יש בקרים שבהם אני מתעורר עם שקט פנימי נדיר. כזה שמגיע רק כשאתה מצליח להיות לגמרי נוכח במקום שאתה נמצא בו. כמו הבוקר הזה, בטרסה קטנה המשקיפה על המפרץ של סאלרנו, בקצה הדרומי של חבל קמפניה. קפה חזק על כירת גז, פסטו ביתי שנשאר מאתמול, וציפורים שמרחפות בגובה העיניים. שלחתי הרגע סקיצת קונספט ללקוח קנדי שפותח פלטפורמה חדשה לניהול צוותים מרחוק. ארבעה עמודים צפופים שנכתבו מתוך חצר חרסינה ישנה, עם רשת לא יציבה אבל מוזה שנבעה מתוך מרפסת מלאה גרניומים.
החיים כנווד דיגיטלי לימדו אותי לא לחכות לתנאים אידיאליים. הם כמעט אף פעם לא מגיעים. אתה כותב בין רכבות, עורך שיחות וידאו בין שקיעות ומטעי זיתים, ושולח הצעת מחיר כשאתה יושב על שפת רציף סדוק באיזה כפר דייגים. זה לא תמיד פשוט, אבל יש בזה אמת. תחושת חופש שעוברת דרך האצבעות, גם כשאתה לוחץ על אותן מקשים שוב ושוב.
לפני שלושה לילות, כשעברתי דרך אזור הר הגעש סולפטרה, הוזמנתי להצטרף לקבוצה של מטיילים גרמנים שישבו סביב מדורה קטנה בשטח פתוח. לא תכננתי להישאר - אבל הייתה שם אווירה כזו שמושכת אותך להניח את התיק ולהישאר רגע.
ביניהם הייתה קלרה. היא לא דיברה הרבה בהתחלה, רק חייכה ונתנה לי לשבת לידה, מחזיקה ספל עם יין אדום ביד אחת ושמיכה דקה בשנייה. כשהשיחה התגלגלה לשאלות של למה אנחנו בוחרים לנדוד, היא אמרה בשקט שעזבה משרה יציבה בבנק במינכן. מזל שור, הוסיפה בקריצה. אני איטית בהחלטות, אבל כשאני מחליטה, אני זזה. הסבירה שבמשך חודשים ידעה שהיא לא במקום הנכון, אבל רק כשהתחילה לצייר שוב, הרגישה את הדופק שלה חוזר. אני הסתכלתי עליה והנהנתי. אמרתי לה שבאופן אחר, אבל דומה, הגעתי בדיוק מאותו מקום.
השיחה נמשכה לתוך הלילה. חלקים ממנה היו על יצירתיות, חלקים על פחד. סיפרתי לה על פרויקט שהתעכב בגלל חוסר קליטה בטוסקנה, על פעם שאיבדתי לקוח כי הגשתי עבודה מהוסטל רועש בליסבון. היא הקשיבה באמת. לא בתור מישהי סקרנית, אלא בתור מישהי שמכירה את התחושות. היא סיפרה איך ההורים שלה לא הבינו למה לוותר על קביעות, ואיך לראשונה בחייה היא מרגישה חיה, גם בלי לדעת מה יהיה החודש הבא. כשהמדורה דעכה והקבוצה כבר נרדמה, החלפנו מבטים ואז פרטים. לא הבטחות, רק רצון פשוט - להיפגש שוב. אולי ברומא.
מאז, אני מוצא את עצמי חושב על השיחה הזאת לא מתוך רגש רומנטי בלבד, אלא כי היא הייתה תזכורת. שבסוף, לא משנה כמה רחוק אתה נוסע, מה שאתה מחפש באמת זה חיבור. כזה שמופיע פתאום, באמצע לילה, ליד להבות רכות ואדמה חמה. לפעמים אתה מוצא אותו באדם, לפעמים בנוף, לפעמים בפרויקט שאתה פתאום מתאהב בו.
אתמול עבדתי מבית קפה שקט בפוטנצה, והצלחתי תוך שעתיים לכתוב תוכן לאתר שלם עבור יזמית צרפתייה שפגשתי בכלל בקורס אונליין. יש בזה סיפוק שאין לו תחליף. לדעת שאתה בונה משהו מתוך תנועה. שאתה מייצר ערך גם כשאתה עם תיק על הגב וכרטיס פתוח ליד.
אבל לא הכול זורם. יש ימים שבהם אני סוחב עייפות של מקומות לינה לא נוחים, של תקשורת מתישה עם צוותים בזמנים אחרים, של תחושת לבד שמחלחלת בין פינגים בוואטסאפ. לפעמים גם געגוע פשוט ליד מוכרת. לקול קבוע בבוקר. לרעש רקע שהוא לא זמני.
ובכל זאת, בכל פעם שאני מתלבט אם להמשיך, מגיע רגע כזה כמו עם קלרה. רגע שמזכיר לי למה בחרתי בזה מלכתחילה. לא בשביל לברוח, אלא בשביל לפגוש. לפגוש את העולם, את עצמי, את מי שלא הייתי פוגש לעולם אם הייתי נשאר במקום.
אני לא יודע אם ניפגש שוב. אולי. אבל עצם האפשרות, עצם העובדה שהמפגש הזה קרה, מרגישה כמו נצחון קטן של הדרך הזאת. של הדרך שלי. של החיים האלה, שבכל בוקר מחדש אני בוחר בהם.