רהיטים. גם הגמלונים (הקישוטים מעל כל גג) מספרים סיפור על המעמד והמשפחה שגרה בעבר בבית. ותודה לענת שהחכימה אותנו במידע הזה.
אומנם אכלנו עוגה אבל לפי ההמלצות בדרך נמצאת השוקולטרייה פוצ'יני בומבוני, Puccini Bomboni ,ברחוב Singel 184. אפי ואני לא נוותר על שוקולד איכותי. עצרנו לקנות 5 בונבונים ב-10 אירו !! ואכלנו אותם מאוחר יותר.
ירדנו דרומה ברובע 9 הרחובות, אכלנו צ'יפס באחד מהצ'יפסריות הנחשבות לטובות באמסטרדם vers gesneden friet (אני לא זוכרת אם לפי גידי ואהרוני או לפי אוכל רחוב של ישי גולן). היא נמצאת בסמטה קטנה ליד כיכר ספאו בכתובת: Heisteeg 3. אנחנו לקחנו צ'יפס ברוטב מיונז וחמאת בוטנים שהיה טעים להפליא ועלה 3.5 אירו למנה גדולה. ישבנו על הספסל בכיכר ספאו Spui ואכלנו. הכיכר נחשבת למרכז תרבות של ירידים ופסטיבלים. לא היו פסטיבלים וגם לא אומני רחוב. צילמנו את פסל הילד הצוחק והמשכנו הלאה.
ענת ועופר בכיכר ספאו ליד הילד הצוחק
משם דרך מדרחוב Klaverstraat הגענו לחצר בחיינהוף Begijnhof, זו חצר סגורה של בתים משוחזרים מהמאה ה-14 ששימשה ומשמשת נזירות עד היום. במקום גרים אנשים ויש כנסייה. הגינות מטופחות ונמצא כאן גם הבית העתיק ביותר בעיר משנת 1477. נכנסנו למתחם אחרי ההמולה של המדרחוב, התמכרנו לשקט וצילמנו קצת (הכניסה חינם מתשע עד חמש). קראתי שגלריית השומרים זה מוזיאון פתוח בחינם אבל הכניסה עלתה כסף והחלטנו לא להיכנס.
חצר בחיינהוף
ההספק שלנו היה מצוין ואפילו נשאר לנו כוח להמשיך לשוק הפרחים הצף Bloemenmarkt. בדמיוני ראיתי המון דוכני פרחים צבעוניים ורעננים, בפועל היו בעיקר זרעים, שתילים ומעט מאוד פרחים. שוק שנראה ממש מכוון לתיירים. בצדו השני של הרחוב היו כל החנויות האחרות שתיירים צריכים: מזכרות, גבינות וכדומה. ממש לפני הכניסה לשוק מאזור קינינגספליין נמצא דוכן הרינג (גם הוא נחשב בין הטובים). אפי אכל הרינג עם בצל קצוץ ומלפפון חמוץ ואמר שזה מומלץ וטעים מאוד !! Frens Haringhandel Canal Ring (Grachtengordel (אפשר לאכול את ההרינג גם בלחמנייה).
בכניסה לשוק הפרחים
בקצה השוק קרצה לנו מסעדת מקדונלדס, לא בגלל האוכל אלא בגלל השירותים. עלינו לקומה השנייה, המחיר חצי אירו, לא אכפת לנו לשלם אבל התור ענק. ויתרנו. ברחוב החוצה אותו Reguliersbreestraat ראינו ברגר קינג והחלטנו לנסות את מזלנו. שם לא היה תור ולא שילמנו כסף. ד' החליט לקנות לעצמו ארוחה קטנה שכללה המבורגר קטן, צ'יפס וקולה ב 2 אירו. אני רציתי רק קולה, שילמתי...2.5 אירו (על אותה כמות של קולה) אז שימו לב למחירים. באותו רחוב היו שתי חנויות של פארמים ובהן קנינו ויטמינים, משחת שיניים, קיסמי שיניים, דאודורנטים ואפילו שוקולד, במחירים הרבה יותר זולים מהארץ.
הלכנו המון היום ובכל זאת המשכנו ברגל לכיוון צפון לרחוב דאמארק, כדי לשוט. גם שייט התעלות היה בתוכנית ליום אחר אבל ההספק היה מצוין והיה לנו עוד כוח. השקיעה באמסטרדם היא בערך בשמונה וחצי תשע ולכן אין הרגשה שכבר מאוחר כי לא חשוך בחוץ.
ראינו תור ארוך של אנשים המחכים לשייט, ראינו שלט עם המחיר 10 אירו, הרבה יותר זול מכל הסקרים שעשיתי באינטרנט שעלו בממוצע 16 אירו. טוב שאפי הלך לברר כי הסתבר שקונים כרטיסים בקופה. החברה נקראת rederij plas . בעודנו עומדים בתור, אפי קנה כרטיסים לכולנו. השייט יצא בסביבות חמש ונמשך שעה. הסיבוב כולל אתרים והסברים על אמסטרדם. למשל על הבתים על המים: בתוך התעלות, בצדדים, יש בתים, חלקם סירות אבל חלקם פשוט נראים כמו קופסה או קונטיינר שבתוכם יש דירה. הם מחוברים לחשמל ולביוב וצריך אישור כדי לגור בבית כזה. חלק מהתושבים עשו לעצמם פינות חמד, גינות וזולות ב"חצר" הבית. ההסברים ששמענו ברמקולים היו בהולנדית, אנגלית וצרפתית. ברורים מאוד, תמציתיים ומהנים. (אני משווה את זה לשייט שעשינו בשטרסבורג שנמשך שעתיים והיו לנו אוזניות כדי לשמוע את ההסברים ובשלב מסוים כולם התעייפו והורידו את האוזניות). זה היה קצר, מהנה וקולע. והכי חשוב נתנו לרגליים לנוח. אתר: http://www.rederijplas.nl/en
מבט על הסירה ומהסירה על בית על המים
עוד למדנו בסיור שחלק מהבתים בגלל המים והיסודות שבתוך המים – קצת עקומים ומדי פעם אפשר לראות מן בית "פיזה" עקום.
