הנסיעה האחרונה ליוון ממש הפתיעה אותנו לטובה, אבל אין ספק שסדר וארגון הם לא בראש סדר העדיפויות שם. לכן, לנסיעה הבאה חיפשנו מדינה בה הכל לפי הכללים: ליד כל גינת שעשועים יזרום נחל בספיקה המתאימה לילד ממוצע (לפי לשכת הסטטיסטיקה של האיחוד האירופאי), כל צוק יגודר בגובה הנכון וקיוסק עם בירה וגלידה ימוקם במרחק הליכה נאות. וובכן, אמרתם כללים - אמרתם גרמניה. אמרתם גרמניה - אמרתם היער השחור.
תכנון הטיול:
לאן:
משיחות עם ישראלים שחזרו מהיער השחור, מה שקורה בעבודה שלי בערך אחת לחודש, הבנתי שיש שני מרכזי התרחשויות ביער השחור - פארק אירופה וטיטיזי, כך שהחלטתי לכוון לשני טיולי כוכב במקומות הללו ומצאתי דירות ב-Airbnb, בעיקר בגלל הצורך במטבח מאובזר ומרחב עבור התינוקת.
מאחר ולא רציתי לדמיין את אוגוסט עם טיסה שהתבטלה ברגע האחרון, הגבלנו את עצמנו לחברות תעופה ישראליות. נמלי התעופה הקרובים ליער השחור הם מינכן, פרנקפורט וציריך. מחיר הטיסה לפרנקפורט היה נמוך משמעותית ממינכן וציריך ירדה מהחשבון בגלל מחיר שכירות הרכב.
מתי:
כאן מערכת החינוך החליטה עבורנו שזה יקרה בקיץ, ופערי המחירים בטיסות הכריעו על תחילת אוגוסט ולא סופו. הקיץ בגרמניה, כמו ברוב אירופה, מתאפיין בימי גשם רבים יותר, וצריך לקחת את זה בחשבון. למשל, צריך לתכנן מספיק ימים באזור פארק אירופה כך שגם אם תתקלו בשלושה ימי גשם רצופים, יהיה לכם סיכוי להעביר יום בלונה פארק בלי מטריות.
חלק ראשון - Schwanau
פרנקפורט קרובה יותר לפארק אירופה ולכן סימנו ב- Schwanauאת הכוכב הראשון, כדי להקל על היום הראשון שהנחנו שיגיע אחרי לילה לא פשוט. נתב"ג לא אכזב והרגיש כמו התחנה המרכזית בבומביי. המוני אדם מילאו כל חלל וסדרנים העבירו אותנו מתור לתור, מבלי שהבנו בדיוק מדוע. אחרי שעה בהמתנה לצ'ק אין של המזוודות, אשתי פנתה לאחד הסדרנים ושאלה האם עלינו להיות לחוצים לאור שעת ההמראה שלנו. "למה הגעתם רק עכשיו?" הוא שאל בחוסר סבלנות.
בתור לבקרת הגבולות בפרנקפורט ניגשה אלינו סדרנית מיד כשהגענו. "פמילי! אאוט!" קראה לעברנו. האם הרגע עברנו סלקציה? תהינו, בעודה מובילה אותנו לתור קצר למשפחות.
את הרכב הזמנתי דרך RentalCars לסוכנות Alamo. הטיול התחיל ברגל שמאל כאשר אחרי המתנה ארוכה בתור הנציג האדיש בישר לי שהרכב שהזמנתי לא מתאים לכמות המזוודות שיש לי, ושכיסא התינוק שהזמנתי בכלל לא מופיע אצלו. רכב גדול יותר זמין בתוספת של 500 יורו, וכיסא תינוק אני יכול ללכת לחפש. אחרי מספר שיחות טלפון ומעבר לנציג אחר נמצא במהרה כיסא לתינוק בסניף אחר ואת הרכב נאלצתי להתפשר ולשדרג. היו שם הרבה אנרגיות שליליות ובימינו קשה לדעת אם זו אנטי ישראליות, אנטישמיות או סתם חדלות אישים. בכל מקרה, הלקח הוא שאם אתם מזמינים מאתר מתווך כמו Booking או RentalCars, כדאי לשלוח מייל מראש ישירות אל הספק לוודא שכל הפרטים נכונים. זה לא עולה כסף ויחסוך כאב ראש כאשר תעמדו שם עם שלושה ילדים עייפים על הראש.
