טיול תרמילאים זוגי בפירינאים

משום מה ספרד אף פעם לא קיבלה קדימות בין יעדי הטיול שלנו. היא לא זולה כמו סלובקיה, אקזוטית כמו הודו או יעד לטרקים כמו נפאל. אפילו התמונות בגוגל לא הצליחו כל כך לשכנע אותנו. הן נראו מעט... יבשות. האקלים שם בטח דומה לשלנו, ובשביל זה יש לנו כבר את ישראל. אחרי טיול בשמורת Aiguestortes, עם למעלה ממאתיים אגמים, הבנו שאפשר לומר הרבה דברים על ספרד, אבל יבשה היא לא.

הכתבה הבאה מתארת שבועיים של טיול בספרד, בעיקר בפירנאים, כולל עלויות עדכניות, המלצות ורשמים כלליים.

חלק ראשון – ארגון ותכנון

איפה ומתי לטייל? הנוף שאנו תמיד מחפשים בחו"ל הוא בעיקר הנוף שחסר לנו כאן: שרשראות הרים גבוהות ואגמים. יש בספרד שמורות טבע על כל צעד ושעל, והגדולות והמפורסמות שבהן הן Aiguestortes שבמדינת קטלוניה, בה בולטת כמות האגמים, המצטלמים מצוין לתמונה אירופאית קלאסית, ו-Ordesa שבמדינת אראגון, הבולטת במצוקים מרשימים וקניונים. בשתי השמורות ניתן לבצע טיולי יום, ובמידה ומעוניינים בטיול ארוך יותר ישנה אפשרות לישון בבקתות, אשר מלאות אווירה אבל הלינה בהן היא משותפת, כאשר ניתן למצוא את עצמכם גם עם עשרות אנשים בחדר אחד. במידה ואתם מעוניינים לטייל בחופשת הקיץ, הדבר דורש הזמנה מראש בבקתות והיערכות לנחירות, נפיחות, ריח רגליים, שיעולים ואווירה כללית של אוהל בטירונות חי"ר. על כן, בחירתנו לטייל באמצע ספטמבר הוכיחה עצמה כאחד ההימורים המוצלחים בטיול, שכן רוב הבקתות היו בתפוסה חלקית בעוד מזג האוויר היה עדיין טוב. בכל הבקתות היו שמיכות וכריות, אך כדאי להביא ציפה (שתשמש הן כסדין והן כמחיצה ביניכם לבין השמיכה) וציפיות. כדאי גם לבדוק מראש תאריכי חגים קטלוניים, שכן בחג השמורות נוטות להיות מלאות אף יותר. החל מה-14 בספטמבר ההסעה מ-Torla, עיירת הכניסה לשמורת Ordesa, אל הכניסה לשמורה נפסקת, כך שיש לקחת זאת בחשבון. הגשמים, הקור והחורף הכללי בדרך כלל מתחילים בהרים בשתי השמורות באוקטובר, וחלק מהבקתות נסגרות.

רכב או תחבורה ציבורית? התחבורה הציבורית אל ובאזור ההרים היא יקרה ובתדירות נמוכה. לדוגמא, לאספוט, עיירת הכניסה לשמורת Aiguestortes – אחת מגולות הכותרת של קטלוניה, אין קו אוטובוס ישיר מברצלונה והנסיעה תעלה לזוג למעלה ממאה יורו, שזוהי גם עלות שכירת רכב משפחתי לשבועיים. בין שתי שמורות הטבע המפורסמות בספרד אין שום קו אוטובוס ישיר והדבר דורש מספר נסיעות בין ערים שונות, ובזבוז של יום טיול במקרה הטוב. רכב פרטי גם מאפשר גמישות רבה יותר בתכנון היום ובסטיות מהתכנון.

מצד שני, נסיעות האוטובוס הללו הן חלק מהקשר עם האוכלוסייה והתרבות המקומית, קשר אשר בעידן השכרות הרכב, אפליקציות הניווט והמלצות אתרי האינטרנט הולך ואובד. בימינו ניתן להעביר שבועיים שלמים בספרד מבלי לפנות למקומי ברחוב אפילו פעם אחת. בנוסף, שכירת רכב מעבירה אותך אוטומטית מעולם התרמילאים לעולם התיירים. ההבדל העיקרי בין השניים הוא שלאחרונים יש הרבה יותר כסף, והיכן שיש כסף יהיה גם מי שירצה לקחת אותו. אמנם עלות ההשכרה מאד זולה, אך יש עוד הרבה מלכודות בדרך לחתוך עוד קצת מכיס התייר. ראשית, כפי שגיבור על חכם אמר פעם: עם כוח גדול באה אחריות גדולה, ואחריות בשווי כמה עשרות אלפי יורו היא די גדולה. די באבן אחת שעפה לכיוון שמשת הרכב ממשאית לפניכם, והוצאות ההשכרה משלשות את עצמן. חברות ההשכרה פותרות את העניין בביטוח מקיף, שעולה 6.5 יורו ליום, ומחזקות את המוטיבציה לרכוש אותו בכך שלולא הביטוח עליך להשאיר כפיקדון באשראי כ-700 יורו. סכום זה מחויב ברגע ההשכרה ומוחזר לאחר שהאוטו שב בריא ושלם. לקוחות רבים רוכשים את הביטוח מאתר האינטרנט דרכו הגיעו לחברת ההשכרה, אך לה זה לא חשוב – השאר את הפיקדון, ואם יקרה משהו תסתדר כבר בעצמך מול אתר האינטרנט. מלכודת נוספת היא שהרכב מתקבל עם מיכל דלק מלא, והשוכר פתור מהדאגה להחזיר אותו מלא. לכאורה מדובר בברכה, כפי שלמדנו על בשרנו באיטליה, אך המיכל לא ממלא את עצמו והלקוח מחויב מיד גם בדמי שירות על כך שמילאו אותו עבורו. אמנם נאמר כי הלקוח יקבל החזר על כל דלק שיישאר במיכל בעת החזרת הרכב תוך שלושה ימי עסקים, אך נכון לעכשיו זה טרם קרה.

אנו בחרנו לשכור רכב, עוד לפני שגילינו על תוספות הביטוח והדלק, ובסופו של דבר שילמנו כמאתיים יורו על תקופה של שניים עשר יום. כאמור, כנראה שתחבורה ציבורית עבור זוג הייתה עולה לא פחות.

כמה זה יעלה? הטיסות לברצלונה עלו כ-2800 ₪, עם עצירות ביניים ברומא בהלוך ובחזור. מלבד שני לילות של פינוק בטורלה, לנו רוב הזמן בבקתות ובמלונות ברמת שני כוכבים. עלות לילה בבקתה, כולל ארוחת בוקר וערב, היא כ-45 יורו לאדם. עלות לילה במלון באזור הפירנאים, לרוב כולל ארוחת בוקר זוגית, היא כ-55 יורו לחדר. בברצלונה הדברים מעט יקרים יותר ולילה במלון ברמה דומה עלה 85 יורו לחדר, כולל ארוחת בוקר זוגית. רוב המסעדות שנתקלנו בהן באזור הפירנאים מציעות ארוחה עסקית בת שלוש מנות, כולל בקבוק יין ושתייה קלה, ב-15 יורו. בדרך כלל לקחנו ארוחה עסקית אחת ומנה נוספת, מה שהסתכם ב-20 יורו לזוג. יחד עם ארוחה קלה לצהריים, בהם היינו בדרך כלל בטיול בטבע, עלות המזון הייתה בדרך כלל כ-30 יורו ליום.