חזרנו למלון לנוח לפני ארוחת הערב. אפי יצא לסופרמרקט באזור כיכר ניומרקט Albert Heljn Nieumarkt לקנות מים מינרלים, שלא היו זולים (5.35 לרביעיית בקבוקים של 2 ליטר). הוא המליץ שהפעם נצא לאכול שם כי יש הרבה מסעדות. הכיכר נמצאת במרחק חמש דקות הליכה מהמלון. בדרך עצרנו נפעמים לראות מישהי חונה על שפת התעלה, במקום ממש מצומצם גם לרכב וגם לעצמה לרדת מהרכב ולא ליפול לתעלה. בשייט אמרו שבכל שבוע נופל רכב לתעלה. גם הסבירו על מעקות שנבנו סביב התעלות, שהעירייה השקיעה בזה הרבה כסף אבל אנחנו לא ראינו הרבה כאלה. לקח לה זמן אבל היא חנתה כמו גדולה ובסוף הסתבר שהיא ישראלית לשעבר ואפילו שוחחנו קצת.
בית השקילה בניומרקט
התקשינו למצוא את עצמנו בניומרקט Nieuwmarkt. אכן, היו המון מסעדות, אחת מהן נמצאת בתוך בניין בית השקילה שהיה בעבר שער הכניסה לעיר וחלק מהחומה, אבל לכל אחד מאיתנו התחשק משהו אחר וכך עברנו בין כולן ועד שמצאנו אחת שהתאימה לכולנו אבל היא הייתה מלאה בהזמנות עד אחת עשרה בלילה. בסוף, מחוסר בררה, נכנסנו ל - Gusto מסעדה איטלקית צמודה אליה. השירות לא היה משהו בכלל, המנות לא הגיעו יחד, חלקן הגיעו פושרות, מרק העגבניות הוגש בצלחת ענקית אבל היה בה מעט מאוד מרק. ישבנו במתחם שלא היו בו עוד אנשים והמלצרית לא הגיעה אלינו לעתים תכופות. בקיצור התאכזבנו אבל היה לנו נחמד ביחד. הריזוטו פטריות שאכלתי היה טעים אבל אמרו לי מראש שהוא כולל רק סוג פטריות אחד כי השני נגמר. שילמנו 52 אירו לזוג (זה כולל גם יין וזה הכי יקר ששילמנו פה באמסטרדם).
חזרנו שוב דרך רובע החלונות האדומים (זה פשוט בדרך למלון). והנה כמה מילים על הרובע. כשהיינו באיטליה ראינו זונות בשולי כל עיר גדולה שנכנסנו אליה. הן היו מתחילות לעבוד כבר בשעות הצהריים. עומדות או יושבות על איזה כיסא ישן, ליד תחנות דלק, בכביש הראשי. לא היה נעים לראות את זה ואפילו שהיינו באוטו תמיד שמחתי שעברנו מהר את האזור הזה. גם בארץ אני מניחה שמישהו שפוי (או מישהי) שסתם בא לו לטייל לא ילך בלילה לאזור התחנה המרכזית בתל אביב. האזורים האלה בדרך כלל מפחידים וקשורים גם בפשע ובסמים. אבל כאן – זה רובע הבילויים. כל התיירים של אמסטרדם, צעירים ומבוגרים, עוברים פה. הרחובות למשל: Oudezijds Achterburgwal והסימטאות החוצות אותו, הומים. הבחורות עומדות מאחורי חלון ראווה, לבושות (אם אפשר לקרוא לזה ככה) במיטב הלנז'רי הסקסי. רובן צעירות. חלקן מחייכות, רוקדות כחלק מהשידול אבל חלקן יושבות או עומדות עם הטלפון הנייד, מדברות, מסמסות. מאחוריהן בדרך כלל יש מיטה, מי שמשודרגת יש לה חדר נוסף מאחור ולא רואים את המיטה. אז רואים גם כשקליינט נכנס, ושיש איזושהי הידברות וכשיש הסכמה היא סוגרת את החלון. חלון הראווה מוקף באורות אדומים. באזור יש גם קופישופס והרבה מועדוני זימה. האווירה שמחה ועליזה באזור וגם אנחנו העברנו צחוקים על הנושא. אבל כשמתרחקים וחושבים על זה קצת, זה עצוב שנשים עדיין צריכות לסחור בגופן, שגברים עדיין הולכים לזונה, שזה לגיטימי וחוקי. איך אמרה תמי חברתי החכמה: לא הייתי רוצה לגור בעיר שהבסיס שלה הוא זנות וסמים חוקיים.
יום שישי 27/5
בתשע וחצי בבוקר הלכנו לכיוון בית הכנסת. אז אתמול כבר ראינו את כיכר ניומרקט ועברנו ליד כנסיית אודה קרק, הכנסייה הישנה. ולכן שיניתי את המסלול כדי שנראה היום עוד דברים. הלכנו ברחוב של המלון, פרינס הנדריקדה עד למגדל מונטלבאנסטורן, מגדל מבוצר שהיה חלק מהחומה של העיר. המשכנו ללכת לאורך תעלת oude schans היפה ולכיוון בית הכנסת הפורטוגזי (הכניסה בתשלום גבוה).
מגדל מונטלבאנסטורן
תעלת אודה סכאנס
המשכנו לטייל מאחורי בית הכנסת שם נמצאת אנדרטה חשובה בדמות פועל, אנדרטה שהוקמה לכבוד פועלי הנמל באמסטרדם ששבתו במחאה על גירוש היהודים ההולנדים מהעיר. הנאצים דיכאו את השביתה באכזריות. הלכנו לאזור המוזיאון היהודי וטיילנו בין הבניינים שהיו פעם בתי כנסת אשכנזים.