יצאנו אל הדירה ב- Schwanau, עיירה במרחק עשרים דקות מפארק אירופה, עם אנרגיות נמוכות. למזלנו הילדים נרדמו ונתנו לנו זמן להתארגן מחדש ולהירגע בכביש הגרמני. הירוק עטף את הכביש בצורה שהזכירה לי נסיעות בנפאל. כשהילדים התעוררו עצרנו בתחנת עצירה בצד הכביש, כאלה שמופיעות כל רבע שעה בערך על הכביש המהיר. נכנסנו לגינת משחקים קטנה וריקה, מתחת לעצי דולב גדולים, מסביב שדות ויער, ולמרות הכביש הסמוך הייתה במקום שלווה רבה. בארץ כנראה היו מגדרים את כל הסיפור וגובים דמי כניסה. שחררנו את הילדים להתרוצץ. בגינות רבות גילינו ששבבי עץ מחליפים את המשטחים הסינתטיים הלוהטים של הארץ, כך שגם בת השנה יכלה לרוץ בלי חשש שתיפצע בנפילה. קנינו קפה קר וגלידות בקיוסק הסמוך והרגשנו שהטיול חזר למסלול.
הדירה ב- Schwanau הייתה המוצלחת ביותר בטיול, ואני ממליץ עליה בחום למשפחות:
Heimbi home, +4915161022543, [email protected].
הימים באזור זה, לפי הדירוג שלנו:
1. Gutach - שביל החושים ומגלשת הרים ראשונה.
היום היה סגרירי אבל מאחר וזמננו בכוכב הראשון היה מוגבל, החלטנו לקחת סיכון ולנסוע. כשהגענו לשביל החושים - שני קילומטרים בהם הולכים יחפים כאשר מצע ההליכה נע בין עץ, אבנים, בוץ, נחל ועוד - גשם קל טפטף ותהינו האם ניתן לעשות את השביל כך. עברנו את החניה הגדולה והגענו אל כביש אספלט צר המוביל כעבור כמה מאות מטרים אל ביתן הכניסה. תמרור ובו מופיעים הולכי רגל ואופניים הופיע בכניסה לכביש ומתחתיו שלט בגרמנית שגוגל תרגם כ"שטח חקלאי, רכבים." הרחק ליד הביתן חנה רכב בשולי הדרך. מצד אחד, הבנו שכנראה אין כניסה לרכבים אל השביל הזה, ומצד שני - הילדים, הגשם והרכב שחנה בסמוך הביאו אותנו להמשיך עם האוטו, רק כדי לשאול. אולי החוק לא כזה קריטי בשביל החושים ההיפי. עוד לא הכרנו את הגרמנים. כבר כשהתקרבנו אל המקום הבעלים יצא אלינו, ואני עצרתי את הרכב ויצאתי אליו בחיוך. "למה?" הוא שאל אותי באנגלית, "למה רק ישראלים נכנסים לכביש הזה?" ניסיתי להסביר לו שלא התכוונתי לרע, ושבאמת התלבטתי האם זה נכון או לא, אך לא היה טעם לוויכוח ובכל מקרה הגשם התחזק. המשכנו אל מגלשת ההרים, כמה דקות נסיעה משם.
