יום ראשון, ~7:50 אני מתחילה לצעוד ברחובות הכפר Carcoforo מערבה, וממשיכה עם הכביש (חצי-סלול) במעלה העמק בשיפוע מתון מאוד.
מזג האוויר מושלם. השמים כחולים-צלולים ולא מידי חם.
כ- 5 ק״מ וקצת מעל 1000 מ׳ עלייה מפרידים ביני לבין Colle di Termo, מעבר ההרים הבא שלי.
היו לי יומיים קלים, אני מרגישה רעננה ומוכנה לאתגר.
בקצה הדרך אני פונה בחדות שמאלה - דרומה, חוצה את הנחל ומעט אחר כך את הבקתות ב- Alpe Selva Bruna.
כאן משתנה השיפוע והעלייה האמיתית מתחילה.
השביל מתפתל בתוך צמחייה, הנופים הם בעיקר לאחור ולצדדים, פחות רואים מה קורה בהמשך הדרך, קדימה.
הנוף למטה מטורף. בחלקים מסוימים של השביל אפשר לראות את מעבר ההרים של אתמול (Colle d'Egua), את הכפר Carcoforo למטה - ואת כל הדרך שעברתי אתמ ול בינהם. וגם לא מעט מהדרך שעשיתי כבר היום.
ליד בקתות Alpe del Termo אני אוספת מים מנחל, מורידה תרמיל ומתיישבת לנוח על מדרגות בקתת אבן, צופה אל כל הנוף הירוק הנפלא הזה ואל הדרך שכבר עברתי.
השביל מוסיף להיות עשיר מאוד בצמחייה עד שאני מגיעה למקטע העלייה האחרון. שם הצמחייה דלה בהרבה, עשבונית-נמוכה. ויש יותר סלעים מסביב.
סופ״ש ויש עוד מטיילים סביבי. לא רבים, אבל פה ושם. כולם עם תרמילים קטנים. מישהו עם כלב. אחר עם משקפת על הצוואר.
למרות השיפוע אני נהנת מכל צעד. הנוף הפראי שעוטף אותי משכיח את המאמץ.
קצת אחרי 10:30 הגעתי לראש מעבר ההרים Termo! גובה: 2351 מ׳.
נוף מרהיב קיבל את פני מכל הכיוונים: העמק של הכפר Rima, אליו פני מועדות, הרחק למטה מתחתיי; ממול (דרום-מערב), מצידו השני של העמק - ישנו רכס יפיפה, תלול מאוד, שפסגותיו הצוקיות הן משוננות, כמו שיני מסור, וכתמי שלג קטנים מנקדים אותו; מימין ל״שיני המסור״ֿ (צפון-מערב) מאחורי הרכס המרהיב, מציצות פסגות המונטה-רוזה.
וואו !
ביחד עם Passo della Preja המעבר הזה - Colle di Termo היה האהוב עלי במסלול כולו.
יש אפשרות לטפס הלאה מהמעבר - לשני צידי הרכס, ואכן ראיתי מטיילים אחרים על שני השבילים. אבל אחרי מנוחה בת כ- 20 דקות למעלה, התחלתי לצעוד במורד השביל - בדרך לכפר Rima.
המדרון תלול מאוד. הוא נשבר לשביל אפשרי רק תודות לסידרה של זיגזגים/switchbacks. אבל השביל טוב והנופים ממשיכים להיות מופלאים. המקטע הראשון עשבוני ופתוח, לסיום ישנה ירידה תלולה ביער מחטני. היו במקטע הזה הרבה פחות מטיילים (פגשתי 3 בכל מקטע הירידה; אב ובנו עם 2 כלבים ומטיילת בודדה שעלתה מולי ביער).
האלמנט הבולט במקטע הירידה הוא הרכס המשונן שממול (אני כבר בלב רכס האלפים הפנינים, Pennine Alps). שני מפלים דקים גבוהים מאוד נשפכו מהצוקים אל העמק. האחד ממש סמוך לכפר. הכפר Rima עצמו הופיע בין העצים בשלב כלשהו של הירידה (ונעלם ושוב הופיע מתחת לשביל בהמשך). ידעתי שהמשך השביל שלי חוצה את הרכס העצום אבל לא זיהיתי ממול שום שביל והיה לי קשה להאמין שבת-אנוש כמוני יכולה לחצות את הקיר האימתני הזה. עם כל הנסיון שלי אני עדיין נדהמת לפעמים ממה שהגוף האנושי הממוצע מסוגל לו. במהלך הירידה הזו חשבתי על זה הרבה - בחנתי שוב ושוב את המדרון וניסיתי לזהות את מעבר ההרים ממול או לפחות איזה שביל. זה מילא אותי בסקרנות לגבי ההמשך...
