סוף סוף הצלחתי לשבת ולכתוב את סיפור הטיול שלנו לבלגיה. מתנצלת מראש שהפירוט יהייה מצומצם השנה. לא שמתי לב, אבל לא היה למי לדווח תוך כדי, כך ששכחתי לכתוב, וחלק מהחוויות הקטנות מתמוססות. כך שעוד לפני שהתחלתי לדווח, אני כותבת כאן את הלקח הראשון והעיקרי מהטיול שלנו, תיעוד מינימלי במהלך הטיול הוא הכרחי.יום אחד, כשהילדים ירצו לקרוא הכל, זה יהייה חלקי. מזל שיש מלא תיעוד ויזואלי. אני כותבת את הדיווח כי הטיול היה כל כך מוצלח, והדברים הקטנים שקורים לפעמים כל כך לא קרו הפעם, שאני מקווה שיהיה מי שיוכל להנות מזה בהמשך.
טוב, קצת על עצמנו. אנחנו משפחה הכוללת זוג הורים,ילדה בת עשר וילד בן שבע. בדרך כלל אנחנו מצויידים בסבתא אחת, הפעם הצטיידנו בסבתא נוספת. לסבתא פלוס, יש משמעיות נרחבות המשפיעות על הטיול ואופיו.
1. עד היום הספיק לנו רכב סטיישן (שכרנו תמיד רכב מקלאס גבוה ומפנק בגרמניה. כעשרה חודשים מראש במחיר נח) הפעם היינו צריכים רכב לשבעה שיספיק גם למטען של ששתנו (כלומר סוג של קו חמש בתל אביב).
2. לינה- לא השתנה בעקבות הוספת סבתא, אבל בכל זאת. מבחינתנו ההרכב הזה של משפחה גרעינית+ סבתא, מצריך מלון ולא דירות (כן אפשר לקחת כמה דירות, אבל מלון יותר נח לנו, במיוחד שהסבתות ישנות כל אחת בנפרד וזה מאפשר גמישות, פרטיות ובכל זאת נמצאים ביחד, כשהמרחב הפרטי- שלנו לסבתות אין בעיה שהילדים יתנחלו אצלהןנשמר). מעבר לזה, ואולי אפרט בהמשך, אנחנו באופן אישי כנראה מעדיפים מלונות בלי קשר לסבתא. ההערה שלי, היא שכשאני כותבת על מלון שהיה במחיר סביר או זול זה ביחס למלונות באותה הרמה ולא ביחס לדירות.
3.סבתות מזדקנות וילדים מתבגרים, מה שלא עומד תמיד בכפיפה אחת. הקטן הולך ומתחזק ויכול לעשות הרבה דברים (עד עכשיו סבתא והקטן היו שווים פחות או יותר ביכולות שלהם), כך שמצד אחד צריך להתאים הטיול לסבתות, אך מצד שני השנה הן שתיים כך שהן יכלו לארח אחת לשניה חברה כשעשינו דברים לא מתאימים, בלי שנרגיש שאנחנו "מייבשים" אותן.
4. פלוס אמיתי- יש לנו ביביסיטר 24/7 (או במקרה הזה 13) אפשר לצאת מתי שרוצים, היו לנו לילות שהילדים ישנו אצל סבתות ואנחנו היינו בטיול זוגי).
5. אנחנו לא אוהבים נסיעות ארוכות והטיולים מתוכננים בדרך כלל עד שעה נסיעה לכיוון (השנה חרגנו)
מעבר לכל מה שכתבתי, אנחנו טיילים איטיים במיוחד. משפחת צבים מהירה לעומתנו. אנחנו קמים מאוחר, יורדים לארוחת בוקר די אחרונים (לצורך המחשה), לוקח לנו עוד שעה בערך אחרי האוכל עד שאנחנו יוצאים. אנחנו ממצים לאט (לדוגמא, אם אנחנו בפארק אנחנו לוקחים בחשבון יומיים או שלושה), מוזיאון המדע בירושלייים, מארח אותנו ליום שלם (בנמו באמסטרדם היינו יומיים), אוהבים לשוטט בעיירות סתם כך. לא אכפת לנו לחזור לאטרקציה שהילדים אהבו ולוותר על אחרות במקום. אנחנו אוכלים הרבה בחוץ, דבר שגוזל מאיתנו זמן אבל מפנק אותנו.
בקיצור, מה שאנחנו עושים בשבוע, יש משפחות פה בפורום שעושות ביומיים שלושה, אבל לנו זה טוב.
לכן, מי שקורא את הדיווח צריך לעשות התאמות לעצמו.
הטיול שלנו היה מורכב משני כוכבים. אחד בארדנים והשני בברוז'.
הכל התחיל באוקטובר לפני שנה, אחרי קיץ באוסטריה-בזלצבורגלנד וקיץ אחריו בגרמניה בעמק הרין והמוזל (ממליצה בחום רב על שני היעדים), ושלושה חורפים רצופים באוסטריה, כשהגיעה דרישה מאישי היקר לטייל במדינה שאינה דוברת גרמנית. אני מתוקף תפקידי כקניינית ומתכננת הטיול, לא מצאתי כרטיסי טיסה במחירים סבירים לשום יעד כזה(הייתה רשימה שכללה את צרפת, איטליה, או ספרד). אבל כל הזמן ראיתי כרטיסי טיסה לפרנקפורט במחיר ממש סביר. בעיה נוספת הייתה בעניין הרכב. התרגלנו לרכבים גרמניים (בדרך כלל מרצדס), שמפנקים אותנו בטיול (בארץ אנחנו נוסעים באוטו רגיל בהחלט), במחירים סבירים ואפילו זולים, כשהזמנתי לבד דרך אתר של יורפקאר באינטרנט, מספיק זמן מראש (כעשרה חודשים עד חצי שנה). http://www2.interrent.com/ אחרי חפירה קטנה במיוחד, גיליתי שבאף אחד מהיעדים שבדקתי לא נמצא רכב סביר, אוטומטי גדול מספיק שנרצה לטייל בו, במחיר שאני מוכנה לשלם (אנחנו מעדיפים לסוע ברכב נח וקל ונעים בחוץ לארץ, גם בגלל הזמן שמבלים בו וגם בגלל שגם ככה נוהגים במקומות לא מוכרים).
בדקתי המפה וראיתי שהשד לא נורא כל כך ושאפשר לנחות בפרנקפורט ולקבל רכב שנאהב, ועדיין לטייל במדינות שאינן דוברות גרמנית. החלטתי על בלגיהולנד. אחרי קצת קריאה הבנתי שצירוף שתי המדינות בטיול אחד לא מתאים לנו. העדפתי לטייל באחת ולהשאיר השניה לפעם אחרת. אני משכתי לבלגיה. היה קל לשכנע האחרים. אנחנו "צבא הצועד על קיבתו", ציינתי בפני הילדים שהמאכל הלאומי של בלגיה זה מולים וצ'יפס וופל בלגי וביתם של ציירי הקומיקס. וכך הוחלט על בלגיה.
יצאנו מתל אביב בטיסת לופטנזה לפרנקפורט (יום חמישי)29/07. נחתנו בפרנקפורט בשמונה בערב ונשארנו שם במלון בשדה התעופה.
כמה מילים על ההחלטה הזאת: כרטיס הטיסה היה זול בכמאה דולר לאדם מאשר לצאת ביום שישי בבוקר. לא הייה לנו בעיה של ימי חופש ויום חמישי היה אפילו חצי יום עבודה. מצד שני חדר במלון בשדה התעופה עלה בערך שבעים (למשפחה שלנו, התמחור של הסבתות שונה לגמרי), כך שהחיסכון הוא אדיר. הרכב בכל מקרה הושכר רק למחרת כך שזה חסר משמעות. מצד שני, ישנו את הלילה כמו שצריך וקמנו בבוקר רעננים, אכלנו ושכרנו את הרכב. ועם כל העיכוב שהיה לנו שם יצאנו עוד לפני שהיינו יוצאים אם היינו מגיעים לפרנקפורט בטיסת הבוקר אחרי לילה לבן של נתב"ג וטיסה. מבחינתנו זו הייתה החלטה מצויינת, ששדרגה לנו את היום הראשון של הטיול בכמה רמות. ללא ספק מבחינתנו זו התגלתה הנוסחה המוצלחת לתחילת טיול (בלי קשר לחסכון ואולי אפילו בעלות של לילה נוסף).
התכנון המקורי היה לישון במלון שישנו בו שנה שעברה כשחזרנו מגרמניה. זהו מלון שדה תעופה זול יחסית שנמצא ממש במרחק הליכה חמש דק מהטרמינל (יש שאטל). אך רק השנה במעמד ההזמנה התברר לנו שהמזגן בחדרים לא היה מקולקל אלא שפשוט אין שם מזגן, אלא חימום. מעבר לזה ממש היה בסדר, ללילה אחד ותכננו לחזור אליו.https://www.lametayel.co.il/%D7%9E%D7%9C%D7%95%D7%9F+meininger+hotel+frankfurt+main+_+airport
אנחנו מזמינים תמיד דרך בוקינג עם אפשרות ביטול עד יום לפני ההגעה (במלון הזה עליתי על סמארט דיל, כך שזה היה יומיים לפני וכמעט הייתה לנו בעיה). יומיים לפני ההגעה בבוקר ראינו שהתחזית לפרנקפורט לא משתנה ושגל החום שהיה שם נשאר. לא לקחנו סיכון, ממש בדקה האחרונה ביטלתי את המלון הנ"ל והחלפנו למלון אחר עם מזגן (גם לו היה שאטל והכל. אפילו היה ברמה גבוהה יותר למרות שבעיני אם הייתי צריכה לשלם יותר הייתי מתבאסת, הוא לא שווה יותר ללילה אחד בשדה- אם מתעלמים מהמזגן). http://en.steigenberger.com/Frankfurt/Steigenberger-Airport-Hotel
היום הראשון
בבוקר הגענו לשדה עם המזוודות לתחנה של יורפקאר. הזמנו מרצדס וויאנו ונתנו לנו רכב מאותו הקלאס של וולסוואגן, הוא היה נראה לנו גבוה יותר והתעקשנו על הויאנו (שהיו בחניה). אחרי כמעט שעה נתנו לנו אחד (עם כל מיני נזקים כמו ריפוד קרועבמילא מתחת לבוסטרים, שריטות וסדק קטנצ'יק במראה. לנו לא היה אכפת, היינו מאוד מבועתים מהנסיעה בוויאנו ובטח ברכב גבוה יותר).