אננדרטת הפועל ומאחוריו בית הכנסת הפורטוגזי , המוזיאון היהודי במבנה שהיה בית הכנסת האשכנזי
חצינו את הכביש לשוק הפשפשים שנמצא בכיכר ווטרלו Waterloopleinmarkt. לפעמים כשמתכננים טיול המבנים נראים רחוקים זה מזה, אפילו כשאני משתמשת בגוגל מפות. אבל בפועל הכול קרוב מאוד. ליד שוק הפשפשים נמצא בניין העירייה (הדי מכוער יש לומר). נחמד בשוק, השעה כבר אחרי אחת עשרה אבל נראה שכאילו רק עכשיו הוא מתעורר לחיים. בשוק מוכרים הכול: חולצות טריקו עם הדפסים נחמדים ומעניינים (ביג ליבובסקי ושובר שורות לדוגמה), מזכרות שלא ראיתי במקומות אחרים, בגדים, תכשיטים, תיקים וגם דברים יד שנייה שנראים חדשים (תבדקו לפני שאתם קונים). פגשנו מוכר ישראלי, ועוד מוכרת ישראלית, ועופר לא הבין אם בשביל זה הם עברו לכאן, למכור בשוק? זה כדאי? האם הם נהיו עשירים? ודני אמר, לא תמיד רוצים להיות עשירים. יש כאלה שאוהבים את החיים האלה, שזה מה שהם רוצים לעשות בחיים ושאוהבים את החיים באמסטרדם. "למשל יוסי, הוא אחד שאוהב את זה". לא ראינו את יוסי למעלה מ-20 שנה. הם היו פעם חברים טובים אבל אז יוסי נסע לאמסטרדם ולתאילנד וטייל ומכר וקנה ואנחנו התחתנו והאינטרנט לא היה קיים. פתאום עופר קורא לנו, בואו מהר. אנחנו הולכים לראות מה אפי מצא. ולא תאמינו אבל – יוסי. החבר ההוא שרק הזכרנו לפני שתי דקות. לפעמים יש צירופי מקרים מצמררים. אז יוסי מוכר חצאיות (מקסימות עם פטנט מיוחד) בשוק וחי באמסטרדם ודי מבסוט מהחיים. הייתה פגישה מרגשת. יוסי והבנים ישבו לשוחח בדוכן ואנחנו הבנות וע' הלכנו לשתות קפה בדוכן שיוסי שלח אותנו אליו. היווני. העיקר שיש קפה ומקום לשבת וגם...בורקס. אני מסודרת. (4 אירו לקפה ובורקס תרד).
אחרי הפגישה המשכנו להסתובב בשוק וקנינו חולצות ממוכר ישראלי. שוחחנו קצת על החיים באמסטרדם (אין לחץ, שלווה). ועל איך אנחנו נראים משם (לא משהו). גם על האנגלית הטובה של ההולנדים, מסתבר שהם לומדים בבית הספר הרבה שפות. לא רק אנגלית.
אין הרבה שירותים ציבוריים באמסטרדם. מה שכן יש להם זה משתנות ציבוריות באמצע הרחוב לגברים. ש...אין דרך אחרת לומר, זה סוג של מסתור שעומדים ומשתינים בו. מצד אחד, זה יותר נורמלי מהרבה גברים בישראל שמשתינים באמצע הרחוב וחושבים שאם הם מצאו פינה או חצר של בית אף אחד לא רואה או מריח. מצד שני, באמצע הרחוב הראשי, זה נורא. ומה לבנות? הן לא צריכות שירותים? אז איפה שרואים מקום שאפשר לנצל לשירותים צריך לנצל. ופה היה את בית העירייה.
אנדרטת המחתרות
משם יצאנו אל אנדרטת המחתרות, לזכר לוחמי המחתרות היהודים במלחמת העולם השנייה. שם נמצא גם בית המוזיקה והתיאטרון. חצינו את נהר האמסטל על הגשר הכחול blauwburg, שנקרא כך כי פעם הוא היה כחול והוא שחזור של גשר בפאריז. בדרכנו לכיכר רמברנדט, Rembrandtplein. על פי ההמלצות מדובר באחת הכיכרות היפות באמסטרדם. ואכן כך היא. יפה בעיקר בזכות הפסל של רמברנדט והפסלים של חיילי משמר הלילה שפוסלו בהשראת ציורו המפורסם. אז כמו בכל מקום כזה, מצטלמים. נחים קצת וממשיכים הלאה.
הגשר ה"כחול"
כיכר רמברנדט
בספר שהיה לי הייתה המלצה לעמוד על גשר Thorbeckeplein עם הגב לכיכר, מהגשר אפשר לראות בסך הכול 14 גשרים. שישה ממול, שישה בשמאל ועוד שניים בימין. טוב, אולי טכנית זה נכון אבל בפועל יש הרבה דברים שמסתירים את הגשרים האלה. על כל פנים, זו תמונה יפה. התמונה על הגשר היא אחד מהנופים המפורסמים של אמסטרדם.