החל מ-2012, נהוג בספרד מס הנקרא IVA. הוא משתנה מעסק לעסק, ובמסעדות בדרך כלל עומד על 10%. שימו לב האם המחירים המופיעים בתפריט או במלון כוללים כבר את המס! בנוגע לטיפ עבור שירות – נהוג להשאיר עודף קטן במסעדות, למרות שאין קונצנזוס בעניין. במסעדות רציניות יותר נהוג להשאיר טיפ של 10%.

העלות הכוללת של שבועיים נהדרים בספרד התבררה כ-11,000 ₪ לזוג (לא כולל פירות יבשים מהבית).

חלק שני – בדרך אל Aiguestortes

כבר בתחנת הביניים ברומא קיבלנו מעט ממה שצפוי לנו בהמשך הטיול. איטלקי מבוגר שאל אותנו מה השעה. ענינו לו וחזרנו לספר, ואז הוא פנה אליי שוב: "איך אומרים את זה בשפה שלך?" חייכתי לאשתי. השיחות האלו הן בדיוק מה שאנחנו מחפשים בטיולים. לא רק מלונות מתוקתקים דוברי אנגלית ונופים זרים ומדהימים, אלא גם אנשים אמיתיים ואחרים לדבר איתם, להרגיש באמת בארץ אחרת. האיטלקי התברר כסיציליאני שחזר מכמה שנים של עבודה באוסטרליה. הוא אהב את הכסף, אך מאס בניכור וחזר לחיק המשפחתיות הים תיכונית. צחקנו על החתונות הקטנות של ה-"אירופאים" האלה, כאילו היינו שנינו מאותו הכפר הערבי, והוא התלונן שהחתונות הגדולות באיטליה יוצרות חתיכת חוב כספי, כי נהוג שהאורחים מביאים מתנות ולא כסף. קיווינו שגם ספרד תתגלה כיותר "ים-תיכונית" ופחות אירופאית.

הגענו לסוכנות השכרת הרכב "Firefly" בשדה התעופה בברצלונה. יש שני טרמינלים, אנחנו נחתנו בראשון והיינו צרכים להגיע לטרמינל 2B. יש שאטל שנוסע בין הטרמינלים: יש לנוע לכיוון היציאה משדה התעופה ולרדת קומה אחת למטה. בסוכנות ההשכרה התחרטנו שלפחות היא לא יותר אירופאית: תור ארוך השתרך בכניסה, לא היה כמעט לקוח שלא נתגלו אי הבנות או אי סדרים בהסכם ההשכרה איתו, וגם לנו ניסו לדחוף מכונית דולפת. בחרנו את חברת ההשכרה הזולה ביותר, וזה המחיר ששילמנו על כך – בנוסף ל-200 יורו נוספים שהחליקו מכיסנו בצורת דלק, ביטוח וכמובן מיסים.

קנינו מבעוד מועד מפת כבישים של ספרד כך שהתחלנו ביציאה משדה התעופה. כל עוד אתם לא לבד באוטו, אין באמת צורך ב-GPS. יש לשים לב בתחילת הנסיעה לשני דברים עיקריים: שמות הערים המרכזיות על הנתיב עליו אתם רוצים לעלות, ומה מספר כביש האגרה שממנו אתם רוצים להימנע. מבולבלים מחוסר המקצועיות בסוכנות הרכב ומיוזעים מההמתנה הארוכה, לא לקח לנו זמן רב למצוא את עצמנו על כביש האגרה E-85.

הגענו במפתיע למחסום ונכנסנו בטעות לנתיב משאיות. לפניי המחסום, מאחוריי סמי-טריילר ואין שום מקום להכניס כסף או להוציא כרטיס. לחצתי על הכפתור היחיד שהוצב שם, ואישה ענתה בספרדית. אני עניתי באנגלית, והשיחה נגמרה די מהר. לחצתי שוב, והדבר חזר על עצמו. בפעם השלישית היא נשמעה קצת יותר עצבנית ובפעם הרביעית ראיתי מישהי באפוד זוהר מקפצת מעל המחסומים מצדו השני של הכביש לעברנו. היא לחצה על כמה כפתורים במחסום תוך צעקות בספרדית, כנראה בירכה אותי לשלום והתנצלה על אי ההבנה, ואנו המשכנו בדרכנו. כביש האגרה היה כמעט ריק לגמרי, לעומת העומס עד למחסום, ואנו דהרנו על 150 קמ"ש כל הדרך.

הגענו לסוף כביש האגרה ושילמנו עשרה יורו על התענוג. משם המשכנו את הנסיעה בנופי שדות רחבים וירוקים, עוברים בעיירות קטנות במראה ימי-ביניימי וברקע גבעות עגולות ויפות. הטיולים שהיינו בהם, לבד ולחוד, גורמים לנו כל הזמן להשוות. הנסיעה בכביש הצר בין העיירות הזכירה לי את ניו זילנד. כשהכביש התפתל והנוף התקמר, קרין נזכרה בטוסקנה, וכשההרים צצו לבסוף, אדירים ומקיפים, נזכרנו שנינו בנפאל. לאחר חמש שעות נסיעה מברצלונה, שעה וחצי יותר מכפי שניבא נביא השקר google maps, הגענו לתחנה הראשונה בטיול, היא העיירה Vielha, בירת עמק Aran.

חלק שלישי – Aiguestortes

העיירה גדולה ופעילה יחסית לשכנותיה, אך היא עדיין מנומנמת ופסטורלית, לפחות בשלהי עונת התיירות. היא מוקפת הרים ועליהם וביניהם עיירות וכפרים נוספים. במרכזה, כמובן, עובר נהר שוצף. יש בה מרכז אינפורמציה מקיף ויעיל, מספר סופרמרקטים והרבה מאד מסעדות וחנויות טיולים. כאן נחשפנו לראשונה למראה המסעדה/פאב/פונדק האופייני לפירנאים: חלל גדול עשוי עץ, ובמרכזו בר ארוך ועליו יושבים גברים מבוגרים, עטויי זקן או שפם, ומפריחים ענני עשן סיגריות תוך שתיית בירה ובהייה בטלוויזיה.