הגשם נחלש אבל הרתיע מבקרים כך שכמעט ולא היה תור במקום. הילדים עלו שוב ושוב (כדאי לרכוש כרטיסיה) ונהנו מאד. למי שלא מכיר, מדובר במעין קרונית המחוברת למסילה, אשר יש בה מקום למבוגר או מבוגר וילד (נדרש ליווי עד גיל 8). הקרונית נמשכת במעלה ההר ואז יורדת למטה במורד מסילות המתכת, כאשר לנוסע שליטה במהירות. לקראת סוף המסלול יש לעצור את הקרונית באופן עצמאי ולצאת ממנה אל שביל היציאה. לא היינו בטוחים שוב האם הבנו את השלטים נכון או שעלינו לחכות לסדרן שיוציא אותנו מהקרונית, כך שהתמהמהנו ביציאה, מה שמיד שלח אלינו עובד כעוס. במקום גם מספר משחקי ילדים וטרמפולינות, עליהם קפצו הילדים בהנאה. רק לאחר עשר דקות ומבטים של העובדים הבנו שמשהו כנראה לא בסדר ושאלנו האם מותר לקפוץ. העובד החווה לעבר קופסא שהחמצנו, בה חריצים להכנסת מטבעות יורו כתשלום. מעולם לא הרגשנו כה ישראלים. בגרמניה תמיד עדיף לשאול ולוודא.
כשסיימנו השמיים התבהרו וחזרנו לשביל החושים. הפעם חנינו כנדרש והלכנו ברגל לעבר שביל הגישה. שלט חדש קידם את פנינו בעברית: הכניסה לרכבים אסורה.
"אהבתי את השלט החדש, אבל גם באנגלית זה היה עובד." אמרתי לבעלים כשנכנסנו. הוא חייך בהתנצלות והסביר שהשכנים מתלוננים על רכבים שנכנסים וחונים על השביל הצר. הוא תכנן והקים את שביל החושים לפני עשרים שנה, וכנראה פגש יותר ישראלים בחייו מאשר הילדים שלי, ועל כך מעידים שלטי ההכוונה לאורך המסלול: כולם במספר שפות אירופאיות ובעברית, כיאה למשתתפת קבועה באירוויזיון. השביל כולל תחנות רבות לילדים, ובהן שימוש בחושים שונים, ונדרשו לנו כשעתיים לסיים אותו. בדיעבד הייתה זו אחת החוויות הכיפיות והמשמעותיות של הטיול כולו, והוא מומלץ מאד. מספר דקות לאחר שסיימנו השמים התקדרו שוב וגשם שוטף החל לרדת. יש מספר מקומות להסתתר לאורך המסלול, אך תמיד כדאי שיהיו איתכם מטריות. כדאי גם להביא מגבת קטנה לייבוש הרגליים בסוף השביל.
2. פארק אירופה
אני בטוח שהרשת מלאה בעצות ותיאורים של פארק השעשועים הזה, השני בגודלו באירופה, אז בקצרה - כיאה לגרמנים, החוויה הייתה הרבה יותר מסודרת ונעימה מפארקים אחרים שהיינו בהם, וללא רכבות ההרים המפחידות ביותר, לא חיכינו לאף אטרקציה יותר מחצי שעה. שני טיפים סייעו לנו בכך. הראשון הוא אפשרות Virtual Line באפליקציית הפארק, המאפשרת הזמנה מראש למתקנים המבוקשים ביותר ודילוג על התור העיקרי, ללא תשלום. כדי להפעיל את האפשרות יש להיות בפארק פיזית, להפעיל את הGPS באפליקציה ולטעון את הכרטיסים שהזמנתם באפליקציה. אני ביקשתי מאחד העובדים שיסייע לי בכך. הטיפ השני הוא שהגענו עם פתיחת הפארק ולקחנו את הרכבת הפנימית אל הקצה השני של הפארק. בכך הלכנו נגד כיוון התנועה של רוב האנשים. חששנו ממזג האוויר המעונן אבל למעשה הוא הפך את החוויה להרבה יותר נעימה מזו שחווינו באיטליה למשל.