התכנון היה להמשיך בטראם לשוק אלברט קוימפ ולאכול צהריים (השוק תוכנן ליום שבת ושינינו ברגע האחרון כי מישהו שמכיר טוב את העיר אמר לא להתקרב בשבת). הטראם לא חוסך זמן, צריך ללכת לתחנה ומשם לנסוע כמעט אותו זמן כמו ההליכה. ושוב, למרות שקצת עייפים, אנחנו מעדיפים לראות את העיר ולא להצטופף בטראם. כך מצאנו את עצמנו הולכים בשכונה נוספת וחוצים את כל קשת התעלות. רואים עוד אזור בעיר וגם עוד שוק אוכל קטן. כשהגענו לשוק אלברט קוימפ כבר היינו רעבים מאוד. ולכן – קודם אוכלים אחר כך מטיילים. אבל דווקא כשמחפשים לא מוצאים. יש בשוק הרבה דוכנים אבל אנחנו חייבים לשבת. סוף סוף במרכז השוק, אפילו לקראת סופו מהכיוון שבאנו, ברחוב שחוצה את השוק היו מסעדות. התיישבנו בזאת שנראה שהיה לנו מה לאכול בה. העיקר לשבת. המסעדה נקראת De Duvel ולשמחתנו היא ענתה על כל הציפיות. מבחינת המחיר והמנות הגדולות. את השירות היה אפשר לשפר אם היו מוסיפים עוד מלצר אחד. המלצר שלנו היה חמוד אבל שירת כל-כך הרבה שולחנות שהיה נראה שהוא רק רץ כל הזמן. המחירים של טוסטים לדוגמה בין 3.5 ל-4.5 אירו למנות גדולות ויפות, יש סלטים וגם מנות בשריות. היה טעים ומשביע. כשסיימנו השעה הייתה כבר שלוש וחצי וחלק מהדוכנים כבר התחילו לסגור. לא וויתרתי על טעימה של סטרופוואפל באחד הדוכנים (1.5 אירו). לא מצאנו מציאות בשוק ולא קנינו כלום.
בשעה שש אפי ואני אמורים ללכת למוזיאון ואן גוך, הזמנו באתר האינטרנט כרטיסים מראש ליום ולשעה שרצינו, המחיר 17 אירו. חשבנו שהחבר'ה ירצו לחזור למלון לנוח אבל הם העדיפו להמשיך לטייל לכן הלכנו כולנו (שוב ברגל) לאזור המוזיאונים. הרייקסמוזיאום נראה מרשים מאוד מבחוץ והגנים שלו יפים. במעבר בכניסה למוזיאון גם הייתה להקה קטנה שניגנה מוזיקה קלאסית. מאחוריו נמצא השלט המפורסם של I Amsterdam, אנחנו גילינו שיש עוד אחד כזה כששטנו במעבורת.
הריקסמוזאום בשתי החזיתות המרשימות שלו
ועופר היה אמיץ מספיק לעלות אחת האותיות כדי להצטלם
החבר'ה הלכו לאכול גלידה ומשם המשיכו לנוח בפארק ונדל, הם נהנו מאוד לשבת שם ליד האגם. אפי ואני הלכנו למוזיאון ון-גוך. נכנסנו קצת לפני הזמן שנרשם על הכרטיס. מסתבר שבסוף השבוע האחרון בכל חודש (לפי מה שהבנו) מתקיימת הופעה. ראינו להקה מתכוננת ודוכן של משקאות ויינות. המוזיאון אינו גדול, חלקו מוקדש להיסטוריה של חייו של ואן גוך (כמו למשל מכתבים שהוא כתב), חלקו לציירים שציירו בהשראתו או כאלה שהיו חבריו. תערוכה אורחת עסקה בזנות בפאריז בתחילת המאה והראתה לנו ששום דבר לא השתנה. התערוכה הייתה מעוצבת מאוד יפה, בצבעי אדום וורוד זועקים. אז ככה שלוואן גוך עצמו הוקדשו בערך שתי קומות. אין ספק שהאיש היה גאון, הציורים שלו מהפנטים. אפשר להתעכב על כל ציור וציור. אבל היה לי מאכזב מדי אולי כי ציפיתי ליותר ציורים ואולי סתם בגלל שהייתי עייפה.
קבענו עם החבר'ה בכיכר מפורסמת אחרת, ליידספליין Leidseplein, גם כאן באמצע הכיכר יש שירותי גברים. נאמר שיש בכיכר מופעי רחוב, אנחנו ראינו רק מופע רחוב אחד. וכמובן חיפשנו אוכל. בכיכר ליידספליין יש המון מסעדות. רובן מציעות ארוחות עסקיות, או דילים מסוימים גם בערב. למשל אכול כפי יכולתך אחרי עשר בלילה. רוב המסעדות הן מסעדות בשר ארגנטינאיות (כך כתוב על השלט), מקסיקניות ואיטלקיות המגישות גם בשר. בחרנו באחת כזו.
עכשיו, אפי ואני בדרך כלל מתרחקים ממסעדות המציגות תמונות של המנות בחלון הראווה, או מדילים כאלה אבל זרמנו והופתענו לטובה. המסעדה נקראת Restorante Antonio's . ב 12.5 אירו קיבלנו מנת בשר (סטייק, חזה עוף או ספריירביס) עם צ'יפס, סלט ושתיה. אני לקחת דיל באותו מחיר אבל כלל סלט ירוק למנה ראשונה שהוגש עם לחם, לזניה לעיקרית וקפה או תה. היה טעים והשירות היה טוב. ולא יקר. סה"כ 30 אירו כולל שתיה נוספת וטיפ.
יום שבת 28/5
התכנון המקורי לשבת היה אמור לכלול כל מיני דברים שלא הספקנו, וגם שייט וכיכר דאם וקצת קניות. אבל הספקנו הכול ולכן הצעתי לחבר'ה לצאת לשייט קצר במעבורת עד לרובע שנקרא NDSM, שהיה פעם מספנה גדולה מאוד שכנראה פשטה את הרגל. האזור היה נטוש עד שהפך לאזור לאומנים, למחליקי סקייטבורד והפך גם למקום מגורים ולמתחם תיאטראות ומופעים. סתם לשוט בשביל הנוף. השייט חינם. המעבורות נמצאות מאחורי התחנה המרכזית, יש שילוט ברור אבל בדקנו גם במודיעין. התחנה המרכזית עצמה היא מבנה שווה להיכנס אליו אפילו סתם ככה. הוא יפה מבפנים ומבחוץ. הבניין נבנה ב-1889 והוא נראה כמו טירה.
התחנה המרכזית
עלינו על מעבורת מספר 4. שטנו לצד השני. יצאנו לחפש מה יש שם. ראינו באמת בתי מגורים (שנבנו בתוך מבני תעשייה לצעירים, דיור מוזל במרחק 10 דקות שייט ממרכז אמסטרדם), יש שם אפילו מלון שהיה פעם אנייה.