יש הרבה מסלולי יום באזור, וניתן לקבל במרכז המידע מפות. אנו בחרנו במסלול קצר בין הכפרים לאורך הנהר, מסלול מספר 12 במפה שקיבלנו. ראינו שכבר במרכז העיירה יש שילוט למסלולים השונים, ושמחנו שבכל זאת גם ספרד היא אירופה. הלכנו בעקבות המספר 12 לתוך החורש, והמשכנו ללכת, עוקבים אחרי השלטים. המסלול החל לעלות פנימה לתוך היער, וזה היה מעט משונה אבל המספר 12 המשיך ללוות אותנו בבטחה. עלינו כשעתיים במסלול מונוטוני ביער עד שהגענו לנקודת תצפית מרהיבה על העיר. ציפינו שכעת המסלול ירד חזרה, אך הוא המשיך לעלות עוד כשעה עד לאגם יפה החבוי בהר. כשהיינו כבר ארבע שעות בטיול הבנו שכנראה אנחנו לא על המסלול הנכון, ותפסנו טרמפ בשביל עם זוג ספרדי מבוגר. בדיעבד מסתבר ששבוע קודם לכן היה מרוץ ניווט באזור, ולנו היה המזל לעקוב אחר מסלול הריצה של קבוצה מספר 12, שרצה אל פסגת ההר המשקיף מעל Vielha. שילוט המסלולים הוא ברור יותר מאשר מספר בלבד, כך שאין באמת סיבה ללכת לאיבוד, אם לא בחרתם מספר מסלול שהשתתף בתחרות לאחרונה.

בשמורת Aiguestortes עשינו מסלול פופולארי של ארבעה ימים, הנגמר בכפר Arties הסמוך ל-Vielha, ומתחיל בכפר Espot, כשעה נסיעה משם. במהלכו ישנים בשלוש בקתות הרים: אמיג‘ס (REFUGI D`AMITGES), קולומרס (COLOMERS) ורסטנקה (RESTANCA). בעת שהותנו די היה להזמין מקום בבקתה לילה קודם לכן, אך כדאי לבדוק מראש את מצב זמינות החדרים כאן.

מומלץ לרכוש מפה של השמורה, כדי להבין היכן אתם ולשנות את התוכניות במידה ותרצו או תהיו חייבים לעשות כך. בכל מקרה, כל הצמתים במסלול משולטים, ואפרט כאן את המסלול אותו עשינו, כך שניתן לחזור עליו גם ללא מפה.

יום ראשון: השארנו את הרכב ב-Arties, כפר קטן ופסטורלי. בדיעבד היה עדיף אולי גם לישון בו במקום ב-Vielha התיירותית יותר. ישנם שני אוטובוסים ביום מ-Arties ל-Espot, בשעה 11:00 ובשעה 19:10, והאוטובוס יוצא מתחנה על הכביש הראשי החוצה את הכפר, כמה מאות מטרים אחרי הכיכר מכיוון Vielha. הקו פועל במתכונת זו רק מה-21.6 ועד ה-30.9. הגענו ל-Espot בצהריים והתחלנו ללכת למעלה, לכיוון אגם מאוריציו (San Mauricio). יש מרכז מידע גם ב-Espot וישנה גם תחנת ג‘יפים, אשר מגיעים לאגמים השונים בדרך לבקתת אמיג‘ס ואף לבקתה עצמה. הולכים במעלה הכפר כמה מאות מטרים, רואים משמאלכם גשר רומאי, וממשיכים עשר דקות נוספות עד שהשביל מתפצל מדרך הג‘יפים ואנו מתפצלים אתו ועוברים לגדה הימנית של הנהר. מכאן ישנה הליכה מתונה של כשעתיים בין שדות ועצים על צלע ההר. היינו כמעט לבד באגם מאוריציו, מלבד זוג נוסף שהסתבר כמובן כישראלי. מכאן ממשיכים כשעה בעלייה לאגם נוסף, Ratera. ממשיכים לצד האגם ומגיעים לפיצול: הפנייה ימינה מביאה אותנו לאחר כשעה של עלייה אל הבקתה. הדרך שמאלה מאריכה מעט את הדרך ומזכה במבט בעוד כמה אגמים. החל לרדת גשם ואנו פנינו ימינה אל הבקתה. כשהתחלנו בעלייה הרוח התגברה והגשם התחזק והפך לברד כבד. קרין נחרדה, בזוכרה את הסערה אליה נקלענו באיטליה. הצד החיובי בפוסט-טראומה של אשתי, הוא התעקשותה להביא מטריות לטרק. פתחנו את המטריות והמשכנו בעליה אל הבקתה. לא ניתן לראות אותה מלמטה, אך אל דאגה – היא ממש שם, בסוף העלייה.

הבקתה והאוכל מתופעלים על ידי מספר בחורים ובחורות צעירים, כך שהתחושה והארוחה מאד מושפעים ממי שנמצא בבקתה באותו הזמן. אמיג‘ס הייתה הבקתה הכי מוצלחת: בגלל שירות הג‘יפים לא חייבים לישון בה, כך שרוב הביקתה הייתה ריקה מאורחים. בנוסף יש בה מקלחות עם מים חמים (במחיר של יורו לאדם) והאוכל והאווירה היו מצוינים. העדפנו להימנע מבשר זול בכלל ומחזיר בפרט, כך שהצהרנו על עצמנו צמחוניים בעת הזמנת הביקתה (במרכז המידע ב-Espot) והדבר השתלם ברוב הבקתות. ארוחת הערב מורכבת בדרך כלל משלוש מנות (כולל קינוח!) וכשעה לפני הארוחה מחלקים את האורחים לשולחנות. ארוחת הבוקר פשוטה הרבה יותר וכוללת בעיקר צנימים, נקניקים, ריבות וגבינות, כך שעדיף לקנות מראש כיכר לחם וכמה גבינות ולוותר עליה.

הלינה בבקתות כאמור היא בחדרים משותפים במיטות קומותיים. בבקתה יש שני חדרים גדולים ובכל אחד מהם מקום לכ-50 אנשים. למזלנו ישנו רק עם עוד עשרה אנשים בחדר שלנו, ועדיין הייתה תחושה כאילו במקום כלשהו בקצה החדר ישנו חדר מכונות, עם סוגי הנחירות השונים שבקעו מסביב.

יום שני: ממשיכים בשביל ממנו הגענו לכיוון מעלה, בין הסלעים ובעקבות סימון צהוב על עמודי עץ. הכיוון שלנו הוא מעבר ההרים ואנו מטפסים על רכס שמפריד בין שני עמקים, נעים בכל פעם לנקודה הגבוהה ביותר. כעבור כשעה מגיעים לאגם קטן ובו הכוונה ימינה אל הפס, מעבר ההרים, בשביל אדום. מהשלט למעבר עצמו ישנה חצי שעה של עלייה. שמענו פעמונים ולבסוף נגלו אלינו פרות עם אוזניים פרוותיות ופעמוני צוואר. היו חסרים רק סוסי פוני מכונפים להשלמת הפסטורליות. מעבר ההרים מוקף פסגות משוננות ונשקפים ממנו חמישה אגמים נוספים בעמק למטה. מגיעים לפיצול ובו לוקחים שמאלה וכעבור שעה כבר נמצאים באותם האגמים. ממשיכים בהליכה לאורך האגמים ומגיעים כעבור ארבעים דקות לפיצול נוסף, בו עליכם לבחור שוב בדרך קצרה או ארוכה אל הבקתה. העננים החלו להתאסף מעל ואנו בחרנו כמיטב המסורת בדרך הקצרה וכעבור שעה הגענו לבקתה. בתחילה נגלה סכר ענק ומעברו בקתה, אך זו עדיין לא הבקתה שלנו – יש עוד כמה מאות מטרים עד אליה.

