טיול משפחתי לברזיל

יומן טיול משפחת דקל בברזיל 8.7.16 – 2.8.16

הפנטנאל 8.7 – 14.7

לירון, אראל, עדי ואני יצאנו להרפתקה ברזיל. הפעם זיו לא הצטרפה אלינו, היא העדיפה לצאת במשלחת נוער לגרמניה. טוב כל אחד והבחירות שלו!!!

הטיסה הייתה ארוכה: תא- איסטמבול- סאו פאלו – קומפה גרנדה (Campo Grande). כמה קונקשנים + הסעה של 4 וחצי שעות ואנחנו בפנטנאל ( Pantanal)!!!

9.7.16 הגענו לקומפה גרנדה, עיר הבירה של מחוז Mato Grosso Do Sul, בעשר וחצי בלילה ישר למלון "ורה ורדה" ( Vale Verde ) המלון אותו הזמנו מבעוד מועד. מלון נקי, מסודר, ממוזג והכי חשוב מיטות נוחות. וכך אחרי יותר מ20 שעות בטיסות, הסעות, כיסאות של שדות תעופה, התקלחנו ומיד שקענו בשינה נהדרת.

את קומפה גרנדה, עיר של כמעט 900 אלף תושבים, עזבנו אחרי ארוחת בוקר עשירה במיוחד במלון בו ישנו. הנהג שלנו, וובה, התייצב כמתוכנן בשמונה בבוקר, והתחלנו בנסיעה לפנטאנאל, לחווה חקלאית בשם- Xaraes Lodge (מבטאים את שם המקום בסגנון שאראס ולא קסאראס, המשמעות של המילה היא ארץ רטובה גדולה / מקווה מים) בה נשהה בשלושת הלילות וארבעת הימים הבאים. התכנית בלודג' משתנה מעונה לעונה והיא נקבעת על ידי הצוות במקום...מטיולי סוסים, טיולים רגליים, תצפית על ציפורים, דייג, שייט בקאנו, ועוד ועוד... נראה מה ייעשו אתנו...

כשהגענו קבלנו סוויטה משפחתית גדולה, עם מקלחת, מזגן ומיטות עם כילות, הסוויטה מרווחת, ונקיה, אך פשוטה ובסיסית מאוד.

הצוות חיכה לנו עם ארוחת הצהריים שמעבר לפירות ומיצים מקומיים, כללה כל מיני תבשילי שעועית, נתחי פרגית צלוייה, אורז, לחם ועוד דברים שלא ברור לנו מה הם היו.

אראל, עדי ואני הלכנו לטיול קצר בסביבות הלודג', כמה מטרים מאתנו נתקלנו בחיה גדולה (משהוא בין כלב בינוני לכבשה), זו הייתה הקפיברה הראשונה שראינו בחיינו.. היא לא פחדה כשהתקרבנו אליה, ואז גילינו שיש לידה עוד כמה חברים וחברות. לפתע אחת מהן נבחה. די נבהלנו, אבל שום דבר לא קרה. אחרי כמה דקות, תוך כדי הליכה על גדות הנחל המקומי, שמענו רעש בשיחים, שוב נביחה ורעש גדול של קפיצה למים!! נבהלנו מאוד.. הבנו שזו קפיברה שגם נבהלה מאתנו, נבחה וקפצה למים. לא ראינו אותה שוחה... מאוחר יותר ביררנו, מתברר שקפיברות, שהם המכרסם הגדול ביותר בעולם, שחייניות מעולת, יש להן קרומי שחייה בכפות הרגליים, והן יכולות גם לצלול במשך דקות רבות מתחת לפני המים!!

התיישבנו מתחת עץ על גדות הנחל, ראינו קיימן שלא זז, משתזף, כשגופו חצי במים וחצי על הגדה. לידינו הלכה באיטיות איגואנה ענקית, אורכה לפחות חצי מטר, ומעלינו מעין תרנגולות / פסיונים חומות מקרקות, מקפצות ועפות מענף לענף. כשאחת מהן חרבנה כמה סנטימטרים מעדי, החלטנו שזה זמן טוב להמשיך בטיול. ראינו גולגולת של טפיר ברזילאי, עוד כמה קפיברות, חזרנו לחדר, התארגנו עם ביגוד מתאים, קרם הגנה, תכשירים דוחי יתושים ומים לקראת טיול שקיעה בג'יפ. המדריך שלנו, פאולו, אינדיאני מקומי בן 45, יודע עברית! הוא מדריך הרבה ישראלים, רובם מגיעים לכאן אחרי הקרנבל. בשלוש יצאנו לטיול השקיע, גילינו שאתנו בלודג' מתארחים עוד זוג ברזילאים ( בירח דבש), זוג אוסטרליות וזוג הולנדים.

למרות שהאמזונס מקבל הרבה יותר תשומת לב תקשורתית מהפנטנאל, אמרו לנו שאם רוצים לצפות בבע"ח, המקום הכי טוב לעשות זאת הוא בפנטנאל ולא באמזונס. גם בשל המגוון הגדול ובעיקר בשל העובדה שהרבה יותר קל לאתר אותם במרחבים הפתוחים של הפנטנאל מאשר בסבך הצמחייה של האמזונס.

התברר לנו שהפנטאנל משתרע על שטח של 210,000 קמ"ר (לשם השוואה השטח גדול פי עשרים מהשטח של ה- Everglades בפלורידה), 93% משטחו בבעלות פרטית של חוואים, שבשנים האחרונות הוסיפו לתחומי העיסוק שלהם גם את שירותי התיירות האקולוגית שהם מספקים כחלק מהפרנסה שלהם. בפנטנאל אין ערים ויישובים, יש רק חוות חקלאיות ענקיות. אמצעי התחבורה הנפוצים הם מטוסים קלים, סירות מנוע, ורכבי ארבע על ארבע, תלוי בעונת השנה. ברובו רמה שטוחה עם איים.. בינואר פברואר הכל מוצף פה, ואז בהדרגה כמעט הכל מתייבש ונשארות לגונות של מים. האיים לא גבוהים ולא גדולים, מדובר בהפרש גבהים של חצי מטר עד 2 מטר ובאורך של מטרים ספורים עד 2 ק"מ. רק על האיים מצליחים לשרוד העצים לאורך זמן, בשאר האזורים המוצפים, העצים מתים כל כמה שנים, כי הם לא יכולים לשרוד ללא חמצן באזורים מוצפי מים. מה שמשפיע בעיקר על סיכויי העץ לשרוד זה משך הזמן בו השטח מוצף ולא כמות המים שמציפה את האזור!

בסיור עצמו ראינו: קיימנים, כמה זוגות של ארה יקינתונית (התוכי הגדול בעולם), כשהם אוכלות עפר, משחקות ועפות מהקרקע לקינים שלהן בגזעי העצים (פשוט מדהים לראות כאלו ציפורים מרשימות בסביבתן הטבעית), המון ציפורי מים, מאנפות דרך מספר סוגים של תוכיים, איביסים, חסידות, טבלנים, בזים, מרבו, קרה קרה, עייטים ועוד ועוד...

בערך בשש השמש שקעה. הצבעים הכתומים, האירו את האחו הירוק, בדיוק אז שנתקלנו בלהקת נשרים שחורים. קשה להסביר אבל המרחבים האינסופיים, הג'יפ הישן בו נסענו, ערבוב הצבעים הירוקים, כחולים, אדומים, ציוצי הציפורים, מיליוני היתושים והג'יבריש של פאולו בעברית, היו חוויה מיוחדת ביותר. עם רדת החשכה, הארנו עם הפרוג'קטור, קיווינו לראות ארמדילו, קופים, או אולי אם יתמזל מזלנו יגואר.. לא ראינו כלום! באסה!!!

בערך בשבע וחצי הגענו ללודג' ואז ממש בכניסה ראינו ארמדילו, רץ, חופר, מנשנש חיפושיות... ככה זה לפעמים דווקא כשלא מצפים ולא מחפשים, קורים הדברים באמת!!

ארוחת הערב הוגשה... בשר בקר צלוי, ירקות טריים, תוספות שונות, מיצי פירות... יאמי!

בערב בחדר שלנו, תוך כדי שעדי צחצח שיניים, מפתח הניקוז של הכיור קיפצה צפרדע קטנה, לברז, משם למראה ולתקרה. אני חושב שהיא נבהלה מהצרחה של עדי, היא נתרה במהירות ונעלמה איפשהו בתקרת החדר. עדי בסדר גמור לגבי הצפרדע עד לרגע זה, לא ראינו אותה שוב.

10.7.16

קמנו בשש ארוחת בוקר בשש וחצי, יציאה לטיול רגלי בשבע וחצי. קיבלנו תדריך איך לצעוד ב"ג'ונגל" המקומי מבלי לעשות הרבה רעש, והתחלנו ללכת, עברנו גשרים, נחלים, יצאנו ונכנסו מאזורים מיוערים, לאזורים פתוחים, שמענו המון ציפורים, נקרים.. חיפשנו קופים, סוג של דביבון מקומי, חתולי ביצות, ולא ראינו כמעט שום חיה מיוחדת. הדבר הכי משמעותי שראינו היו עקבות טריות של יגואר גדול (לפחות 120 ק"ג) על אחד מהשבילים בהם צעדנו.

חזרנו בעשר, מקלחות, מנוחה....

אחרי שאכלנו ארוחת צהריים, נחנו מעט בחדר הממוזג יצאנו לדייג באחת מהלגונות בקרבת הלודג'. המטרה: כמה שיותר פיראנות. האמצעי: חבורת תיירים חדורי מוטיבציה, חכות מבמבוק, קרסים ממתכת, פיתיונות מבשר בקר ומדריך אחד בשם פאלו שכבר חסרה לו ביד שמאל אצבע!!!

הגענו ללגונה, ארבעה קיימנים בסביבתנו, לאחר כמה מכות קטנות במים.. כדי לעורר את האינסטינקטים של הפיראנות, לגרום להם לחשוב שאיזה גוזל נפל מהקן והוא מפרפר במים... השלכנו את החכות. לא היינו צריכים לחכות יותר מידי, האכילות התחילו להגיע ואיתם גם הדגים עצמם. פעם אחר פעם זרקנו את הקרסים עם הפיתיונות, חיכינו למשיכות, שלפנו במהירות וכך שוב ושוב.. פאלו דג ראשון, אחריו אני העלתי בחכה איזה דג אחר, ארוך עם שיניים גדולות וחדות, וכך כמעט כולנו הצלחנו לדוג. את הדגים הגדולים שמרנו בצד, לאחר שפאולו דאג שהם לא יסבלו, ואת הבינוניים והקטנים, החזרנו למים. גם הקיימנים התקרבו והצטרפו לחגיגה. קיימן אחד טרף את הפיתיון ומשך את החכה, עד שחתך את חוט הדייג, אחר סעד את ליבו מהפיראנות שהגיעו בהמוניהם לסעוד, אחד אחר עלה לגדה כי פאולו גירה אותו עם פיראנה מקפץ וכך צפינו בניסיונות של הקיימן לאכול פיראנה מקפץ.. הכל מצולם בוידאו...

בשלב מסויים הורדנו נעליים ונכנסנו למים עד לגובה הברכיים, עדי לא הסכים, הוא לא סמך על הקיימנים ששחו בקרבתנו ולא הסכים להיכנס למים, שלא לדבר על לירון שעצם הניסיון לדוג כבר היה צעד קטן עבורה וצעד גדול לאנושות! אני ואראל דגנו כמו שצריך וגם תפסנו כמה וכמה דגים! החלק היותר מסובך ואפילו הכואב, כשדגים פיראנות זה להוריד את הדג מהקרס, הם עושים מה שהם עושים הכי טוב: הם שולפים לסת מלאת שיניים חדות ונוגסים כל מה שבסביבת הפה שלהם. פאולו הראה לנו את הלסת ואת השיניים שלהם ואף הדגים כיצד הם בשברירי שניה שולפים את שיניים החדות כתער ונוגסים בענף ופשוט חותכים אותו בשבריר שנייה! אחד התיירים חטף ביס כשניסה להוריד פירנאה מהקרס. הפירנאה פשוט תלשה לו חתיכה עגולה מהאצבע! פאולו שטף את האצבע המדממת ולירון חבשה אותה... אחד הקיימנים עלה לחוץ ובלע את השקית עם הפתיונות שלנו, פאולו אמר שזה לא נורא ושהקיימן יקיא אותה.