דוגמא נוספת לאופי הגרמני ניתנה כאשר גיליתי שלא הטענתי את הפלאפון, ושכחתי את המטען הנייד ואת המטען בחדר - שלוש טעויות שכדאי להימנע מהן. שאלתי במספר דוכנים היכן אני יכול להטעין את המכשיר ולאחר שהבנתי שאין מקום ייעודי לכך, שאלתי ישירות את המוכרים הצעירים אם יש להם אולי מטען מתאים. רובם ככולם חייכו במבוכה ואמרו שהם לא יכולים לעשות את זה. לבסוף הגעתי לדוכן אננס ובו עבדו שלושה אפריקאים. הראשון שפניתי אליו פשוט שאל איזה סוג הפלאפון שלי ולקח אותו להטענה. "תטעין אותו כמה שרק תרצה." אמר לי בחיוך. כשחזרתי לדוכן לאחר חצי שעה, האפריקאי התחלף בגרמני. מחשבות נבזיות עברו לי בראש. האפריקאי בטח לא עמד בפיתוי הגלקסי, ועכשיו הוא כבר על הספינה בדרך חזרה למולדת, עם הפלאפון שלי בכיסו. אבל הוא היה שם, ליד הקופה. הבעיה היחידה הייתה שהגרמני לא הסכים להחזיר לו אותו, אך נאות לבסוף לאחר שטביעת האצבע שלי פתחה את המסך.
3. קולמר ואלזס בצרפת.
נסענו ביום הראשון לאחר ההגעה לגרמניה ולאחר כשעה הגענו לקולמר, וחנינו בחניון Rapp. עבורי אחד החלקים המעניינים היה מעבר הגבול עצמו, או יותר נכון היעדרו. רגע אחד אתה בגרמניה וברגע שני השלטים בצרפתית. היה משהו מנחם כישראלי לדעת שגם קו גבול שעל מיקומו נהרגו מיליונים יכול פשוט להתפוגג. אזכור לכך ראינו במוזיאון הצעצועים בקולמר, בו נבחרה מכונת משחק אחת לייצג את ז'אנר הארקייד, ובה המשחק Wolfstien, הידוע בכינויו "טירת הנאצים". הרזולוציה שונתה כך שמי שלא מכיר את המשחק לא יזהה שהוא יורה בנאצים, אך הערכתי את חוש ההומור של אוצר התערוכה. המוזיאון באופן כללי די משמים, אך מפוזרים בו הרבה משחקי הרכבה שיעסיקו ילדים ברגעים של גשם.
קולמר באופן כללי יפה, בסמטאות הכפריות ובתעלות המים שביניהן, אך בדיעבד לא מצדיקה נסיעה עם תינוקת צווחת שעה לכל כיוון.
חלק שני - Titisee
בחלק הראשון, למעט פארק אירופה, כמעט ולא ראינו תיירים שאינם דוברים גרמנית. הרגשנו כאילו אנחנו מטיילים מחוץ לעונה, ומזג האוויר החורפי סייע לכך. במעבר לאזור טיטיזי התחושה השתנתה, גם מבחינת מזג האוויר וגם מבחינת התיירים, בעיקר ישראלים. בביקור בסופרמרקט הסמוך לאגם העברית נשמעה מכל עבר, וליד העגלות אנשים ביקשו זה מזה מטבעות של חמישה שקלים. כבר נדמה היה לי שאני שומע בכריזה על מבצע במחלקת עופות. זה לא במקרה - המיקום מושלם למשפחות, מאחר ויש שלל אטרקציות ומסלולים ברדיוס נסיעה של פחות משעה. אם יש לכם רק שבוע ביער השחור, זה המקום המושלם.
הזמנו מקום ב-AirBNB מספר חודשים לפני החופשה וכבר אז נגמרו המקומות השווים, כלומר כאלה הסמוכים לאגם ומביאים את הכרטיס האדום הנחשק - הנותן הנחות באטרקציות רבות. לבסוף הלכנו על מעין דירת נופש ב-Hinterzarten, עיירה קטנה במרחק עשר דקות נסיעה מהאגם. יש שם הרבה אפשרויות לינה ומסלולי טיול סמוכים, כמו גם מרכז מידע לתיירים.