יצאנו לדרך. משך הנסיעה המשוער ללא הפסקות היה כשלוש וחצי שעות. היו כמה אופציות לעצירות בדרך, דברים מאזור הריין שלא הספקנו בשנה שעברה (תמיד יש לנו רשימה ארוכה יותר ממה שאנחנו מסוגלים להספיק. יש את ה"must"ים שמשובצים בטיול וכל השאר גמיש), התכנסנו בסוף ליום שימשי הלועים הגעשיים שכולנו רצינו לראות כבר בשנה שעברה ולא הספקנו ב DAUN http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9E%D7%90%D7%A8_(%D7%92%D7%90%D7%95%D7%9C%D7%95%D7%92%D7%99%D7%94) ואם נרצה גם סאפרי שיש שם http://wildpark-daun.de/de/ , או ליום גשום - SEA LIFE Germany - Konigswinter עם אפשרות גם להוסיף ביקור בטירת הדרקון (רכבת העולה לטירה כל חצי שעה).
http://www.visitsealife.com/Konigswinter/planen-sie-ihren-besuch/sehenswuerdigkeiten-koenigswinter/
SEA LIFE Germany - Konigswinter
כתובת : Rheinallee 8
53639 Königswinter-
SEA LIFE Germany - Konigswinter
Königswinter
שעות פתיחה מ10:00-18:00
(יש האכלות ב10:00,11:00,13:00,14:00,15:00).
בסופו של דבר היה יום גשום מאוד, ואפילו וויתרנו על טירת הדרקון. העיירה עצמה ציורית וחמודה כמו כל העיירות שטיילנו בהן באזור הריין. לגבי ה- SEA LIFE, לא הייתי נוסעת במיוחד. הדגים שם הם בעיקר דגי נהרות מהריין, אפורים וחסרי ייחוד. כעצירה בדרך ביום גשום זה בדיוק התאים לנו, גם מבחינת המיקום בדרך (קטע את הנסיעה באמצע) וגם כמקום סגור. הילדים קיבלו חוברת עם מטלות והיו צרכים להחתים בכל אזור את החוברת, בסוף קבלו הפתעה איזה בובת אצבע מצ'וקמקת מגומי, אבל הם היו מאושרים מזה.
הGPS המעולה שלנו לקחה אותנו בדרך ארוכה (עד היום לא ברור לנו אם פספסנו פניה למחלף או שהיא בחרה לנו בדרך הארוכה הזאת מראש ואנחנו לא שמנו לב), ויצא שהגענו לדורבוי מאוד מאוחר. כאן היינו צריכים להכנס לרחוב הצר של החניה של המלון עם הטנק המצוי שלנו, אתגר לא פשוט בכלל.
קיבלנו חדרים במלון, אכלנו ארוחת ערב, נחמדה מאוד במסעדה של המלון (בלי מולים) וסגרנו את היום הזה. היינו כולנו עייפים מאוד, ושמחנו ללכת לישון אחרי שסחבנו כל המזוודות למעלה. (לא הייתה מעלית לחדר שלנו במלון, שהיה חדר המשפחה היחיד והיה בעלית הגג).
היום השני-
קודם כל קצת על דורבוי והמלון:
דורבוי נמצאת בחבל הארדנים אשר משתרע ממרכז בלגיה, דרומה. הוא נקרא על שם ארדואנה, אלת הצייד הגאלית, והוא שונה לחלוטין מחלקה הצפוני והמערבי של המדינה. בעוד צפון המדינה הוא המשך ישיר של הולנד (מישורי לחלוטין), אזור הארדנים הוא הררי ובו מצודות המתנשאות על גבעות, נהרות המתפתלים כנחשים בין הגבעות, עיירות עתיקות, מכרות פחם ושפע מערות נטיפים, כלומר חבל ארץ מלא אטרקציות לילדים.
העייר הדורבוי נחשבה בעבר ל"עיר הקטנה ביותר בעולם", עד שאוחדה בשנת 1977 עם שכנתה וכבר אינה כה קטנה (מתגוררים בה בסביבות 10,000 תושבים). האתר הרשמי של העיירה:
אנחנו התגוררנו במלון שהוא ב"רחוב הראשי של העיירה מול המדרחוב, על גדת הנהר.
Hotel Sanglier des Ardennes . המיקום שלו מעולה, הייתה חניה בעלות של חמישה יורו ליום. שילמנו רק על הימים שחנינו בה (קרה יום אחד בסופ"ש שלא הייתה חניה אז חנינו בחניון שציבורי של העיר שהוא חינמי בלילה, אבל בבוקר רצנו מהר להוציא אותו). לנו היה חדר משפחה משודרג. אומנם בלי מעלית, אך קיבלנו גישה לספא הצמוד (סאונות ומקלחות עם שמנים אתרים). על הגג היה ג'קוזי ענק של הספא ושושאר לשימושנו בערב, מרפסת עם נוף מדהים לעיר, שהיו בה כסאות נוח וערסלי קש.
לא הזמנתי חדרים עם ארוחת בוקר אך בסופו של דבר אכלנו תמיד במלון, אז חישבו לנו את החדר ככולל ארוחת בוקר מה שיצא זול יותר מלקנות אותה בנפרד.http://www.sanglier-des-ardennes.be/
ביום הזה הלכנו למה שהגוזלי (בן השבע) חיכה לו כמעט חצי שנה. פארק המבוך. הגוזל הקטן, משוגע על מבוכים, והוא פשוט ציפה לביקור בפארק כל כך הרבה זמן, שכשראינו בתחזית שיש יום יפה, החלטנו שזה
ה"must" הראשון שנעשה. בדיעבד היה קצת חם, אבל לא נורא. 27 מעלות ואנחנו הרי ישראלים.
פארק המבוך-Labyrinth of Durbuy
פארק הלבירינט הוא המבוך הגדול והמוכר בבלגיה ביערות הארדנים. המבוך הענק הוקם ומופעל על ידי ארגון ללא מטרות רווח בשם, Labyrinth of Durbuy מדי שנה מחדשים כאן את הדרכים והשבילים, עם סיבובים ללא מוצא, סבך שיחים ועוד סודות והפתעות. הזמן הממוצע לביקור לפי מה שקראתי בפורום ובאתר של המבוך, הוא כשלוש שעות. אנחנו בילינו שם כמעט חצי יום, כולל ארוחת צהריים.לא הספקנו להתארגן עם סופר (זו סוגיה נפרדת שאתייחס אליה בהמשך-"סופרים בדורבוי" אז אכלנו שם צהריים במסעדה. האוכל היה בסדר ובמחירים ממוצעים למלכודות תירים (אכלנו כריכים, סלט, ציפס ונקניקיות), אבל זה לקח המון זמן. מי שיכול אני ממליצה להביא פיקניק מהבית. אין שום בעיה לאכול אותו שם באזור ההסעדה בשולחנות זה מאוד מקובל. המקום פתוח ודי חשוף לשמש, לכן לא מומלץ ליום גשום וגם לא ליום מאוד חם. בתחילת הביקור קיבלנו מפה עם תחנות. בתחנות יש שחקנים בתחפושות שעושים הצגה (בפלמית וצרפתית), הילדים לא הבינו כלום, אבל השנה התארחו שם הדרדסים וזה היה מגניב. אמורים לסמן את הדרדסים שמצאנו במפה ואז מגלים חידה, לא הבנו הכל, כך שזה לא יצא, אבל המשימתיות של הילדי הכניעה והיינו בכל התחנות. הגדולה שכבר ידעה להצפין מפה ולנווט בתוך המבוך, ניווטה בקלות והייתה עצמאית (הם נייוטו בתורות), הקטן היה צריך קצת יותר עזרה. כמובן שקצת התברברנו, אבל בסך הכל היה נחמד. בכל תחנה הצטלמנו עם הדרדסים. בסוף חרשנו את המבוכים הקבועים שבכניסה לפארק, בילינו בחנות המזכרות (אחד הבילויים האהובים על הילדים שלנו) ויצאנו לקראת אחר הצהריים.
שעות פתיחה : תחילת יולי-תחילת אוקטובר בשעות 10:30-19:30
כתובת לGPS
Rue Basse Commène -; 6940 Barvaux-sur-Ourthe
הגענו לדורבוי והחלטנו שאנחנו עוד לא עייפים (יש משהו עם זה שיש אור עד מאוחר, אנחנו גם נהנים מזה ומושכים עוד), ונכנסנו לגן הצמחים המפוסלים (מהחלון העורפי בחדר זה היה הנוף שלנו שמעבר לנהר).
פארק הצמחים המפוסלים (Parc des Topiaires): פארק רחב ידיים המשתרע על פני שטח של 10,000 מ"ר ובו עצים ושיחים המפוסלים ומעוצבים כדמויות שונות, כגון: תנינים, ציפורים, הסמל של בריסל (הילד המשתין), אשה על כסא נדנדה, בת ים, צבי, פיל ושפע צורות מקסימות נוספות. בסה"כיש שם כ 250 דמויות המפוסלות מצמחים. הוא נחשב לפארק הגדול מסוגו בעולם כולו והוא למעשה מפעל חיים של האדם שיצר אותו. הילדים היו נפעמים. עצרו ליד כל עץ, לקחו את המצלמות וצילמו. ניסו לזהות דברים ואפילו התעניינו בשיטת הגננות (מסתבר שמגדלים את העץ כבר מצעירותו בצורה המפוסלת עם חוטי ברזל מיוחדים). נחמד מאוד, ונעים לנו הספיקה שם שעה. לא הייתי מתכננת לזה יותר זמן.