אחרי כשלוש שעות של אקשן, חזרנו ללודג', התיירים התפזרו כל אחד לענייניו, אראל, עדי ואני הצטרפנו לפאולו, וניקנו את הדגים, כדי שנוכל לאכול אותם בארוחת הערב.

בארוחת הערב, חוץ מהמאכלים הרגילים שכללו: נתח בשר גדול, לבבות דקל מוקרמים, אורז, מגוון שעועיות, ירקות ופירות, קיבלנו את הדגים שדגנו, לאחר שטוגנו בשמן עמוק. כמובן שהתחלקנו בהם עם שאר המשפחות שהיו אתנו בלודג', הזוג מהולנד, חלק לנו שבחים על הטעם הנפלא של הדגים.

למי שמתעניין במיוחד: לפיראנות אין כמעט כשכשים, אבל כמו כל דג צריך להקפיד לנקות היטב את האברים הפנימיים ולהקפיד לא לפוצץ את כיס המרה בעת הניקוי.

בסביבות שמונה שמענו הרצאה על החווה - בחווה פוסאדה (לודג' כפרי), חווה של 5000 אייקרס, ברוב שטחה בקר לבשר, 3000 ראשי בקר בחווה...ובחלק קטן ממנה תיירות אקולוגית בת קיימה. בעונה הרטובה נשארים פחות מחצי יבשים, הרוב מוצף במשך כחודשיים. הפנטאל 110 מטר מעל פני הים והכל די שטוח. המים מגיעים לפנטנאל בעיקר מברזיל ופרגוואי.

בעונה היבשה הדגים שורדים כי הם נכנסים למעיין מצב שינה בו כל הפעילות המטבולית שלהם איטית ביותר והם מתחפרים בשכבת הבוץ, כך שורדים את תקופת היובש עד לגשמים...

בעבר הייתה מלחמה בין ברזיל ופרגוואי.. וכאן היו המון שבטים היום אין יותר שבטים, הם התערבבו בינם לבין עצמם. והיום יש כארבעה שבטים שנשארו מובחנים.

בעונה הרטובה, כל הגדרות בחווה נפתחות, כדי שהפרות יוכלו להגיע לאיים, והחוואים רוכבים על סוסים... בחווה עשרה עובדים. בפסואדה, 20 עובדים על מקסימום 50 תיירים.

גם היום הבקר מהווה את מקור הפרנסה העיקרי.

אישה בשם ניביאה גאודס. הובילה פה תכנית הצלת הארה היקינטונית וממצב שהם כמעט הוכחדו ומספרם הגיע לכאלפיים והיה במגמת ירידה, היום יש כששת אלפים. היה פה שוק שחור משגשג... היא פשוט הצילה אותם. בעיקר בעזרת הסברה והדגשת העבודה כי הם לא שורדים בשבי כשהם בודדים (בדרך כלל לאחר כמה שנים בשבי הם פשוט מתים, הם חייבים קשר זוגי), דרך לקיחת הגוזלים השני והשלישי בקן, גידולם והשבתם לטבע ( בדרך כלל זוג מטיל 2-3 ביצים בקן ורק הגדול שורד).

ארה יקינטונית חיה כמאה עשרים שנה והם התוכי הגדול ביותר בעולם!!!

מתברר שדווקא התוכאנים המדהימים שראינו פה נחשבים "רעים" הם אוכלי כל, ובמיוחד חביבים עליהם הגוזלים הרכים של התוכים השונים פה באזור ובייחוד של הארה היקינטונית!!

11.7

בוקר טוב פנטאנל,...את היום השלישי פתחנו השייט בקאנו בנהר הקרוב. ראינו קיימנים (אפשר לומר שהתרגלנו כבר לשוט בקרבתם והם כבר לא ממש מרגשים אותנו), מלא עופות מים, לוטרה מנשנשת דג, שלדגים, פרפורים, קורמורנים, אנפות, תוכאן מרהיב ושקט פסטורילי.

לירון ואראל נתקעו כמעט בכל עץ ו/או שיח שנקרה בדרכם, ופתחו שיטת שייט ייחודית: "שייט ברוורס". עדי ואני חתרנו יפה. את הדרך חזרה, הפעם נגד הזרם, עשינו בסירת המנוע של פאלו כששאר הקאנואים קשורים אליה.

אחר הצהריים יצאנו עם פאולו לרכיבה על סוסים בחווה, הסוסים משמשים את החוואים באיסוף עדרי הבקר ובמעבר בביצות ובלגונות.. יש פה ממש "caw boys", עם לאסו, מצ'טות ואקדחים, שמבלים ימים ולילות בטיפול בעדרי הבקר הפזורים בחווה.. הרכיבה עוברת באזורי סוואנות וגם באזורים מיוערים, בדרך רואים המון ציפורים, וכמובן פרות. אנחנו שמונה רוכבים + פאולו. אראל רוכב מצוין ואת עדי אני מושך בחבל. זה די קל לרכב, הסוסים מאולפים, האוכפים נוחים ובכל זאת כשדוהרים מידי פעם, או כשרוכבים דרך לגונה, זה נהייה מעט יותר מסובך ואפילו כואב.

כשחזרנו ללודג', כל אחד התפזר לענייניו ואני נשארתי לעזור לפאולו להוריד את האוכפים מהסוסים, לתת אוכל לסוסים, ובכלל לארגן מעט את האורווה. אחר כך טיילתי לבדי באחו, ישבתי בקרבת קבוצה של קאפיברות, חלקן טבלו בלגונה, חלקן רעו באחו, ואני ביניהם, מצלם, מתבונן, כשברקע השקיעה. חיכיתי לאיזו אנקונדה, אבל זכיתי רק לכמה עשרות עקיצות של יתושים. אחרי מקלחת, סבב סוער של "ג'אנגל ספיד" וארוחת ערב בסביבות השעה שמונה וחצי נפלנו שדודים למיטות. חלומות פז.

12.7

התיירים מתחלפים, הולנדים עזבו, גרמנים וברזילאים הגיעו, ואנחנו כבר מתורגלים... השכמה 06:30, ארוחת בוקר 07:00, 07:30 פעילות בוקר. והיום שייט על נהר ה"דלעת". בשלב מסוים פאולו כיבה את המנוע של הסירה והתחיל להשמיע קולות מוזרים, מעין מציצה קולנית של השפה התחתונה, תוך כמה שניות המים סביבנו התחילו לגעוש ולהשמיע קולות התזה, והקיימנים שבאזור, יותר נכון, הקיימנות שבאזור, התחילו להתרגש מאוד. מתברר שזה הקול של הקיימנים הצעירים וכשקיימנית שומעת אותו היא נהיית מאוד דרוכה, מודאגת ורוצה לגונן על הקיימן הצעיר. המשכנו בשייט, שוב ראינו המון שלדגים, מפעם לפעם זוג תוכאנים עפים מעלינו, כמה לוטרות ענקיות וקיימנים משתזפים. עדי שר, אראל אמר שכיף לו לירון התמסרה לשמש ואני ניקרתי, ממש מושלם.

חזרנו ללודג', פאולו לקח אותנו לדוג פיראנות, הפעם בנהר, תפסנו גדולות יותר, גם עדי הצליח.. הרגלים שלנו התבוססו בבוץ הטובעני של גדות הנהר, וההתרגשות מהדיג המוצלח בשמים!

אח"כ פאולו לקח אותנו לבקתה בה הכין לאראל ולעדי צמידים, על פי המסורת של המקומיים. הוא חתך עלים מיוחדים, קילף אותם ויצר מהם חוטים דקים, אח"כ קלע אותם למעין חבלים, ומהם שזר דוגמאות והכין את הצמידים. קשר אותם על ידיהם של הילדים המאושרים.

לפני שנפרדנו נתנו לפאלו 50 ריאל טיפ, כי הוא היה ממש נחמד, דאג לנו גם כשלא היה אתנו, בכל זאת אינדיאני מקומי, שמדבר עברית!?! הוא שמח!!

אחרי ארוחת צהרים הגיע הנהג שלוקח אותנו לבוניטו (Bonito), נסיעה בדרך עפר, מידי פעם איזו לגונה בוצית ואחכ בכביש. ארבע וחצי שעות בדיפנדר, חוויה לא ממש מפנקת. הגענו בערך בשש בערב למלון Olho D'agua בבוניטו, עוד היה אור אז קפצנו לבריכה... מקלחות... ארוחה טובה במסעדה בלון.

לידיעת מי שמתעניין: מחיר ארוחה טובה, במסעדה, או במלון, למשפחה של ארבעה סועדים + שתיה, יוצא בסביבות 230 ריאל כולל מנה אחרונה וטיפ. סטייק מעולה עולה כ 40 ריאל, פאסטה 35, דג בסביבות 50 יחסית לארץ די זול.

Xaraes Lodge – בחווה הכל מתוכנן ומסודר כמעט כל יום מגיעים תיירים נוספים ועוזבים תיירים. הצוות יודע מי מגיע ומי עוזב וכך מצוותים לפעילויות את כולם על פי מספר הימים שהתיירים שוהים בחווה. מדובר באירוח full bord, שלא כולל שתיה. האוכל טוב, יש הרבה מאכלים לא מוכרים, הרבה בשר ודגים, מעט ירקות...החדרים גדולים, פשוטים אך נוחים. לא מלון פאר, מנקים את החדרים כל יום, הסטנדרט טוב. המחירים לחבילות השונות מופיעים באתר המקום באינטרנט. אי אפשר להגיע לחווה ברכב רגיל אז או שמשאירים את הרכב השכור ליד הכביש הראשי ורכב מהחווה יוצא לאסוף אותך לחווה, נסיעה ש כ 12 ק"מ בכבישי עפר חוליים (מה שעשו למשל הזוג ההולדנדיים שטיילו איתנו) או שמתאמים איסוף מקמפו גרנדה ישירות ללודג' (מה שאנחנו עשינו). הלינה , הארוחות הדרכה והפעילות כלולה במחיר השהיה.

13.7

קמנו בשש וחצי, ארוחת בוקר מפנקת ומגוונת, והיום בתכנית יום מלא הרפתקאות: שחיה / ציפה בנהר בו המים שקופים והמון דגים ויצורי מים, ואח"כ נסיעה לשמורה בה חיות ארות אדומות (grean winged mckao),

הגיע לאסוף אותנו נהג שהוא גם מדריך, נחמד ואנרגטי בשם לאונרדו, עצרנו בסופר מקומי הצטיידנו במים ובחטיפים, ואחרי כשעה וחצי הגענו לאחד הנהרות השקופים שזורמים באזור, מדובר בשמורה פרטית, בתוך חווה חקלאית. קיבלנו תדריך, ציוד שכולל שנורקל, מסכה, חליפת צלילה, ואפילו השכרנו מצלמת go" pro" כדי שנוכל לצלם את החוויה במים. הכל מאוד ברור, נקי ומסודר. היציאה בקבוצות של עד תשעה תיירים ומדריך, כל יום יוצאות בין עשר לחמש עשרה קבוצות, על פי תזמון מדוייק. לפני היציאה למורד הזרם יש נסיעה במשאית קטנה, הליכה בשמורה עם הסברים על עצים מיוחדים וחיות שרואים בדרך, אבל כולם מחכים לאירוע המרכזי. תדריך לפני היציאה לשחייה, ניסוי כלים, מסכות ושנורקלים, הסבר ודגשים כשהחשובים בהם: לא נוגעים בקרקעית ולא בצמחים, דגים ונחשים שבנהר. פשוט לצוף ולתת לזרם לסחוף אותך. מתברר שיש כאן באזור תופעה ייחודית שקשורה לשיטת הנביעה של המים, לאבן הגיר שבקרקעית ולתרכובות של מינרלים בעיקר מגנזיום שהופך את המים לשקופים, החומר האורגני שוקע בקרקעית והמים נותרים שקופים. הדגים בצבעים שונים ובגדלים שונים. החוויה נהדרת, ברגע שאתה מבין איך העניינים עובדים ומתמסר לזרם. עדי לא הפסיק לצייץ ולשיר, מרוב שמחה, ולירון שבדרך כלל מפחדת משניקרול, נהנתה מאוד. אראל אמר שזה היה מדהים, ואני חושב שיותר מזה לא צריך. לאחר כשלוש שעות של בשמורה חזרנו לביתן הכניסה סעדנו ארוחה בסגנון בופה (הכל מזון אורגני מהחווה) מאוד מגוונת וטעימה. טיילנו במעין חממה ובמקום בו הם מכינים קומפוסט ומגדלים תולעים לייצור משהוא בשם "חומוס" שזה בעצם הפרשות של התולעים איתם מדשנים את השטחים החקלאיים, ראינו מטבח שעובד על אש פתוחה, כולל אביזרי מטבח של פעם, בניהם סיר לחץ משנת 1869 שבעל החווה החליף תמורת פרה!! אח"כ נמנמנו במתחם הערסלים. אנשים ממש ישנים שם, שעה שעתיים. אחרי המנוחה המשכנו ליעד הבא, שמורה פרטית בשם "בור הארות", כדי לראות ארות ירוקות כנף במקום מחייתם הטבעי. בשמורה מסלול מעגלי סביב דולינה שהתמוטטה ויצרה בור ענק בעומק של מאות מטרים ובקוטר של יותר מחמש מאות מטרים, בתחתית הבור תמיד יש מים. הארות מקננות גם בדפנות של הצוקים וגם בגזעים החלולים של עצי הדקל באזור. אין מילים לתאר, מה זה לראות עשרות ארות עפות, משחקות, צועקות, מדברות אחת עם השנייה, אוכלות, מתנשקות, באופן חופשי, כמה מטרים מאתנו. מי שאוהב טבע ובעלי חיים זה מקום חובה, מי שאוהב ציפורים ובייחוד תוכים כדאי מאוד שיתאמץ לא לעזוב את העולם הזה בלי לבקר במקום הזה. וכדאי גם להביא משקפת טובה ומצלמה טובה.