ומרחוק ראינו לאן כולם הולכים – עוד שוק פשפשים (מסתבר שהוא מתקיים פעם בחודש והוא הגדול באמסטרדם). אז מה, לא נלך? כשהתקרבנו ראינו תור. למה תור? אני כבר הודעתי שאני לא עומדת בתור כדי להיכנס לשוק אבל מסתבר שהתור הוא לקופה ושהכניסה לשוק בתשלום (5 אירו למבוגר, 2.5. לילד). עד עכשיו לא הבנו למה משלמים כדי להיכנס לשוק. ניסינו לשאול אנשים אבל הם לא הבינו את השאלה (ולא בגלל שאינם דוברי אנגלית, האנגלית של כולם מצוינת). אנחנו לא נשלם כדי להיכנס לשוק, רוב האנשים הגיעו לכאן בשביל השוק הזה. ראינו מאחורי הגדר שרוב, או אולי כל, מה שנמכר שם הוא יד שניה החל בבגדים וכלה במאוורר, מכשירי חשמל ועוד. קהל היעד – גם אוכלוסיית מהגרים וגם צעירים קוּליים הרוכבים על אופניים.
חזרנו מהר למעבורת כדי לא לחכות חצי שעה. חוץ מזה אין מה לעשות באזור. כשיצאנו מהמעבורת נתקלנו בחניון אופניים ענק. וזה הזמן לדבר על האופניים. כל הזמן שמעתי איזה מדהימה אמסטרדם ואיך כולם רוכבים שם על אופניים ושאנחנו צריכים ללמוד מהם. זה פותר את בעיית זיהום האוויר ואת הפקקים. יש שבילים לרוכבי אופניים וסטטיסטית לכל תושב יש שני זוגות אופניים. יופי. אז נכון שזה ירוק ולא מזהם אבל מצד שני אין להם הרבה בררה כי לנסוע באוטו ברחובות הצרים ובין התעלות ולמצוא חנייה זה משהו קצת לא ריאלי. וכאן מגיע אבל גדול ואפילו זועם – כי רוכבי האופניים שמים פס על כולם !! ובמיוחד על הולכי הרגל. הם רוכבים במהירות מפחידה (כולם מדוושים שלא יהיה לכם ספק, אופניים חשמליים יש אולי לנכים או למבוגרים). אומנם יש להם שבילים אבל אין להם תמרורים או רמזורים. כלומר כאשר לנו, הולכי הרגל, יש רמזור ירוק אנחנו צריכים לחכות שרוכבי האופניים יואילו בטובם לעצור, ויפנו את השביל שנמצא בדרכנו למעבר החציה. כי בעוד למכוניות יש רמזור אדום, להם אין. אז צריך לחכות שהם יעצרו. הם לא עוצרים!! מעבר חציה, הולך רגל, לא מעניין אותם. הם מצלצלים בפעמון ומעיפים אותך מהדרך. אנחנו הרגשנו סכנת נפשות בכל פעם שחצינו כביש ברמזור. וזה היה מפחיד ומכעיס גם יחד. חוץ מזה האופניים נקשרים פה לכל עמוד, גשר או גדר בעיר ומכערים לגמרי את הנוף.
אופניים בכל מקום בעיר. יש כיכרות שממש קשה לעבור בהן בגלל כמות האופניים
זהו, פרקתי את הכעס. נמשיך הלאה. טיילנו במדרחוב נויהנדייק Nieuwendijk קנינו גלידה בגלידריית בנקטבקרי ואן דר לינדה ((Banketbakkerij Van der Linde בנויהנדייק 183. המומלצת. שילמנו 1.35 אירו לכוס ובה גלידת שמנת בטעם וניל טעימה ומשובחת להפליא. אפי ואני קנינו גם קינוח מרציפן טעים. המשכנו במדרחוב ועברנו לרחוב דאמארק. ביום שבת כולם יוצאים לרחובות, הרחובות עמוסים בתיירים ובקבוצות של בנים או בנות שכנראה (לפי מה שהצלחנו להבין מהפקיד במלון אחרי ששאלנו אותו) באים לכאן למסיבת רווקות או רווקים. בדרך כלל הרווק או הרווקה מסתובבים בתחפושות, בנים בחצאיות טוטו, בנות בנוצות, כיד הדמיון הטובה עליהם. החברים בדרך כלל בחולצות זהות. כולם עושים הרבה רעש, צועקים ושותים הרבה. ופורקים כל עול, כך זה נראה. (הקטע האחרון נכתב בלשון זכר מטעמי נוחות בלבד והוא מתייחס לכל המגדרים).
בחורים בתחפושת
זה לא מצעד, זו הפגנה
מיצינו את הקניות וישבנו לאכול צהריים ב Oudebrugsteeg 4 wak inn, מסעדת נודלס (יש כמה רשתות ומסעדות בסגנון הזה באמסטרדם). בוחרים את סוג הנודלס ואת התוספות והרוטב. היתרון בדוכן הזה שהייתה לו קומה למעלה ויכולנו כולנו לשבת יחד בנינוחות. האוכל היה טעים מאוד. שבענו והלכנו למלון לנוח. אפי ואני עצרנו בדרך בסופרמרקט בכיכר ניומרקט וקנינו גבינות ושוקולד לארץ.