שעות פתיחה: מדי יום בין השעות 10:00-18:00.הכניסה בתשלום. ילדים בגילאי 6-12 בתשלום סמלי. ילדים עד גיל 5- חינם, אני חושבת שהייתה הנחה גם לאזרחים ותיקים. יש חניה בתשלום במקום (לא השתמשנו אבל משהו ממש זניח ואני חושבת שכרטיס משולב עם המיני גולף).
Rue Haie Himbe 1, B-6940, Durbuy
היום השלישי-
שהוא גם יום הולדת שבע של גוזלי.
יצא שהשנה היינו בחו"ל ביום ההולדת של גוזלי. הבטחנו לו שיוכל לבחור מה שהוא רוצה לעשות באותו היום. היות וזה טיול נטול פארקים (זה לא שאין בבלגיה. אני מצאתי מספיק, רק שאנחנו מעדיפים לא להתנות טיול בחו"ל בפארק שעשועים וממש לא היה צריך), ופארק חבלים ומוזיאון המדע היו מתוכננים לחצי השני של הטיול, לגוזלי היה קשה להחליט מה הוא בוחר. בסף הוא החליט שהוא רוצה במיניגולף של דורבוי וקאיקים.
פתחנו את הבוקר בארוחת בוקר עם שיר יום הולדת והמלצריות החינניות הגישו לו גם עוגה שלא הייתה בבופה. לבשנו את בגדי הים שלנו (אני בטוחה שהארופאים שמסתכלים עלינו בטוחים שיש לנו מחלת עור, מכוסים לגמרי בחוצות ומכנסיים של סאן ווי, נגד שמש) וצעדנו לכיוון הקאיקים. סבתות נשארו לשתות קפה בטיילת על שפת הנהר ולנוח. אתמול הן התעייפו במבוך. הגענו לקופות ושם הסתבר לנו אחרי לא מעט זמן וניסיון תקשור עם הבחורה שעמדה בקופה, שבגלל שלא הזמנו קיאק מראש אי אפשר לשכור אצלה קיאק. אולי כאן המקום להכניס הערה במאמר מוסגר, לגבי הבלגים. הבלגים נחלקים לשני עמים (בערך) הוולינם והפלמים. הוואלונים הם דוברי צרפתית המאכלסים את חבל הארדנים. מההתרשמות שלנו הם פחות משכילים, רבים מהם לא מדברים אנגלית. גם נותני שרות והם לא תמיד אדיבים למי שאינו דובר צרפתית. בפלמים נתקלנו כשהינו באזור ברוז' והם ההפך הגמור (לפחות בחוויה האישית שלנו מהטיול הזה).
כמובן שהיא בכלל לא ניסתה להגיש לנו איפה כן יש. גוזלי היה עצוב מאוד. אבל תייר בריטי אמר לנו ללכת עוד מאתיים מטר לחניון שזוהיא נקודת ההתחלה של הקיאקים למסלול שבעה הק"מ (מה שבמילא רצינו), וששם לא תהייה לנו שום בעיה.
שכרנו קאיקים ודליים נגד מיים (שוב בעזרתה האדיבה של תיירת דוברת אנגלית) ויצאנו לדרך. בניגוד לקאיקים שעשינו עד כה בחו"ל באגם פושל באוסטריה או בנהר המוזל בגרמניה, הנוף כאן היה ממש דומה לירדן. זה ממש גרם לי לחשוב לשניה שהמיים גם סוחפים כמו בירדן, או עמוקים כמוהו. אחרי חצי ק"מ קטנטונת ואני עלינו על שרטון. היא ממש התחננה לרדת לדחוף הקיאק אבל אני התעקשתי שזה מסוכן. כשיצאתי מהקיאק גיליתי שהמיים בקושי מכסים לי את כף הרגל, שהזרם חלושס ושאין שום בעיה לעמוד שם. בפעם הבאה היא כבר דחפה הקיאק.
היה ממש כיף, עצרנו בצד לפיקניק סוכריות גומי וקבאנוס (זה מה שהיה לנו, בעיקר בגלל שעוד לא הצדיינו בשום דבר מהסופר). ממש ביאס לראות ששפת הנהר מזוהמת בפחיות ואריזות ושאריות אוכל. שוב הזכיר קצת את הירדן, רק שהירדן נקי יותר.
אני אוהבת מאוד לחתור ומדביקה בהתלהבות שלי את כולם. אבל בכל זאת, שבעה ק"מ הספיקו לגמרי, מה גם שבגלל הזרם החלוש, יש עבודה. זה מסוג הדברים שנגמרים בדיוק בכיף ועוד קצת כבר הופך לסיוטי. היה קטע שהילדים השתעממו קצת ועשינו עוד עצירה. אבל בסופו של דבר יצאנו עם תחושה של עוד. מסיימים את הקיאקים ליד Barvaux יש שם מסעדה עם שרותים. יש הקפצה באוטובוס בחזרה לדורבוי. קנינו ברד בטעם מסטיק וקיבלנו כאב ראש מטורף. הגענו לדורבוי מורעבים. סבתות חיכו לנו במסעדה של המלון. אכלנו ארוחת צהריים דשנה. ואחרי מקלחת יצאנו לטיול ביער. טיפסנו במסלול שאמור להיות מעגלי אבל ראינו שהסבתות מתקשות, אז חזרנו למטה. אנחנו מאוד אוהבים לטייל ביער ונטייל בו שוב ללא סבתות בהמשך. ירדנו למיני גולף. היה ממש חם, אז הושבנו את סבתות בצל. מול המזרקה הנהדרת של דורבוי. המיניגולף, הוא למעשה מיני דורבוי. די אפרורי אבל מאוד אתגרי. עשינו שטויות, גוזלי כהרגלו היה רציני ולא הסכים להתקדם עד שהצליח את כל התחנות (תחנה 13 הייתה קשה במיוחד והסכים להתקדם). במזג אויר נעים זה יכול להיות סיום נחמד ליום בדורבוי.
גוזלי הזכיר לנו שהוא ילד יום הולדת ושלא קרו לו שני דברים: 1. לא היה בחנות מזכרות (כמו שציינתי הילדים משוגעים על חניות המזכרות שבאטרקציות), והרי הבטחנו לו שביום של היום הולדת יוכל לקנות לעצמו מזכרת בכל האטרקציות שנהייה. זה נפתר מיד. הבטחנו שלמחרת וביום של מערת הנטיפים יוכל לקנות מזכרות.
2. אנחנו כבר כמעט שלושה ימים בבלגיהואכלנו מולים רק פעם אחת (הוא כנראה חשב שזה בכל מקום). מיד חזרנו למסעדת לה פארק מאתמול. הזמנו ארבעה ק"ג מולים, שוב הגיע הר של צ'יפס. שתינו מלא בירה והיינו מרוצים.
le parc durbuy
www. leparc-durbuy.be
tel-086/211065
ממליצים על המול מרינייה ועל המול פרובינסיאל. הילדים נטרפו וגם אנחנוץ יש לי וסד לגלות, אני משוגעת על צ'יפס. דבר שעלה לי לראשונה בחיי בתוספת של שני ק"ג בטיול לחו"ל. לא עמדתי בזה. הרי הצ'יפס טירפו אותי. בשילוב עם המולים אי אפשר היה לעצור אותי. מבטיחה שברגע שאצליח לכווץ התמונות אעלה גם אחת של קערה כזו.
לקינוח גוזלי ביקש וופל בלגי מהחנות ליד. הוסיף קצפת ושוקולד והיה מבסוט עד לשמיים.
הערות לגבי אוכל במסעדות בבלגיה:
מסתבר שברוב המסעדות יש מנות ילדים רק צריך לבקש. המשמעות היא שאפשר להזמין כל מנה בתפריט בגודל קטן. למשל מולים מגיעים בחצי ק"ג במקום ק"ג. ריזוטו גיע במנה קטנה יותר וכך גם בפסטה. דבר נוסף, כמעט ואין ירקות והכל מגיע עם הרים של צ'יפס. למשל שולחן של שישה מקבל קערה ענקית של צ'יפס (ענקית: קערת הסלט הגדולה שתשימו בשולחן בופה כשתעשו ארוע בבית). לא שקלתי אבל לדעתי זה מסתכם בכמעט ק"ג לשולחן.
לגבי הסופרים בדורבוי: אנחנו לא מצאנו סופר בדורבוי עצמה. יש בעיירות הסמוכות אבל תמיד הגענו כשכבר סגרו. אפילו שאננו אוכלים הרבה בחוץ, אנחנו קונים חטיפים, פירות יבשים, פירות וירקות לארוחות ביניים ונשנושים. בכל הימים שהיינו בדורבוי (בעיקר בגלל התארגנות לקויה שלנו), חיינו על פירות יבשים ופיצוחים, קבנוסים ועוגיות מהתחנת דלק ומהחנות הקטמה שליד המלון (נקראת בפי בני משפחתנו חנות אילת. יש בה מעיתון ועד מגבת כולל חטיפים ושתיה קרה). באחד הימים הילדים ישבו באוטו ופינטזו על גזר ומלפפון. ממש נחת (:
היום הרביעי-
כבר בערב כשבדקנו תחזית ראינו שעדיין קצת חם (27 מעלות שוב) ושבהמשך השבוע גשם. החלטנו לצאת ל"must" השני. רכיבה על אופני מסילה. אטרקציה כזו דורשת מאיתנו התארגנות מראש כי יש לוחות זמנים קבועים שאנחנו צריכים להתאים את עצמנו אליהם. הודענו לסבתא מס' 1, שנוטה להתעורר מאוחר, שמחר צריך לקום מוקדם כי יוצאים לואפני המסילה. שמנו שעונים לשמונה בבוקר, אכלנו ארוחת בוקר, עלינו לסבב התארגנויות בחדרים ויצאנו לדרך. בתכנון הטיול הכנתי לעצמי רשימה של שלוש תחנות (מי שירצה אשלח לו), בסופו של דבר- בעיקר בגלל שנלחצנו מזמני היציאות נסענו לFalaën , שם הייתה יציאה ב-11:00. למרבה ההפתעה הגענו לשם בעשר ורבע (לפעמים כשיש לחץ מתון אנחנו ממש זריזים.זה בא לידי ביטוי במקרים כאלה ובחופשת החורף שם הילדים צריכים להתייצב בתשע בכניסה למלון לצאת לסקי).