בדרך חזרה לבוניטו, ראינו גם דוב נמלים ענק, חיה מוזרה למראה, ראינו אותה מפרקת קן של טרמיטים, ומדדה לאיטה, כשברקע השקיעה הכתומה באופק הסאוונה של הפנטנאל.

בסביבות שבע חזרנו למלון, מקלחות, משחקי שח בלובי של המלון, חיבור לאינטרנט.... ולילה טוב. מחר יום ארוך!

בוניטו- עיירה של כ 17 אלף תושבים. יפה ומטופחת נקייה ומאוד בטוחה, מציעה לתיירים מגוון פעילויות כגון טיפוס צוקים, שייט בקאייקים, שנורקלינג בנהרות, צלילה, צלילת מערות (מחייב קורס), טיולי הליכה, צפיה בציפורים. בעיר הרבה מלונות מטופחים ויפים, מדרחוב נחמד וגנים ציבוריים. המלצה שלי לתכנן לא פחות משתי לילות שלושה ימים בעיירה.

14.7

לאנרדו הגיע לאסוף אותנו כמתוכנן ב 08:30, לפנינו נסיעה של כארבע וחצי שעות לשדה התעופה בקמפו גרנדה לטיסה לקוריצ'יבה (Curitiba). בדרך חולפים על פני מאות דונמים של גד"ש (גידולי שדה) תירס וסויה. יש להם הכל בשפע, שמש ומים. אין טפטפות, אין ממטרות, וגם בעונה היבשה יש מדי כמה ימים / שבועות גשם, כך שמה שצריך זה לזרוע, לתת לטבע לעשות את שלו ולקצור בבוא העת. החקלאים מצליחים לגדל שלושה מחזורי גידול בשנה. אני חושב לעצמי כמה פוטנציאל לא מנוצל יש וכמה עוד אפשר לעשות ולייצר פה, עם מעט טכנולוגיה ומוטיבציה... שיטות השקייה מתקדמות, פאנלים סולארים ... ואז חושב בעצם למה?

הזריעה והקציר נעשים בעזרת מכונות ענק אותם משכירים בעת הצורך בעלי החוות, כך הם לא רוכשים בעצמם מכונות מאוד יקרות ולא מתעסקים בתפעולם ובאחזקתם. בחוות הגדולות הם מאפשרים ל"אמו" - ציפורים גדולות, לנוע בחופשיות מכיוון שהם אוכלים הרבה מזיקים ובעיקר נחשים.

בשיחות עם לאנרדו המדריך עולה הרבה ביקורת על המדינה, המיסים, השלטון המושחת.. מתברר שבברזיל 27 מדינות לכל אחת ממשלה משלה וממשלה לאומית אחת מעל כולם. לוקחים הרבה מיסים ונותנים מעט מאוד שירותים וגם הם לא הכי איכותיים.

הגענו לשדה, נפרדנו מלאנרדו, המדריך הנחמד, כמובן שנתנו לו טיפ.

טיסה לסאו פאולו.. טיסת המשך לקוריציבה..

ושם חיכה לנו נהג עם שמנו מתנוסס על שלט שלקח אותנו למלון Slaviero במרכז הדאון טאון של העיר. קיבלנו שני חדרים נפרדים בקומה ה – 14 של המלון, מסביבנו גורדי שחקים שיוצרים קו רקיע מרשים, וממש ליד המלון שוק אוכל ומדרחוב ססגוני. כמו בכל עיר גדולה, מלא רוכלים, צעירים מבלים, הומלסים, קבצנים והמון דוכני אוכל. מכיוון שאנחנו לא יודעים פורטוגזית היינו חייבים להשתמש ביכולות אחרות כדי לאכול משהוא. בהתחשב בעובדה שאראל צמחוני יכולת הניחוש והפנטומימה שחקה תפקיד חשוב. אחרי שקירקרתי, ועשיתי תנועות של דג ודיברתי בעברית, אנגלית ומעט יידיש ושום דבר לא הלך פשוט המרנו על ארבע מנות שונות, ויצא שאחת מהן באמת הייתה מעין בורקס מטוגן עם גבינה.... המשכנו להסתובב בשוק האוכל, טעמנו זרעים מבושלים בשם "פיניאהו", שרק בהמשך הבנו שהם מעץ מקומי מפורסם שעל שמו נקראת העיר קוריציבה. מדובר בזרעים מזינים מאוד שמבשלים אותם במים ותבלינים, וכדי לאכול אותם משתמשים במלחציים מיוחדים מעץ. לאף אחד זה לא היה טעים, למעשה זה לא היה ממש נורא, פשוט לא מוכר. יש עצים כאלו זכרים ויש נקבות ורק מגיל עשרים הנקבות מתחילות להפיק זרעים. בעונה זו של השנה הם נמצאים בשפע והמקומיים מוכרים אותם בצידי הדרכים.

שתינו איזה סוג של שיכר / פונץ /יין חם.. וקינחנו בכוס ענבים מצופים בשוקולד חלב ושוקולד לבן נוזלי וחם.

חזרנו למלון... לילה טוב...

15.7 - 16

אחרי ארוחת בוקר עשירה ומפנקת, פגשנו את יוגיאנו (בשבילנו יוג'ין), המדריך. אתו נבלה את היום הקרוב והוא גם יתאם עבורנו את השהייה באי המבודד והחזרה ליבשת בעוד יומיים. מתברר שיוג'ין ביקר בישראל כבר 10 פעמים, מת עלינו, חי כמה שנים בניוזילנד ובאוסטרליה.

קוריציבה הוקמה באלף שבע מאות ומשהו... הפורטוגזים והישועים הראשונים נתנו לה של ארוך שכלל מספר שמות של קדושים נוצריים. המושל המקומי הראשון שלה היה נמוך, חזק ודעתן לא הסכים לשם כזה ארוך, הוא נתן לה שם מקומי שכולם יוכלו להתחבר אליו: קוריציבה, שמשמעותה הזרע של העץ המקומי. וכך נשאר השם עד היום.

בהווה עיר גדולה של 1.8 מליון תושבים ויחד עם הערים הצמודות אליה הופכת למטרופולין של 3 מיליון איש. העיר מתגאה במערכת תחבורה ציבורית מצויינת וזולה, שטחים ירוקים רבים, ותכנון אורבני מתקדם (הכל במונחים של ברזיל.. זה לא אירופה ואפילו לא ישראל... אזורי התעשיה מעורבבים עם אזורי מגורים וכדומה). בסך הכל מאוד נעים לטייל בה, יש בה גנים בוטנים יפים. ואת מרבית מהישגי העיר מייחסים לראש עיר יהודי שכיהן במשרה שלוש קדנציות ודאג לפיתוח תשתיות העיר. אותו ראש עיר הפך להיות נשיא מדינת פרנאה. כיום הוא לא מכהן במשרה ציבורית, אבל עדיין חי ועובד.

בשמונה ורבע בבוקר הגענו לאטרקציה המרכזית של היום: "Serra Verde Express" , רכבת ישנה שנוסעת בנופים מדהימים ויורדת מהעיר קוריציבה בגובה 900 מטר לעיירה מורטס (MORRETES) בגובה 10 מטר. ירידה תלולה על פני 70 ק"מ ובקצב של כ 25 קמ"ש. הנסיעה נמשכת כארבע שעות, רוב הנוסעים גם חוזרים איתה לקוריציבה ואנחנו המשכנו לטייל במורטס ומשם בנסיעה של כשעה למזח ממנו נפליג לאי מבודד בשם אי הדבש (קוראים לו כך בעקבות מספר משפחות גרמניות שהיגרו אליו ופתחו בו את ענף הכוורנות, ועסקו ברדיית דבש).

עלינו לרכבת, וכשיצאנו מקוריציבה התחלנו לראות לגונות, מעינות ויובלי מים זורמים שלמעשה מתחילים את זרימת נהר האיגווסו, מתחיל כאן ומתחבר לנהר הפאראנה ולאחר אלף שלוש מאות קילומטר מסתיים במפלי האיגווסו האדירים בגבול ארגנטינה, פראגוואי וברזיל. מרבית נופים הופיעו בצד שמאל, רכס הרים מרהיב, יער גשם אטלנטי (מרבית היער הזה נכרת ברחבי ברזיל נותרו רק שבעה אחוז מיער זה לאורך החוף והמצוקים, חמישה אחוז מהם באזור בו הרכבת עוברת). בכל קרון יש מדריכ/ה שמסבירים על האזור המראות, ההיסטוריה... מי שלא מבין פורטוגזית לא ממש יכול להבין כלום. לנו היה את יוג'ין שתרגם והוסיף מידע רלוונטי משלו, מכיוון שהרכבת נוסעת ביער סבוך, טיפים של מתי כדאי לצלם ומאיפה יופיע המפל הבא, חשובים ביותר. מתברר שמרכס ההרים לכיוון האוקיאנוס האטלנטי זורמים 126 נהרות. מחלון הרכבת ניתן בקלות לראות על גזעי העצים והענפים המון שיחי ברומיליות וסחלבים, ובין העצים מעופפים פרפרים ענקיים כחולים לבנים שחורים. פתאום הרכבת שלנו נעצרה, המתנו לרכבת מסע ארוכה ביותר, אראל ספר 81 קרונות וארבע קטרים, מתברר שבכל קרון מובילים עד 100 טון סחורה חקלאית, בעיקר תירס, חיטה, סויה. בעבר היו מובילים בה מחצבים שונים, עצים וקפה.

יוג'ין נתן לנו גם סקירה היסטורית על ברזיל מ 1500 כשגילו אותה הלבנים הפורטוגזים הראשונים ועד היום.. אחסוך מכם אותה.. זה מידע שניצו למצוא בכל ספר ובוודאי שבוויקיפדיה. מה שמעניין זה החלוקה העובדתית אך הלא פורמאלית היא שבדרום ברזיל חיים בעיקר מהגרים ממוצא אירופאי לצפון ברזיל בה חיים בעיקר ילידים מקומיים וצאצאי עבדים אפריקאים שהובאו בעבר הרחוק לברזיל.

