שבוע זוגי בצפון איטליה

טיולים היו תמיד דבר שציפיתי והתכוננתי לו זמן רב, על כן כאשר התברר לי שבעוד שבוע אוכל לקחת חופשה מהעבודה, ההתראה נראתה לי קצרה מדי והתלבטתי אם לנצל אותה לטיול בחו"ל. בסופו של דבר, זיכרון החופשה של הקיץ שעבר, ומחשבה על הלימודים המצפים מעבר לאוקטובר, עשו את שלהם והחלטנו לטוס. השאלה - לאן? תמיד חשבתי שעסקאות של הרגע האחרון הן המשתלמות ביותר, אך מסתבר ששבוע לפני הטיסה לא נחשב לרגע האחרון, והמחירים לא רק שלא היו נמוכים, אלא גבוהים מהרגיל. כאשר היינו כבר קרובים להתפשר על צימר בצפון, מצאנו דיל של שישה לילות וטיסה לוורונה ב-540 יורו לאדם. מאחר ומחיר זה לא היה גבוה בהרבה ממחיר הטיסה לבדה, הזדרזנו לסגור עסקה והוחלט סופית -; נוסעים לצפון איטליה!


 

נחתנו בשעת צהריים בשדה התעופה בוורונה. החום העז שקיבל את פנינו גרם לי לתהות אם לא עלינו בטעות לטיסה לאילת. לפני היציאה משדה התעופה יש דלפק מידע ובו גם ניתן לקנות את הכרטיסים לאוטובוס המגיע לתחנת הרכבת Porta Nuova במחיר של 6 וחצי יורו לאדם. כרטיסי הנסיעה, כאן ובאופן כללי, הם ליחידת זמן ולא לנסיעה בודדת, כך שכרטיס זה ישמש אתכם גם בנסיעת ההמשך. בעלייה לאוטובוס יש להכניס את הכרטיס למכשיר שיסמן עליו תאריך ושעה.

ידענו שאל אזור המלון דרוש לנו מתחנת הרכבת קו 99, אבל בתחנה יש שני טורים עיקריים של תחנות, ימני ושמאלי כאשר אתם עומדים בגבכם לתחנה, ובשניהם הופיע מספר הקו. הסוד הכמוס, אותו גילינו לאחר ריצה אחרי כל אוטובוס שהופיעה בו הספרה 9, הוא שהאוטובוסים בטור הימני מגיעים ממרכז העיר החוצה, והאוטובוסים בטור השמאלי להפך, לפחות עבור הקו הנ"ל. לנו במלון Ibis, הנמצא באזור התעשייה בפאתי וורונה, כך שאנו לקחנו את הקו שיצא מהטור הימני.
 בנסיעה חלפנו ברחובות היפים של וורונה והתפעלנו כיצד גם בחלקים הלא זוהרים של העיר ניתן לשמר קסם, פשוט על ידי הקפדה על עיצוב והימנעות מהזנחה. אולם, ככל שיצאנו מאזורי המגורים והתקרבנו לאזור המלון, הבניינים התחלפו בהאנגרים, ואדניות הגרניום במוסכים. ליד קומפלקס גדול למכירת רכב הנהג סימן שזו התחנה. ירדנו והתחלנו ללכת. כשפניכם אל כיוון הנסיעה, יש לפנות בפנייה הקרובה שמאלה וללכת כמאה מטרים עד לשלט המראה לפנייה שמאלה אל המלון.

 כאמור, ההחלטה על הנסיעה הייתה מהירה וספונטנית, ולכן קפצנו על הדיל הראשון שמצאנו באינטרנט, מחשש ששבוע החופשה יגיע ונישאר ללא דיל כלל. עליי להדגיש שבכל זאת לא היינו נמהרים מדי -; קראתי על המלון באתרי אינטרנט שונים ולמרות שחוות הדעת הכללית עליו הייתה חיובית, כמעט כל מגיב ציין את המיקום הגרוע שלו והזהיר כי ללא רכב בחירה במלון זה היא טעות. מאחר ואנו סטודנטים, ורצינו להימנע ככל הניתן מהשכרת רכב, הדבר מתח איקס גדול על המלון -; ואיתו על כל הדיל. מתוך חשש זה התייעצנו עם "הדקה ה90", החברה שפרסמה את הדיל, טרם ההרשמה. בתחילה נאמר לנו שייעוץ בנוגע לתחבורה ומיקום המלון יעלה סכום נוסף, אשר כמובן לא הסכמנו לשלם והשיחה הסתיימה. במהרה קיבלנו שיחת טלפון נוספת, ועל הקו נציג אשר הזדהה כבקיא במלונות אירופה מטעם "הדקה ה-90". הוא התנצל על חמדנותו של הנציג הקודם ואמר שהמלון אכן רחוק ממרכז העיר (5 קילומטרים), אך שבמרחק הליכה ממנו ישנו קו מטרו נוח אל מרכז העיר, כמו גם תחנת רכבת ובה קו ישיר לפירנצה, יעד נוסף שציינו בפניו. ספוילר: אין כלל מטרו בוורונה ואין תחנת רכבת בקרבת המלון.

המלון עצמו נאה ונקי, ופקידת הקבלה הייתה נחמדה. בשל המיקום הבעייתי חששנו שמא החדר יהיה ישן ומוזנח, אבל הופתענו לטובה, מלבד הנוף המרהיב של סוכנות למכירת כלי רכב משומשים סמוכה.

 לאחר מנוחה קצרה החלטנו לצאת ולתור את העיר. הפקידה בקבלה אמרה לנו שעלינו לקחת את אותו הקו מאותו המקום, ונתנה לנו מפה של העיר בציון שעות הפעילות של האוטובוס. בפועל, תחנת העלייה על האוטובוס רחוקה יותר והיא כרבע שעה הליכה מהמלון: חיזרו לנקודה בה ירדתם מהאוטובוס ופנו שמאלה בפנייה הראשונה. עליכם ללכת עוד כחמש מאות מטרים עד שתגיעו לעמוד המסמן את מיקום תחנת העצירה. באופן כללי האוטובוס עובר במקום כל חצי שעה, כאשר בצהריים ישנן שעתיים בהן הוא אינו עובר כלל.