למזלנו, (ממש לא שמנו לב לזה) הייתה שם יציאה למסלול של ה6 ק"מ למרות שאנחנו ההורים, שרגילים לספורט אינטנסיבי חשבנו שאולי ניקח מסלול ארוך יותר. האדם החביב (הראשון שפגשנו בו בארדנים שהיה חביב ממש), בקופה הסכים שנצא מוקדם. כך נשאר לנו יותר זמן להיות בתחנה העליונה. ישר הוצאתי את קרם ההגנה והתחלתי למרוח הילדים. החביב בתחנה הזדעק ואמר שאין שמש (הייתה) ושרוב הדרך בצל (לא מדוייק). הוצאתי את תרסיס האלתוש והוא התעקש שלא צריך קרם הגנה. הרגעתי אותו כשאמרתי לו שזה תרסיס נגד יתושים ואמר לי שהבעיה העיקרית שם היא דבורים (לא נתקלנו) הקשבנו לו כי מה אנחנו מבינים ביערות בלגים. כשהגענו למעלה ראינו שהבנים במשפחה ושתי הסבתות (ורודים מאוד) ואנחנו החומות סתם היינו אדומות מהחום.
האופניים נראים למעשה כמו אופני משפחה שיש להשכיר בפארק הירקון, רק שהם עם גלגלים קטנים של רכבת שמולבשים על מסילת ברזל. בכל אופניים יכולים לרכב ארבעה אנשים. צריך לשים לב, חמודונת הייתה כבר כמעט מטר שלושים ולא ממש הגיעה לדוושות. זו באמת אטרקציה יחודית לבלגיה. הבלגים מצאו שימוש למסילות הברזל הישנות. זו אטרקציה מקסימה הנמצאת בתוך היערות הבלגים (ובאמת כמו שקראתי כאן בפורום היה קשה לא לחשוב על יהודים אחרים שהיו על המסילות האלה בזמנים אחרים, אבל אנחנו קיימים וכאן) ולפחות המסלול שלנו היה ממש פנינת חן. לנו ששת הק"מ הספיקו. ושוב גישת ה"העדיף מקצה קצר יותר ולהשאר עם טעם של עוד, ממקצה ארוך יותר שהילדים ואנחנו עם הלשון בחוץ", עם נוער הייתי בהחלט בוחרת במסלול הארוך. התחלקנו לשני זוגות אופניים אבא, סבתא1 (אמא שלו- סבתאל'ה) וגוזלי.אמא, סבתא 2 (אמא שלה- סבתוש/ סבתי) וחמודונת. למעשה מספיק מבוגר מדווש אחד למרות שיש מקום לשנייים. בהלוך הדיווש הוא בעליה קלה ובחזור ירידה. היות והיינו ראשונים והרבה לפני כולם עצרנו להצטלם (עמכם הסליחה עוד לא התמודדתי עם הכיווץ). מאחר והמסילה הינה מסילת רכבת, כך שהיא חד סטרית, כשמגיעים נקודת הסיום, יורדים מהאופניים ומחכים עד שכולם יגיעו. אחר כך עובדי המסילה מסובבים את האופניים ידנית (מורידים מהמסילה, מסובבים ומחזירים) ואז אפשר לחזור בירידה. בהפסקה יצאנו לטיול קצר ביער. אחר כך שתינו מיץ, בירה ופריסטי (יוגורט תות לילדים) ואכלנו גלידה, בבית קפה קטן שהיה במקור תחנת רכבת ישנה, הילדים השתעשעו במגלשות המתכת עד שהם נהיו חמות מידי ואז הגיע הזמן לחזור. בקפה יש שרותים בעלות מינימלית, אבל אם מזמינים משהו אז לא משלמים. גם עכשיו היינו ראשוים אבל כבר לא עצרנו. הרוח הייתה נעימה והתבדרה בשערותינו. חטפה לגוזלי הכובע ואנחנו ישבנו לנו כמו בחוף הים עם הרגליים למעלה, בזמן שהאופניים התגלגלו להם על המסילה כמעט עד לתחנה .
מבחינת הילדים זו הייתה ממש חוויה בלתי נשכחת.
The railbikes of the Molignée
Warnant-Falaën-Warnant ( 8 km)
90 to 120 minutes break included
Falaën-Maredsous-Falaën ( 6 km)
90 to 120 minutes break included
טלפון: 79 90 69 82(0)32
start from Warnant every day
except on monday
10h and 10h30 of 12h and 12h30
14h and 14h30 of 16h and 16h30
start from Falaën every day
11h and 11h30 of 13h and 13h30
15h and 15h30 of 17h and 17h30
82 rue de la Gare, 5522 Falaën.
היות וסיימנו ממש מוקדם את פעילות הבוקר בחרנו ללכת למצודה בדינאן (Dinant)שהייתה יחסית קרובה (כי איך אפשר טיול באירופה בלי איזו מצודה). גווענו מרעב והיה חם בטירוף. המסעדות היו עמוסות והחלטנו לאכול על הטיילת (טעות של טירונים). הבלגים, ואולי האירואים בכלל, נטרפים כשחם להם. ישבו שם גברברים ללא חולצות (מילא החתיכים…) ונשים רק עם חזיות בביקיני. זה לא ממש החוף של אילת אולי יותר הטיילת של תל אביב. היה עמוס, לח וחם. הזמנו מלא סלטים, קצת מולים ושוב איזו בירה מקומית , אכלנו הכי מהר שיכולנו, פיפי והתחפפנו משם. לטיול בדינאן. עיירה נחמדה, הסקסופונים מגניבים, אבל הילדים ברגע שקלטו את העניין טענו שזה דומה לתותים ברמת השרון. היו כמה נחמדים אבל בהחלט לא הייתי נוסעת דווקא לעיר הזאת רק בשביל זה. נכון, היה חם ומגעיל ואולי ביום יפה היינו מתרשמים אחרת, אבל זו הייתה החוויה שלנו. לחלוף בעיר עם האוטו ועצירה קצרה מספיק בהחלט.
הגענו למצודה וגילינו שאיזה כיף, בעלות של חמישה יורו לאדם אפשר לראות תצוגת ארמונות בחול (זה היה ברשימה של מליון התערוכות שהייתי אמורה לבקר עם הילדים כשנחזור), לכבוד איזה יום הולדת של היורודיסני (סליחה שאני לא זוכרת כמה). חמודונת, שהייתה קצת נסיכונת, בחרה לעלות עם סבתות בגונדולה (אולי זה היה מזל, כי לה נסיון בגונדולות וסבתות חשבו שהגונדולה מקולקלת כי אין נהג). גוזלי היה אמיץ וגיבור ועלה איתנו במדרגות (408) עד למעלה. הגענו קצת אחרי הגונדולה לגלות, שהסיור הבא וצא עוד שעה. האמת שלאף אחד לא ממש התחשק סיור בחדרים של המצודה. כבר היינו במלא, ובתכל'ס כולן דומות זו לזו. בחום הזה, חדר עינויים היה יכול להיות מבחן רציני למשפחה שלנו (לא יודעת ללמה החום הציק לנו כל כך, הרי הגענו פחות משבוע קודם משיא הקיץ הישראלי. נראה לי שזה השילוב של המחנק+אין מזגנים+לא תמיד יש הגיינת גוף מתאימה באוכלוסיה+שמש בהירה כל כך בלי הרבה צל). טיילנו באזור הפתוח. הצצנו מהחרכי ירי ודיינו שאנחנו משפחה של אבירים, הסתובבנו כמובן בחנות המזכרות ונכנסנו לתערוכת הארמונות בחול. קודם כל, מה שהיה לנו להגיד זה "ה-מ-ח-י-י-ה". איזה מזג אוויר נפלא במרתפי המצודה. לח וקריר וקירות אבן עבים כל כך. התערוכה הייתה קטנה יותר מזו היישראלית אבל אחרי שבילנו כשעתיים עם ספידי מקווין וחבריו החוליים, רטטוי וחבר מרעיו, מיקי, אריאל ועוד, מיצינו. בעיקרון יש אפשרות לצאת מהמצודה לטרק, אבל לא ביררנו בכלל. פחדנו שבחום הזה סבתות לא יעמדו בירידה למטה. למי שמעוניים אני קראתי על זה באתר המצודה. אפשר להיכנס לעיירה דרך פתח שנפרץ מסלע ענקי. אנחנו דווקא נכנסנו מהצד השני (סתם כי זה היה קצר יותר וכאמור גווענו מרעב, ואנחנו לא נוחים לתפעול כשאנחנו רעבים).
דינאן שוכנת על גדות נהר המוס Meus שהוא נהר גדול ורחב הרבה יותר מהאורט (לפחות החלק שבדורבוי), ולכן יש שם כל מיני סוגים של שיט. יש שיט שהמשפחה שלנו קוראת לו "בית אבות"- כי פעם היינו בכזה עם קבוצה של גרמנים או אוסטרים מבית אבות והוא היה סיוטי, מלא זקנים ומתמשך לנצח (הדבר היחיד שהילדים מיצו מהר, דווקא כשלא הייתה אפשרות ללכת). זה שיט בסירה גדולה/אוניה קטנה עם קומת מסעדה-חדר אוכל, מוסיקה וסיפון גדול עם כסאות נח. יש גם לשכור סירת מנוע. שכרנו לעצמינו אחת כזאת. היה כל כך מצחיק שכמעט עשינו במכנסיים. האביר היקר החליט שאני אנהג, כי אני כל כך אוהבת לחתור (כאילו שזה דומה), הוא רק שכח להזכיר לי שההגאים מגיבים לאט. אחרי שהסתובבנו סביב עצמנו, נסענו לאחרו, שטנן בזיגזג וכמעט דרסנו להקת אווזים הבנתי איך העניינים הולכים ונהנו לנו משיט רגוע בסירה, שגולי קרא לה סירתי. סירתי הייתה ממש ממושמעת עד שהאיש השתעמם והחליט שהוא ינהג. אחרי שכולם צחקו עלי, כמעט נחנקנו מצחוק כשהוא נהג. אחר כך סבתי, שבטוחה שהיא סופרסבתא נהגה, טוב נראה לי שמשהו בכל זאת עשה שם משהו… הילדים היו לא רעים וסבתאל'ה, שיכולה להיות ממש מעופפת לפעמים (הצלחתי לאבד אותה שבועיים קודם בקניון ליד הבית שהיא מכירה כל כך טוב), הייתה כוכבת הסירתי. היה כל כך כיף, חזרנו כל כך שמחים, שהאיש ברציף רצה לתת לנו עוד סיבוב קטן. אבל החלטנו שנחזור לדורבוי, נעשה בג'קוזי וננוח.