בעיירה מוראטוס ירדנו מהרכבת, עשינו סיור קצר בעיר, בין בניינים שמשמרים את הארכיטקטורה הקולוניאליסטית וצבועים בצבעי פסטל בולטים. נהר חוצה את ההעיירה המנומנמת, והמון מסעדות, גלידריות וחנויות מזכרות מציעות את מרכולתן לתיירים. מדובר בעיירה קטנה שבקיץ בדרך כלל חם ולח בה מאוד 45 ומעלה מעלות סלזיוס. בעבר שמשה עיר מרכזית, מכיוון שסירות רבות שנעו את הסחורות מהספינות שעגנו במפרץ באוקיאנוס האטלנטי, בתוואי זרימת הנהר לקרונות הרכבת. את ארוחת צהרים סעדנו במסעדה בשם VILA MORRETES איך שנכנסים למסעדה מקבלים שוט של קאסאשה בננה, ואו... אם אתה נשאר חי אחרי השוט אתה יכול להמשיך הלאה, נא להתכונן מדובר במשקה אלכוהולי מאוד חזק, מר ומזעזע...הבניין עצמו.. ואו.. הגן והסחלבים... ואו... השולחנות והכיסאות... ואו... הנחל שזורם ליד המסעדה ואו.... המאכלים המקומיים ואו...טעימים מאוד: בשר בקר שבושל בקדירת חימר במשך 20 שעות, אורז, מרק שירמפס, תחמיצי צדפות, סלט חצילים עם צימוקים ואגוזים, גמבו שרימפס מטומפרים ומטוגנים, שורש כתוש שמוסיפים לבשר, מיצי פירות סחוטים טרי טרי (אני הזמנתי ג'ינג'ר, וגם פסיפלורה), טוסטונים ומטבלי שום, בצל וסלמון. יצאנו מהמסעדה טיילנו ברחובות העיירה, הגענו לחנות גלידה, צנועה ופשוטה. קנינו גלידות מאדם מבוגר שמכין את הגלידות בעצמו, יש המון טענים חלקם מוזרים.. טעמנו כמעט את כולם. בין הגלידות המיוחדות: ג'ינג'ר, תירס. הגלידו מאוד טעימות. ורק בשביל שתקבלו פרופורציות ארבע גלידות 13 וחצי ריאל שזה בערך 13 ש"ח. הנהג והוואן חיכו לנו ליד הכנסייה המקומית. ויחד איתם נסענו כשעה למזח ממנו נפליג לאי הדבש : "Iiha do mel" . עלינו על סירה ולאחר הפלגה קצרה של כחצי שעה, הגענו לאי. ירדנו במזח בשם ברזיליה. מכיוון שבאי אין מכוניות ואין אופנועים, וכל התנועה נעשית ברגל או על עגלות ואופניים. מחכים ליד המזח סבלים שתמורת 20 – 30 ריאל יסיעו, על גבי מריצות, לתיירים את המזוודות למלון בו הם לנים. המקום פסטורלי, פשוט וקסום, מזכיר ערבוב של החושות של סיני, יער טרופי סבוך וחנויות בשוק בפשפשים ביפו. המון בתי קפה קטנים ומסעדות. בלילה חייבים פנסים כדי להגיע ממקום למקום, אין כמעט תאורה בשבילים והאווירה קסומה.

לאחר שנפרדנו מיוגי'ן וטמובן שנתנו לו טיפ. התמקמנו במלון שלנו בשם " Pousada Des Meninas", פגשנו את סוזי בעלת המקום ומיד והלכנו למגדלור. הליכה בשבילים צרים בין אכסניות קטנות לשיחים ועצים הגענו לחוף ממש עם דמדומי השקיעה, מראה מדהים!!!! הים בשפל, השמים בגוני תכלת, טורקיז, אפור, צהוב וכתום, ואנחנו מטפסים בגרם מדרגות מפותל למגדלור. מראה עוצר נשימה, מאוד רומנטי ואינסופי.

חזרנו למלון, לירון רק רצתה להתכרבל במיטה, עוד לא השכילה להתחבר לאווירה הפשוטה של המקום, והעדיפה להשאר בחדר למרות שהיה ריח טחוב, אני והבנים יצאנו לכיוון המסעדות כי אמרו לנו שיש מסיבה במסעדה ליד המזח. התברר שהמסיבה כללה 4 מלצרים, ארבע אנשים שאוכלים + מוזיקת רקע קלילה. הצטרפנו, הזמנו צ'יפס, מיונז, מים ובירה... שיחקנו ג'נגל ספיד וחזרנו למלון.

מזג האוויר קריר למדי נראה לי 12 מעלות סלזיוס... בלילה התחיל לרדת גשם והוא לא הפסיק כמעט גם בבוקר כשהתעוררנו... איזה באסה.. תכננו ללכת לחוף מדהים ולמערה בקצה האי. מסלול הליכה רגלי ש כ 6 ק"מ אבל בקושי הצלחנו להגיע למקום בו ערכו עבורנו את ארוחת הבוקר. הגשם פשוט לא הפסיק, והיה קרררר. האוכל היה טעים ובשפע, החתולים של המקום התחככו ברגלינו ובקשו שנלטף אותם. גם "פיקס" הכלב החמוד שיחק אתנו וכך העברנו את ארוחת הבוקר...בהמשך מצאנו את עצמינו מכורבלים במיטה משחקים, טאקי, ועוד משחקי קופסה.. מעבירים את הזמן.. ומתכננים תכניות למה נעשה כשהגשם ייפסק. בסביבות 13:00 הגשם הפסיק לרדת, השמים עדיין מעוננים אבל זה לא עצר אותנו, החלטנו לצאת לטיול בכל זאת ובמקום בגד ים, קרם הגנה, כובע ומגבת, כל אחד מאתנו הצטייד בלבוש ארוך, מעיל גשם ומטריה. שבילי העפר באי הפכו לנחלים, המים זרמו ואנחנו דילגנו בין השלוליות והנחלים עד שהגענו לחוף. הליכה על חוף במזג אוויר חורפי. תוך כדי טיפוס על סלעים ליד גלים מתנפצים, היא חוויה יוצאת דופן. בדרך בקושי פגשנו תיירים, ראינו רק חבורה של גולשים, בחור גרמני, זוג מקומי ומשפחה מצרפת. חוץ מהם פגשנו שלושה נשרים שנשנשו דג, וכל מיני ציפורי מים. הלכנו כמעט שעתיים לכל כיוון עשינו גם פיקניק של פירות ובסקוויטים. למרות שהשמש לא ממש יצאה, לא יכולתי לוותר, אראל ואני החלטנו להיכנס לים בכל זאת, התפשטנו, ורצנו למים כשלגופינו תחתונים בלבד. אכן תמונות קשות לצפייה. כשחזרנו התקלחנו במקלחת של חדר אחר, כי בשלנו לא היו מים חמים, ויצאנו למסעדת "מר וסול" מסעדה שהמליצו לנו עליה, ומתברר שלא סתם. האוכל היה טעים מאוד, וגולת הכותרת הייתה קדירת תבשיל סרטנים שהזמנו. יאמי!! עדי כמובן הזמין חזה עוף. העיקר שכולם נהנים!!!

טיפ: אי הדבש "Iiha do mel " : מתאים לכם להגיע לדרום ברזיל לאי, עם חופים מרהיבים, ויערות גשם אטלנטיים, אי ללא רחובות, ללא אופנועים וללא מכוניות?

מתאים לכם להגיע לאי שמשלב את הפשטות של סיני עם הקיטשיות של חנות ענתיקות בשוק הפשפשים ביחד עם חבורות גולשים ומסעדות מדליקות?

אז תגיעו לאי הדבש!! במקום ניתן לטייל ברגל, באופניים, לגלוש, לדוג, לחוות חוויות רומנטיות, להנות ממסעדות טובות באווירה קסומה ומיוחדת. אבל שימו לב!! לפשטות ולאותנטיות יש מחיר, אין כמעט wireless internet באי, ובמקלחות לא תמיד יש מים חמים.

מלון מומלץ: www.Pousadadasmeninas.com.br בתרגום חופשי מפורטוגזית לעברית: "המקום של הבנות".

17.7

אחרי ארוחת בוקר עשירה, הקדשנו את שארית היום בעיקר למעבר ממקום למקום. התחלנו בהפלגה, עברנו לואן (עם נהג נחמד שסיפר לנו על החברה היהודייה שהייתה לו בקוריציבה, על המאכלים המקומיים, שתיים עשרה סוגי הבננות שמגדלים פה, כל סוג בעונה אחרת של השנה ועוד ועוד), המשכנו בשתי טיסות, שוב בוואן עד שהגענו למלון טארובה "Taroba" בעיר בשם מפלי האיגווסו Foz do Iguacu .

מכיוון שחוץ מארוחת הבוקר, כמה בננות ובסקוויטים לא אכלנו כלום, היינו די רעבים. כרמן המדריכה שלנו המליצה על שתי מסעדות אחת מסעדת בשרים בסגנון אכול כפי יכולתך והשנייה מסעדה בשם "טורונטו". בהתחלה הלכנו לטורונטו, מתוך התחשבות באראל הצמחוני!! מתברר שטורונטו שייכת למשפחה של מהגרים מדרום לבנון, תוך חמש דקות, דיברנו על שלום, חיזבללה, חומוס וכמה שהכל יכול להיות טוב יותר.... אראל הזמין סנדוויץ' עם שרימפס וכל מיני רטבים, היה טעים מאוד ואז כשהוא נרגע המשכנו למסעדת הבשרים. וכך תמורת 35 ריאל, אכלנו בטירוף.. הבופה המגוון היה פתוח וכלל מגוון ירקות חיים ומבושלים, פשטידות, נקניקים, צ'יפס, קוקרטיים, מטבלים, אך השוס הרציני היו הכמויות האינסופיות של בשרים מסוגים שונים שלא הפסיקו להגיע לשולחננו, כשהם משופדים על שיפודי ענק ונחתכים ממש מולנו ישר לצלחות שלנו. אנחנו לא אכלני בשר גדולים.. ותוך כמה מאות גרמים אולי 500 – 700 גרם, כמעט והתפוצצנו ולא יכולנו לאכול יותר. חשבנו על תומר ועל אופיר שכנאה היו מתפוצצים או מוצאים על אלונקה מהמסעדה. אחרי הארוחה התגלגלנו למלון.... לילה טוב!

טיפ: מדריכה מומלצת בעיר מפלי האיגווסו: Carmen Carualha, כתובת המייל שלה: [email protected] מדברת אנגלית שוטף, נחמדה, נמרצת, מכירה את כל הדברים שאפשר לעשות באזור כולל מעבר זריז בין הגבול של ברזיל וארגנטינה, ויודעת לספר המון על האזור מבחינת היסטוריה, טבע, פוליטיקה ועוד ועוד.

18.7- 19

מפלי האיגווסו הצד הארגנטינאי...

נתנו את כל הכביסה שלנו, זה הולך לפי משקל, מתברר שזו הייתה הכביסה הכי יקרה שעשינו בעולם... 120 ריאל ארבע שקיות מלאות.....לפחות כשאספנו את הכביסה בדרך למלון, היא הייתה מקופלת יפה והריחה מצוין. וזה שווה הכל!!!

למרות העובדה שכרמן, המדריכה שלנו, סידרה עבורנו את כל הבירוקרטיה, מעבר גבול בין ברזיל לארגנטינה ובחזרה, התגלה כמסורבל למדי... תתכוננו לפחות לכחצי שעה שעה התעסקות בניירת מול פקידים שמה שחשוב להם זה לשתות "מהטה", ולהעביר את הזמן בנעימים, וממש לא מטריד אותם שיש גם תיירים ואנשים שרוצים לעבור את הגבול...

התחלנו בצד הארגנטינאי, היה קר, מאוד קר, ממש קר, ליתר דיוק 3 מעלות צלזיוס. אנחנו ממש לא היינו ערוכים לכך, ואני לוקח את האשמה עלי. גם בקוריציבה, גם באי הדבש וגם במפלי האיגווסו נפלנו על שבוע קר במיוחד, וממש לא היינו ערוכים לקור כזה, אז לבשנו הרבה שכבות, ואיכשהו הסתדרנו, ובערב הלכנו לקנות סווטשרטים, כובעי צמר ומעילים.

קשה לתאר את ההרגשה כשכל כך הרבה מים זורמים, נופלים, גועשים מכל עבר.. קשה גם להחליט איזה צד יותר מרשים. בארגנטינאי אתה הולך על גשרים מעל המים או צופה ברוב המפלים מלמעלה. בברזילאי אתה מגלה שמה שראית בארגנטינאי זה רק חלק קטן מהמפלים, ובנוסף אתה רוב הזמן הולך מולם ורואה אותם. אז ממש קשה להחליט איזה צד יותר מרשים . בארגנטניאי יש כמה מסלולי הליכה עליון, תחתון ומסלול אמצעי. הולכים בסך הכל כ 6 ק"מ. יש גם הקפצה של רכבת ל"לוע השטן" בברזילאי מסלול אחד בערך 2 ק"מ. ועוד תצפיות מרהיבות, אתה ממש עומד מעל זרם אדיר ובלתי פוסק, ומאחוריך עוד מפלים והאדים של המים שוטפים אותך.