1. Ravennaschlucht.
במרחק קצר מהדירה מתחיל מסלול יפה מאד בין נחלים ובתוך היער. במרכז המידע בהינטרצרטן המליצו על מסלול מעגלי של 8 קילומטרים, אך בהרכב המשפחתי שלנו העדפנו מסלול הלוך ושוב המתחיל ליד מלון Hotel Hofgut Sternen. בסמוך לירידה מהכביש לכיוון המלון ישנו מגרש חניה בתשלום (יש להוריד אפליקציית תשלום בעזרת הוראות שילוט במקום) ומשם נעים ברגל מספר דקות עד למלון, עוברים אותו ומגיעים לתחילת המסלול. תזהו אותו על ידי גשר עצום המתנשא מעליכם. הגשר שרד מספר התקפות של בעלות הברית במלחמת העולם השנייה, רק כדי שיהודים יאכלו במבה בצילו שבעים שנה לאחר מכן. המסלול אורך שעה לכיוון וכולל הרבה גשרים פוטוגניים מעל מי נחל סוערים ומספר גרמי מדרגות. לאחר השעה הראשונה ישנו קיוסק ובו גלידות ועוגות בשירות עצמי, ומשם ניתן להמשיך או לחזור. התפתינו לאכול במלון למרות הדירוג הנמוך בגוגל, ונוכחנו לדעת שוב שחוכמת ההמונים טובה מאיתנו. המסלול מוצל ברובו ולא מתאים לעגלות.
2. Action Forest, Titisee.
פארק החבלים הזה הוא כנראה תחנת חובה לישראלים כבר מספיק שנים כדי לגרום למדריכים לפנות אלינו בעברית כ"אבא" ו"אמא", והשילוט בו הוא באנגלית, גרמנית ועברית. בפארק עצמו המדריכים הגרמנים היו מיעוט בקרב שלל הישראלים שצבאו על הפארק, ועל רקע משבר הגיוס בארץ צפיה בחרדים גולשים באומגה גרמה לי להאמין בחטיבה החרדית החדשה. הפארק מאד פופולארי ולכן יש להזמין מקום מראש, בו נקבעות שעות ספציפיות לביקור. המסלולים בין העצים מדהימים ואין ספק שהיה זה אחד הימים האהובים על הילדים. רמת הקושי עולה ממסלול למסלול, ולילדים שלנו (בני 6 ו-10) נגמר האומץ בערך במסלול הרביעי, אך מאחר ולילדים כל מסלול אורך כחצי שעה (ילדים עד גיל 10 נדרשים לליווי מבוגר) והביקור מוגבל לשלוש שעות, אין הרבה תחושת פספוס. אם מסלול מסוים קשה לילד, עדיף לא להמשיך למסלול הבא, מאחר ואין אפשרות להתחרט ולחזור על עקבותיך. החיסרון העיקרי הוא היעדר התאמה לתינוקות - כדי להביא את העגלה לתחילת המסלולים יש לעבור עשרות מדרגות תלולות ושורשי עצים, והאתר כולו בשיפוע ואין בו הרבה מקום להעביר את הזמן עם תינוקת בת שנה.
החניה היא בחניון גדול מול הפארק, ממנו מגיעים במעבר תחתי אל טיילת האגם של טיטיזי. אין הרבה חופי רחצה בטיילת, אבל המקום נחמד לטבילת רגליים וגלידה, וישנן גם סירות להשכרה שוויתרנו עליהן בגלל החום והתינוקת.