היום החמישי-
סוף סוף, מזג אוויר כמו שאנחנו אוהבים באירופה. קריר ונעים עם שמש חורפית. ניצלנו את התענוג הצרוף הזה ובבוקר יצאנו לריצה (זה כבר התחיל להיות חסר, ועד עכשיו או שהיינו עייפים ולא התעוררנו או שהיינו צריכים לצאת מוקדם לאופניים). איזה כיף לרוץ בחוץלארץ. זו חוויה מדהימה. יצאנו מדורבוי ליער, פגשנו רצים בלגים אחרים, נשמנו אוויר הרים ויערות צלול וקריר (באוגוסט!!!!!!) וחזרנו לחדר של סבתי לקחת הילדים ולהתחיל להתארגן ליום הזה (כמובן שהם עוד היו בפיג'מות שרועים על המיטה שלה, מצויידים במשחקים אמתיים ואלקטרוניים). סבתי כבר הייתה אחרי כוס הקפה השניה (אפילו את ספל הזכוכית שלה סחבה מישראל, אבל אחרי שלא היה קפה שהיא אוהבת וספלים טובים בחדר "שתקתי את הפה שלי..") והלכה לוודא שסבתאל'ה תתעורר. כשתיכננתי את הטיול הזה, מצאתי מלא מקומות שאפשר לעשות בהם טיולי הליכה רציניים, אפילו מיני טרקים, במרחקי נסיעה ממש קצרים מדורבוי. הנה לינק לאתר:http://www.paysdevesdre.be/UK/Promenades.asp. בסופו של דבר החלטנו על מסלול סיבובי של שישה עד שמונה ק"מ ביער של דורבוי את ההחלטה קיבלנו תוך כדי ריצה, כשראינו שיש שם כל כך הרבה מסלולים מסומנים. אז אחרי ארוחת הבוקר, שיחררנו את הסבתות ליום חופשי, בעוד אנחנו ארזנו את הילדים ויצאנו ליער. לא לפני שעברנו במעדניה שבקצה הרחוב, ממש מתחת לפתח הכנסיה (וזה בגלל שעוד לא מצאנו סופר, אבל גם בגלל שאנחנו אוהבים לעשות פיקניק עם מעדנים מיוחדים), הצדיינו בבגאט טרי, גבינות, נקניקים, עוגה קטנה ובירה דובדבנים. הלכנו ביער כחצי שעה, טיפסנו עד הקצה, עלינו על גשרים ישנים, מצאנו שבילים נסתרים, הדענו לחווה עם סוסים (מקרוב הם ממש דוחים, מלאים בזבובים), אמרנו שלום לכל למי שטייל, ומצאנו לנו מקום לפיקניק. התחלנו את הפיקניק וכמה דבורים רצו להתכבד. עברנו למקום אחר ממש בתוך היער והחלטנו לפתוח הבירה. אפילו אמרנו לילדים שניתן להם לטעום. ואז.... גילינו שאין לנו שום אפשרות לםתוח אותה. אחרי מאבק קשה במכסה שעווה, גילינו שהבירה סגורה כמו יין עם פקק שעם. התבאסנו החזרנו לתיק והמשכנו בטיול ביער. הירוק הזה, עם הלח הזה, הילדים טיפסו וירדו והתרוצצו בשביל. היה נהדר.
אחרי כשעה החלטנו לחזור. החלטנו להחליף שביל שגם מגיע לדורבוי. בסופו של דבר זה היה גרם מדרגות ארוך במיוחד (למי שהיה במוזל, זה קצת דומה למדרגות שיורדות מצוק לורליי), שמיורד עד לדורבוי. היינו ממש מאושרים. פגשנו המון אנשים נחמדים בדרך. זו לא הליכה קשה ואני ממליצה לכלל מי שאוהב לטייל בטבע. הקטן היה יכול לעשות מסלול כזה גם לםני שנתיים עם קצת יותר עצירות. סבתות, שכבר מתקשות בעליות ובמדרגות היו ממש לא נהנות, למרות שאם היו שואלים אותם אז "בטח"....
הגענו למטה, וסבתות כבר חיכו לנו עם צהריים. כמובן שהיינו רעבים כל כך. אכלנו בביסטרו של המלון, שיושב על הטיילת של דורבוי. ממש לפני הכיכר התחתונה. לביסטרו קוראים 1331. שוב אכלנו מולים, סלט (בחיים לא שיללמנו כל כך הרבה כסף על סלט ירקות דלוח שכזה וקטן כל כך. גם לא באירופה. וזה נכון לכל המסעדות שאכלנו בהם בארדנים. אבל מה לעשות, אנחנו ים תיכוניים ומאוד אוהבים ירקות). בביסטרו יש גספצ'ו ממש טעים. הזמנו גם קרוק טעים. הכרנו אותו כבר מהערב הראשון. הילדים הזמינו מנות ילדים שוב. טריק מעולה, חבל שאין אותו בארץ הילדים שלנו אוכלים תמיד מהתפריט מבוגרים וזה מבאס להזמין להם מנות גדולות אז הם חולקים. בארץ תפריט ילדים כולל תמיד שניצל, צ'יפס ופסטה לבנה או עם רוטב עגבניות.אחרי שהבנו את הטריק היינו בשמיים. מבחינת מחירים, כרגיל כמו מסעדה בעיירה תיירותית. לא יוצא דופן.
קינחנו בגלידה מהגלידריה האהובה עלינו בדורבוי ובוופל בלגי. עשינו סיבוב נוסף בעיר. העיר הזאת מדהימה בעיננו, דווקא בגלל התיירותיות שלה. הרי אנחנו תיירים. הכל כל כך יפה ונעים. ממש ציורי.
עכשיו כבר היינו מאוד עייפים והלכנו לשון צהריים. אין לי מושג מה הילדים עשו בזמן הזה. כנראה שחקו במכשירים האלקטרונים הרבים. כשהתעוררנו ממש התחשק לי שוב לקיאקים. החלטתי שאני הולכת ואם מישהו רוצה שיבוא. בהתחלה אף אחד לא רצה לבוא. לבסוף, בעלי היקר החליט לבוא איתי והתלהבתי. אמרתי שנתחור על זמן. כבר היה ארבע וחצי והיה צריך להזדרז אם רצינו מסלול ארוך. פתאום הילדים התחילו לצעוק שהם גם באים. אחרי רבע שעה של התארגנות, יצאנו בהליכה מהירה לכיוון הקיאקים. הפעם מרוחים טוב טוב באלתוש, (שכחתי לציין קודם שיש שם זבובים שחורים עוקצים כמו הזבובי כנרת. ושנעקצתי חמורות בסיבוב הקודם). הילדים והבעל, שוב התלוצצו שהם לא חייבים להמרח אם אני בסביבה, כי הרי הסיבה העיקרית לזה שאבא התחתן איתי זה בכלל לא בגלל שהוא אוהב אותי, שאני מצחיקה, נחמדה, טובה יפה, חכמה וכל שאר הסיבות, זה פשוט כי אני פתיון יתושים מעולה. אבל בסוף כולם נמרחו. אף אחד לא באמת רצה עוד עקיצות זבובי כנרת בלגים.
הפעם חתרנו מהר. כבר הכרנו את הזרם, איפה אפשר לעשות שיגועים. איפה קצת עמוק ואפשר לצאת מהקיאק לטבילה. איפה אפשר לעשות פיפי. ואיפה אפשר לחתור עם הגב לזרם וזה הכי כיף.
נתקלנו באירופאים קצת ערסים, וזה כל פעם מדהים מחדש ולא מתיישב עם תדמית האירופאי הקלאסי. אבל בארדנים היו כאלה לא מעט.
בערב היה פסטיבל ג'אז נחמד בעיר. עשינו סיבוב נוסף אחרי ארוחת הערב (בביסטרו. מאוד נחמד שם), שוב וופל בלגי וגלידה. חקירת כל סוגי האופנועים שחנו שם (שכחתי לציין שבדורבוי יש המון אופנוענים שעוצרים לחניה שם), הזלנו ריר על כל אופני הכביש שהיו שם (כשהילדים יגדלו, יש לנו תוכנית תלחרוש את אירופה עם אופניים וברגל במשך לא מעט חודשים. להתחיל ביוון ולסיים בחודש סקי באלפים. מזל שיש חלומות ולמה לשואף), והתיישבנו במרפסת עם בירה דובדבנים דוחה בכוסות יין, עטופים בשמיכות נעימות. היה כל כך פסטורללי ורומנטי. פשוט נהדר.
חוב קטן.יש כל מיני מקומות לקיאקים וספורטאתגרי בדורבוי. אנחנו היינו בLPM כי שהיה לנונח וכי דורבוי אדוונג'רס לא התאים להרכב שלנוhttp://www.durbuykayak.be/?lang=en
היום השישי-
בעצם זה היום האחרון שלנו בארדנים. אחרי כל הוויתורים שעשינו, החלטנו שנטייל במערת הנטיפים של האן סור לס. התלבטנו אם לטייל באחרת פחות מתויירת (אין לי את השםשלה, ויתרתתי עליה כבר בשלב התכנון. גם רחוקה, וגם חשבנו שעדיף משהו מתוייר וממוסד. ואם כבר מערת נטיפים בחו"ל אז משהו גדול ומרשים. כי אין הרבה שמתחרות באבשלום שלנו). יצאנו בבוקר לא יותר מידי מוקדם. הנסיעה הייתה קצרה יחסית. במלון אמרו לנו שיש סיורים כל חצי שעה בשעות הבוקר, בפועל הי כמעט כל עשר דק. הסיור היה באנגלית. הלכנו בסוף כי במילא הילדים א הבינו כלום. מצאתי כאן בפורום (סליחה, אני לא זוכרת בשרשור של מי...) תרגום של הסיור. כל התוכנית יושבתת אצלי על הגוגל דוקס והילדים יכלו לקרוא בזמן הסיור. הגדולה הבינה בגדול את ההסברים ואת הטן זה פחות עניין. הוא נהנה סתם להתסכל. הגדולה כמו שאמרתי, היא נסיכונת. ממש לא אוהבת רעשים חזקים וכל המוםע האור קולי הלחיץ אותה. היא גם הייתה קצת בלחץ מהתותח בסוף, אבל הוא לא היה מפחיד כמו שדימיינו.