הגעתי ל- Rima בסביבות 12:30 (גובה ~1400 מ׳). הכפר יפיפה ממש! מטופח ומשופץ ומשרה אווירה של חופש ושלווה. עטוף ביער מחטני רענן ותלול מ- 3 כיוונים. הבתים בנויים על המדרון בקצה העמק - משקיפים למטה, דרומה (דרום-מזרח). כביש קטן מוביל במעלה העמק היפה אל הכפר, לצד Torrente Semenza. בתחתית הכפר מגרש חנייה. מכיוון שזה יום ראשון, יש לא מעט מכוניות במגרש ובמרפסת של הבר/מסעדה אשר לצד המזרקה בכיכר המרכזית של הכפר יושבים לא מעט אנשים.
אחרי ששתיתי מהמזרקה והורדתי את הכובע ושטפתי את הראש ונרגעתי מהבוקר המלהיב שעבר עלי - נכנסתי לבר, הסרתי את התרמיל והתיישבתי ליד חלון פתוח צופה לנוף. ישבתי בפנים בעיקר כי רציתי לטעון את הסלולרי, אבל האמת שהיה שקט ונעים מאוד בפנים, רוח נעימה נכנסה מהחלון.
הלכתי היום כבר 10 ק״מ עם הפרשי גבהים מרשימים בהחלט ביחס למרחק: +1070 ו- -945.
אבל היה לי בוקר מדהים, הרגשתי שיש לי עוד הרבה כח ולא היתה לי שום כוונה לסיים כאן את היום!
התכנית שלי היתה לשבת כאן למנוחה ארוכה, לאכול משהו קל לצהריים ולהמשיך בשביל.
הורדתי נעליים וגרביים ונעלתי סנדלים. הזמנתי טוסט (שלרוב מגיע עם בייקון אבל החליפו לי בעגבנייה. היה מצויין! הגבינה היתה מעולה) ותה אפרסקים קר ואחר כך גם אספרסו - והתמסרתי למנוחה ותכנון של המשך היום.
טיפה היסטוריה על Rima: הכפר הוקם במאה ה- 14 כהתיישבות של ה- Walser people (לא יודעת איך לתרגם, תסלחו לי. אפשר לקרוא עליהם בין היתר כאן). בקצרה ממש אלו תושבים ממוצא גרמני שהיגרו לאיזור Valsesia באיטליה באמצע המאה ה- 13. הם הקימו את היישובים הקטנים החקלאיים שלהם גבוה בהרים, והיו מבודדים במשך מאות. אורחות החיים שלהם התרכזו סביב עבודת האדמה וחיות המשק והיו מושפעים מאוד מעונות השנה (בגלל המיקום של הכפרים). בין היתר היה להם סגנון בנייה מאוד מיוחד. רימה הוא כפר ״וולסרי״ גבוה שכזה. היום הוא משמש בעיקר לתיירות (אף כי חוות בקר וצאן עדיין פועלות כמובן מסביב) אבל סביבתו מוגנת ע״י פארק טבע (High Valsesia Nature Park) ובתיו מוגנים בחוק שימור כלשהו. תודות לכך, הוא אחת הדוגמאות הטובות ביותר שנשתמרו להתיישבות וולסרית עתיקה שכזו. אגב, גם Carcoforo הוא כפר כזה, אף כי סגנון הבנייה בו הרבה יותר מגוון והבתים הוולסרים שנשתמרו בו קטנים ומעטים (יש בו מוזיאון שתכננתי לבקר בו אבל הוא לא היה פתוח משום מה כשביקרתי, גם לא בשעות הפתיחה שצויינו בכניסה).
אחרי מנוחה ארוכה בערך בשעה 2:10, העמסתי תרמיל ויצאתי שוב לשביל.
השביל מטפס מכאן, תחילה דרך הסמטאות של הכפר, ואח"כ ביער.
התכנית שלי היתה ללון באוהל ב- Alpe Vorco שם ידעתי שיש מקור מים טוב (מברז) ואולי גם גישה לנחל. הדרך כולה היא במקביל לערוץ שמתנקז למטה אבל לא תמיד יש גישה למים כי הערוץ נמוך מהשביל והמדרון תלול. הגישה היא רק דרך יובלים קטנים מאוד, אם בכלל.
מדובר בכמעט 700 מ׳ עלייה ע״פ כ- 3 ק״מ. זה אומר שיהיה תלול. אבל היה לי זמן והייתה לי סבלנות. והיה לי כח. בדרך יש עוד אופציה נמוכה יותר - Alpe Valmontasca, כך שאני יוכלה להתחרט. אלו שתי הנקודות היחידות שיש בהן אופציה להקים אוהל במקטע הזה - בגלל האופי המאוד תלול של המדרון.
השביל מטפס בין העצים בסידרה של switchbacks ששוברים את האופי המאוד תלול של המדרון בצורה טובה. היער אינו צפוף מידי והוא נפתח שוב ושוב לנופים נפלאים למטה ואל הרכס של Colle di Termo.
טיפסתי לאט ובסבלנות, ממול הגיעו מטיילים די רבים (יום ראשון אחה״צ - כולם יורדים מההרים).
אחרי עלייה מאומצת אך נעימה בצל, אני יוצאת מעל קו העצים אל בקתות האבן הישנות של Alpe Valmontasca. (גובה 1820 מ׳). אני בוחנת את השטח ומגיעה למסקנה שאפשר בהחלט ללון כאן באוהל. אבל אני עדיין לא עייפה ורוצה להמשיך הלאה.