3. Hinterzarten
בעיירה בה ישנו יש מסלול המתחיל מאחורי מרכז המידע לתיירים, בו ניתן לקבל גם מפה, בגינת משחקים נחמדה לצד הנחל. בחלקו הראשון של המסלול הולכים ביער כאשר כל כמה דקות ישנה תחנה נחמדה לילדים. החלק הזה מוצל ומישורי ברובו, כך שניתן להסתפק בו ולסיים בגינת משחקים נוספת, מגניבה יותר מהראשונה ובה גם אומגה ומשחקים בחול (הביאו כדור קטן אם אפשרי לכדורגל שולחן) ומשם לחזור להתחלה. למיטבי לכת ניתן להמשיך מהגינה השנייה ולהתחיל לטפס במעלה היער לנקודת תצפית יפה, וממנה לרדת ולסיים באגם שבסוף העיירה ולחזור דרך הרחובות. כשסיימנו את המסלול החל לרדת גשם שוטף. נכנסנו מתחת לגג חניה ולאחר מספר דקות הבנו שהגשם לא הולך להיפסק בקרוב. למזלנו, תמיד לקחנו איתנו מטריות ומעילים כך שיכולנו להמשיך במסע רטוב של רבע שעה ברחובות העיירה, עד לדירה שלנו.
4. Zauberwald Pfad (שביל היער הקסום)
המסלול הזה לא היה בתכנון המקורי, אולי מפני שהוא חדש יחסית ולא הספיק להיכנס לספר "המשפחה המטיילת", אבל בסופו של דבר היה בין המסלולים המוצלחים שעשינו. קודם כל, הוא נגיש לעגלות, שזו כבר נקודת מפתח ליום קל יותר. דבר שני, הוא מוצל ברובו וכולל גם קטעים בסמוך לנחל, מה שמתאים ליום חם. דבר אחרון, הוא מעגלי ומעט לפני הסיום ישנה גינת משחקים נחמדה, מסביב לבית עץ אליו נכנסים ויוצאים הילדים. משך הטיול כשעה, תלוי בעצירות שתבחרו לעשות.
הנקודה היחידה שאכזבה היא שהחניה במקום היא בתשלום על ידי מדחן, שקיבל רק מטבעות. אישה נחמדה שילמה עבורנו ושמתי את כרטיס החניה בחלון הנהג. כשחזרנו ראינו שקיבלנו בכל זאת דו"ח. ניסיתי לערער דרך לשכת התיירות של האזור, אך המשטרה התעקשה שגם אם משלמים חובה לשים את כרטיס החניה בקדמת הרכב, על הדשבורד. תמונות שהשוטר צילם מראות שהוא עמד בנקודה שמול כרטיס החניה המשולם שלי, ועדיין בחר לתת לי דו"ח. זה מה שטוב ורע בגרמניה - במעבר חציה לא יהיה אחד שלא יעצור, אבל מחוץ למעבר החציה אל תצפה לרחמים.
5. Badaparadis
לאחר שלמדנו שצריך להזמין מקום מראש לאקשן פורסט, לא לקחנו סיכון והזמנו גם כאן. יש לשים לב לכמה פרטים. בפארק המים מספר מתחמים, כאשר מתחם גלקסי מיועד למשפחות עם ילדים. הכניסה לשאר המתחמים היא בתשלום נוסף. בסוף השבוע המחיר גבוה יותר. צריך לבחור האם לשהות במקום זמן מוגבל של מספר שעות או לשלם יותר ולהישאר ללא הגבלה - אני חושב שעם ילדים האפשרות השנייה היא הכרחית. במהלך ההזמנה ישנה אפשרות לבחור מקומות ישיבה ואני חשבתי שזו חובה ושילמתי חמישה יורו לכיסא.