מומלץ להביא מעיל נגד מים, אפשר גם לקנות במקום.

שייט בסירת זודיאק: החלטנו לקחת צעד אחד קדימה ולהיות נועזים מעט יותר, עדי נשאר עם המדריכה (מותר לשוט רק מגיל 12 ומעלה) כל אחד שילם 30 דולר, עלינו על סירת מרוץ ששטה במהירות גבוהה ממש ללוע של כמה מהמפלים. ואו.. זה ממש מוסיף אנדרנלין, וגם רטיבות כמובן. אחרי שצעקנו, והתפללנו לאל הטוב, יצאנו בשלום, רטובים כמעט לגמרי. מומלץ להביא סט בגדים נוסף, ולהחליף בגדים עם תום השייט, בסירה מספקים שק אטום למים כחלק מהפעילות.

בצד הברזילאי יש פארק ציפורים Parque Das Aves. בתחילה מקימי הפארק רצו להקים פאר לתנינים, אבל הם שינו את דעתם והקימו פארק ציפורים, את רוב הציפורים בפארק הצילו מציידים לא חוקיים שסחרו בהם, ומאנשים שרכשו באופן לא חוקי את הציפורים. הפארק יפה מומלץ לביקור של כשעתיים שלוש. הולכים בכלובי תעופה גדולים והציפורים עפות מעל. בפארק יש גם חוות פרפרים, ושלטים עם הסברים על הציפורים, הזוחלים והפרפרים, באנגלית. ניתן גם להצטלם עם ארות מאולפות.

סכר איטיפו (Itaipu dam) : אני לא ממש זוכר את כל הנתונים המדויקים, ויש הרבה כאלו, אבל בתמצות: מדובר בסכר השני בגודלו בעולם אך בסכר שמייצר הכי הרבה חשמל בעולם. בשתי טורבינות, מתוך כעשרים שקיימות בסכר, עוברים מים כמו בכל מפלי האיגווסו גם יחד. יש במקום גם מפעל לקרח, כדי לקרר את הטורבינות, הגובה של הסכר במקום הכי גבוה, שווה לבניין בן 65 קומות, בכמות הברזל שיצקו לתוכו ניתן להקים 380 מגדלי "אייפל", בהקמתו השתמשו בנפח בטון שמיכול להספיק לבנות 210 אצטדיוני כדורגל בגודל של אצטדיון המקרנה בריו, קצב הבניה בו בנו את הסכר מקביל לבניית בנין בן עשרים קומות בחמישים וחמש דקות!!!

הביקור בסדר כולל סרט תדמית קצר ונסיעה באוטובוס תיירים עם מדריך שמסביר על הסכר, תהליך הבנייה ושיתוף הפעולה בין פרגוואי וברזיל. מכיוון שלפרגוואי לא היה כמעט כסף לבנות את הסכר, היא משלמת לברזיל עד שנת 2030 בחשמל. הסכר מייצר 15% מהחשמל של ברזיל ו – 80% מהחשמל של פרגוואי. מועסקים בו 2600 עובדים, כשעובד יוצא לגמלאות הוא נוטע עץ באחד מהאזורים הירוקים במתחם, בימים אלה מוקמת בו אוניברסיטה לסטודנטים ממדינות אמריקה הלטינית.

20.7 - 24

אמאזונאס!!!

קמנו ב02:00 לפנות בוקר, יצאנו לשדה התעופה של פולס דה איגווסו, אני עדיין מפוצץ מארוחת הצהרים שבה שוב אכלנו בשר כפי יכולתנו, וכנראה שהגוף שלי כבר לא עמד בזה... היה לי כאב ראש.. הטיסה יצאה בזמן, כרגיל, גם טיסת ההמשך מסאו פאולו למנאוס. כשנחתנו במנאוס אסף אותנו המדריך ל "דולפין לודג'" (Dolphin Lodge) ואתו נסענו כשלוש שעות ללודג'. הנסיעה לא הייתה פשוטה וכלל נסיעה ברכב, בסירת מרוץ שעוצרת במפגש שתי הנהרות ריו נגרו והאמזונאס (שפה קוראים לו בשם אחר). מתברר שהמים של הנהרות מאוד שונים ולא מתערבבים במשך 12 ק"מ ממש באזור הזה. נהר האמזונס מגיע מהרי האנדים בפרו מגובה של כ- 5000 מטר מעל פני הים והמים של הריו נגרו מגיעים מוונצואלה וקולומביה. מי הריו נגרו חמים בשש מעלות צלזיוס יותר מאלה של האמזונס, יש בהם הרבה יותר מינראליים והם הרבה יותר חומציים. ממש רואים את המפגש של המים כאילו יש קו שחוצץ בין הנהרות מים שחורים ומים חומים.. לאורך קילומטרים רבים. אחר כך הגענו לכפר בו עלינו על פולקסוואגן טרנספורטר ישן ונסענו עוד כשעה, בהתחלה בדרך אספלט ובהמשך בדרך עפר, יותר נכון דרך בוץ. מתברר שהם לא נוסעים עם רכבי ארבע על ארבע, מכיוון שרכבים כאלה הורסים את הדרך ואם שוקעים איתם אז צריכים משאית או טרקטור כדי להוציא אותם מהבוץ, לכן הם מעדיפים את הטרנספורטר, רכב קל, שגם אם שוקע או מחליק מהדרך, מספיק אדם אחד או שניים כדי לדחוף אותו ולהוציא אותן מהבוץ. תוך כדי הנסיעה כמה וכמה פעמים נזרק ה"תחת" של הרכב מצד לצד, וכמובן ששקענו, והמדריך דחף ויצאנו בשלום... לירון התפללה לאלוהים, עדי ואראל שרו שירים. בהמשך הגענו לחנות צפה, ממנה עלינו על סירה קטנה יותר שהביאה אותנו ללודג' שלנו. אלו היו שלוש שעות ארוכות מאוד!!!

הלודג' פשוט מאוד. סוכה גבוהה, מיטה זוגית, מיטת יחיד ומיטת תינוק (לעדי). מקלחת שירותים. מה אין בלודג': מים חמים, חשמל 220 וולט (חשמל 110 עובד לסירוגין), אינטרנט (עוד לא הגיע לאמזונס). מה יש בלודג': מאוורר, מיטות עם כילות, מצעים, מגבות וסבונים, ציוץ ציפורים, צרצורי חרקים, שלווה פסטורלית, שקיעה מהממת, השתקפויות מהממות של צמחיה במי הנהר, נהרות ויובלי מים מכל עבר, אוכל טעים שכולל הרבה דברים שאף פעם לא טעמנו כמו למשל: תפוח אדמה סגול, תבשיל סויה, וטפיוקה אורגנית במגוון טעמים ולחם משורש ה"מניוק".

הלודג מכיל בתפוסה מלאה 20 תיירים. ביום הראשון להגעתנו היו בלודג' חמש עשרה, ביום השני היו בו 11 וביומיים האחרונים היינו רק אנחנו ועוד תיירת ברזילאית אחת! בכל יום מתקיימות שתים עד שלוש פעילויות שונות ומוגשות שלוש ארוחות מלאות.

השעות הכי קשות בהם לא מומלץ להיות מחוץ למתחמים המרושתים הם משש עד תשע בערב. בשעות האלה מי שנמצא בחוץ נעקץ ולא משנה בכמה תכשירים דוחי יתושים הוא נמרח!!

בסיור הראשון שעשה לנו מרסלו המדריך כלל שייט ממונע + חתירה בקאייק, ראינו תוכאנים (שונים מאלו שראינו בפנטאנל), שלדגים, לטאות, איגואנות, קופים, פרפרים ועצלן אחד, אני לא הצלחתי לראות את העצלן!! החיות בטבע לא ממש מתאמצות להראות את עצמן, להפך הן מסתתרות ומוסוות היטב בין עלי, ענפי וקליפות העצים. אבל כששטים בשקט, ומתקדמים רק בעזרת משוטים אפשר בהחלט לראות אותם! עגנו ליד עץ ענק בן 250 שנה, העץ קרס לפני שבוע, מתברר שעוד ארבע עצים כאלו קרסו לאחרונה באזור הזה בלבד. מזג האוויר די חם ומאוד לח, הבריזה תוך כדי השייט מצננת את האווירה, כך גם טבילה במי הנהר. אנחנו נמצאים בעונה היבשה, מפלס המים נמוך בכארבעה מטרים מאשר בנובמבר. וממש רואים את קו המים משורטט על גזעי העצים.

אני לא ממש זוכר מה עשינו בכל אחד מהימים באמזונאס אבל בגדול כל ערב מחליטים עם המדריך על התכנית ליום המחרת. למרות שהכל נראה אותו דבר, הכל שונה. לכל סירה בה משתמשים יש תכונות ויכולות אחרות, אחת כבדה יותר אחת צרה יותר, לאחת מנוע גדול יותר, לשלישית יש גם אפשרות לרוורס, הרביעית ירוקה כך שהדגים לא רואים אותה וממנה אפשר לדוג עם קשת וצלצל, וכך כל יציאה לשייט מובילה לסוג אחר של חוויה, וחושפת לפנינו צמחיה שונה, עומקים שונים של המים, קצב זרימה שונה של המים, בעלי חיים שונים. עד ליום השני ראינו רק קופי סנאי, ביום השלישי ראינו גם משפחה של קופי סאקי שהם גדולים ושעירים הרבה יותר וכמה קופי קפוצ'ין. ראינו גם שני עצלנים, הראשון ממש לא ממש זז, כי הוא עצלן, והשני מאוד חרוץ, הוא הזיז את הראש משמאל לימין והושיט יד לענף. מתברר שהוא ישן כ- 20 שעות ביממה ובשאר השעות אוכל עלים. ראינו המון סוגי ציפורים, עופות מים, תוכים, ציפורי שיר, סוגים שונים של מעין פסיונים / טווסים וגם עופות דורסים.

באחד הבקרים תכננו לבקר בבית ספר ולראות כיצד לומדים, אך מכיוון שנהג סירת ההסעות לבית הספר נסע למנאוס לקבל את משכורתו, דווקא באותו יום לא היה בית ספר! במקום זאת ביקרנו בבית של משפחת ילידים, הם עוסקים בחקלאות ובדייג. מהם למדנו שהמדינה נותנת להם את הקרקע בחינם, ובתנאי שיגדלו גידולים חקלאיים. אין תשלום ל"מנהל מקרקעי ישראל", אין ארנונה... לפני שנתיים הגיע חשמל לאזור והוא עולה עולה 10 ריאל לחודש, כך שבבתים יש חשמל יש מקפיאים, מקררים, מכונות כביסה וגם טלוויזיות. עד לפני חמש שנים הילדים לא הלכו כמעט לבית הספר, לפני חמש שנים, נשיאת ברזיל, לואיז אינאסיו לולה דה סילבה, חוקקה חוק חינוך חובה חינם עד גיל 16. מתברר שמי ששולח את ילדיו לבית הספר מקבל כסף מהמדינה ומי שלא שולח ובוחר להעסיק את ילדיו בעבודות שונות בבית משלם קנס גבוה ואף נלקח למעצר. עד לפני חמש שנים היו שתי כיתות לימוד בבית הספר והיום יש 12!! באותו בית ספר לומדים כל התלמידים, הקטנים בבוקר, המתבגרים בצהרים והגדולים בערב. בתי הספר מוקמים וממומנים ע"י המדינה, והבחירה של איזה ילד הולך לאיזה בית ספר נקבעת על ידי המרחק של הבית שלו מבית הספר. עד שעתיים שיט מבית ספר. אם השייט ארוך יותר אז הילד הולך לבית ספר אחר, הקרוב יותר למקום מגוריו.