חשבנו מה בא לנו לעשות אחר הצהריים. החבר'ה אמרו שמאוד נהנו לשבת סתם כך בפארק אז חיפשנו פארק נוסף. כשהגענו לאמסטרדם ראינו בדרך מתחם יפה של פארק ומבנים. הנהג אמר לנו שזה היה פעם מפעל לגז שהפכו אותו למתחם בילויים. ווסטרפארק. נסענו לשם. השעה הייתה קצת אחרי שש. טיילנו קצת בפארק ראינו ימי הולדת ומנגלים די דומה למה שקורה אצלנו. לקח זמן עד שמצאנו את המתחם כדי לשתות קפה. התיישבנו בבית הקפה הראשון שראינו. GUSTAFSON, וזו האכזבה הראשונה שחווינו פה. נתחיל מזה שלקח למלצר זמן להגיע אלינו. שהוא לא פינה את הכוסות המלוכלכות שהיו על השולחן קודם. שהגישו לנו תפריט צהריים ואחרי שבחרנו הוא אמר שבעצם ערב ואין סנדוויצ'ים. טוב, אז ניקח עוגת תפוחים. אין. אבל יש עוגת גזר. טוב, שיהיה גזר. הגיעה עוגת בראוני שוקולד. בירה? הייניקן? לא, אין. רק סוג אחר. הקפה הגיע אלינו קר. 6 אצבעות גבינה (סיגרים ממולאים בגבינה) שהזמנתי עלו 6 אירו, כלומר אירו לסיגר קטן. רק התה היה טעים, היה מבחר והוא הוגש יפה. ביקשנו חשבון והגיעה מלצרית עם המכונה של כרטיסי האשראי ואמרה לנו כמה לשלם. אין חשבון בדף? לא אין, אי אפשר. מזומן? לא בבית ספרנו. בפעם הראשונה שאני נתקלת בחיים שמקום מקבל רק אשראי ולא מזומן. אף אחד לא טרח אפילו לעדכן אותנו קודם לכן. ברור שהיה לנו אשראי אבל השתדלנו לשלם במזומן וזה הרגיז. אחר כך הלכנו לטייל בפקטורי וראינו שמדובר במתחם שכולו בתי קפה מסעדות ופאבים.
יום שבת, השעה קצת אחרי שמונה. גמר ליגת האלופות. אני וד' חובבי כדורגל מחפשים מסעדה עם מסך. יש הרבה פאבים אבל הם מגישים רק שתיה ואנחנו רוצים לאכול. היינו באזור הקרוב יחסית למלון ומצאנו את מסעדת דול'צה ויטה, Dolce Vita. Warmoesstraat 10H . גם פה יש דיל וגם פה יש בשר ופיצות ויש תמונות של המנות. אבל גם כאן היה טעים. אני הזמנתי פיצה עם סלאמי ואפי מיקס בשרים שהגיעו עם צ'יפס כולל שתיה וטיפ שילמנו 26 אירו, אכלנו וראינו כדורגל. היה קצת מוזר לראות כדורגל בלי לשמוע כלום. והיה קצת מעצבן שהמשחק התארך להארכה ופנדלים. ע"ע התייאשו והלכו לטייל קצת עד שהמשחק נגמר. אפי ות' סבלו בשקט. ויתרתי על קינוח למרות התמונות היפות כי בחדר עוד חיכו לי בונבונים מאתמול.
יום ראשון 29/5
את היום האחרון שלנו בטיול החלטנו להקדיש ליציאה מאמסטרדם. אחרי התלבטויות (מסחרי או לא, שווה או לא). בחרנו בשני כפרים וולנדהם volendam ומרקן marken. בתחילה ניסע למרקן וניקח מעבורת לוולנדהם ובחזרה. ואז שוב באוטובוס לאמסטרדם. בדקנו יום לפני כן בתחנה המרכזית באיזה קו נוסעים (315), אם צריך לקנות מראש כרטיסים (לא, קונים אצל הנהג), ומה המחיר 5.9 .
כשהגענו לתחנה המרכזית, היפה, כבר אמרתי, לקח לנו זמן להבין שמתחם G זו הפלטפורמה של כל תחנות האוטובוס (בתחנה המרכזית יש הכול, אוטובוסים, רכבות, חשמליות ומעבורות). והיא נמצאת למעלה. לפני העלייה לפלטפורמה G יש אינפורמיישן. אחרי שעולים צריך לחפש את מספר הקו שנמצא על מסופים שגם הם באותיות A B C וכו'. עמדנו ליד התחנה של קו 315. אבל היה משהו שרצינו לברר כי עליו כי לא היינו בטוחים וזה הכרטיס שנקרא waterland card הכרטיס כולל נסיעה לכל הכפרים באזור והוא עולה 10 אירו. לא היה ברור לנו אם זה בנוסף לכרטיס הנסיעה מאמסטרדם החוצה. אפי הלך לברר אצל הנהג שעמד בתחנה ליד והסתבר שזה כולל, כלומר המחיר זול יותר גם אם מבקרים רק בכפר אחד. למה אף אחד לא טרח לומר לנו את זה כשבררנו אתמול? אפשר לקנות כרטיס אצל הנהג אבל למטה יתנו לנו גם מפה. אפי לא התעצל, הלך וקנה והמפה עזרה לנו מאוד. ומכיוון שקו 315 לא הגיע עדיין ולידנו קו 316 לוולנדהם עמד לצאת החלטנו לעלות עליו. התיישבנו והאוטובוס התחיל לנסוע. מהר מאוד יצאנו מאמסטרדם לנופים מקסימים של מישורים ירוקים והרבה מים. ואז בהברקה של רגע, אמרתי, הלא יש לנו כרטיסים בואו ניסע עד אדם edam, לשם האוטובוס מגיע בסוף. מקסימום אם יהיה משעמם נחזור לוולנדהם. ירדנו בתחנה האחרונה והלכנו ברחובות קסומים ושקטים. גם פה יש תעלות והרבה מים.
העיירה רק מתעוררת. הלכנו לפי השלט לשוק הגבינות, אבל היום יום ראשון וכנראה אין שוק, רק החנות פתוחה.