בתחילה המקום מאד מסודר ונקי, כפי שהתרגלנו. ישנו צמיד יד איתו משלמים במסעדה כך שלא תצטרך ארנק או פלאפון, ולוקר משפחתי גדול ונוח. כשיצאנו מאזור המלתחות הכה בנו ההלם - לאורך שבוע שלם בגרמניה לא שמענו אף צעקה, צפירה או בכי, וזה היה המקום הרועש הראשון שנתקלנו בו. כנראה שללא גבעות ירוקות הילדים הגרמנים איבדו את שלוותם ומאחר ומדובר בחלל גדול וסגור, ההד העצים אותם לדציבלים ישראליים. הלכנו המומים לעבר אזור המקומות השמורים, שם נקטע הרעש באיבו. בין עצי דקל טרופיים, הנחנו את התיקים בארונות ייעודיים והתמתחנו על מיטות השיזוף. עד שהילדים התעקשו שנחזור כבר לבריכה הרועשת כמובן. בדיעבד אין צורך באמת להזמין מקומות, במיוחד לא בימי חול. בנוסף לכך, אזור הכיסאות השמורים הוא מעין מרפסת שמש, בה חלונות ענק מחליפים את הקיר הפונה אל החצר. לקראת הצהריים הבנו את משמעותם הסמלית של העצים הטרופיים כשהמקום הלך והתחמם לרמת אוהל באוגוסט. נזכרתי בשבתות בטירונות, בהם נאבקתי במכת החום כדי לסחוט עוד שעת שינה במיטה הצבאית, וכעת התעקשתי לשמר את 15 היורו ששילמתי על המקומות שלנו בגיהינום, בעוד אשתי והילדים נכנעים ועוברים לחצר, בה המתינו כיסאות נוספים ללא תשלום. ג'ובניקים.
6. Schluchtsee ושביל הפסלים של גרפנהאוזן
חונים ליד מרכז המידע Infopunkt Grafenhausen - אין צורך בתשלום - והולכים לעבר היער, שם מגוון פסלי עץ מקבלים את פניכם. כעבור מספר דקות של הליכה מגיעים לצומת ובה ביצה ופסל צפרדע. המסלול הרשמי ממשיך ימינה כשעה של הליכה עד לאגם. אם תמשיכו ישר (כאן המסלול מסיים לבסוף) תוכלו לחתוך את משך ההליכה לאגם בחצי, אך תפספסו את שלל הפסלים והפעילויות בדרך.
האגם עצמו נחמד מאד, נקי ומסודר, וכמובן שישנה מדשאה, גינת משחקים קטנה ובוטקה בו מוכרים פיצות, נקניקיות, בירה ושות'. המים היו קרים אך היום החם דחף אותי פנימה. האגם לא גדול וקרקעיתו בוצית. נכנסתי פנימה עד שהמים הגיעו למותניי, מתרגל לקור, והתחלתי לשחות לעבר צדו השני. כעבור כמאה מטרים עצרתי לנוח וגיליתי שהמים עדיין באותו הגובה ואני עומד באמצע האגם.
7. שביל טוני התרנגול ומגלשות ההרים בטודנאו
השביל של טוני, המתחיל מאחורי המלון Feldberger Hof, היה אמור להיות נקודת שיא מבחינת התיאור שלו: הליכה ביער קסום בעקבות סיפור ילדים, המומחז בפסלים והפעלות לאורך הדרך. בפועל, היום היה חם מאד והילדים איבדו סבלנות לסיפור לאורך הדרך. המסלול מעגלי ומסתיים בגינה נחמדה, אך היא אינה מקורה ולכן ביום זה לא הייתה שמישה.
כדי להגיע לתחילת המסלול, לאחר שחניתם בחניון הגדול שמול המלון, יש לעבור את המלון מימינו ולעלות בשביל מעלה עד לכנסיה קטנה. תראו שם פארק חבלים שנראה נחמד לביקור בפני עצמו, ותעברו מימינו בשביל עפר, מימינכם גינת משחקים גדולה.