באוטובוסים ניתן לשלם על ידי הכנסת מטבעות (יורו וחצי לנסיעה) או קניית כרטיס\כרטיסייה מראש בחנויות ה-Tabaco הפזורות בעיר, במחיר של 1.30\11 יורו בהתאמה.

אותו קו 99 מגיע עד למרכז העיר, שם ירדנו. החום היה כבד והתחנה הראשונה מבחינתנו הייתה פיצריית Pizza doge שהומלצה כאן רבות, ברחוב ויה רומא, כמה עשרות מטרים מהתחנה. הבטנו בתאווה במגוון הפיצות וכשהמוכרת שאלה באיזה סוג נהיה מעוניינים, שלפתי מיד טיפ מ"למטייל": פיצת ארבע גבינות, פר פאבורה. המוכרת חייכה והלכה להביא את הפיצה מהמטבח האחורי. "אתם מישראל, נכון?" היא שאלה כשחזרה עם הפיצה. תיארתי לעצמי שכל ישראלי שהגיע לפה בשנים האחרונות הזמין את הפיצה הזו. עניתי בחיוב וכדי לא להיות צפוי מדי הזמנתי גם פיצת פטריות. ארבע גבינות יותר טעימה.

לאחר הפיצה, אשר מנה אחת ממנה יכולה להספיק לשני אנשים, החום היה כבד עוד יותר. משום מה נדיר היה למצוא מסעדות ממוזגות בוורונה, וללא ידידנו מהארץ הלכנו והתקרבנו לטמפרטורת התכה. כשהגענו לכיכר הארנה (פשוט ממשיכים ישר מהפיצריה) קרסנו למרגלות השיש של בניין מפואר ונחנו בצל. הכיכר יפה ומהודרת ולראשונה מאז ירדנו מהמטוס התחלתי להרגיש בחו"ל, כאשר בצדי האחד מסעדות הומות אדם (וללא מזגן), מצדי השני בניינים היסטוריים, ומולי הארנה, שבעבר אירח קרבות גלדיאטורים והיום מופעי אופרה. אם ממשיכים ישר בכיוון ממנו הגעתם מגיעים למרכז מידע לתיירים, בו ניתן לקבל מפה מפורטת עם כל האתרים המרכזיים, ולרכוש "כרטיס וורונה" המקנה נסיעות והנחות ברחבי העיר. מאחר ולא התכוונו להקדיש לעיר זמן רב לא קנינו אותו, והסתפקנו בהזדחלות מצל אל צל בין האתרים. ניתן למצות את האתרים העיקריים בעיר ביום אחד.

בספרייה העירונית (בקשו במרכז המידע שיסמנו אותה על המפה) ניתן להירשם ולקבל גישה חינם לאינטרנט האלחוטי בוורונה. הדבר דורש מעט בירוקרטיה -; תצטרכו להגיש את הדרכון לצילום ולחתום על מסמך שמאפשר לעירייה לראות את היסטוריית הגלישה שלכם, כך שאם חפצתם לגלוש באתרי פורנו בכנסייה המקומית, זה לא יהיה רעיון טוב. קראתי וחתמתי במשך עשר דקות, ואני לא בטוח אבל יכול להיות שבמקרה תאונת דרכים לעיריית וורונה זכויות על חלק מהאיברים שלי.

כאשר הטמפרטורה בחוץ אינה מתקרבת ל-40 מעלות, וורונה נעימה להליכה, ומשום שבמלון נאמר לנו שהאוטובוס האחרון הוא בשמונה בערב, לקחנו את הזמן. הגענו לתחנת האוטובוס בשבע וחצי, רק כדי לגלות שהאוטובוס האחרון היה למעשה עשר דקות קודם לכן.

שתי בחורות מקומיות אמרו שכדאי לנו בכל מקרה לנסוע לתחנת הרכבת, מקום מרכזי יותר, ומשם אולי יהיה קו אחר שמגיע לאזור המלון. עשינו כדבריהן, אך פספסנו גם אותו. מסתבר שאחרי שבע בערב, קווי האוטובוס בוורונה מתמעטים בצורה ניכרת.

כעסנו על כל העצות הגרועות שהובילו אותנו להיות בתשע בערב במרחק ארבעה קילומטר מהמלון. כדי לברוח מהכעס, וגם מתוך הלקאה עצמית על כך שלא בדקנו טוב יותר את הדברים אלא הסתמכנו על העצות הללו, החלטנו ללכת ברגל אל המלון. למעשה, הדבר די פשוט: כשגבכם אל תחנת הרכבת, פנו ימינה ובצומת הגדולה הקרובה פנו שוב ימינה, מכאן יש להמשיך ישר כל הזמן, לצד הכביש הראשי. שנינו אוהבים הליכות, כך שההליכה הרגיעה אותנו, והלילה קרר אותנו. כשהגענו למלון כעבור ארבעים דקות רציתי לגשת לפקידה ולתקן אותה, לפחות לטובת האורחים האחרים שמגיעים למלון ומסתמכים על תחבורה ציבורית. הלובי המה אורחים חדשים, לבושי חליפות ובעלי מזוודות גדולות. הבנתי שאין צורך להטריד את הפקידה העמוסה -; כנראה שאין יותר מדי אורחים המסתמכים על תחבורה ציבורית.