כשנפגשנו עם המשפחה המקומית, הם היו עסוקים בהכנת קמח ולחם מקומי בשם "מניאק", את הלחם הם מכינים משורש שגדל בחווה שלהם, משתמשים בו לשימוש מקומי מוכרים לארבעת הלודג'ים שבאזור ואת היתרה מוכרים במנאוס. ראינו ואפילו השתתפנו בכל תהליך הפקת הלחם, שכולל גריסת השורש, לחיצת העיסה בשקים גדולים באמצעות מלחציים (כמו בבתי בד של פעם בהם הבד הגדול לחץ על העקלים ובעזרת בורג או אבנים הגבירו את הלחץ וסחיטת הנוזלים), לצורך הוצאת הנוזלים, חימום ואידוי התערובת המתקבלת על גבי פלטות מתכת שמתחתם מדליקים אש, ואז פירור באמצעות מסננות קש, בתהליך שדומה להכנת קוסקוס. עבודה קשה! סיירנו בשדות, הם עובדים כאן בשיטת "חתוך ושרוף" יש להם שלשו חלקות בכל חלקה מעבדים 7-10 שנים, ואז שורפים אותה ונותנים לג'ונגל לגדול עוד 7 – 10 שנים וכך שוב ושוב. בכל חלקה הם שותלים שיחי מאניוק, בננות, קנה סוכר במעורבב. קרוב לבית יש בוסתן עם הרבה עצי פרי ביניהם :אגוזי ברזיל, תפוזים, לימונים, גויאבות ועוד הרבה צמחי תבלין ומרפא. וכמובן, תרנגולות, פרות וכלבים. את הכלבים לא אוכלים אבל יש להם תפקיד חשוב מאוד, הם שומרים ומתריעים כשהיגואר מתקרב ומנסה לטרוף חיות משק. נכנסנו לבית שלהם, למשפחה יש בית גדול ובו לכל משפחה חדר משלה, בו גרים ההורים וילדיהם, מטבח משותף, חדר כביסה משותף, וכולם עובדים יחד בחקלאות ובדייג.

מתברר שכאן הכל קשור למפלס המים, הדייג, התבואה, המרעה, כל הכלכלה והחיים למעשה! ומדובר בהבדלים של מטרים רבים במפלס המים משנה לשנה. בשנה שהמים גבוהים קשה מאוד לדוג, כי לדגים יש במון מקומות מסתור, בשנה כזו הבתים מוצפים, ויש עוד ועוד קשיים, בשנים שהמפלס נמוך יש בעיות אחרות וקשה להפיק תוצרת חקלאית רבה וגם יש הרבה יותר חרקים שמזיקים לעצים.

אין פה בנקים, אין משכורות והכל נעשה בסחר חליפין או בתשלום במזומן. כשרוצים לעשות עסקה גדולה, לקנות מנוע, מקרר, או משהוא כזה וגם במקרי חרום למשל אשפוז בבי"ח במנאוס, מוכרים פרה, בסכום של כ- 1500 ריאל, וזהו. העשירים הם המשפחות בעלות פרות. בני המשפחה של בעלי הלודג' שלנו חיים פה לאורך הנהר, בכמה בתים, ויש להם די הרבה פרות, הם נחשבים עשירים. המדריכים, הטבחים והמנקים, עובדים שכירים ואין בבעלותם פרות!!

בערב מתוכנן שייט לילי ללכידת קיימנים, בהתחלה חשבתי שלא הבנתי את מרסלו, אבל כששאלתי שוב הוא אישר את מה ששמעתי. הלילה הולכים לתפוס קיימנים בג'ונגל.

ההווי המשפחתי שלנו באמזונאס כלל: בערבים שחקנו ג'נגל ספיד ו"יניב". אראל המציא ריקוד חדש ושיר שהולך כך: הלל הלל בן ישמעל.. הלל הלל בן ישמעל... תוך כדי ריקוד מצרי עתיק שכלל הזזת ידיים ותחת לפי לחן חדש שהמציא...דייג פיראניות (את הקטנים החזרנו למים ואת הגדולים אכלנו בארוחת הצהרים), סטלבט ב"בית הערסלים", משחקי מים על המזח של הלודג', וקריאת ספרים.

אחרי ארוחת הערב, מרסלו ועוד מדריך הצטיידו בפנסים רציניים ויצאנו לחפש קיימנים. התדריך לפני היציאה הדגיש כי חייבים להיות בשקט, לא לזוז יותר מידי בסירה ולחפש עיניים בורקות, לפי גווני האדום כתום של העיניים נדע פחות או יותר את גיל הקיימן. וכך יצאנו דרוכים ומוכנים למשימה. תוך פחות משלוש דקות איתרנו קיימן, התקרבנו אליו בשקט, ואז מרסלו רכן לעברו באיטיות, הוא לא זז. מרסלו זינק, אחז בעורפו, לאחר מאבק קצר ותזוזות של הזנב הקיימן נכנע. שטנו בחזרה למזח, ואז התחילה הרצאה והדגמה מאלפת על הקיימן, חייו, המזון שלו, הרבייה וכולי וכולי. מתברר שכאן באזור יש ארבעה סוגי קיימנים: קיימן שקרן, קיימן דו זנבי, קיימן האבן וקיימן שחור. מכולם רק השחור מגיע לגודל גדול 4- 6 מטרים וטורף גם בני אדם. כל השאר מגיעים עד לשניים וחצי מטרים ולא מהווים סכנה לאנשים.

מדוע לקיימן השקרן קוראים שקרן? כי הגודל שלו מטעה, למרות שנראה קטן ולא יותר מידי חזק, הוא מאוד חזק יחסית לגודלו ואם האדם שאוחז בו ירפה ולו במעט מהאחיזה בעורפו, הוא ישתחרר בפתאומיות ויינשך אותו. אנחנו תפסנו קיימן שקרן, נקבה, ראינו את אברי המין שלה ( בלחיצה על יד הביב יוצאות השפתיים הפנימיות והן מנוקדות בנקודה שחורה כל אחת). ראינו את השיניים שלה, את הלוע חסר הלשון שלה. הנקבה מגיעה לבגרות מינית בגיל שנתיים, זו שתפסנו הייתה בערך בגיל זה, מטילה את הביצים באדמה, ולפי המיקום בקן שקובע את הטמפרטורה בקן, בוקעים הקיימנים, זכרים מהחלק העליון של הקן ונקבות מחלקו התחתון (או ההפך...). הקיימן ניזון בעיקר מדגים אך גם מלטאות, ציפורים וכולי... בניגוד לתנין, הוא לא תוקף באופן ישיר וקדימה, אלא משתמש בו זמנית בהצלפת זנב ובהטיית הלוע בתנועה חצי מעגלית וכך מכוון את טרפו לפיו. הוא צד בעזרת חיישנים הממוקמים ליד עיניו, חיישנים הרגישים לתנודות, בעזרתם הוא מרגיש את הכיוון אליו שוחה הדג. בעבר הקיימנים ניצודו בכמויות מסחריות, היום זה לא חוקי ויש אכיפה נגד ציידים פיראטיים. העור שלהם שימש חומר גלם לתיקים, נעלים, חגורות, והבשר שבאזור הזנב מאוד טעים. כולנו, חוץ מעדי, נגענו בה, הצטלמנו איתה, ואח"כ שחררנו אותה על בול עץ ממנו קפצה לאחר 2 דקות למים. מעניין היה לראות שהיא הייתה רגועה במשך כל הזמן שאחזנו בה ולמדנו עליה, גם כשמרסלו שחרר אותה היא לא ברחה במהירות ובלחץ, אלה המתינה וזינקה באלגנטיות למים כשהתאים לה. השלווה, העצמה, הביטחון שלה פשוט מרשים!

מרסלו סיפר לי שכל פעם לאחר שיוצאים ללכוד קיימנים הוא חוזר ללודג' עם המון אנדרנלין, וצריך איזו כוס בירה וכחצי שעה להירגע. מתברר שהוא תופס את הקיימנים לפי הבזק העיניים שלהם, ושהבזק העיניים של קיימן צעיר (קטן) או בוגר (גדול) וגם של אנקונדה, נראה אותו דבר, ולעיתים רק אחרי שהוא לופת אותם הוא מבין מה הוא תפס. אני מקווה שהמשמעות של זה ברורה לכם?!

עקוצים מיתושים, מרוגשים מהחוויה, חזרנו ללודג', מקלחת (קרה כמובן) ולילה טוב.

בבוקר הבא שלנו באמזונס קמנו מוקדם כדי לראות את הזריחה. לא כולנו, אראל העדיף להישאר לישון. ב- 05:40 יצאנו לשיוט קצר, התקמנו בין עשבי מים גבוהים במקום בו הכי יפה לראות את הזריחה. כך, לקולות פכפוך המים, צרצור החרקים, קרקור הצפרדעים, ציוץ הציפורים, נהמות וקירקושי הקופים, והפטפוטים של עדי, ראינו את השמים מאדימים, מצהיבים, ובהדרגה השמש זרחה מעל הג'ונגל והנהר. ב 06:20 כבר הינו בחזרה בלודג'.

נפגשנו עם אראל, אכלנו ארוחת בוקר, טעימה כרגיל, הפעם היה מיץ מנגו ומיץ קאקאו אמזונס, והתכוננו לטרק בג'ונגל.

בשמונה ורבע התחלנו את ההליכה בג'ונגל. ממש בהתחלה מצאנו זרעים של דקל מסוג מסוים שבתוכם חיות תולעים עשירות בפרוטאין (חלבון) מתברר שנשנוש של 15 – 20 מהם (ממש כך כשהן בחיים, או לאחר צלייה קצרה על האש) מספקת כמות חלבון המקבילה לזו שיש בסטייק בקר רציני. הסיור בג'ונגל כלל הצגת טכניקות בסיסיות של הישרדות בג'ונגל. מרסלו הראה לנו איך מדליקים אש (בעזרת אבן מגנזים וסוג של כותנה) את התולעים, שיפדנו על קיסם עץ ארוך, צלייה קלה והופ, נשנשנו! מתברר שהטעם ממש לא נורא, אגוזי משהוא, המרקם משפריץ ופריך גם יחד. עדי ולירון לא הסכימו לאכול, אראל הפתיע בגדול, אכל אחת וביקש עוד אחד, ואני כמובן טעמתי כמה. הכל מצולם!! בהמשך מרסלו הראה לנו המון דברים, תילים של טרמיטים מסוגים שונים, עצים ושיחים שונים מהם מפיקים מים, תרופות, רעל, בושם, קטורת...מאחרים מכינים: חניתות, חצים, קשתות, ערסלים, חבלים, גגות. פגשנו גם טרנטולה, מרסלו פיתה ותה לצאת מהקן שלה, הסביר לנו שהיא לא רעילה ופשוט יש לה בפרווה ובשערות חומר שגורם לאלרגיה חמורה, לשוק אנפילפטי ולחנק. אכלנו גם כמה אגוזי ברזיל, הפקנו שרף מעץ ממנו מכינים חומר גלם למסטיקים וגם לדבק, מצצנו קליפת עץ מלאה בכינין (חומר מר המשמש בין היתר כתרופה למניעתה מלריה). בהמשך ראינו קן נמלים, מרסלו הראה לנו איך מכינים חומר דוחה יתושים טבעי בג'ונגל, פשוט מניחים את היד על קן הנמלים האלו, מקישים עליו קלות, וכשמאות מהן יוצאות לתקוף את הפולש (היד), מסיטים אותה מוחצים ומורחים את הנמלים על כל חלקי הגוף. כך מורחים את הגוף בחומרים מסריחים, חומציים, אולי זה לא ממש נעים אבל גם היתושים חושבים ככה ולא עוקצים!!!

מתברר שעץ אגוזי ברזיל יכול להיות זכר או נקבה. האגוזים של העצים הנקבות גדולים יותר מהאגוזים של העצים הזכרים, בנוסף לעצים הנקבות יש "מחזור" חודשי. פעם בחודש, למשך כמה ימים, שרף אדום ניגר מהן ומכתים את קליפתן.

מרסלו הראה לנו איך מכינים מלכודות מכמה סוגים, מפיקים חומרי בעירה שונים, מכינים רובה מאולתר, מאותתים לעזרה בעזרת הקשה על "עץ הטלפון", קיווה שנראה "דג חשמל", חיפש, אבל לא מצאנו...מה שכן ראינו זה צפרדע שוחה בצורה מוזרה, מתברר שדג ניסה לאכול אותה ולכד רגל אחת שלה.. היא נאבקה לא וויתרה והצליחה להתחמק, אבל מה? גם הדג לא פראייר, רדף אחריה ותפס אותה שוב, איכשהוא הצפרדע שוב ברחה, בשארית כוחותיה טיפסה על עץ. זה היה ממש קרוב. ההבדל בין חיים ומוות יכולים להיות עניין של שבריר שניה ואלפית המילימטר. המסקנה שלי: לא להפסיק להאמין שזה אפשרי, להמשיך לנסות, בסוף זה מסתדר (או שלא?!).

לפי מרסלו הכל קיים בג'ונגל, צריך רק מצ'טה, אבן אש, הגיון בריא וידע בסיסי על צמחים וחיות, אז אפשר לחיות שבועות בג'ונגל.