בקתת קולומרס מרגישה קצת פחות משפחתית, ויותר נורא מכך אין בה מקלחות חמות. החלטתי להתקלח בכל זאת, וזו הייתה ללא הספק המקלחת הקרה בחיי, שהופכת את "אתגר דלי הקרח" לכוס תה פושרת.

יום שלישי: חוזרים באותו שביל בו הגענו וכעבור כמאה מטרים פונים שמאלה. הולכים במעלה הנחל עד לעליה ארוכה ותלולה יחסית, אותה סיימנו כעבור שעה וחצי. לאחר מנוחה אופקית קצרה ממשיכים בעליה נוספת, אך הגמול הוא נוף אדיר שחושף עוד ועוד אגמים עם כל עיקול נוסף של עליה. כעבור חצי שעה מתחילים ירידה לעמק הסמוך, חוצים את העמק היישר אל ההר שמולכם ומתחילים עליה נוספת של שעה. החדשות הטובות הן שזו הייתה העלייה האחרונה להיום. בתחילת הירידה מופיע הסימון הצהוב על גבי בולי עץ והוא ילווה אותנו למשך רבע שעה עד לאגם וחזרה לסימון האדום. לפני האגם יש פיצול לא מסומן ימינה, וצריך להיזהר לא לפנות בו בטעות. הוא מוביל לדרך ללא מוצא אל פסגת הר Montardo. שעה לאחר החזרה לסימון האדום מסיימים ירידה ארוכה אל אגם נוסף ואחריה הליכה נינוחה בשביל לצדו. העשב מסביב נותן למקום מראה נידח יותר, כאילו היינו חלוצים אמריקאים במערב הפרוע, וכל רגע יצוצו אינדיאנים מאחורי אחד הסלעים מכוסי החזזיות הזרחניות. מכאן נותרה ירידה של ארבעים דקות לאורך הנחל ואז בשביל המתפתל מטה.

בקתת רסטנקה ממוקמת במיקום הכי פסטורלי, אך האוכל בה פחות מוצלח, והשילוב של חדרים קטנים יותר ועומס רב יותר הפך את הלילה לקשה ביותר. לידי ישן בחור ישראלי שהפך את הנחירות הספרדיות לפכפוך נחלים. ניסיתי להאיר את פניו עם הפלאפון ואפילו לטלטל את המזרון שלו, אך שום דבר לא עזר. מה שכן, יש כאן לפחות מקלחת חמה בתשלום.

יום רביעי: קמנו נפוחי עיניים ויצאנו לדרכנו לעבר Arties והמכונית הממתינה. חוצים את הסכר ויורדים למטה בדרך בתוך היער, המסומנת על ידי עמודים צהובים אקראיים. היער מרווח ומגוון יותר מאשר היער בו עלינו מאספוט, ותוספת הגשם של הלילה הייתה נחמדה ומרעננת. לאחר כשעה מגיעים לצומת ובה עוברים לשביל ג‘יפים, בפניה ימינה. ממשיכים עם השביל ישר כל הזמן וכעבור שעתיים נוספות מגיעים לפאתי הכפר, בהליכה קלה ומונוטונית.

התחלנו בנסיעה של ארבעה שעות לשמורת Ordesa דרך כביש 260. הנסיעה מדהימה ביופייה, עוברת בתחילה בין שדות והרים עגלגלים ועצומים, ואז לאורך נקיקים וערוצים עמוקים.

חלק שלישי – ORDESA

העיירה המרכזית בשמורה היא Torla, עיירה שלווה ונחמדה, לפחות בשלהי עונת התיירות. אני חוזר על הערת הביניים הזו מאחר ושמענו מספר פעמים שהפירנאים של אוגוסט הם לא הפירנאים של ספטמבר מבחינת הצפיפות והקולניות במקומות המתוירים. בכל מקרה, כשאנו הגענו המקום היה שקט לחלוטין, מלבד צלילי פעמונים של חבורת פרות אשר הובלה על הכביש על ידי שני רועים קשישים בווסטים זוהרים. הזמנו מקום מראש במלון Hotel Ordesa, מלון ארבעה כוכבים למהדרין וללא ספק המלון הטוב ביותר בחופשה. ארוחות הערב והבוקר טעימות ומפנקות והחדרים מעוצבים, ופונים היישר לצוקים האדירים של השמורה. מחיר חדר הוא 59 יורו באמצע השבוע או 69 יורו בסופו. גם כאן יש בערב עסקית של 15 יורו, המספיקה לשניים, וארוחת הבוקר עולה 6 יורו נוספים לאדם. המלון נמצא בהמשך הדרך ממרכז המידע ומרכז העיירה, מרחק של חמש דקות נסיעה או עשרים דקות הליכה.

עד ה-14.9 ישנו אוטובוס ממרכז המידע עד לכניסה לשמורה עצמה, אך אנו הגענו מספר ימים אחר כך. גילינו במקרה שהאוטובוס כבר לא פעיל, ושמחנו שהחלטנו לשכור רכב. בכל מקרה, כמעט כל מכונית על הכביש הראשי מגיעה לכניסה לשמורה כך שאני מניח שלא קשה במיוחד לתפוס טרמפ.

התכנון המקורי היה להתחיל את ההליכה במגרש החנייה של השמורה, Pradera de Ordesa, לישון בבקתה הספרדית סמוך לגבול עם צרפת (Refugio de Goriz), למחרת לישון בבקתה הצרפתית מצדו השני של הגבול (Serradets) ואחר כך לרדת לכפר Gavarnie, ולעבור בדרך במפלים המפורסמים שלו. תכננו לחזור לספרד דרך מעבר ההרים Bujaruelo. כמה גילויים חדשים גרמו לנו לשנות את התוכנית: ראשית, לא נותר מקום בבקתה הצרפתית כבר שבועיים לפני הגעתנו, ובכל מקרה הטלנו בספק את רצוננו לישון בבקתה נוספת לאחר הלילה האחרון ב- Aiguestortes. ההזמנה בבקתה הצרפתית מתבצעת בטלפון בלבד. שנית, הסתבר כי החזרה מצרפת לספרד תדרוש עלייה של יותר מאלף מטרים ביום. כאן נדרשנו להכריע במאזן שבין טיול לחופשה, ובחרנו ללכת הפעם לכיוון החופשה ולוותר. סיבה נוספת היא שהשארנו את המכונית במגרש החנייה בכניסה לשמורה, וחששנו שההגעה חזרה למגרש מבוחרואלו תדרוש זמן רב. התוכנית החדשה, אם כך, הייתה להיעצר בבקתת גוריץ, בה הזמנו מקום שבועיים מראש, ולחזור למחרת לרכב ולטורלה.