חברתי זכרה את פירנצה כעיר יפהפייה ומעניינת, לכן החלטנו לא לוותר עליה, למרות שהיא במרחק שעתיים נסיעה מוורונה. משיטוט ארוך באתר הרכבת האיטלקי, www.trenitalia.com/cms/v/index.jsp, גיליתי שיש מספר מחלקות בהן ניתן להעביר את הנסיעה, והמחיר בהתאם. ככל שהתקרב מועד הטיול, ראיתי כיצד המקומות במחלקות הזולות יותר הולכים ונסגרים, ולכן התייעצנו בידידה שגרה באיטליה תקופה מסוימת. היא הרגיעה אותנו שמדובר בגישה כללית באיטליה להביא יותר אנשים אל המחלקות היוקרתיות, אך שאין צורך להילחץ ולקנות מראש, אלא פשוט להגיע רבע שעה לפני יציאת הרכבת ולבקש כרטיסים זולים.

הגענו בחיוך אל דלפק המכירה וביקשנו את הכרטיסים הזולים ביותר לפירנצה, הלוך ושוב. הפקידה תקתקה ומסרה שזה יעלה לנו 170 יורו, גראצי. הבטנו זה בזו. זה היה רבע מהתקציב לכלל הטיול. הפקידה חיכתה לתשובה ומאחורינו חיכו איטלקים מנומסים אך ממהרים. חברתי שלפה את משפט המחץ לרגשי אשם פיננסיים: "אם כבר הגענו עד כאן..." ומצאנו את עצמנו אוחזים בכרטיסים למחלקה הראשונה לפירנצה ברכבת החדישה והמהירה ביותר. אם לא די בכך, מסתבר שהכרטיסים הביאו אותנו רק עד לתחנה בפרברי פירנצה ועלינו לרכוש כרטיס נוסף למרכז העיר, אל תחנת santa maria novella.

הרכבת לא הייתה עמוסה, בלשון המעטה, ובמהלך הנסיעה מלצר לבוש כפפות לבנות הגיש לנו שתייה קלה, עוגיות ומגבונים לחים. הורדתי את הסנדלים והרגשתי כמו 100 יורו.

ירדנו לבסוף בתחנת הרכבת ההומה ויצאנו אל הרחוב. החום היכה בנו מיד והבנו שהולך להיות יום קשה מאד.

טיפים 3-4#: אל תתעקשו להיצמד לתוכנית המקורית, אל תצאו לטיול עירוני ביום חם. התעקשנו לצאת לפירנצה, ועוד במחיר מופקע. בדיעבד, ביום כזה עדיף היה לשנות את התוכנית ולנסוע למקום אחר, למשל אל אגם גארדה, ולהשאיר טיול עירוני ליום קריר יותר במידה ויגיע, והוא הגיע.

 אם פונים מתחנת הרכבת אל הכנסייה הסמוכה, הקרויה גם היא santa maria novella, מגיעים למרכז מידע לתיירים. הוא היה עמוס עד אפס מקום והחלטנו להסתפק במפה הנמצאת במדריך איטליה שלנו. באופן כללי ההתמצאות בין האתרים בפירנצה מאד קלה שכן כמעט כל פנייה תביא אותך לבניין מרשים או פסל היסטורי, וצריחי הכנסיות מסמנות את מיקום הכיכרות השונות כבר מרחוק. יש אינסוף מידע ברשת על האתרים השונים בפירנצה ולכן אמנע מכך בכתבה זו. רק אציין שההליכה בחום בין קבוצות התיירים המזמזמות הייתה קרובה לבלתי נסבלת, והתורים הארוכים שהשתרכו בכל מוזיאון מומלץ מנעו מאיתנו את המקומות הממוזגים הבודדים באזור. התפעלנו מרוב הכנסיות בעיקר מבחוץ, מלבד הקתדרלה המרכזית של פירנצה, Santa Maria del Fiore, השוכנת בכיכר דואומו. הקתדרלה אכן מרשימה, כמו כל כנסייה, קטנה עד גדולה, שביקרנו בה במהלך הטיול, ולמרות שהכניסה היא בעיקרון בתשלום, לא גבו מאיתנו כזה. ישבנו לנוח מחוץ לקתדרלה על מדרגות אחד הבתים, כשלפתע נפתחה הדלת מאחורינו. פינינו את הדרך לקשיש כפוף, ששאל מהיכן אנחנו. כשענינו שאנו מישראל פניו אורו, והוא סיפר לנו שהוא כומר המשרת בקתדרלה ושבעבר ביקר בישראל. שאלתי בבדיחות הדעת היכן היה מעדיף להיות: בארץ ישראל, מולדתו של ישו, או כאן, בפירנצה היפה. הוא דווקא לא התבלבל וענה שמקומו בפירנצה. לו רק היה מכיר את טיב המזגנים בארצנו הקדושה.

לארוחת צהריים בחרנו מהמלצות "למטייל" את מסעדת Trattoria La Casalinga שברובע אולטרארנו שנמצא אחרי גשר פונטה ואקיו. המסעדה הייתה נחמדה, מקומית וזולה יחסית, והיתרון הגדול היה שלכמה רגעים נמלטנו מגלי התיירים אל הרובע הרגוע יחסית.

 הגענו אל וורונה בשעה מאוחרת ומאחר וזכרנו לטובה את ההליכה בערב אתמול, יצאנו גם הפעם אל המלון ברגל. אולי בשל הרומנטיקה שבעיר המוכרת עם סיפור רומיאו ויוליה, כשהתקרבנו לאזור התעשייה החלו להופיע לצדי הדרכים נערות ליווי, כמו חלזונות אחרי הגשם. כשנכנסנו לרחובות הסמוכים למלון הן כבר הופיעו כל כמה מטרים, רובן ככולן כהות עור, וודאי פועל יוצא של גלי ההגירה האפריקאיים. חברתי, עובדת סוציאלית במקצועה, נעצבה ונחרדה. ישראלים נוספים שפגשנו במלון סיפרו על עסקאות ליליות חשודות שמתרחשות בחנייה שמאחורי המלון. כנראה שגם אזור התעשייה של וורונה בלילה לא שונה יותר מדי מאזור התעשייה של חולון, ובו רומיאו מובטל ומכור לסמים, ויוליה נערת ליווי אפריקאית.