משם הלכנו למרכז העיר פה כבר היו יותר אנשים, התיירים רק התחילו להגיע והחנויות היו פתוחות אך הכול היה פסטורלי ושקט. ישבנו בבית קפה nastenbroek, שתינו קפה ואכלנו עוגה וגלידה, 8.75 אירו, עכשיו בסוף הטיול למדנו מחברתנו ענת שאם בעצם רוצים הפוך גדול יותר שיש בו יותר חלב צריך להזמין לאטה מקיאטו, המחיר כמעט אותו דבר, יש בתי קפה שהמחיר זהה (ניישם את זה בטיול הבא). העוגות היו טעימות. בינתיים התברר שכרטיס הזיכרון במצלמה של אפי נפגם והוא לא ידע מה הבעיה. לא תארנו לעצמנו שנמצא בעיירה הזו כרטיס זיכרון אבל בחנות המזכרות אמרו לנו שאם חנות הספרים פתוחה אולי נשיג שם. החנות הייתה פתוחה, המחיר 15 אירו (מחיר סביר ולא תיירותי לכרטיס טוב). החיוך חזר לפניו של אפי שכרגיל, לא הפסיק לצלם. בחנות המזכרות של אדם יש תכשיטים יפים ולא יקרים. בסיכומו של דבר נהנינו מאוד באדם. אהבנו מאוד את חצרות הבתים שעל גדות התעלה.
בשעות הצהריים היו אמורים להתקיים פה מופעים במסגרת פסטיבל פסנתר בכל רחבי העיירה. חובבי מוזיקה יכולים ליהנות מהפסטיבל, המופעים הם בחינם. אבל לנו אצה דרכנו ולא נשארנו להתרשם.
חזרנו אל תחנת האוטובוס. האוטובוס כבר היה בתחנה אבל אפי, עדיין מצלם אי שם... ולמזלנו האוטובוס המתין ואפי הספיק להגיע. קו 316 בחזרה לוולנדהם. יש בכל כפר הרבה תחנות וצריך לשים לב, למשל בוולנדהם יורדים במרכז העיר (זה לא נראה כמו מרכז אבל המוזיאון נמצא שם וזה הסימן).
הבתים בעיירות האלה התאפיינו במשהו מיוחד. חלונות ויטרינה גדולים, וילונות לבנים מוסטים הצדה ובמרכז קישוט גדול או עציץ גדול. זה נראה כמו משהו שמאפיין את כל העיירה. כאילו שמישהו חוקק חוק שחייבים לתלות וילונות מוסטים ולשים קישוט וכל משפחה בחרה את הקישוט שלה. גם הדלתות בכל בית כזה מעוצבות כל אחת שונה מהשנייה ובצורה מיוחדת מאוד. עוד דבר שאופייני כנראה להולנדים היא שהפרטיות לא חשובה להם. למה הכוונה? הם לא מסתתרים מאחורי תריסים וגדרות. הוויטרינה הגדולה שלהם לא מכוסה ואפשר לראות את הבית בפנים (מעוצב יפה) ואת האנשים הגרים בו, אוכלים, ישנים או משחקים. לנו זה נראה מוזר מאוד. אני מדברת על עיירות שעוברים בהן מאות תיירים ביום. אנחנו נהנינו לראות את העיצובים והקישוטים.
דוגמה לדלת מעוצבת וחלון עם וילונות לבנים וקישוט באמצע
הגענו לוולנדהם והלכנו מהמרכז לכיוון הים. וולנדהם ממוסחרת יותר, מרגישים שבאים אליה יותר תיירים. הלכנו בטיילת של הנמל. המשכנו ללכת לאורך הים בין בתים חמודים, חלונות מעוצבים ודלתות מעניינות.
עד שהחלטנו לחזור בחזרה שוב לכיוון האוטובוס ולמצוא משהו לאכול בדרך. אבל לפני כן ענת רצתה להיכנס לקניון קטן רק לראות את הסופר בסוף נשארנו בו די הרבה זמן וקנינו כי החנויות היו זולות. היה שם סופרמרקט וחנויות שונות בסגנון מקס-סטוק, כלי בית ועוד מיני פיצ'פקס. כל זוג מצא לעצמו את הדברים שהוא רצה, שעון קיר, עציץ ומתנות לאחיינים. התרעננו באננס טרי שנמכר בסופר בכוסות, חתוך לחתיכות ובמחיר של אירו לקופסה. טעים.
יצאנו משם וראינו די קרוב מסעדה. מכיוון שגם לא היה משהו אחר באזור נכנסנו. המסעדה Charleston Grand Cafe , Julianaweg 106 משמשת כנראה כפאב בערב, ככה היא מעוצבת ויש בה המון סוגי בירה (אבל אין ללא גלוטן). הצחיק אותנו שהתפריטים היו בשימוש ולכן לקח זמן עד שהגיעו אלינו (היו רק עוד 2 שולחנות חוץ מאיתנו). בתפריט היו מנות של דגים, בשר, עוף והמבורגר. המנות הוגשו מהר. מנת העוף כללה גם צ'יפס, סלט ומחית תפוחים. ההמבורגר הגיע עם צ'יפס וסלט טעים. שילמנו בערך 30 אירו כולל שתיה.
עכשיו, כדי להגיע למרקן אפשר לקחת מעבורת ואפשר לנסוע באוטובוס, אבל בשני קווים. יש לנו כרטיס לא ננצל אותו? נסענו בקו 316 עד למקום שבו אפשר להחליף את האוטובוס, כתוב במפה (broke in waterland) אבל שאלנו גם את הנהגת והיא הסבירה לנו לאן ללכת. יורדים, חוצים תעלה מתחת ונכנסים לכפר שנקרא monnickendam, מכיוון שהאוטובוס מסתובב בכפר צריך לשים לב שלא עומדים בתחנה לאמסטרדם אלא למרקן. גם עכשיו כמעט לא המתנו לאוטובוס (היה לנו מזל אין ספק) ובקו 315 הגענו למרקן. הדרך מקסימה, ירוקה ובחלקה נוסעים על סוללה שמשני צדינו ים.
ירדנו בתחנה האחרונה, וכנראה היינו צריכים לרדת קודם אבל הנהג אמר שזה בסדר והראה לנו את הכיוון. (רואים גם לבד). בדיעבד זה היה עדיף. הדרך לנמל הקטן ארוכה יותר אבל יפה.