השמורה מסודרת ומשולטת מאד, כך שאין באמת צורך במפה או תכנון מיוחד מעבר למה שניתן במרכז המידע בטורלה. המסלול מתחיל בקניון ארוך, גבוה ומרשים, המסתיים בקירות עצומים ובמפל זנב הסוס (Cola de Caballo). בקתת גוריץ נמצאת ממש מעל הקירות הללו, וניתן להגיע אליה בהליכת גובה על דפנות קערת הקניון, במסלול הנקרא Faja de Pelay, או בהליכה בתוך הקניון עצמו. המסלול הראשון ארוך יותר ומתחיל בעליה של שעתיים מפותלות ומשעממות ביער. בתום העלייה ישנה הליכה מאד נוחה של שעתיים נוספות עם הרבה נופים יפים של הקניון מלמעלה. המסלול השני מאד מונגש ואף סלול בחלקו הגדול, ועובר ליד מפלים רבים. שני המסלולים מסתיימים בקיר העצום ובעלייה לראשו, ולדעתי כדאי ללכת לבקתה בהליכת הגובה ולחזור דרך הקניון.

במפל זנב הסוס המסלולים כאמור נפגשים ומתחילים בעליה של שעה וחצי לגוריץ. ישנה גם אפשרות לטיפוס יתדות מעלה בסמוך למפל, אך השעה הייתה מאוחרת והשמיים קודרים מדי לנטיות אבדניות שכאלה. בהיותה הבקתה היחידה באזור, גוריץ מאד פופולרית וחובה להזמין מקום לפחות שבוע מראש. המקום נופל מהבקתות האחרות שראינו באווירה, במראה ובאוכל, אם כי הוא בהחלט מרגיש נידח יותר. הבקתה רועשת וצפופה, ונתקלנו בה לראשונה במיטות בנות שלוש קומות. כמעט כל אורחי הבקתה היו גברים, עם שלל בקבוקי בירה ואלכוהול אחר. אם בשמורה הקודמת ישבנו לשולחן עם זוגות אירופאיים אקדמאיים למראה, כאן הרגשנו כאילו נכנסנו לפונדק ימאים באמצע ההרים.

הלילה היה מאבק נגד הסטטיסטיקה: שימו ארבעים אנשים, רובם גברים, בחדר ומה הסיכוי שאחד מהם נוחר ולאחר יש בעיות גזים? איתרע מזלנו ובשורה שלנו שכב גבר עם ספק נחירות ספק חרחורי גסיסה, בדציבלים שלא נתקלתי בהם לאורך כל שירותי הצבאי. מצאתי את עצמי מייחל שבעיות הנשימה של הפיראט יביאו לסיום סבלו וכך גם לסיום סבלנו. מדי פעם הצטרף לתזמורת קול נפיחה ממקום כלשהו בחדר, אשר לעומת הרעש הגרוטסקי של הנחירות כמעט ונשמע עדין. אין צורך להוסיף שהחלון היה סגור, שלא נצטנן חס וחלילה. שכבנו חסרי אונים בעוד חושינו הופצצו ברעשים וניחוחות, נרדמים ומתעוררים לסירוגין. ביום הקודם שקלנו לעלות למעבר ההרים והגבול הצרפתי ולחזור, אך הלילה הנוראי שכנע אותנו לבסוף לשוב לטורלה המפנקת.

למחרת ברחנו מהבקתה למטה, באותה הדרך בה הגענו. שימו לב שלאחר כארבעים דקות של ירידה יש פיצול לירידה עם יתדות בקיר. המשכנו קדימה ולאחר כחצי שעה מהפיצול ירדנו עם השביל האדום לכיוון מפל זנב הסוס. מכאן יש הליכה מאד נוחה של שלוש שעות לצד הנהר עד לחנייה. למרות החוויה המוזיקלית בבקתה, אני מציע לא לוותר על הטיול במקום. הקניון והמפלים שבו מרהיבים ביופיים.

חזרנו לטורלה. השקט בכפר הטעה אותנו לחשוב שמא אנו התיירים היחידים במקום, ולא דאגנו להזמין מקומות באף מלון. מלון אורדסה התברר כמלא, כמו גם למעלה מחצי המלונות האחרים בטורלה. לבסוף התמקמנו במלון Edelweiss (Avda. Ordesa, s/n. 22376 Torla-Ordesa) , על הדרך הראשית של טורלה, במחיר של 56 יורו כולל ארוחת בוקר. מדובר בעסק משפחתי שהקים הסב, צרפתי לשעבר שלחם במחתרת כנגד הנאצים. נכדו דיבר איתנו ארוכות והמליץ על מקומות שונים בפירנאים, מעווה את פניו בכל פעם שנזכר בגלי התיירים שהומים במקומות אלו באוגוסט. המלון עצמו מעוצב בצורה מעט מצועצעת אך גם העיצוב הוא חלק מהתחושה המשפחתית שהמקום נותן, יחד עם המאפים בארוחת הבוקר, מפרי ידיה של אם המשפחה. בכל מקרה, אם הבעלים נלחם נגד הנאצים, מי אנחנו שנתלונן כנגד חוש האופנה שלו.

חלק רביעי – חזרה אל הים התיכון לאורך הפירנאים

כאן התחלנו בשלב הלא מתוכנן של הטיול, אך דווקא בו היו כמה מההפתעות הנעימות של הטיול. התוכנית הכללית הייתה לנסוע לכיוון החוף, האזור הקרוי Costa Brava, ולעצור בדרך בנקודות מעניינות. לא הזמנו מקומות לינה מראש ופשוט זרמנו עם הכביש. במפת הכבישים, כביש ראשי יותר מופיע בצבע אדום וכבישי צד כפריים מופיעים בצבע צהוב. אם יש לכם זמן, אל תפחדו לקחת את הכבישים הצהובים! אמנם גם הכבישים הראשיים בפירנאים הם יפים וניתן לנסוע דקות ארוכות מבלי לראות אף רכב נוסף, אבל הכבישים הצדדיים נתנו לנו זוויות אחרות של נוף ו"שלוות בדידות גדולה על מרחב הנהר".

תחנה ראשונה: קניון Anisclo

מדובר בערוץ עמוק העובר באזור אחר של שמורת Ordesa. ההגעה אליו היא דרך הכפר Escalona, לא רחוק מטורלה. ממש בכניסה לכפר תראו מצד שמאל מרכז מידע, במורד מדרגות. הוא מנסה קצת להסתתר מהתיירים כנראה, אך אם תמצאו אותו יתנו לכם מפה סכמטית של האזור והצעות לטיולי יום. גם אם תפספסו את מרכז המידע, בכניסה לקניון יש מפה והצעות טיול. המשיכו ישר עד לכיכר, ובה פנו שמאלה לכיוון Anisclo. די מהר מגיעים לכביש חד סטרי צר מאד, העובר ליד הקניון העמוק והצר. מצד אחד הנהר שוצף ומצד שני קירות סלע גבוהים ומטפטפים, ואי אפשר שלא לתהות מי הגאון ששם פה כביש. כארבעים דקות לאחר שעזבתם את Escalona מגיעים לחנייה, ממנה מתפרשים מספר מסלולים לאורך הקניון. שוב השמיים התקדרו ולנו לא נותרה ברירה אלא לבחור במסלול קצר של 45 דקות, הכולל הליכה קצרה בקניון ומפל די מרשים. מהחנייה ממשיכים לנסוע חזרה לאסקלונה בדרך אחרת, המתפתלת בנוף רחב וירוק לצד כמה כפרים עתיקים למראה. התחיל לרדת גשם חזק שהוסיף נופך דרמטי לנסיעה היפה. כאמור, יש מסלולים ארוכים יותר בקניון ויחד עם הכפרים אין ספק שניתן להקדיש לאזור יותר מיום אחד.