את הכרטיסים לונציה קנינו יום קודם בתחנת הרכבת בפירנצה והפעם שילמנו מחיר שפוי של 7.40 יורו לאדם לכל כיוון. אני פחות מתלהב מטיולים עירוניים, אך המראה הוניציאני שנגלה לתייר היוצא מתחנת הרכבת Santa Lucia, תעלת המים והכנסיות והחנויות הפזורות לאורכה, הלהיב אף אותי. גם ונציה הייתה עמוסה בתיירים, אולם בעוד בפירנצה נדמה היה שהם בכל פינה, כאן התרכזו כולם במסלול אחד, כנחש צליינים בשביל חנויות המסכות. הפעם החלטנו לא להתעקש על אתרי החובה, ובעיר שבה כל כך הרבה מים, פשוט לזרום. התחלנו ללכת עם ההמון עד לשלט בעברית שהנחה אותנו שמאלה, אל בית הכנסת והגטו היהודי. הלכנו בעקבות המורשת שלקחה אותנו מהמון התיירים. הלכנו דרך הגטו ומשם דרך הסימטאות בכיוון הכללי של כיכר סן-מרקו, אתר החובה של ונציה. ההליכה בסימטאות ללא מסלול מוגדר הייתה שקטה ומוצלת יותר מהדרך הראשית, והייתה נקודת מפנה בטיול, שהיה מעט לחוץ עד כה. הגענו לבסוף אל הכיכר המרשימה, ובדרך עצרנו לאכול בהמלצת "למטייל" במסעדת Da mamoהעמוסה.

 הפעם בדקנו מראש את זמני רכבת החזרה לוורונה ותכננו להגיע מוקדם יחסית, לפני שכל החלזונות ייצאו, אך מסתבר שגורל לא ניתן לשנות: למרות שהרכבת צוינה בלוח האלקטרוני, לא נכתב מספר הרציף. מסתבר שזהו סימן לכך שהרכבת בוטלה. ניסינו, בעזרת כרטיסן נחמד, לקבל פיצוי או הסבר ממשרד הכרטיסים, אך נענינו בלקוניות שהרכבת הבאה בעוד שעה. שוב הגענו לוורונה מאוחר, אך הפעם החלטנו -; מעודדים ממחיר הכרטיסים הנמוך יחסית לאתמול -; לקחת מונית ב-8 יורו אל המלון. שחיתות.

כאמור, רצינו להימנע משכירת רכב ככל הניתן, אך אפילו אנחנו הבנו שלאזור ההרים יש לקחת רכב, גם מפני שהדרך עצמה היא חלק מהחוויה, וגם מבחינת עלויות. גורם נוסף הוא העובדה שהתחבורה האיטלקית הופכת להיות בעייתית בסופ"ש. לאחר חיפוש ברשת מצאתי את המחיר הטוב ביותר דרך האתר:www.traveljigsaw.co.il/car-rental/italy/verona/ במחירים של כ-350 ₪ לשלושה לילות. הרכב שבחרנו הוא הזול ביותר שהיה זמין מלבד פיאט 500 הקטנה - Fiat Panda. לאחר שהבנו את המיקום הבעייתי של המלון שלנו, הוספנו לשכירה יום נוסף בסוכנות באיטליה, בעלות של 20 יורו נוספים. בעלי הדירה שלנו בארץ השאילו לנו ג'י.פי.אס ואנו ממליצים גם לכם להשכיר או לשאול כזה. זה לא שלא ניתן להסתדר בלעדיו, וזה לא שניתן להסתדר באמצעותו בלבד, אבל כאשר הכבישים חשוכים, או כאשר נמצאים באמצע כפר עם אינספור סימטאות וכבישים צרים, תשמחו שהוא איתכם.

האתר מבטיח רכב מאחת ממספר סוכנויות מוכרות, ואנו קיבלנו את הפנדה שלנו מסוכנות Eurocar, אשר באופן נוח ממוקמת ליד אחת מתחנות העצירה של קו 99 המוכר והאהוב.

היתרון העיקרי של המלון שניתן לנו בדיל, הוא שהוא קרוב מאד ליציאה לאוטוסטראדה האיטלקית. מדובר בכביש אגרה, ובכניסה לאוטוסטראדה יש לבחור את הנתיב שמעליו תמונה של כלי רכב, וביציאה תמונה של כסף מזומן, אחרת אתם עלולים להיכנס למסלול למנויים בלבד. המכונות האוטומטיות והפקידים מקבלים שניהם גם מזומן, כך שאין באמת צורך לשמור כסף קטן.

 כבר לאחר חצי שעת נסיעה הנוף האורבאני שהתרגלנו אליו בימים האחרונים השתנה לחלוטין וההרים הופיעו במרחק. כשנסענו ביניהם נדהמנו מהיופי הנשקף אלינו, ומשום שזו רק ההקדמה, החלטנו בו ברגע שנשארים לישון לילה בדולומיטים.

בדולמיטיים המזרחיים נסענו אל Fassa Valley, עמק צר העובר בין שרשרת ההרים, ובו מתפתלים בדרך צרה בין עיירות שלוות ונוף פסטורלי. העמק נהדר וירוק ויש אינסוף מסלולים שעוברים בו. המסלול שאנו תכננו לעשות מתחיל בעיירה Campitello, ובחרנו בו מאחר והתאים ללוח הזמנים המשוער שלנו, שהקציב חמש שעות הליכה. בפועל לאחר עיכובים שונים בדרך נותרו לנו רק שלוש שעות פנויות בטרם ירדו דמדומים. משום שתכננו לנסוע למחרת לדולומיטים המערביים, על מנת לחסוך זמן החלטנו לישון בצימר בכניסה לעמק, ולא באחד הכפרים הפזורים בו. עצרנו באקראי בצימר הראשון שראינו, ממש על הכביש לפני העיירה Ponte Nova. את הצימר מנהלת משפחה מאד נחמדה ולכן סגרנו איתם שנחזור בזמן לארוחת ערב.