בנסיעה קצרה משם ישנן מגלשות ההרים המפורסמות של טודנאו. העליה למעלה היא ברכבל פתוח, מה שיכול להיות מאתגר לילדים קטנים ותינוקות, והאזור למעלה אינו מותאם לתינוקות, כך שעדיף להישאר איתם למטה. שלט בתחתית הרכבל מזהיר שהירידה ברכבת ההרים היא כשעה וחצי לאחר העלייה ברכבל. לא הבנו מדוע מחייבים בהמתנה כה ארוכה, עד שהגענו למעלה והבנו שהיא כורח המציאות, כשראינו את התור הארוך שהשתרך, רובו בשמש. הייתה זו הפעם הראשונה שהגרמנים אכזבו אותנו בתכנון לקוי. ירדתי חזרה למטה עם התינוקת וחיכיתי לשאר המשפחה. בסופו של דבר הילדים טענו שמגלשת ההרים בגוטאך הייתה כיפית יותר, עם יותר פניות ופחות האטות, אבל יכול להיות שהעובדה שבגוטאך גם העלייה היא בקרונית וההמתנה הארוכה בשמש הטו את הכף.
8. נסיעה חזרה לפרנקפורט (העברנו לילה ב-Worms כדי לקצר את הנסיעה לנמל התעופה) ועצירה ב-Gengenbach. עצרנו בעיירה כי היא פשוט הייתה ממוקמת בנקודת הזמן בה התינוקת התעוררה, אבל היא בהחלט יפה ונחמדה לעצירה. חונים בתשלום (הפעם שמתי את הפתק מקדימה) בסמוך לגינת משחקים גדולה, שנמצאת כמובן ליד נחל לטבילה של הילדים. בכל גינת משחקים התפלאתי מחדש מהשקט הגרמני. כשהבן שלי נפל וקיבל מכה, מיד בכה בקול. כשהבת שלי הייתה עייפה היא בכתה. שני הדברים קרו מספר פעמים ביום. האם ילדים גרמנים לא מועדים? האם תינוקות גרמנים לא עייפים? האם הם חולמים על כבשים חשמליות?
החזרה לישראל תמיד מתחילה בחדר ההמתנה הייעודי לישראלים, הרחק מכל השאר, מוקפים בנשקים אוטומטיים. יום לפני, בניסיון לעשות צ'ק אין מראש, קיבלתי הודעה שהטיסה באובר-בוקינג ולמעשה עד שהגענו לשער לא ידענו האם יהיו לנו כרטיסים, וגם בשער אילצו אותנו להמתין עד שאחרוני הנוסעים הגיעו. תמיד חשבתי שהעלות הנוספת של אל על מביאה איתה גם הימנעות ממצבים שכאלה, אך התבדיתי. לבסוף נכנסנו לחדר ההמתנה המלא, שהזכיר ברעש ובצפיפות את בריכת הגלים בבאדאפרדיס, רק בלי המים. אולי באדאפורדיס.
לאחר הנחיתה הגענו אל מסוע המזוודות בנתב"ג והמתנו. לאחר רבע שעה הודיעו בכריזה שעקב עומס החום ישנם עיכובים בהגעת המזוודות - הטמפרטורה הייתה 36 מעלות כשנחתנו, עשר מעלות יותר מהיום הכי חם שחווינו בגרמניה - ונותרנו לעמוד. מולנו המסוע נע ריק, מלבד סטיקרים ועליהם תמונות של נופלים והרוגים מהשנתיים האחרונות, בצירוף ציטוטים זכורים. "מי שחי את החלום לא צריך לישון", אחד מהם הזכיר לי. "אני לא מפחד למות בעד ארץ ישראל", קיבל אחר את פניהם של התיירים.
כעבור רבע שעה נוספת המזוודות עדיין לא הגיעו ובחורה שעמדה לידי נאנחה בייאוש. "עוד קצת," חבר שלה הרגיע אותה בחיוך, "אנחנו כפסע מקבלת המזוודות."
גרמניה אולי יותר נעימה, נוחה, מסודרת, בטוחה וקרירה, אבל אין עוד בעולם כמו חוש ההומור של הישראלים.