המשכנו בנסיעה בכביש הריק למדי. עצרנו בדרך באחד הכפרים הרבים שנקרו בדרכינו, והלכנו בין בתים וקשתות, ואין סימן לחיים מלבד כמה קשישים על ספסל ונביחות כלבים מדלת אקראית. הגענו לעת ערב אל Sort, מרכז רפטינג בשגרה ועיר ריקה לחלוטין בעת ביקורינו. התמקמנו במלון שני כוכבים שמצאנו על אחד הכבישים הראשיים, Hotel Pey ,חמישים וחמישה יורו לחדר כולל ארוחה ומיסים. האנשים היו שירותיים סך הכול והחדר נקי, אך הייתה הרגשה שהם פשוט מיצו את עונת התיירים מבחינתם. נתנו לנו מפתחות לשלושה חדרים עד שהגענו לחדר עם מיטה זוגית, ובארוחת הבוקר חיכינו חצי שעה לחביתה, שהגיעה לבסוף לזוג אחר שבדיוק נכנס לחדר האוכל. כשהלכנו בעיר בערב וחיפשנו מסעדה, הייתה תחושה של עיר רפאים. כשלבסוף מצאנו שתי ילדות ושאלנו אותן לכיוון, הן חייכו ואמרו באנגלית מגומגמת שנלך אחריהן. הלכנו כרבע שעה אחריהן ברחוב, כשלבסוף הן נעצרו ולאחר דיון קצר הצהירו שהגענו. הסתכלנו על השלט לפנינו – זו לא הייתה המסעדה שחיפשנו. "אבל כתוב פה משהו אחר." אמרתי. הן שוב התייעצו לרגע, ואז אמרו שהמסעדה כנראה סגורה. מעט מוזר, אבל אני מניח שקשה לגדול בעיר בה אתה האדם היחיד שמסתובב ברחוב. בסופו של דבר אכלנו ב-Cafe Pessets , טפסייה שיקית על הרחוב הראשי, ואחד המקומות הפתוחים היחידים (ועל כן ההומים) שנתקלנו בהם בעיר. הארוחה הייתה יקרה (25 יורו לזוג עבור ארבע מנות טאפאס) ובמשורה, אך טעימה מאד.

תחנה שנייה: La Seu d‘Urgell ו-Castellfollit de la Roca

La Seu d‘Urgell היא עיירה גדולה יחסית, בערך באמצע הדרך מ-Torla אל החוף. כמו עיירות רבות בפירנאים הנמוכים יותר היא מוקפת הרים ועובר בה נהר, יש בה אזור עתיק ומסביבה שדות ובתי כפר. יתרונה בכך שיש בה מרכז מידע גדול ויעיל, המספק מפות ומסלולים לטיולי יום באזור. לקחנו מסלול נחמד בין בתי הכפר בפאתי העיירה, ולמרות ההסבר והמפה הצלחנו ללכת לאיבוד. השגיאה הנפוצה היא לשאול מקומי איך להגיע. הוא פשוט פוצח בנאום ארוך בקטלונית, תוך הצבעה לכמה כיוונים שונים, ולבסוף מכווין אותך לכיוון ההפוך ממה שחשבת. לאחר עשר דקות של שיחה חד צדדית לא נעים לא להקשיב לעצתו, כך שאתה הולך בכיוון האחרון אליו הצביע, בניגוד לחוש הניווט המופלא שלך, ואז הולך לאיבוד. עד כאן המצב עוד סביר, אלא שההיסטוריה חוזרת על עצמה ואתה שוב שואל מקומי לאיזה כיוון ללכת.

לאחר הטיול המשכנו בנסיעה בכביש המתפתל, וכשהתחיל להחשיך חיפשנו מקום לינה. כל העיירות נראו פתאום גדולות ועירוניות מדי, יחסית לאזור הכפר אליו התרגלנו. עצרנו בכמה מקומות קטנים, אך כנראה שכל התיירים שנעלמו עד כה החליטו להתמקם דווקא באזור זה והתפוסה הייתה מלאה. השעה הייתה כבר שמונה בערב כשנכנסנו אל Castellfollit de la Roca. הכפר הישן נמצא על צוק בזלת שנוצר משני זרמי לבה מקבילים, 50 מטר גובהו ולמעלה מקילומטר אורכו. בלילה הוא נראה לנו כמו עוד עיירת רפאים על הכביש, וכבר התחלנו לחשוב על שינה ברכב כשראיתי את השלט של Cala Paula . נכנסנו פנימה. אותו מראה אופייני של בר עץ ארוך, כמה גברים עייפים עם בירות ועשן סיגריות באוויר. עם זאת, השעה הייתה כבר מאוחרת והבעלים, גבר גדול ולבבי ואשתו, עייפה למראה, היו נחמדים ודיברו אנגלית. החדר קטן ופשוט אבל נקי. ירדנו לארוחת ערב בלי ציפיות גבוהות, והזמנו כהרגלנו עסקית של 15 יורו. בתחילה הגיעו המרק והסלט, עם נתח גדול של גבינת עזים מקומית מעליו. טעמנו והסתכלנו זה על זו. האוכל היה מעולה. שאר המנות היו גם כן מאד טעימות, במיוחד עם היין, וקינחנו בקרם קטלוני, קינוח אופייני לאזור המזכיר מעט קרם ברולה. בבוקר המקום שינה את עורו ואת אורו. במקום חבורת הגברים השיכורים למחצה, ראינו זוגות עם עגלות ופנסיונרים בארוחת בוקר. במקום הזוג הנחמד והעייף מלצריות צעירות עם סמראטפונים וערוץ מוזיקה כלשהו בטלוויזיה הגדולה. החדר, כולל ארוחת הערב והבוקר, עלה לנו כ-80 יורו.

יצאנו לסיבוב בעיירה, שנגמרה לנו די מהר. לא הצלחנו להבין מדוע המקום הוא בין המצולמים ביותר בקטלוניה. רק כשנסענו מכפר וירדנו למטה אל הכביש, נשקף לנו פרופיל הצד המפורסם של המקום, והבנו שלא ראינו את צוק הבזלת עד כה מאחר ופשוט ישנו עליו.