כדי להגיע לתחילת המסלול יש לעלות ברכבל 1200 מטרים אל Passo Sella, בגובה 2244 מטר. בעיירה יש רכבל אחד כך שמעקב אחר הכבלים היורדים מטה יסגיר את מיקומו. באופן כללי זו פנייה ימינה לכיוון מטה, לאחר שתעברו את מרכז המידע משמאלכם. החנייה במקום בחינם והעלייה לזוג לכיוון אחד עולה 20 יורו. אגב, ישנו כרטיס מסוים הניתן לרכישה ומקנה עלייה חופשית לכל הרכבלים בעמק, אך הוא לא היה רלוונטי לנו, לצערי.

מזג האוויר היה מצוין ובתחנת הירידה מהרכבל הנוף היה מדהים, כך שגם אם אינכם מוכנים למסלול אתגרי יותר, שווה לעלות. ישנם שני מסלולים החוזרים לעיירה ממנה יצאתם: הראשון אורך כשעתיים והוא יורד בצורה תלולה יחסית מההר, בתחילה בין שדות מרעה ובהמשך בתוך יער ברושים. המסלול השני אורך כחמש שעות ויורד דרך עמק סמוך -; Val Duron. אנו בחרנו במסלול הראשון, אשר לא הופיע על מפת התיירות ולכן אנו היחידים שעשינו אותו. הולכים לכיוון פסל הפר הענק ומגיעים למסעדה על הדרך. המסלול הארוך יותר ממשיך על אותה הדרך, ואילו המסלול הקצר שלנו פונה שמאלה ממש במסעדה ומתחיל לרדת למטה, פשוט לכו בעקבות השלטים לעיירה. היינו לבד לחלוטין לאורך כל המסלול והנוף היה יפהפה. ביציאה מהמסלול, כשתגיעו כבר לכביש, יש משמאל בית קפה, אשר השוקולטה בו מומלצת.

 בעלי הצימר בו ישנו לא יודעים כלל אנגלית ולכן הזמנת ארוחת הערב הייתה די מסובכת. לבסוף החלטתי שהכי קל פשוט לענות בחיוב על כל מה שאמרו, ומצאתי את עצמי עם סטייק ענק, תפוחי אדמה וסלט. המחיר היה כפול מהארוחה הממוצעת שהרשינו לעצמנו, אך כך גם טיב הארוחה.

קמנו לארוחת בוקר טובה, לא עשירה יותר מדי אך כמובן עם גבינות מצוינות. מחיר הצימר, כולל ארוחת הבוקר, הוא 60 יורו. בתכנון הטיול חששנו שמא עלינו להזמין מראש מקום לינה בדולומיטים משום שמדובר בעונה עמוסה. הדולמיטיים, הן המזרחיים והן המערביים, עמוסים כל כך במלונות ובצימרים כך שאין באמת צורך בהזמנה מראש וניתן להישאר ספונטניים.

הפעלנו את הג'י.פי.אס והתחלנו לנסוע בעקבותיו. אהבתי לנסוע אחרי הוראות, בלי מושג לאן אגיע בעוד כמה דקות, והאמונה העיוורת הזו היא שהכניסה אותנו לצרות: לאחר הכניסה לאוטוסטראדה הגענו לכיכר, רולטה אשר כל יציאה בה תזרוק אותך לכיוון אחר. אין ספק שעקב אכילס של המכשיר הוא כיכרות ופניות חדות, וכאן היה שילוב של שתיהן. מעקב אחר ההוראות הביא אותנו לנסיעה צפונה במקום דרומה, והאוטוסטראדה האיטלקית לא מראה רחמים -; הג'י.פי.אס פלט ביובש את המשפט השנוא מכל: "מחשב מסלול מחדש" והודיע לנו על פרסה בעוד 30 ק"מ. אם לא די בנסיעה לחינם שעולה כסף, ראינו גם מצדו האחר של הכביש את הפקק הצפוי לנו לאחר פרסה זו, פקק שנמשך על יותר מחצי המרחק הנ"ל.

 טיפ 6#: בכניסה לאוטוסטראדה, עצרו לחשוב. גם אם כל מכוניות היוקרה מסביב מצפצפות (והם אירופאים ולכן פשוט יעקפו בפראות בלי לצפור), הסתכלו על השלטים והיעזרו במפה להבין לאן עליכם להגיע, בטרם תיכנסו לכביש הלא הנכון.

 כישראלים גאים החלטנו להתחכם ולחזור בדרך שתעקוף את האוטוסטראדה -; כביש S12 הנוסע לצדה. מלבד חיסכון בתשלום האגרה לא הרווחנו הרבה בכך, משום שגם כאן נתקענו בפקק נוראי במשך למעלה משעה, כנראה יחד עם כל שאר הישראלים שנסעו מהדולומיטים המזרחיים למערביים.

בדולמיטיים המזרחיים, לעומת המערביים, העמק הוא רחב ומלא שדות, אחד המראות היפים שנתקלתי בהם בחיי. המסלול שבחרנו לעשות הוא "חמשת האגמים", מהעיירה Madonna di Campiglio. המסלול אורך בין ארבע לשש שעות, תלוי כמה אגמים תרצו לבקר בדרך. בשל העיכוב היומי נאצלנו להסתפק בשניים, ויש גם מסלולים קצרים יותר חזרה לעיירה. גם כאן יש ראשית לעלות ברכבל אל תחילת המסלול (בגובה 2123 מטר) והירידה לעיירה היא ברגל. כאן הבחירה ברכבל הנכון קצת יותר מסובכת, אך פשוט שואלים קצת מסביב לגבי הרכבל אל cinque lago. העלייה לרכבל נמצאת מעל סופרמרקט והיא עולה 11 יורו לזוג לכיוון אחד.