עכשיו לתיאור הסיור. זה לקח לנו חצי יום. החלטנו לא לקנות כרטיס לסאפרי כי זה פחות מדבר אלינו הכניסה למערה היא ברכבת תיירים. משם יש הליכה בתוך המערה במסלול שהוא לא קשה אבל חלקלק ולפעמים קצת חשוך. משך הסיור עצמו שעה וחצי אבל בפועל זה לקח יותר. עד שהרכבת נסעה עבר לא מעט זמן וגם ההתנהלות של הקבוצה (היו המון ילדים קטנים ואנשים מבודרים בסיור שלנו). כמובן שאסור לגעת בנטיפים. היו המון משפחות ישראליות בסיור הזה, אף לא ילד אחד ישראלי נגע בנטיפים. לעומת זאת ילדים ומבוגרים ארופאים ליטפו אותם חופשי. זו לא פעם ראשונה שאני פוגשת בישראלים מחונכים יותר מארופאים וכל הכבוד לנו. יצאנו מהמערה בסירה. אם אני צריכה להשוות את האטרקציה הזו לאחרות בסגנון אז ככה: מערת הנטיפים שלנו הרבה יותר קטנה, אבל הרבה הרבה יותר עשירה. מכרות המלח בזלצבורגלנד הן אטרקציה הרבה יותר מושקעת. אם זאת, זה מסוג הדברים שלא הייתי מוותרת עליהם. היה מעניין. הכרטיס כלל גם סרט וחיזיון אור קולי במוזיאון הפרההיסטורי, אבל לא ניצלנו את זה. אכלנו צהריים שם באחת המסעדות. הפעם פסטות וסלט והחלטנו לסוע לכיוון דורבוי למרכזי הקניות שראינו בדרך. החמודונת הגיעה לגיל שרוצים לעשות שופינג.
אכן חזרנו בדרך שהגענו בה ועצרנו במן מרכז קניות עם חנות ספורט (לאבא ואמא) וכמה חנויות בגדים לחמודונת, הייתה גם חנות צעצועים לגוזל. לא התעלפנו משום בגדים ולא מצאנו כלום בחנות הספורט. חמודונת קנטה חולצה בC&A ומצאנו מכנסיים מגניבים של בית ספר למפלצות לגוזלי וחולצה שמשנה צבעים בשמש. לא היה שום דבר נחמד בגזרת הצעצועים, איזה מכונית קטנטונת ובובת חיבוק. חנות הספורט הייתה אכזבה אבל ידענו שבבריסל נבלה מספר לא מבוטל של שעות במה שמבחינתנו הוא כמעט פארק שעשועים: הדיקטלון!
למי שרוצה אפשר לשלב ביום הזה גם את העיירה נאמור ודינאן שמאוד קרובות כולל השיט והמצודה.
היום השביעי-
אבל לפניו הערה קטנה ששכחתי בנוגע למערת הנטיפים. הטמפרטורה במערה קבועה כל השנה והיא עומדת על כ12 מעלות ולכן יש לדאוג לבגדים מתאימים. אנחנו היינו ביום קריר אז במילא היינו עם מכנסיים ארוכים (אני לא מרשה סנדלים בטיולים, אז כולנו היינו עם נעלי ספורט) וסחבנו בתיק ג'קטים מעילים דקים (סופט של) וכפפות וכובעים לילדים. אם יש יום חם, צריך לקחת בחשבון גם את הדברים הקטנים (הייתה שם ילדה עם סנדלים שהחלה לבכות במהלך הסיור שקר לה).
זהו הגיע הזמן לעזוב את דורבוי. הנסיעה לברוז' ממש לא ארוכה (קצת יותר משעתיים). היו כמה אפשרויות לעצירה בדרך: פארק חבליםAdventure Parc Wavre- אטרקציה אהובה על כולנו והייתה מבחינתנו בעדיפות ראשונה. למקרה גשם פארק המיים Aqualibi ל(מקורה) או פארק השעשועיםWalibi למקרה שבלגיה תתגלה כמבאסת ונרצה לפצות הילדים ועצמנו.
בלגיה לא התגלתה כמבאסת בכלל, וגשם לא ירד ולכן פארק החבלים ניצח. הפעם שוב היה כיף שהיו שתי סבתות. בשנה שעברה, ירדנו מהמסלולים אפילו שהיה זמן כי כבר ייבשנו את סבתא מספיק זמן לבד (היא מצידה מאוד נהנתה להסתכל עלינו ועל אחרים). עכשיו כשהיו שתי סבתות, זה בכלל השחרר אותנו.
גוזלי מת על דברים כאלה ופורח בכל הפארקים האלה. חמודונת יותר חששנית וצריכה יותר ליווי. מאוד נהנו עד שחמודונת נתקעה ברשת ספיידרמן ולא התליחה להתשחרר מהריתמה. קרוליין המדריכה החמודה, הדריכה אותה מלמטה. בנתיים (זה לקח המון זמן), גוזלי רץ את כל המסלול עד הסוף והרשנו לו מסלול אחר עד שנגיע. אנחנו יוצאים ילד, מבוגר, ילד, מבוגר. לקח זמן לבעלי להתקדם, כי חמודונת כל כך פחדה שביקשה שילך פלניה וידריך אותה. אחר כך גוזלי ואבא הלכו למסלולים מתקדמים ואנחנו המשכנו במסלולים שהיינו בהם עד שחמודונת קיבלה ביטחון שוב. בסופו של יום, כולם נהנו מאוד ושוב פארק חבלים הפך להיות האטרקציה המועדפת עלינו. אנחנו מאוד קפדניים (חמודונת בת 10 ועדיין נוסעת בבוסטר כי היא לא הגיעה ל1.40) בנושא הבטיחות. הפארק הזה היה קצת פחות מוצלח מהפארק במוזל אך עדיין בטיחותי לחלוטין. גם כאן, היו קטעים מצחיקים, שיכולים לקרות לכולם, אבל תתמיד קורים לנו. הילדים נכנסו למכשול, שהוא למעשה חבית תלויה על הבטן. אבל הם קטנטנים וגמישים. אנחנו נכנסנו באופן טבעי כמוהם (למרות שהיה שלט שאמר להיכנס על הגב), ולא יכולנו לצאת, כי היציאה צרה וקצה ואי אפשר לקפל הרגליים קדימה. הילדים התחילו להתחכם ולהגיד שנרחיב החור, כמו שהרחבנו המערה בגרמניה, אבל זה היה כל כך מצחיק, וכל כך עצוב שמרוב שצחקתי לא יכולתי להתקדם כי היו לי דמעות בעניים שטשטשו לי את הראיה. מה שיפה בכל הסיפור שצחקתי וצחקתי, אבל שהגיע תורי עשיתי אותה טעות (סתם הייתי יהירה וחשבתי שבגלל שאני קטנה יחסית לא יקרה לי שום דבר כזה), ונתקעתי באותה סיטואציה.
בסוף הצטלמנו כמה תמונות עם קרוליין (עוד נשלם על זה מחר…) ונסענו לברוז'. הגענו לברוז' אחר הצהרים המאוחר, או הערב כדי לגלות, שהכניסה לחניון של המלון צרה באופן מיוחד וכי הרכב שלנו לא יכול להיכנס לחניון התת קרקעי שם שמרו לנו חניה (כמובן בתשלום, לא להתלהב. אבל גם בתל אביב משלמים 25 ש"ח ליום חניה וזה בחניון זול). עובדי המלון שהיו אדיבים ושרותיים במיוחד, הוציאו רכב של המלון והחניה הכי טובה במלון הייתה שלנו למשך כל השהייה שם. איזה כיף.
באמת איזו אדיבות, פשוט תענוג (גם בדורבוי היו אדיבים ושרותיים כיאה למלון ברמה כזו, אבל: לא כל אנשי הצוות דיברו אנגלית. היה רק מלצר אחד שדיבר אנגלית במסעדה ובקבלה בערב גם לא היו פקידים דוברי אנגלית. ודבר שני, הם אף פעם לא השתדללו באמת לעזור. בטח לא במתן אינפורמציה, מה שלא מקובל במלונות ברמה כזו).
קיבלנו חדר זוגי לשימוש יחיד לסבתאל'ה, ואנחנו הילדים וסבתי קיבלנו שלישיית חדרים מחוברים בינהם במסדרון שסבתי "בחדר של המשרתת" (כמו שנהננו להקניט אותה) בין החדר שלנו לחדר של הילדים. זה הסידור הכי טוב שיש, אם היו חליי לילה בברוז', אבל בכל זאת ניצלנו את זה. בערב רגיל, סגרנו הדלת הראשית וסבתי סגרה הדלת שלה, והילדים ואנחנו השארנו חריתים למקרה חרום. בערב שיצאנו, סבתי השאירה דלת פתוחה עד שחזרנו, וזה יותר טוב מדורבוי שבו הילדים ישנו כל ילד אצל סבתא (סתם כי זה כיף, ולנו היה סוויטה משפחתית לעצמנו וזמן לצאת), ויותר טוב מסבתא אחת שבאה לחדר שלנו עד שנחזור.