הנוף בדרך לנמל במרקן
כאן הבניינים ירוקים ושחורים. יותר ישנים. זה באמת נראה כמו כפר דייגים. עברנו דרך המוזיאון, השעה אחרי חמש והוא סגור. הגענו לנמל הקטן שם הבנים ירדו לצלם ברבורים. הסתובבנו קצת, אפי ואני קנינו מגנטים סוף סוף, בכל מקום המחיר ל- 3 מגנטים, 5 אירו (יש קצת יותר זולים אבל פחות יפים). העיקר קנינו – זה מה שחשוב לנו לקנות בכל עיר, לאוסף. אין ספק שהגענו בסוף היום. בנמל כבר לא היו תיירים וחנות המזכרות התחילה לסגור אחרי שקנינו.
הלכנו לכיוון תחנת האוטובוס על פי השילוט. קנינו פנקייקים הולנדים (אותו דבר רק שהם קטנים) כי אותם עוד לא טעמנו. עברנו בדרך במפעל הקבקבים. מה אומר לכם? כזאת צפיפות מזמן לא ראיתי. המחירים כנראה יקרים מאוד כי המגנטים עולים פה פי שניים. אוטובוסים של תיירים מגיעים פה בהמוניהם. בקיצור אפשר לוותר. הפעם עלינו מהתחנה השנייה. זו שפספסנו בדרך. ושמחנו שיצא לנו בטעות לרדת בתחנה הסופית כי הנוף שם יפה יותר ומרגישים קצת טבע.
חזרנו בקו 315 לאמסטרדם. עוד לפני שהגענו לאמסטרדם דיברנו על מסעדה אינדונזית והנה הערב האחרון שלנו ועוד לא אכלנו אוכל אינדונזי. החלטתי לקחת את זה על עצמי. עליי ועל אפי. בדקתי מסעדות, מצאתי משהו קרוב ובמחיר סביר. כולם הסכימו. הזמנתי מקום לשמונה וחצי. המסעדה aneka rasa, יש תפריט וגם משהו שנקרא שולחן אורז שבו מקבלים הרבה מנות קטנות של כל מיני מאכלים. אחרי שעיינו בתפריט החלטנו כולנו על שולחן אורז במחיר של 20 אירו לאדם (לא כולל שתיה). הבטיחו לנו שזה מותאם לחיך האירופאי אבל חלק מהמנות היו חריפות מאוד. חלק מהמנות היו גם קטנות מאוד לשישה איש. העוף היה טעים, במיוחד הסאטה לטעמי. האורז האדום היה חריף. קיבלנו רוטב סויה לאזן טעמים (לדעתי היה בו גם שוקולד). הבנתי שגם הבקר היה טוב. היו ירקות, ביצים וגם בננה מטוגנת.. בהתחלה השירות היה טוב אבל מהרגע שהוגשו המנות נעזבנו לנפשנו והיינו צריכים לחכות הרבה זמן כדי לבקש משהו ואפילו לחשבון.
זהו, הטיול הסתיים ובארבע לפנות בוקר אנחנו נוסעים לשדה התעופה. שוב בהסעה שהזמנו מטינקר במחיר 41.94 לכולנו, גם הפעם הגיע מיניבוס גדול (בחמש דקות איחור). הסעה נעימה עד לשדה. שם עמדנו בתור כשאפי הלך לסדר את עניין החזר המס. בהול 3 נמצא המכס בין דסק 29 ל 30, קרוב מאוד לדלפקים של איזיג'ט לשמחתנו. פקיד המכס לא נמצא בשעה הזו וצריך להתקשר אליו, הבעיה היא שאפי לא הצליח להתקשר ועוד בחור ישראלי גם לא. מזל שבא מישהו הולנדי שעזר להם והצליח להתקשר למספר הזה. פקיד המכס הגיע וחתם על האישורים (שלקחנו בחנויות מבעוד מועד). גם הדלפק של חברת ג'ט בלו לא עובד בשעות האלה לכן השארנו את המעטפה החתומה במקום המיועד לכך. בכל מקרה עדיף לקבל את ההחזר דרך כרטיס האשראי כי אז ההחזר הוא מלא. אם רוצים מזומן משלמים עמלה. עכשיו נחכה ונראה אם הכסף יגיע.
לסיכום:
ההולנדים הם....מחושבים (או חסכנים). אם תזמינו קפה תקבלו אותו עם שקית סוכר אחת, אם תרצו שתי שקיות או ממתיק תצטרכו לבקש. לפעמים הקפה מתקרר עד שזה מגיע כי אין הרבה מלצרים. בהרבה גלידריות כדור גלידה הוא רק כדור גלידה אחד קטן עגול. במלון הגישו מלפפונים ועגבניות שזה היה מעל לכל הציפיות אבל בכל פעם שנגמר הם חתכו רק עוד אחד. גם מיסי העירייה גבוהים יחסית לכל עיר באירופה, כך נראה לי, שילמנו לזוג לחמישה לילות 35.4 אירו.
העיר תוססת וצעירה, יש הרבה מה לראות, מוזיאונים, כנסיות, שווקים. ההולנדים חביבים ודוברי אנגלית מושלמת. כדאי ומומלץ ללכת הרבה ולחוות את העיר בקלישאה המפורסמת – דרך הרגליים. אפי חושב שהשמחה מלאכותית והעיר לא באמת כיפית כפי שהיא מתיימרת להיות.
היה טוב, אמסטרדם נחמדה אבל בעיקר נעמה לנו החברה. אמסטרדם ענתה על הציפיות אבל לא מעבר לזה, אולי בגלל שאנחנו לא חובבי קופי שופס ואנחנו כאלה חננות שאפילו לא ניסינו. שמחתי שנסענו וראינו אבל יש ערי בירה אחרות באירופה שהייתי מעדיפה לחזור אליהן ואם לחזור להולנד אז לטייל באזורים הירוקים שמחוץ לעיר.