לאחר הירידה מהרכבל יש רבע שעה הליכה לכיוון אגם Ritorto. הליכה נוחה, כך שגם אלו מביניכם שלא מעוניינים בהליכה אתגרית יוכלו להסתפק באגם היפה הזה ובנוף הנשקף ממנו. מאגם זה המשכנו בעלייה לכיוון האגמים Lambin ו-Nambino. הנוף הנשקף מלמעלה מדהים. בשלב מסוים מגיעים לפיצול -; אגם נמבינו למטה, ואגם למבין למעלה. היינו היחידים במסלול, ומעל להרים החלו להתאסף עננים, כך שוויתרנו על ביקור בלמבין והמשכנו לנמבינו, ממנו הדרך מובילה חזרה אל העיירה. הדרך ברורה ומסומנת כל הזמן, והיא עוברת בין כרי עשב וסלעים.

אגם נמבינו מסודר ויפה, ועל גדותיו מסעדה וצימר. ישבנו לשתות שוקו חם והמשכנו בתוך היער חזרה אל העיירה, בהליכה קלה של כשעה.

הגענו אל הרכב והתחלנו בחזרה אל וורונה. מדי פעם הג'י.פי.אס ברבר אותנו בכפרים שבדרך, אך באמת שכל מקום שעברנו בו, בשוגג ובכוונה, היה יפהפה. התחלנו לחשוב שמלון Ibis ממוקם במקום היחידי באיטליה שאינו יפהפה.

מסתבר שבהיעדרנו מוורונה הוחלט שהחום מיותר בלעדינו והחל לרדת גשם. בכל מקרה, הבוקר נראה בהיר יחסית ובשיחה עם הפקידה בדלפק הקבלה נראה שמזג האוויר לא הולך להשתנות לפחות עד הערב. יצאנו למסלול שתכננו מראש, באזור צפון אגם גרדה, מרחק שעה נסיעה בערך מוורונה.

המסלול מתחיל בעיירה Nago, אך נקודת ההתחלה המדויקת היא קצת בעייתית למציאה: עליכם למצוא ברחוב הראשי העובר בעיירה שלט לכיוון הר באלדו (Mt Baldo), ולהמשיך בנסיעה לנקודה הנקראת Prati di Nago. לאחר הפנייה לכיוון הר באלדו, סעו בין כרמים ועצי זית עד לצומת טי, ממנה כבר ישקף נוף האגם.

 בצומת זו אתם לוקחים שמאלה, וממשיכים ישר כל הזמן בעלייה, יותר מעשרה קילומטרים. מדובר בדרך מפותלת ותלולה, אך הדרך עצמה והנוף הנשקף ממנה שווים את הכל. הדרך עוברת דרך יער ומנוקדת בצלליות העצים, המפנים מדי פעם את מקומם לנוף אגם גארדה הגדול, שהולך וקטן לנגד עיניכם. בסוף העלייה תגיעו למגרש חנייה וממנו יוצא המסלול לפסגת הר אלטיסימו (Mount Altissimo). עוקבים אחר שביל מספר 601 בעלייה דרך היער, עד שמגיחים לבסוף מתוך היער אל צומת אל מול כרי עשב נרחבים, ונוף העמק שמעבר. מכאן ממשיכים ימינה עם שביל 601. אם תשלימו את המסלול המעגלי תגיעו לאותה הצומת מכיוון השביל השמאלי.

מכאן ממשיכים לצד כרי העשב בשביל נוח, ומדי פעם ניתן לסטות ממנו לנקודות תצפית לנופים השונים הנשקפים משני צדי האוכף: בצד אחד אגם גארדה, ומצד שני עמק יפה מנוקד בחוות ובכפרים. העלייה לפסגת ההר לא הייתה קשה יותר מדי והנוף ממנה הוא מדהים. בהרים שמעבר לאגם ראינו ושמענו ענני סערה, בעוד אנו ישבנו בבגדים קצרים ונהנינו מהנוף. ספוילר: ענן סערה שמופיע במערכה ראשונה, עתיד להגיע אליך במערכה שלישית.
 לאחר כוס שוקו חם בבקתה שבראש ההר יצאנו להמשך הדרך. סיפור הדרך שקראנו באינטרנט כאן: ממשיכים עם שביל 622 לכיוון Bocca Paltrane, שם פונים שמאלה לכיוון Val del Paröl. ממשיכים עם השביל דרך יער אורנים עד להגעה לשדות מרעה ולצומת עם שביל 601 בה פגשנו בתחילת היום.

זה היה התכנון. בפועל כבר ביציאה מהבקתה ראינו שמעונן וקר בחוץ. לא קישרנו זאת לענני הסערה שראינו בצדו השני של האגם שעה קודם לכן, והחשנו את צעדנו במחשבה שכאשר נרד מהפסגה הקור ישכך. תוך זמן קצר מצאנו עצמנו בעננים, במובן הרע של המילה, וגשם החל לרדת. כשירדנו מההר ראינו את המשך המסלול, והוא נראה חשוף, לפחות לחצי שעה הקרובה. בעודנו מתחבטים, הרוח התחזקה והחל לרדת ברד, כלומר גושי קרח בגודל של גולות שנורים על רגלינו וידינו החשופות. הברירה שעמדה בפנינו הייתה להמשיך אל הלא נודע, או לעלות חזרה לפסגה, שם ממתינה לנו לבטח הבקתה. מזג האוויר נעשה סוער עוד יותר והבנו שיש סיכוי שנמצא עצמנו תקועים למשך זמן רב ללא מחסה, כך שהחלטנו לעלות לפסגה.