דבר ראשון אחרי שהסתדרנו קיבלנו מהבנות המקסימות בקבלה מפה מסודרת עם ציון המסעדות שהן ממליצות עליהן (גילינו שהכי כדאי לשאול את עובדי דלפק הקבלה לאן הם אוהבים לצאת ולאכול), שהיו ממש מאחרי המלון וגם קצת יותר רחוקות. כמובן שהסבירו באריכות איפה כדאי לטייל אבל היינו עייפים מכדי לקלוט. יצאנו לשוטט קצת בכיכר הפעמון (המלון היה במיקום מעולה, כ300 מטר מכיכר הפעמון, וזה גם היה הנוף מהחדרים) ואז הלכנו לאכול במסעדת de stove. מה אומר ומה אגיד, הבחורה ידעה על מה היא מדברת. אני ממליצה בחום. זוהי מסעדה קטנטנה בברוז'. בסמטה קטנטנה, מאחורי המלון. המסעדה מאוד נעימה ושקטה וטיפה מהודרת אבל לא באופן מעיק. הילדים קיבלו מפית עם משימות וצביעה והיו פשוט מאושרים. הם מגישים את כל המנות כמעט גם במנה קטנה לילדים. הילדים הזמינו מהתפריט וקיבלו מנה מוקטנת במחיר מוקטן, אהבנו במיוחד את הסטייק, הדג באס, הריזוטו קוקי סאן זאק, והמולים כמובן. בעלת המקום שגם הגישה האוכל הייתה נעימה וזכרה אותנו גם בביקור השני שהיינו בהמשך השבוע. היא זכרה שהקטן אהב את הסוכריות שנתנה עם החשבון, והביאה לו הרבה לקחת. הוא היה מאושר. (במאמר מוסגר, מאוד לא ממליצים על מסעדת דה פומפ באותו הרחוב. הם היו אנטיפטים, עם תפריט דל ובאותו סדר גודל של מחירים, ולא היו להם מנות מוקטנות לילדים).Kleine Sint-Amandsstraat 12-14, 8000 ברוז.
היינו מאושרים. ברוז', אין לי מילים לתאר כמה שהיא יפה. בחיי, עד שלא הגעתי לשם חשבתי שכולם סתם מגזימים.
כשחזרנו לחדר היינו גמורים.
אחר כך כשאמשיך לכתוב, אספר לכם למה התמונות עם קרוליין המדריכה עלו לנו ביוקר ואנסה לשים תמונות.
היום השמיני -ברוז'
קמנו בבוקר מאוחר כרגיל, בלי שום יומרות להתעורר מוקדם כי ידענו שאת היום הזה נבלה בברוז'. איזו עיר ציורית. שוטטנו בעיר ככה סתם. עשינו טיול עד לפארק, דרך הנהר ועל גדותיו. האכלנו ברווזים בנהר ובאגם. שיחקנו דמקה אנושית בפארק. קצת עשינו קניות בעיר. רצינו למגדל הפעמון אבל היה תור לא נורמלי. ביקרנו במוזיאון של דאלי, העברנו שם לא מעט זמן. בעיקר, חרשנו את העיר ברגל.
הטיילת של הנהר מגיעה עד לפארק נחמד. שם יש גשר מנעולים. מאז שנתקענו בזלצבורג ביום ראשון בלי מנעול ובלי יכולת לקנות אחד, אני תממממיד מסתובבת עם מנעול בתיק (קטן כזה שלא שוקל. לטיול הזה הייתה לי חבילה של 4). נכון, אני לפעמים מושא ללעג ולקלס בפי אלו שלא מבינים. אבל איך שהילדים היו מאושרים לנעול את האהבה שלנו שם.
בעודנו מטיילים בעיר, בדיוק בשעת אחר הצהריים כשהשמש הייתה הכי חזקה באותו היום אני רואנ את חמודונות מגרדת את הראש ב"גירוד של מטורפים". לקח לי חצי דקה למצוא ביצה בלגית מנצנצת על הראש החמוד הזה. אני יודעת שהיא בלגית, כי טרם נסיעתנו כולם סורקו, נבדקו והכרזו ככינים free. אספתי לה את השיער כי לא עמדתי בזה והמשכנו את היום. אכלנו ארוחת ערב במסעדה השניה שהמליצו לנו עליה במלון (שהיא באותו הרחוב של המסעדה הקודמת). זו מסעדה איטלקית נחמדה ואיכותית קטנה מאוד וביתית. גם כאן אכלנו פעמיים במהלך הביקור בברוג' . בפעם השניה המלצר/בעל המקום זכר מה הסבתות אכלו לפני יומיים ובאיזו רמת עשיה היה הטליאטה ומה שתינו. האוכל היה איכותי. הסלט היה הכי גדול שראינו בבלגיה (כלומר מורכב מעגבניה וחצי במקום מחצי עגבניה), חומרי הגלם היו טריים ואיכותיים. הילדים אכלו לזניה, הם לא התלהבו מהאפונה בפנים אבל היה להם טעים מאוד. בפעם השניה אכלו ריזוטו פירות יפ ופסטה עם טונה צרובה, היה מעולה. הסבתות כאמור אכלו טליאטה טובה מאוד. אנחנו אכלנו אוסובוקו (פחות מוצלח), פסטה עם ריקוטה וקישואים (לטעמנו היה ממש מוצלח) ופסטה אולי-אולי קצת חריפה שמאוד אהבנו. אין צ'יפס במסעדה. לא הייתי הולכת במיוחד (למרות שברוז' כזו פצפונת ונחמדה שגם הליכה במיוחד נעימה), אבל אם במקרה הייתי שם בשעות האוכל, הייתי ללא ספק נכנסת שוב.הוראות הגעה: Kleine Sint-Amandsstraat 1, 8000כחמש מאות מטר ממגדל הפעמון. עמדו עם הגב לכיוון המגדל, כשפניכם לכיכר. הכינסו לרחוב שמולכם (היכן שיש חנות עיתונים גדולה עם מרקיזה אדומה). ושם באחת ההתפצלויות פנו שמאלה
טלפון: 050-61-51-55
דווקא ביום הזה הגענו לחדר מאוחר. הוצאתי את המסרק והחומר נגד כינים מהמזוודה והתחלתי בהדברה גורפת (אם יש למישהו מהילדים אני מניחה שגם לי). אני תמיד לוקחת איתי מסרק וחומר, קודם כל כי קורה שנדבקים (אני בעצמי הצלחתי להדבק בכינים בארקפה ממשהי שישבה בספה הצמודה לי מאחור), ודבר שני שכשקטנטונת הייתה בת ארבע, ייצאנו ביצים לשאמוני. לא הייתה בעיה בכלל הרוקח הראה לנו קיר ענקי מלא בתכשירים, ורכשנו חומר צרפתי משובח. עם זאת אני מעדיפה לדעת מה אני שמה לילדים על הראש ולכן סוחבת את זה איתי. מבחינת אריזות, זה בקטנה. כך שכל חברותי וחברי הנוהגים ללגלג על המאניה הזו, ועל רשימת האריזה שלי, אכלו את הכובע (דרך אגב, הצלחתי להגיע לרמות מיצוי מדהימות של אריזה. לא הייתי צריכה לכבס בכלל- חוץ ממה שסתבות כיבסו ביד כי התנדבו). סיימנו הכל בחצות. גוזלי נרדם במיטה ולא שמנו לב מרוב שהיינו עסוקים בכינים. באמת שהיינו גמורים והיינו צריכים לקום מוקדם למחרת.
היום התשיעי- מכלן-
טוב, זו ממש אחת האטרקציות ה"must" שיש, מוזיאון המדע טכנופוליס במכלן.מוזיאון טכנופוליס (Technopolis)
כתובת: Technologielaan, B-2800 Mechelen
אין מה לומר, יום אחד לא מספיק למשפחה שלנו במקום כזה. הגענו מוקדם וכרגיל גרשו אותנו המאבטחים בסגירה. אנחנו היינו בשמיים. היום הזה נבחר, כי על פי התחזית אמור היה ליהיות גשם באותו יום. בפועל, היה יום שימשי ויפה. הגשם החליט להתעכב. אין לי הרבה מה לפרט, כדי לנסות להבין איך אנחנו חווים את המוזיאונים האלה, צריך לדמיין משפחה על ספידים ואקסטזי מתרוצצת במוזיאון. כשסבתות התעייפו הן חיכו לנו בקפיטריה. אחרי שגורשנו מהמוזיאון, היינו חייבים לעבור בחנות המזכרות, שהוכרזה כפושטית ולא קנינו כלום.
בחרנו דווקא במוזיאון הזה ולא במוזיאון המדע והטבע בבריסל, כי הילדים אוהבים מוזיאון מדע ופחות טבע. חבל היה לבזבז את הזמן על חלקים במוזיאון שפשוט לא מדברים אליהם. כמו שאמרתי, אנחנו צבים אולימפיים שממצים לאט. אם היה עוד יום והיינו שואלים את הילדים לאן ללכת, ברור היה שהיינו צריכים לחזור למכלן לעוד יום.
היום העשירי- בריסל
התארגנו ליום שתוכנן בו מוזיאון הקומיקס, הארמון, שוטטות בעיר, ואז לפי הכח: מוזיאון כלי הנגינה וכיכר המלוכה, או מוזיאון הצבא. הגשם שהיה צפוי לאתמול הגיח היום במלוא עוצמתו ממש מעל בריסל. טוב, כבר הגענו, אחרי ניסיונות נואשים להיכנס לחניונים (על האוטו היה כתוב שהוא גובה 2.10, מגבלות הגובה בחניון היו 2), מצאנו חניה במדחן ממש ברחוב הראשי מעל מוזיאון הקומיקס.
אנחנו נהנו מאוד במוזיאון הקומיקס, אבל זו שריטה משפחתית. הילדים הצטלמו ליד כל טינטין או דרדס או לאקי לוק שמצאו. הגדולה נתקכה ליד קומיקס בפלמית על עלילות טינטין ביפאן וכמובן שכנראה הבינה די הרבה ממה שקרה שם.