תחנה שלישית: מגיעים אל קוסטה בראבה – Figueres, Roses, Sant Feliu de Boada, Pals

כשיצאנו מ- Castellfollit de la Roca הרגשנו לראשונה שעזבנו את הפירנאים. האוויר חזר להיות חם ולראשונה מזה שבוע נסעתי עם המכונית במהירות של למעלה מ-100 קמ"ש. הגענו אל Figueres בעיקר בשביל מוזיאון דאלי, למרות שהתחושה העירונית והתור הארוך לכניסה קצת הטרידו את שלוותנו, שהצטברה בעשרה ימים בהרים. בזמן שהמתנו בתור יצאנו לסירוגין להביט בקתדרלה הסמוכה, בה מוצג ציור גדול של ים המלח, שמסתבר כארצו של ישו. תהינו היכן יימצא בתוך המוזיאון מקום לכל האנשים שעומדים מאחורינו ולפנינו, ואכן אנו נתקלים בפנים ביותר אנשים מכפי שראינו בכל השבוע האחרון. כור ההיתוך של דאלי מערבב רוסית, עברית, ספרדית וצרפתית והכול עם ניחוח בית שחי וריחות חומרי שימור מקברו של דאלי עצמו, השוכן במנוחת עולמים באחד החדרים, אם אפשר לנוח בכל הרעש הזה. למרות ההמולה המוזיאון מעניין, ויש אפילו זווית ישראלית בתערוכה "Aliya", שצוירה בשנים 1967-68 לכבוד יום ההולדת העשרים של מדינת ישראל. כרטיס כניסה עולה 12 יורו, ויכול להיות שהייתי מעדיף להשקיע אותם בארוחה טובה מאשר במוזיאון.

נסענו מפיגורס אל Roses, לראות קצת ים. הלכנו על החוף ומסביב העיר וההרים. אפשר כמעט לדמיין שאנו באיזו גרסא אירופאית לטיילת של חיפה, אם הבריטים לא היו ממתגים אותה לדיראון עולם כעיר נמל תעשייתית. העיר נחמדה, יש בה מספר חופים ארוכים, מבצרים עתיקים ומסביב שמורות טבע עם החי והצומח המקומי, אבל אנחנו התגעגענו כבר אל הכפר כך שיצאנו אל מקום הלינה, אשר הפעם הזמנו מראש, בכפר הקטן Sant Feliu de Boada. בתי האבן של הכפר מקנים לו מראה מאד אותנטי, אך מבט מעבר לגדרות מגלה סירות מרוץ ופינות ישיבה שכנראה לא שייכות לפלאחים אלא לעשירי האזור.

ישנו בצימר "Can Barrull" המעוצב והשקט. העסק משפחתי והבת החייכנית היא דוברת האנגלית במשפחה. מעבר לארוחת הבוקר הטובה ישנה גם אפשרות לקחת בחינם אופניים לסיבוב בכפרים מסביב. הכפר מאד יפה אך לא ראינו בו נפש חיה, וחששנו שמא בערב לא נמצא מקום לאכול בו. למעשה יש בו מסעדה מומלצת מישלן, אך אנו מצאנו רק מקום אחד פתוח – La Place. היינו הלקוחות הראשונים אבל המקום התמלא לאיטו. התפריט מעט יקר, אך במידה ואתם לנים ב-Can Barrull יש אפשרות לעסקית והאוכל מעולה.

למחרת עשינו טיול אופניים קצר באזור והמשכנו ל-Pals הסמוכה, עיירת מבצר מימי הביניים, שמעניינת בעיקר אם אתם בעניין של קרמיקה – יש חנויות רבות ודוכנים המציגים שלל אביזרים ומתנות.

תחנה רביעית ואחרונה: ברצלונה

את הנסיעה אל ברצלונה בחרנו לעשות דרך כבישים צדדיים, אולי ניסינו למשוך את החופשה עוד קצת. גם לעיר עצמה הגענו דרך הכביש המהיר ולא דרך כביש האגרה. החיסרון העיקרי בכך הוא שכביש האגרה מוביל ישירות לשדה התעופה, ואילו הכביש המהיר מגיע לברצלונה עצמה, בה יש לשים לב לשילוט בתוך העיר כדי להגיע אל שדה התעופה. עדיף אם כך להתחיל את הנסיעה על הכביש המהיר, ולהצטרף אל כביש האגרה בהזדמנות האחרונה. הצלחנו לנווט בעיר ולהגיע לסוכנות הרכב, שם נגולו מעל ליבנו שני טון. אין ספק שהיינו מפספסים הרבה לולא השכרנו רכב, אבל הישיבה ברכבת עם התרמיל הגדול על הברכיים הרגישה לי הרבה יותר טבעית.

בחרנו לישון במלון Aslyp114 . המלון חדש לגמרי ומנוהל על ידי היזמית אנה וחבר ילדות של בעלה. זו קומה שלמה בבית דירות אקסקלוסיבי שהוסבה למלון, ובפינת הישיבה המרווחת יש מכונת קפה ומאפים בחינם. העלות היא 85 יורו לחדר כולל ארוחת בוקר. פרדי הוא מעין אב הבית של המקום, פיליפיני שעובד בספרד כבר ארבע שנים. גלשנו לשיחה ארוכה ומסתבר שהוא מהנדס אזרחי במקצועו, רק שבפיליפינים הדבר אינו רווחי מספיק בשביל לשלם עבור בית ספר פרטי לילדיו במקום בו הפער בין הציבורי לפרטי הוא גדול משאת. בקרוב בישראל.

המלון מוקף במסעדות ובתי קפה, אך הוא מעט מרוחק מהשדרה המרכזית של ברצלונה, "לה רמבלה" – עשרים דקות נסיעה באוטובוס (מספר 57 בתחנה הצמודה למלון) או ארבעים דקות הליכה. על מנת להגיע אל המלון קחו את הרכבת מטרמינל 2 בשדה התעופה ורדו בתחנת Sants. זו נסיעה של 20-30 דקות והיא עולה כ-9 יורו לזוג. מתחנת Sants יש לקחת את היציאה לכיוון שדרות Josep Tarradellas ולעלות על אוטובוס מספר 27 (4 יורו לזוג) במעלה הרחוב, ולרדת ממנו בתחנה שבצומת הרחובות Villadomat-J.Tarradellas. ניתן גם לחלופין ללכת רבע שעה ברגל. בבניין מספר 114 יש ללחוץ על כפתור האינטרקום Entlo. 3.