קשה לתאר את התחושה כאשר אתה מביט אל תוך הסערה וממשיך ללכת לכיוונה. בגדנו נספגו במי הקרח שהעננים המטירו עלינו, והברקים הופיעו ממש מעל ראשינו. כל הדרך לבקתה הייתה בעלייה, אשר כעת גם הייתה בוצית. איבדתי את התחושה בזרועות וברגליים ופשוט ידעתי שאני צריך להמשיך ללכת מעלה, לא משנה מה. משעשע לראות שברגעים כאלו כל אחד חוזר לחוויות שעיצבו את חייו. אני חשבתי על מסעות קשים בצבא, ועל כך שאין דבר שעומד בפני הרצון. צעקתי לחברה שלי סיסמאות של מ"כ טירונים כדי להמריץ אותה כל הזמן. חברתי חשבה על הסבתות שלנו, אחת הייתה באושוויץ והשנייה בסיביר, וכמה קטנים וחסרי משמעות הקשיים שאנו מתמודדים עמם, לעומת מה שהדורות הקודמים לנו עברו. לאחר שעה של אומללות -; אך גם נחישות -; הגענו לבקתה.

היינו בטוחים שכאשר ניכנס פנימה מתוך הסערה, ספוגי מים, כולם יחושו אלינו, שמיכות צמר יכסו במהרה את כתפינו, וכל אורחי הבקתה יתאספו סביבנו לשאול האם הכל בסדר. בפועל, הבקתה הייתה מלאה באירופאים חמי בגדים וקרי מזג, והמנהל פשוט חייך ואמר "צ'או" לפני שהמשיך להגיש את האוכל לעוד קבוצה. הבטתי בחברתי וראיתי שהיא רועדת ללא שליטה. ניגשתי לבעל הבית והסברתי לו את המצב. הוא אמר שאין לו בגדים ארוכים למכור לנו, אך הוא יכול להשאיל לנו בגדים שאורחים אחרים שכחו במקום. החלפנו בגדים בחדר צדדי והזמנתי לשנינו קערות מרק. לקח לחברתי חצי שעה להפסיק לרעוד, ונקודות אדומות הופיעו על העור של שנינו, סימן אזהרה להיפותרמיה.

טיפ 7#: כאשר מטפסים לגובה, קחו איתכם תמיד מעילי גשם. במקרה הרע סחבתם עוד כמה מאות גרמים, במקרה הטוב לא תירטבו עד לשד עצמותיכם.

טיפ 8#: אם יש בקתות בדרך, אף פעם לא מזיק לשאול מקומי האם צפוי שינוי במזג האוויר. אם היינו מחכים בבקתה עוד שעה במקום למהר למטה, כל הסערה הייתה נחסכת מאיתנו.

 כעבור שעה ענני הסערה המשיכו הלאה והפסגה הייתה שטופת שמש כמקודם. התייעצנו עם הבעלים והוא אמר שהגשם לא צפוי לחזור. לא רצינו לקחת סיכון עם השביל שבו המשכנו קודם, ולכן חזרנו באותו שביל בו הגענו לראשונה.

השמש השיבה את חום גופינו במהרה ושוב נהנינו מההליכה והנוף בדרך אל המכונית, וכשהגענו אליה הפעלנו את החימום. מעניין מה היינו אומרים על כך ארבעה ימים קודם לכן בפירנצה.

אל תיתנו לחוויה הטראומטית שלנו להפחיד אתכם. שווה להגיע למסלול, ולו בשביל הנסיעה היפה עד למגרש החנייה ממנו מתחילים את המסלול. אם היינו נשמעים לטיפ 8 החוויה הייתה נמנעת, ואם היינו נשמעים לטיפ 7 היא הייתה פחות טראומטית.

למחרת הגשם נשכח לחלוטין ווורונה חזרה לרתוח. נסענו לכפר Sirmione בקצה הדרומי של גרדה. כשהגענו היה מעין שוק פתוח בכניסה לעיר, וחשבנו שזו כבר הכניסה לעיר העתיקה והחנינו. בפועל, העיר העתיקה המתינה לנו מספר קילומטרים של הליכה משם. למזלנו כבר הורגלנו בהליכות ארוכות, והליכה בלי גושי ברד שמכים בנו כבר לא הייתה סיפור בשבילנו.

העיירה נחמדה, גם אם מתוירת, ויש בה נקודות רבות שניתן להיכנס בהן לאגם, ללא תשלום, ולחלוק את המים הצוננים והצלולים עם ברבורים וברווזים.

הטיסה הייתה בלילה כך שנותר לנו יום שלם להעביר. החלטנו באופן אקראי להמשיך לכפר Salo , שבמדריך איטליה נכתבה שורה וחצי על הבתים בצבעי הפסטל שבו. הכפר מאד נחמד וראוי ליותר משורה - הוא מקום הולדתו של ממציא הכינור, ואכן יש בו בתים יפים בצבעי פסטל, וגם טיילת ארוכה ומסודרת לצד האגם. כשחיפשנו חנייה בכניסה לכפר, שאלנו בחורה מקומית אם יש לה המלצה על מסעדה. היא המליצה על מסעדת Canottieri, בה אכלנו את הארוחה הטובה ביותר שלנו באיטליה.

 הציפיות שהיו לי לגביי האוכל האיטלקי היו גבוהות מאד. ידעתי שכנראה לא אוכל במסעדת יוקרה, לא כשיש לי עוד שנת לימוד לממן, אבל חשבתי שגם הארוחות הפשוטות יהיו ברמה אחרת. בפועל, גם אם הרגשנו שהאוכל היה ברובו טעים וטרי, אף מנה לא הייתה טעימה בצורה יוצאת דופן. כמובן שניתן להטיל את האשם גם בכך שלא עברנו את סף ה-30 יורו לארוחה, ושנמנענו מחזיר או שילוב של בשר עם חלב, אבל בכל זאת כגודל הציפייה כך הייתה גודל האכזבה.