לאחר הדגמה של הכנת כלים בסיסיים (צלחת, כף, מניפה), צמידים וצעצועים מענפים ועלים של צמחים שונים חזרנו ללודג'. שוב עקוצים, שוב מזיעים, ושוב מלאי חוויות!

25-28/7

לנסיוס ) lencois) ושמורת צ'פאדה דיאמנטדה (Chpada Diamantina).

מדובר בשמורה ששטחה גדול יותר משטחה של ישראל. יש בה יותר משבעים מערות, בחלקן זורמים נחלים, בחלקן נטיפים (רק אחת עשרה מתוכן פתוחות לביקורי הקהל הרחב). עשרות מסלולי טיולים, מטיולים לכשעתיים וטרקים של כמה ימים כולל לינת שטח, טיפוס צוקים, מצנחי רחיפה ועוד ועוד. העיירה לנסיוס, עיירת כורי יהלומים בת כמאתיים, נעימה וקסומה. לפני 20 שנה הפסיקו את כריית היהלומים באזור. יהלומים מכאן יוצאו לאירופה ושמשו בין השאר חברות בנייה גדולות באירופה לצורך חציבת מנהרות בכבישים ותעלות. באזור התיירותי של העיירה כמעט כל ערב יש מוזיקה וריקודים. בעיר עשרות מלונות פשוטים וקסומים, מסעדות ובארים, והמון סוכנויות תיירות שמארגנות את כל מה שצריך כדי ליהנות מיופי המקום. לעיירה מגיעים מהתחנה המרכזית בסלבדור, באוטובוס שיוצא שלוש פעמים ביום בשבע באחת או בלילה. נסיעה של שש – שבע שעות, עם הפסקה אחת. יש באוטובוס שירותים. עלות נסיעה לכיוון אחד 75 ריאל.

בלנסיוס ישנו ב - Pousada lavramor , ומתברר שהמלון בבעלות גולן (ישראלי לשעבר) ולוסינאוו (בקיצור לוסי) והבן שלהם שי. המלון פשוט ומקסים. כיף, רגוע, מהמרפסת של חדר האוכל ניתן לראות חלק מהעיירה והיער שמקיף אותה, שקט, נעים ומקסים! גולן ולוסי מכניסי אורחים אמתיים, דאגו לכל צרכינו וענו לכל שאלותינו.

דקה אחרי שהתמקמנו במלון יצאנו לטיול קצר, לנהר קרוב ולמפל מים.. בדרך תפס אותנו גשם, שלפנו מעילי גשם והמשכנו בטיול. צריך יותר מגשם כדי לעצור אותנו... בערב הלכנו לאזור המסעדות אכלנו פיצות מעולות. הרחוב הומה אנשים, המון הולנדים, גרמנים ובריטים. המון בתי קפה ומסעדות, מוזיקה חיה, נגני רחוב, כמה "סטלנים", תאורה של עששיות ומנורות קטנות, אווירה מדליקה. אחרי ארוחת הבוקר יצאנו לטיול המשלב כמה אטרקציות באזור, לצערנו ירד גשם אז שינינו מעט את סדר האתרים בהם נבקר. פתחנו את היום בהליכה במערה ובה נטיפים, זקיפים .. בהשוואה למערת הנטיפים שלנו (מערת אבשלום) מדובר בבזבוז זמן מוחלט, יחד עם זאת הליכה של שעה במערה מתחת לאדמה, כשמעל האדמה יורד גשם ויש בוץ, כבר חוויה טובה בלי קשר לכלום.. אכלנו ארוחת המסעדה מקומית בסגנון בופה, המחיר נקבע לפי המשקל של הצלחת. כל סועד מעמיס מה שהוא רוצה על הצלחת, מגיע לקופאית ששוקלת את הצלחת ולפי המשקל נקבע המחיר! המשכנו לאגם אגם מים צלולים Pratinha ובו אפשר לעשות שחיה עם מסיכות שנורקל וחגורות הצלה ו/או לעשות אומגה לתוך האגם. אראל עשה את האומגה.. שאג שאגות עד לב השמים, אנחנו צילמנו ואחר כך כולנו יחד שחינו באגם. משם המשכנו לבריכת מים Gruta Azul , שבמשך שעתיים ביום בין 12:30 – 14:30 קרני השמש חודרות לתוך המערה ואז נוצרת אשליה אופטית שצובעת את המים בכחול עז. מראה מרהיב!!!!! משם המשכנו בנסיעה והגענו להר בשם Pai Inacio, לאחר טיפוס לא קשה במיוחד נגלה לעיננו נוף מרהיב ותצפית 360 מעלות. על ההר מלא שיחים, קקטוסים, ובריכות מים קטנטנות.

ביום השלישי עשינו טיול רציני, מוגדר למטיבי לכת, והסבירו לי בסוכנות שבדרך כלל לא מאפשרים לילדים לצאת למסלול הזה. המסלול למפל ה – Sossego ואורכו הלוך וחזור 14 ק"מ, בדרך יש קטעים שמחייבים חצייה של הנהר, טיפוס צוקים קליל, והוא אכן לא קל, אבל חוויתי ויפיפה. סלע אבן החול במגוון צבעים, הבולדרים הענקיים בערוץ הנחל, דפנות הקניון התלולות ושכבות הסלע המקומטות יחד עם שאון זרימת המים, והבריכות שבדרך הופכות את המסלול למקסים. אנחנו עשינו את המסלול בשמונה שעות, כולל שכשוכים בכמה בריכות מים בדרך ושחייה למפל שהייתה מאוד קשה גם בגלל הזרמים וגם בגלל הקור של המים. בדרך ראינו גם נחש מים שוחה באחת מהבריכות. אז אפשר להוסיף נחש (אמנם לא אנקונדה או חנק בואה) לרשימת החיות שראינו בטבע בברזיל!!! בדרך איבדנו את שני המטיילים משוויץ (אמנדה ואביה מרכוס) שאיכשהו הצליחו לאבד אותנו, המדריך מאוד דאג, הוא היה בטוח שהם פשוט התקדמו ושנפגוש אותם במפל, ולאחר שלא מצאנו אותם במפל, שלח אות מצוקה בעזרת גי פי אס לסוכנות והתחילו חיפושים אחריהם. לאחר כחמש שעות נמצאו במסעדה בעיר. בריאים ושלמים. המדריך כל הזמן קילל והתעצבן על ההתנהגות שלהם. אנחנו חזרנו למלון שפוכים, היה קשה ושווה. לגבי אראל לא היו לי ספקות, לגבי לירון, ידעתי שיהיה לה קשה אבל הייתי בטוח שתצליח ולגבי עדי לא הייתי בטוח שיצליח לטפס על הצוקים ולסיים את המסלול והוא הפתיע לטובה, שיחק אותה וקצר מחמאות מהמדריך ומכל מי שפגשנו בדרך. מעתה נקרא לו "עדי עז ההרים". במהלך המסלול פגשנו שתי משפחות ברזילאות, התחלנו לדבר איתם והתברר שהם משפחות יהודיות שחיים בברזיל, אז אמרנו שיש מניין ואפשר להתפלל. בדרך חזרה כשכבר היינו בעיירה, שמעתי קול זמזום מוכר, חלפנו ליד מקום שעושה קעקועים. הצצנו מהחלון, המקעקע הזמין אותנו פנימה, וכך צפינו בקעקוע של נער מקומי שקעקע על צלעותיו איזה פסוק מעניין, אביו של המקעקע נכנס לחדר, שאל אותנו אם אנחנו ישראלים.. מתברר שהצליל של שפה שלנו מעיד על מוצאינו בנוסף למראה שלנו, הוא צייר המצייר על אבנים, צדפים ובולי עץ. שאל אם נרצה לעשות קעקוע. אראל אמר שעוד לא, אני אמרתי שאני עושה רק אם לירון עושה איתי. היא לא פסלה את עניין הקעקוע אבל לא הסכימה לעשות במקום כזה מוזנח... אולי נעשה בת"א?!

29.7 – 1.8

סלבדור-

שלושה ימים מלאי ים, מוסיקה, קניות, ריקודים, הופעות רחוב, אוכל טוב, ועוד ועוד...

סלבדור, בירת מדינת באהייה, העיר השלישית בגודלה בברזיל, העיר בה הקימו הפורטוגלים הראשונים שגילו את ברזיל את בירתם, מלאת אפשרויות לתיירים מכל סוג שהוא. מארכיטקטורה ואמנות , דרך ריקודים, בישול וגסטרונומיה, שירה, אמני רחוב, ספורט אקסטרים, קניות ועוד ועוד הפתעות.

טיפ קניות בסלבדור: במרכז קניות ענק ברובע בארה – Barra shopping, קניון ענק, מלא מכל טוב: תכשיטים, מותגים, מוצרי חשמל, ג'אדגטים, מעצבי אופנה, מסעדות, ספורט, ציוד מחנאות, ועוד ועוד. כמו בכל קניון רציני גם קומת מסעדות מגוונת. הכל ברמה של מלון 5 כוכבים.

טיפ: מופע מחול בסלבדור: מופעה מחול מרהיב המציג את האלים והאלות אליהם סגדו (וחלק סוגדים גם היום), העבדים השחורים. המופע צבעוני, קצבי, לעיתים חושני ואלים (יש בו ריקודי קרבות). יש שתי להקות מרכזיות שמציגות את המופע ברובע Pelourinho , הרובע העתיק של סלבדור. המופע די דומה בשתי המקומות ומראה בין 4 ל– 5 קטעי מחול, נגינה ושירה, מאוד מרשים, הכל במרחק נגיעה, מציגים גם את האלים השונים וגם את ריקודי המלחמה. ההבדל בין הלהקות שבאחת מוגשת גם ארוחת ערב בנוסף להופעה. אנחנו הלכנו לBale forclorico Da Bahia בעלות של 50 ריאל לאדם. הלהקה השנייה גובה 120 ריאל. שניהם ממוקמים ברובע ההיסטורי של סלבדור בכתובת: Rua Gregorio de Matos 49 – Pelourinho .

הם לא מופיעים כל יום, ניתן להזמין מקומות מראש באתר האינטרנט שלהם.

חופי הים מזמינים ונעימים, רק תתכוננו לכך שמזג האוויר יכול להשתנות תוך דקות, ומיום שמש נהדר מתחיל לרדת גשם חזק ואחרי כמה דקות הכל חוזר להיות יפה. בחופים יש: גולשים, שמשיות, כיסאות והמון רוכלים שמוכרים כמעט הכל.

טיפ: מסעדה מומלצת בעיירה MORRETES: "VILA MORRETES". איך שנכנסים למסעדה מקבלים שוט של קאסאשה, ואו... אם אתה נשאר חי אחרי השוט אתה יכול להמשיך הלאה, הבניין עצמו מדהים, הגן והסחלבים... ואו... השולחנות והכיסאות... ואו... הנחל שזורם ליד המסעדה ואו.... המאכלים המקומיים סוף הדרך...טעימים מאוד: בשר בקר שבושל בקדירת חימר במשך 20 שעות, אורז, מרק שירמפס, תחמיצי צדפות, סלט חצילים עם צימוקים ואגוזים, גמבו שרימפס מטומפרים ומטוגנים, שורש כתוש שמוסיפים לבשר, מיצי פירות סחוטים טרי טרי (אני הזמנתי ג'ינג'ר, וגם פסיפלורה), טוסטונים ומטבלי שום, בצל וסלמון. שווה שווה!!