בלילה הראשון שלנו בברצלונה קיבלנו הודעה כי בשל השביתה ב"אייר פראנס" התבטלו הטיסות שלנו חזרה לארץ. שתי ישראליות שטיילו איתנו והיו אמורות לעלות על אותה טיסה קיבלו גם הן ביטול. בתחילה ריחמתי עליהן, מאחר והן הזמינו ישירות מחברת התעופה הפרובלמאטית, בעוד אנחנו הזמנו ושילמנו ל"קשרי תעופה". לא ניתן היה להשיג את "אייר פראנס" בטלפון והן החליטו לנסוע לשדה התעופה ולהסדיר שם את הדברים. אנחנו הלכנו חופשיים מדאגה בלה רמבלה. דמיינתי את האנשים הטובים של "קשרי תעופה" מפעילים קשרים ומתווכחים בשמי, צועקים בצרפתית על פקיד אלמוני בפריז ומאיימים בניתוק היחסים הדיפלומטיים אם לא יסדירו לנו טיסה חלופית. בפועל מה שקרה הוא, שברגע שהבנות עלו על האוטובוס לשדה התעופה הן קיבלו הודעה נוספת שיש להן טיסה חלופית דרך שוויץ. אנחנו לא קיבלנו שום הודעה והתחלנו להילחץ. ניסינו להתקשר אל "קשרי תעופה" אך לא היה מענה. שלחתי מייל לכתובת ממנה הגיעו הכרטיסים. נציגת החברה השיבה לי וטענה שהיא לא מצליחה ליצור קשר עם "אייר פראנס" ושכדאי שננסה בעצמנו, ובמקרה הכי גרוע נזמין כרטיסים אחרים והיא תדבר איתנו על החזר כספי בעוד כמה ימים. ניסיתי להסביר לה שההבדל בינינו הוא שאני בחופשה ושהיא בעבודה – וזו בדיוק העבודה שלה, אבל זה לא כל כך הצליח. בסופו של דבר המשפחה בארץ הצליחה ליצור קשר עם "אייר פראנס" ולאחר שעה של דיונים ארגנו לנו טיסה חלופית ללא תוספת תשלום. כנראה שכשאכפת לך, הכול אפשרי. הדבר מציב בסימן שאלה את נחיצותן של סוכנויות טיסות כדוגמת "קשרי תעופה" בעידן האינטרנט, בו זול יותר וכנראה גם טוב יותר לעבוד ישירות מול חברת התעופה. הצד החיובי בכל הסיפור הוא שמנהלי Aslyp114 התגייסו לטובתנו. הם שמרו לנו חדר למרות העומס, למקרה שנצטרך להישאר לילה נוסף, ונתנו לנו לבצע שיחות טלפון לנציגויות "אייר פראנס" השונות. פרדי שאל אותנו חמש פעמים ביום אם אנחנו מסתדרים או צרכים עזרה. חופשה בברצלונה תעלה כסף, אין ספק, אבל אני מאמין שאם כבר אז כדאי שהוא יגיע לידי האנשים הטובים של העיר.

העיר יפה ויש הרבה מאד מידע עליה ברחבי האינטרנט. אחד המקומות שמאד נהנינו בהם הוא שוק האוכל, הנמצא באחד הרחובות הצדדיים היוצאים מהרמבלה. קשה לעקוב אחר הגיון המספור של מאות דוכני האוכל, אך כיף להסתובב ביניהם ולאכול מפה ושם. שוק נוסף שניתן להעביר בו יום שלם הוא שוק הפשפשים הענק שנמצא בכיכר Pl.Glories Catalanes, וניתן להגיע אליו במטרו ולרדת בתחנה באותו השם. השוק מורכב מכמה קומות של דוכנים וחנויות בכל נושא שהוא. תקרת השוק עשויה מראות בזויות שונות, כך שגם אם תנסו למצוא את עצמכם במבט מעלה, לא תצליחו.

בנמל פנה אלינו בחור על סאגווי והציע לנו סיור מודרך. סירבתי בנימוס וכנראה במבטא ישראלי, מאחר והוא שאל אם אנחנו מישראל, והאם אנחנו "חרדים, דתיים או חילוניים", כשהוא הוגה את ההגדרות בעברית צחה. מסתבר שהוא בלגי במקור, שלמד אנתרופולוגיה והתעניין ביהדות בפרט. כמו כל אדם סקרן מן המניין, הוא טס לישראל ודפק על דלתותיהן של כמה ישיבות בירושלים. הוא אפילו העביר ערב שבת במאה שערים, אבל יצא מבולבל עוד יותר, או במילותיו: "I just can`t understand the paradox between Avoda Zara and Mashiah". לאחר מכן הוא הגיע בעקבות האהבה, שבינתיים הפכה נכזבת, אל ברצלונה ומאז מחפש את עצמו. דיברנו כחצי שעה, עד שהמנהל הגיע והודיע שיש קבוצה שממתינה לו. הבלגי נפרד מאיתנו בצער. היה משהו מאד שובה לב בבלבול שלו, למרות שלא יכולתי שלא להשוות בינו לבין פרדי. האחד נולד במדינה שנמצאת במקום השישי ברשימת האו"ם למדינות שהכי טוב לחיות בהן, ואין לו מושג מה יעשה בחודש הבא. השני נולד במדינה שנמצאת במקום הרביעי ברשימת הבנק העולמי למדינות הכי גרועות להשקעה בהן, והוא יודע בדיוק מה יעשה עד שכל ילדיו יסיימו את בית הספר – יעבוד. הציטוט של פרדי הוא: "אני טוב בעבודה שלי כי אני אוהב אותה, ואני אוהב את העבודה שלי כי אני אוהב את ילדיי."

עד שלא ישבנו ממש במטוס לרומא, שם עלינו על טיסת המשך לארץ, לא האמנו שכל עניין הטיסות הסתדר. ברומא נחתו כמה טיסות במקביל מהרבה יעדים מזרח תיכוניים. הצטופפנו כולנו לתור ענק ומבולגן של שלל יוצאי הגזע השמי, מצד אחד לבנונים ומצד שני סעודים. בלונדינית איטלקייה במדים קראה שוב ושוב לתוך הקהל: "יש כאן מישהו עם דרכון אירופאי?" קול מענה חנוק נשמע מפינה כלשהי בקהל, ובין החיג‘אבים והגלימות הופיעה בלונדינית-אחות ונדחקה מחוץ לקהל אל התור האירופאי, הקצר והמסודר. היא לא הצליחה להחביא את חיוך הניצחון הענק שהתפשט על פניה. לאחר רבע שעה הגענו לעמדת בידוק הדרכונים. השוטר העיף מבט אחד בכריכת הדרכונים, ראה שאנחנו ישראלים ואמר שזה בסדר ואנחנו יכולים להמשיך. יש! גם אנחנו אירופאים!

בהמתנה לטיסה אל לוד, או בשמה האירופאי תל אביב, נפגשנו מחדש עם עם ישראל, רגע חמוץ-מתוק המבשר את סוף הטיול אך גם את החזרה הביתה. כנראה קיבלנו את הכרטיסים האחרונים על הטיסה, מאחר וישבנו בסוף המטוס, ממש בסמוך לשירותים, בכיסאות שלא ניתן להשכיב אחורה. בכיסא לפניי ישב ישראלי שגילה שעקב תקלה טכנית גם הוא לא יכול להשכיב את הכיסא. הוא ניסה לטלטל אותו בכל זאת, מטלטל את הברכיים שלי באותה ההזדמנות, אך ללא הצלחה. לבסוף התלונן בפני הדיילים, והמשיך לנדנד עד שקיבל הבטחה שאחרי הארוחה יועבר למחלקת עסקים. הוא נעמד ליד השירותים ואמר שהוא פשוט לא יכול לשבת על כיסא שכזה. הצוות התעלם ממנו באלגנטיות והמשיך להגיש את האוכל לנוסעים, ובמשך כל הזמן האיש עמד בפתח השירותים ועשה קולות של נעלב. אני רק חשבתי לעצמי – מעניין מה פרדי היה עושה.