מסעדת Canottieri נמצאת על הטיילת, בסמוך לסניף הדואר ולבית ספר לשיט, נקודות ציון שיקלו עליכם למצוא אותה. היא מרוחקת יחסית ממרכז העיר העתיקה.

במסעדה בופה עשיר ויפה, ושנינו התפתינו לקחת מנת בופה. הטעם לא תאם את המראה וכבר התחלתי לחשוב שהנה מגיעה עוד אכזבה איטלקית. הזמנו דג, בהמלצת הבחורה המקומית. קיבלנו נתח קטן יחסית, במעין רוטב פסטו ופטריות. לקחתי ביס, ועוד אחד, ותוך מספר דקות סיימתי את המנה. אני לא חובב דגים, אבל כאן אכלתי הכול עד פיסת הסנפיר האחרונה. שאלנו את המלצר להמלצה על קינוח והוא כמובן הצביע על הקינוח היקר בתפריט. זהו מוס קפה ועליו פיסות מרציפן וקצפת. שוב מנה קטנה, אך טעימה מאד.

מסאלו יצאנו לכיוון שדה התעופה. יש להחזיר את המכונית עם מיכל מלא, לכן עצרנו בתחנת דלק כחמישה קילומטרים משדה התעופה. ברבות מתחנות הדלק באיטליה לא נתקלנו בעובדים, אלא בשירות אוטומטי. יש אפשרות להכניס כרטיס אשראי, או לשלם בשטרות -; ללא החזרת עודף. מאחר ובתדלוק הקודם מילאנו כשלושת רבעי מיכל בעלות של כ-50 יורו, וכעת מד הדלק הראה כי חצי מיכל, התחלנו להכניס שטרות נמוכים, בתקווה לצמצם את ההפסד על העודף. לבסוף נותרנו כאשר השטר הנמוך ביותר בידינו הוא חמישים יורו, והמיכל עדיין לא מלא. ניסינו את כרטיסי האשראי אך הוראות עלומות באיטלקית לא קיבלו אותו, וכמובן שלא היה הסבר כלשהו באנגלית. ללא מכונית אחרת או עובדים במקום, המשכנו בדרך, בתקווה לתחנת דלק נוספת. בסופו של דבר, לאחר ברבור נוסף כמתנת פרידה מהג'י.פי.אס, הגענו לשדה התעופה ללא מיכל מלא. קיוויתי להסביר לנציג האירופאי את הסיבה, אך במשרדי חברת ההשכרה לא היה אף אחד, רק פתח החזרה למפתחות המכונית. בסופו של דבר חסרו 9 ליטרים במיכל הדלק, עליהם שילמתי קנס של 18 יורו. יקר ומיותר, אבל עדיין נמוך משטר של חמישים.

 בשדה התעופה התרכזו כל דוברי העברית שנתקלנו בהם בימים האחרונים. בכלל, נדמה שאחרי איטלקית, גרמנית ויפנית, עברית היא השפה הנפוצה ברחובות צפון איטליה באוגוסט. כשהמתנו לטיסה ארצה, המתינו איתנו עוד שלוש טיסות מלאות לישראל. התחלתי לכתוב הערות כלליות לכתבה הזו, חברתי קרסה על כתפי. קבוצה מאורגנת אחת דנה עם קבוצה שנייה על איכות המדריכים, ואי שם במרחק נשמע קול גרעפס ישראלי. אחת האירופאיות הבודדות שחיכו עימנו התכווצה באימה. חוזרים הביתה.

לסיכום: לו היה בידינו יותר זמן לתכנן את הטיול ברוגע, וידע מוקדם על מזג האוויר הצפוי לנו בכל יום, אין ספק שהטיול היה נראה שונה. היינו בדיעבד מוותרים על פירנצה, במיוחד במחירים וטמפרטורות כאלו, ומוסיפים יום נוסף לדולומיטים, אשר יכולים למלא שבוע שלם בפני עצמם. היינו נמנעים מקיבעון למלון אחד הנכפה עלינו בדיל מהארץ וישנים כל יום בתחנה הרלוונטית: הכסף הנוסף שמבוזבז על טיסה ולינה נפרדות היה נחסך גם כך בגילום הדלק לנסיעות הלוך-חזור.

הטיול עלה לכל אחד מאיתנו 540 יורו על טיסה ומלון, ו-450 יורו נוספים במהלך השבוע (מתוכם 90 יורו על הנסיעה היוקרתית לפירנצה), כלומר סך הכל כ-5000 שקל בשבוע. בשנה שעברה היינו שבועיים בסלובקיה במחיר של 3500 שקלים, אך אני חייב להיות כן ולומר שאיטליה, החל בהריה ובוודאי שבעריה, עוצמתית הרבה יותר מסלובקיה.
www.lametayel.co.il/%D7%98%D7%99%D7%95%D7%9C+%D7%AA%D7%A8%D7%9E%D7%99%D7%9C%D7%90%D7%99%D7%9D+%D7%96%D7%95%D7%92%D7%99+%D7%91%D7%A1%D7%9C%D7%95%D7%91%D7%A7%D7%99%D7%94+

 לא התקרבנו בכלל למצות את הפוטנציאל הגלום בצפון איטליה, ולכן בטוח שעוד נחזור. כשנחזור נקרא שוב את הכתבה הזו, ונדע להתכונן לטיול בצורה טובה יותר. כנראה שנלך פחות לאיבוד, אך אולי הדבר לא כזה טוב -; שכן באיטליה בטוח שגם איבוד יהיה מקום יפה.