אני לא ממליצה על המוזיאון הזה לכל משפחה. אם קומיקס או הדמויות לא בדמכם, חבל על הזמן, זה יכול אפילו להיות משעמם. נהיינו רעבים ממש ולא מצאנו מקום לאכול. במסעדה במוזיאון היה מטורף וכך גם מעבר לכביש. נסענו לכיוון הארמון (אחרי דיסקוס ארוך, החלטנו שאין טעם להסתובב כך בבריסל, נלך לארמון ונצא לשופינג), וממש צמוד לו במוזיאון האמונות הצלחנו לתפוס את הקפיטריהשניה לפני שנסגרה. כבר לא היה אוכל מגעיל של קייטרינג בקונטיינרים. פשוט התחלנו להוריד מהמקרר כל מה שנשאר (4 קישים, 3 סלט, שתיה) ועוד שני חטיפי תפוצ'יפס וסוכריות גומי. לא ארוחה לתפארת אבל משהו (כמובן שכבר נגמרו לנו בשיטוטי החניה וחיפושי מקומות הסעדה, כל הגזר, עולש, תפוח ואוכמניות שקנינו בסופר בברוז'. אכלנו לפיסת שוקולד אבל בכל זאת היינו רעבים).
נכנסנו לארמון רטובים מאוד. היינו צריכים להפקיד את כל התיקים והמטריות ואפשר היה גם מעילים. הארמון, אינו שונה משום ארמון ארופאי אחר שביקרנו בו. מרשים, מגונדר עם אולמות גדולים. יש פסלים של משפחת המלוכה הצעירה עם בגדי ההכתרה. הילדים רחמו על הבנים שלא קבלו נעליים. סבתות החליטו שאין מצב שהן גרות בארמון הזה. הן הולכות לאט ויקח להם שעות להגיע מחדר לחדר. ומה אם פתאום יצטרכו לשרותים באמצע המסע? אחרי ביקור ארוך אבל ממש הכרחי מבחינת הילדים (שקראו באינטרנט עוד טרם הטיול על הארמון ועל הכתרת הנסיך), החלטנו להתפנות למה שחשוב באמת ונסענו לחנות האהובה עלינו ה-decathlon. חנות הספורט והפנאי הגדולה.
הושבנו את סבתי, שהתעייפה ולא ממש אוהבת קניות בפינת הקפה ויצאנו לשיטוט של כמעט שלוש שעות. איזה כיף. מבחינתנו יש שם עולם ומלואו.
כסיימנו הקניות שוב היינו רעבים, החלטנו לעצור במקדונלדס מעבר לכביש ולסגור היום הזה בזריזות. איזה מקדונלדס יפה ומעוצב. מצרפת תמונות
היום האחד עשר- ברוז
כמובן שברוז' אפילו לא הייתה קרובה למיצוי. בנתיים ראינו אותה רק מבחוץ. בשיטוט לפני יומיים הילדים ראו שיש אפשרות לטייל בברוז' בסוס וכרכרה. אנחנו ממש לא היינו בקטע. בניגוד לילדים מיצינו השטות הזאת כבר לפני שנתיים בזלצבורג, וריח ענוג של סוסים על הבוקר, זה ממש לא הקטע שלנו. אבל… בשביל זה יש סבתות. רוב הסבתות בעולם, נמסות למראה עיניים מתחננות של נכד. הילדים שלנו אלופים בצ'יפלוק (סוג של השפטה) סבתות וסבתות שלנו מקבלות מקום ראשון בפודיום כל פעם מחדש. כבר בערב סוכם שהילדים יצאו עם סבתות לסיור על ארבע רגליים וגלגלים בעוד לנו יהייה בוקר חופשי. מרוב התרגשות, לא ממש היינו צריכים להעיר אותם, הם התארגנו וירדו לסבתי וביחד העירו את סבתוש. היה להם בוקר מקסים מאוד. הם עשו סיור מסביב לברוז' (אם אני לא טועה של שעה וחצי). היות והם הגיעו ראשונים הם יכלו לבחור לעצמם סוס או סיס. חמודונת בחרה סייסת חמודה בשם קימברלי, לסוס שלה קראו הנרי. באמצע הסיור יש הפסקה ליד מזרקה עם ראש של סוס, שם הסוסים מקבלים מיים והילדים האכילו וליטפו את הנרי (לא זוכרת כמה על ה התענוג, עמכם הסליחה).
בנתיים אנחנו, יצאנו לריצה, שהייתה אמורה להיות שעה. יצאנו בלי מפה, לבוקר שמשי וקריר בברוז' והתחלנו לחרוש. אני פשוט לא יכולה לא לכתוב, כמה כיף לרוץ בחו"ל (האמת שבכלל בחופשה. גם במושב נטועה, ביערות הכרמל ובירושליים נהנתי מאוד לרוץ). רצנו ורצנו ורצנו ואחרי ארבעים דק' התחלנו לחזור. נקודת הציון שלנו לחזרה הייתה מגדל השעון. די מהר התחלנו לראות אותו מרחוק ורצנו לאורך התעלה. מה שלא קלטנו עד אותו הרגע שברוז' כולה מלאה תעלות. זה היה כמו מבוך שהתארך לשעה וחצי של ריצה. התחלנו להיות רעבים וכשהגענו למלון, פשוט נכנסנו ככה לחדר האוכל. כנראה שהיינו מראה חריג אבל לא כזה שגרם למישהו להרים גבה. הילדים וסבתות כבר היו בעיצומה של הארוחה. שמענו את כל החוויות ואכלנו בנחת.
אחרי שהתארגנו מחדש והתקלחנו יצאנו לחריש עמוק בברוז'. ביקרנו במוזיאון השוקולד והצ'יפס. החכמנו מאוד והתאכזבנו שלא קיבלנו צ'יפס לטעימות. המוזיאונים קטנים מאוד בילינו בכל אחד כשעה. יש שם את אותה שיטה כמו בהרבה מוזיאונים בארופה. הילדים קבלו דפי מטלה עם מדבקות ובסוף החליפו אותם בשטות של חצי דולר מסין. (האמת שבמוזיאון השוקולד קיבלו שוקולד על מקל).
המשכנו לשלוטט ברגל, מגדל הפעמון שוב נפסל מפאת התור הגדול. החלטנו סתם לשוטט דרך שלושת הכיכרות ולספוג את אווירת העיר. אין על העיר הזאת. אפילו הילדים הצליחו להעריך את היופי והרומנטיות שבה. היינו בשלושת הכיכרות המרכזים וגם ברחובות פחות מרכזיים. ביקרנו בשוקוליטרים (בסוף החלטנו שהכי טוב להביא שוקולד קוט דה אור מהסופר לחברים של הילדים), אכלנו וופל בלגי נוסף. לארוחת צהריים מצאנו רשתפאסט פוד שבחיים לא היינו חושבים להיכנס אליה. נקראת פניס'. היה שם מבחר ירקות ענקי וכריכים טעימים וטריים בהכנה במקום. חבל שלקח לנו כל כך הרבה זמן לגלות אותם (למרות שרוב הזמן ממש לא היינו במקומות שהם היו). חזרנו לגינה של המלון לאכול צהריים. זה גן פנימי קטן וקסום, עם ריהוט גן מפורזל ולבן.
אחר כך חמודנות רצתה קניות, יצאנו לסיבוב אחרון בברוז' מצאנו כובע נחמד בc&a ועוד כמה חולצות חורף (סתיו בלגי מיוחדות, לא יותר מידי). גוזלי מצא מכונית ברזל ישנה. אנחנו לא ראינו משהו ששוה להתפשט עבורו.
חזרנו לארוז ויצאנו לסיבוב פרידה מברוז'. כולל ארוחת ערב בדה סטוב. כרגיל היה מעולה.
באחד הערבים יצאנו בערב (רק אנחנו ההורים). חיפשנו בר וגילינו שהכל כבר היה לקראת סגירה (היה בערך תשע וחצי). היו בתי קפה אבל ממש לא התחשק לנו עליהם. מצאנו בר קטן שבו ניגן זמר עם גיטרה שירי שנות השמונים המאוחרות (כל מיני פופ רך). עם קהל יחסית מבוגר וכמה תיירים סביב גילאי הארבעים. נשארנו קצת, אבל לא היה כזה מגניב, והיה יחסית קר וצפוף. שתינו בירה בבר שבכיכר, הסתכלנו על האנשים והיה נחמד. קשה להגדיר את ברוז' התוססת כעיר עם חיי לילה, אבל אולי פשוט לא ידענו לאן ללכת….
היום האחרון- חוזרים הבייתה
זהו, הכל היה ארוז ועכשיו הייתה צפויה לנו נסיעה של ארבע וחצי שעות (הנסיעה הארוכה ביותר שהייתה לנו בטיולי הקיץ עד כה). כולם התמקמו באוטו ויצאנו לדרך. החלטנו שנוסעים דוך, אלה אם כן מישהו רוצה לעצור. עשינו עצירונת בדרך, לפיפי ולצהריים כבר בחלק הגרמני.
כשהגענו לשדה התעופה אחרי שהזדכנו על הציוד והכל ועשינו צ'ק אין (הגענו יחסית מוקדם), שוטטנו לנו ועברנו את כל הבטחון האפשרי. כבר היה כמעט הזמן להיכנס למכלאה (מכלאה= בפי משפחתנו- הגייט של הישראלים, בו כולאים את כל החיות המסוכנות), החלטנו לעשות סיבוב הריבו אחרון. איזה מזל. לא היה שום דבר טעים לאכול במכלאה וכמובן שמה שהיה, נמכר במחירים לא שפויים, שהרי אנחנו קהל שבוי ומשועמם. הטיסה התעכבה. היו יותר מידי נוסעים ואף אחד לא התנדב לרדת מהמטוס. אני הצעתי שנתנדב. מה אכפת לנו,
יורו לאדם, מלון נחמד וארוחת ערב. ניסיתי לשחד את חמודונות שהתחילה להילחץ בקניות במאתיים יורו, אבל היא לא השתכנעה והתחילה לבכו. בנתיים מחיר הפיצוי האמיר ל
יורו והגיעו מתנדבים. תודה רבה לכל מי שהתנדב, כי סוף סוף פתחו הטיסה ויכולנו לעלות על המטוס.
ארוודרצ'י בלגיה.
אנחנו עוד נחזור