הדובדבן שבקצפת בסלבדור ואולי אפילו בטיול כולו היה השתתפות בטקס של חברי דת ה"קנדומבלה" (Candomble). התמזל מזלנו וטכס פולחן התקיים בסלבדור באחד מהמים בהם ביקרנו בה. עלה לנו 100 ריאל לאדם (ודרך אגב הכסף לא הולך לכהנים ולקהילת המאמינים, אלא למדריך לנהג ולמתווך). מדובר בדת שהיית המחוץ לחוק במשך מאות שנים ורק לפני כשלושים שנה הפכה לחוקית. בדת מעורבבים מיתוסים וסיפורים מההוויה של העבדים האפריקאים יחד על אלו של הנוצרים הקתולים. הטכסים צבעונים, קצביים ומערבים העלאת קורבנות, שירה, ריקוד, וכניסה לטראנס של משתתפי הטכס. אנחנו השתתפנו בפולחן שהתקיים באולם של בית מגורים גדול. הפולחן נמשך למעלה מארבע שעטת וכלל כמה מחזורי ריקוד, ניגון בתופים, פיצוץ חזיזים, שירה והחלפת עשרות תלבושות צבעוניות. במהלך הפולחן חלק מהמשתתפים נכנסים לטראנס ,עיניהם מתערפלות ומצטעפות, פיהם וגופם מתעוות, ומגרונם בוקעות צעקות רמות. חלק מהם מתחילם לנוע בגלגולים כשפניהן מתעוותים מ"תיקים". הריקודים מספרים את סיפור 12 האלים הראשיים בדת הזו, לכל אל יש טכס משלו, ולכל טכס צריך להגיע עם בגדים בצבעים שונים. המדריך שלקח אותנו לטכס הסביר לנו הכל מבעוד מועד. את הקרבת הקרבנות (בד"כ יונה או תרנגולת) עושים בחדר צדדי לא בנוכחות הקהל הרחב. כשנכנסנו לאולם הופרדנו: גברים לשמאל , נשים לימין. במהלך הטכס ניסיתי בכל מאודי להיכנס לעניינים לקבל את האנרגיות האדירות ולהיות חלק מהחוויה...עדי לקח את זה יותר קשה, אפשר להגיד שאפילו פחד, בייחוד שבנער שישב לידו בקהל נכנס אחד מהאלים והוא התחיל לרקוד ולהתנועע כאחוז דיבוק. עדי פחד שזה יכנס גם אליו...

חוויה מדהימה, מאוד אותנטית!!!

פירוט לגבי הקנדובמלה במאמרו של גילי חסקין: http://www.gilihaskin.com/%D7%94%D7%93%D7%AA-%D7%94%D7%90%D7%A4%D7%A8%D7%99%D7%A7%D7%90%D7%99%D7%AA-%D7%91%D7%91%D7%A8%D7%96%D7%99%D7%9C/

טיפים:

טיפ: מלון מומלץ בבוניטו: Olho D'agua Pousada בקתות משפחתיות, מדשאות, בריכה, שולחן פינג פונג, בר, מסעדה, מטופח, פה ונקי. מאוד מומלץ!

טיפ: לודג' מומלץ בפנטנאל Xaraes Lodge – חווה חקלאית בה הכל מתוכנן ומסודר כמעט כל יום מגיעים תיירים נוספים ועוזבים תיירים. הצוות יודע מי מגיע ומי עוזב וכך מצוותים לפעילויות את כולם על פי מספר הימים שהתיירים שוהים בחווה. מדובר באירוח full bord, שלא כולל שתיה. האוכל טוב, יש הרבה מאכלים לא מוכרים, הרבה בשר ודגים, מעט ירקות...החדרים גדולים,ממוזגים, פשוטים אך נוחים. לא מלון פאר, מנקים את החדרים כל יום, הסטנדרט טוב. המחירים לחבילות השונות מופיעים באתר המקום באינטרנט. אי אפשר להגיע לחווה ברכב רגיל אז או שמשאירים את הרכב השכור ליד הכביש הראשי ורכב מהחווה יוצא לאסוף אותך לחווה, נסיעה ש כ 12 ק"מ בכבישי עפר חוליים (מה שעשו למשל הזוג ההולדנדיים שטיילו איתנו) או שמתאמים איסוף מקמפו גרנדה ישירות ללודג' (מה שאנחנו עשינו). הלינה, הארוחות הדרכה והפעילות כלולה במחיר השהיה.

טיפ: עלויות ארוחות בברזיל: מחיר ארוחה טובה, במסעדה / במלון, למשפחה של ארבעה סועדים + שתיה, יוצא בסביבות 250 ריאל כולל טיפ. סטייק מעולה עולה כ 45 ריאל, פאסטה 40, דג בסביבות 50 יחסית לארץ די זול. עלויות אוכל בדוכני אוכל ברחוב: העלות מצחיקה והמחיר נע מ- 1 ריאל ל - 15 ריאל למנה. סוגים שונים של מאפים, מטוגנים, מרקים, תבשילים, נקניקיות, שיפודים. העניין הוא שלא תמיד אתה יודע מה אתה אוכל. אבל יש בהם המון סועדים ומניסיוננו בדרך כלל מאוד טעים!!

טיפ: עיירה קסומה ומדריך מומלץ "בוניטו": מדובר בעיירה של כ 17 אלף תושבים. יפה ומטופחת נקייה ומאוד בטוחה, מציעה לתיירים מגוון פעילויות כגון טיפוס צוקים, שייט בקאייקים, שנורקלינג בנהרות, צלילה, צלילת מערות (מחייב קורס), טיולי הליכה, צפייה בציפורים. בעיר הרבה מלונות מטופחים ויפים, מדרחוב נחמד וגנים ציבוריים. המלצה שלי לתכנן לא פחות משתי לילות שלושה ימים בעיירה.

המדריך שלנו היה בחור בשם לאנארדו, שעובד בסוכנות תיירות מקומית : YGARAPE TOUR. http://agenciaygarape.com.br/

טיפ: אי הדבש במזרח מדינת פרנאה "Iiha do mel ":

מתאים לכם להגיע לדרום ברזיל לאי, עם חופים מרהיבים, ויערות גשם אטלנטיים, אי ללא רחובות, ללא אופנועים וללא מכוניות? מתאים לכם להגיע לאי שמשלב את הפשטות של סיני עם הקיטשיות של חנות ענתיקות בשוק הפשפשים ביחד עם חבורות גולשים ומסעדות מדליקות? אז תגיעו לאי הדבש!! במקום ניתן לטייל ברגל, באופניים, לגלוש, לדוג, לחוות חוויות רומנטיות, ליהנות ממסעדות טובות באווירה קסומה ומיוחדת. אבל שימו לב!! לפשטות ולאותנטיות יש מחיר, אין כמעט wireless internet באי, ובמקלחות לא תמיד יש מים חמים.

מלון מומלץ: www.Pousadadasmeninas.com.br בתרגום חופשי מפורטוגזית לעברית: "המקום של הבנות". יש עוד הרבה מלונות קטנים ומדליקים באי!!

טיפ: מדריכה מומלצת באזור מפלי האיגווסו: Carmen Carualha, כתובת המייל שלה: [email protected] מדברת אנגלית שוטף, נחמדה, נמרצת, מכירה את כל הדברים שאפשר לעשות באזור כולל מעבר זריז בין הגבול של ברזיל וארגנטינה, ויודעת לספר המון על האזור מבחינת היסטוריה, טבע, פוליטיקה ועוד ועוד.

טיפ: פעילות אקסטרים מדליקה במפלי האיגווסו: שייט בסירת זודיאק!! מי שלא מסתפק בהליכה מוזמן להיות נועז יותר ובעלות של 30 דולר, לשוט בסירת מרוץ במהירות גבוהה ממש ללוע המפלים. ממש מוסיף אנדרנלין, וגם רטיבות כמובן. מומלץ להביא סט בגדים נוסף, ולהחליף בגדים עם תום השייט, בסירה מספקים שק אטום למים כחלק מהפעילות. השייט מוגבל מגיל 12 ומעלה.

טיפ: פארק ציפורים Parque Das Aves. ממוקם בצד הברזילאי של מפלי האיגווסו. את רוב הציפורים בפארק הצילו מציידים לא חוקיים שסחרו בהם, ומאנשים שרכשו באופן לא חוקי את הציפורים. הפארק יפה מומלץ לביקור של כשעתיים שלוש. הולכים בכלובי תעופה גדולים והציפורים עפות מעל. בפארק יש גם חוות פרפרים, ושלטים עם הסברים על הציפורים, הזוחלים והפרפרים, באנגלית. ניתן גם להצטלם עם ארות מאולפות.

טיפ: ביקור בסכר איטיפו (Itaipu dam) : מדובר בסכר השני בגודלו בעולם אך בסכר שמייצר הכי הרבה חשמל בעולם. בשתי טורבינות, מתוך כעשרים שקיימות בסכר, עוברים מים כמו בכל מפלי האיגווסו גם יחד. יש במקום גם מפעל לקרח, כדי לקרר את הטורבינות, הגובה של הסכר במקום הכי גבוה, שווה לבניין בן 65 קומות, בכמות הברזל שיצקו לתוכו ניתן להקים 380 מגדלי "אייפל", בהקמתו השתמשו בנפח בטון שמיכול להספיק לבנות 210 אצטדיוני כדורגל בגודל של אצטדיון המקרנה בריו, קצב הבניה בו בנו את הסכר מקביל לבניית בנין בן עשרים קומות בחמישים וחמש דקות!!!

הביקור בסדר כולל סרט תדמית קצר ונסיעה באוטובוס תיירים עם מדריך שמסביר על הסכר, תהליך הבנייה ושיתוף הפעולה בין פרגוואי וברזיל. הסכר מייצר 15% מהחשמל של ברזיל ו – 80% מהחשמל של פרגוואי.

טיפ: הגנה מפני יתושים באמזונס: חשוב להימרח בתכשירים דוחי יתושים, ללבוש מכנסים וחולצה ארוכים, והכי חשוב בין שש לתשע בערב לא מומלץ להיות מחוץ למתחמים מרושתים, בשעות האלה מי שנמצא בחוץ נעקץ ולא משנה בכמה תכשירים דוחי יתושים הוא נמרח, גם דרך הבגדים!! מומלץ גם להצטייד גם חומרים מאלחשים ואנטי אלרגניים (פניסטיל, ג'ל אלוורה וכדורים שונים).

טיפ: ברזיל כללי:

עלויות בברזיל: למשפחה ישראלית הטיול בברזיל די זול. אוטובוסים, סופרמרקטים, מסעדות ובתי מלון בערך חצי ממה שהם עולים בארץ. למטיילים צעירים ברזיל דווקא ייקרה בהשוואה למדינות אחרות באמריקה הלטינית. לכן פחות פוגשים אותם בברזיל. הבנו שריו, סאו פאלו וברזיליה יקרות יותר, אבל אנחנו לא טיילנו בהן. מבחינת הגיינה המצב בינוני מינוס, החדרים בסך הכל בסדר, השירותים במסעדות לא משהו, ובכלל המודעות הסביבתית והניקיון בינוני. בכל מקום יש מים זורמים וסבון. אז אם אתם לא אסטניסטים ומסתפקים בתגבור של ג'ל ומגבונים, תתרגלו תוך זמן קצר ולא תתרגשו אפילו כשצפרדע תקפוץ מתוך הכיור כשתשטפו ידיים, או שאיזה עכביש בגודל מטר וחצי ינתר מהדלת למראה מעל הכיור. כמובן שבמלונות בערים יותר נקי ומסודר מאשר בעיירות הקטנות ובאזורים הכפריים הנידחים יותר.

מים: לא מומלץ לשתות מים מהברזים, צריך לקנות מים מינרלים (בסופר 2 ריאל לליטר וחצי, במיני בר 3 ריאל ל 350 מ"ל).

ארוחה במסעדה טובה עולה בסביבות 35 – 45 ריאל לאדם.

הפיצוחים מעולים: בוטנים, קשיו, אגוזי ברזיל ועוד פשוט מעולים וזולים.

הפירות טעימים (למרות שלדעתי אין על הפירות בארץ), ובכל זאת מנגו , אננס וגויאבה מדהימים, תפוזים וקלמנטינות פחות, ויש גם פסיפלורות ועוד מינים שלא זיהינו עד רגע זה. מכל הפירות מכינים מיצים כמובן.

טיפ: צמחונים בברזיל: לצמחונים די קשה להסתדר כי הברזילאים פשוט לא מתחברים למושג הזה ולמשמעות שלו. במקרים רבים שבקשנו מנה צמחונית, איכשהו השתרבבה איזו חתיכת האם, או חתיכות חזה עוף לרוטב או לציפוי של הפאי. עוד יותר קשה להיות טבעוני. אבל אם יודעים פורטוגזית ומסבירים היטב אפשר להסתדר יותר בקלות. ואם לא אז כישורי פנטומימה וחיקוי של בע"ח יעשו את העבודה, או לפחות יצחיקו את המלצרים והטבחים. אנחנו בדרך כלל הזמנו כמה מנות וניסינו שאחת או שתיים מהן יהיו ללא בשר. בדרך כלל הצלחנו. שתדעו שיש להם אפילו חטיפי קרקרים בטעם תות שנראים טעימים ומזמינים אבל מתברר שהם במילוי חזה עוף. צמחונים, ראו הוזהרתם!