אני ממשיכה לטפס. השביל פתוח עכשיו וקרוב הרבה יותר לצוק משמאל (אחת מ״שיני המסור״ של הרכס שראיתי מרחוק). זה מרגש אותי מאוד !
עוד כ- קילומטר בעלייה ואני לצד הבקתות היפות של Alpe Vorco בגובה 2080 מ׳.
השעה 3:40.
המקום יפיפה. הבקתות נטועות בין הסלעים בתוך העשב הירוק, משתלבות נהדר ומשקיפות לנוף מרהיב בכל הכיוונים. ניכר שזהו מחנה רועים פעיל. הבקתות אמנם סגורות ונטושות כעת אבל הן מתוחזקות היטב. יש ברז - המים רעננים ונפלאים. יש פה עוד כמה מטיילים, האחרונים שפגשתי היום, מסיימים את מסלול היום שלהם וחוזרים בוודאי לרכב, למטה ליד רימה.
אני מתלהבת לגמרי לבלות כאן את הלילה לבדי, באוהל הקטן שלי, ומתחילה לסרוק את השטח. יש כמה וכמה חלקות קטנות שטוחות יחסית. אני בודקת אותן אחת אחת, אבל... כל חלקה שטוחה כזו מלאה בחירבונים של פרות, חלקם טריים. אני ממשיכה לחפש ואפילו מתחילה לפנות מגללים את אחת החלקות השטוחות הצמודה לבקתה. אבל התנאים מבחינת היגיינה עדיין לא נראים לי.
אני מתיישבת וחושבת מה לעשות.
האופציות הן:
1. לחזור ל- Alpe Valmontasca. רק שאני חוששת למצוא שם את אותה תופעה, לא בדקתי את הקרקע של החלקות השטוחות שם כי החלטתי מיד להמשיך ללכת.
2. לנקות עוד קצת את החלקה שמצאתי ולהישאר כאן. אני ממש רוצה להישאר כאן, כבר דימיינתי את הנוף מכאן בערב שאני אשב ואבהה בו עם כוס תה חמה ביד... אבל מגעיל אותי כל הח%א שמסביב.
3. ישנה בקתת הרים מעט מתחת למעבר ההרים הבא בשביל. שהוא כבר לא כ״כ רחוק...
אחרי עוד קצת התלבטות ובדיקה של המשך השביל באפליקציה וכן סריקה זריזה נוספת של השטח, העמסתי תרמיל ויצאתי שוב בדרך - במעלה המדרון בכיוון Col di Mud 💪🏻
כ- 1.3 ק״מ ועלייה של 250 מ׳ (נוספים!...) יביאו אותי אל ה- Col. משם הירידה ל- Rifugio Santino Ferioli היא קלילה - בת כחצי קילומטר וכ- 80מ׳ אובדן גובה.
כבר הלכתי המון ! ובעיקר טיפסתי וירדתי המון. אין לי באותו רגע את הנתונים המדויקים של כל המקטעים שהלכתי היום ביחד, אבל אני די בטוחה שזה מתקרב ל- 2000 מ׳ - אף פעם לא עליתי הפרש גובה כזה ביום אחד !
אבל אני מרגישה טוב. מרגישה מצויין אפילו. בהחלט כבר עייפה אבל רחוקה מ-להיות מותשת.
יש לי את זה ! יש לי בטחון בעצמי.
ופתאום, כשהמחשבות האלו רצות לי בראש - אני גם מתמלאת במוטיבציה. 2000 מ׳ אני אומרת לעצמי. וואו, 2000 מטר. פתאום זו הופכת למטרה בפני עצמה.
אני צועדת לאט את המקטע האחרון, יותר סלעי, עם כיסי שלג לצד השביל (כן, כן - אותם כיסי השלג שראיתי מ- Colle di Termo בבוקר ונראו אז כל כך רחוקים).
ב- 4:30 הגעתי ל- Col di Mud (גובה 2324 מ׳). יש לי 4 או 5 תמונות שלי עם אגרוף באוויר וחיוך מאושר על הפנים ליד עמוד האבן הגדול שמסמן את מעבר ההרים.
אני זוכה לתמורה גדולה אף יותר בצורה של 4 פרטי Ibex (סוג של עז-הרים, Stambecco באיטלקית. אחד מהם עופר צעיר) שמסתובבים ליד המעבר. אני לא ממהרת לרדת אל הבקתה, צופה בהם שעה ארוכה ונהנית מהרגע.
לא הזמתי מקום בבקתה אבל הסופ״ש נגמר. הנסיון שלי הוא שהשביל הזה מלא (וגם זה רק יחסית) רק בסופ״ש.
Rifugio Santino Ferioli נטועה אל המדרון משקיפה למטה. היא בקתה עתיקה (בקתת רועים שהוסבה, מן הסתם). נמצאה לי בה מיטה פנויה, כמובן שנמצאה. והיה לי בה נהדר!
היינו זוג איטלקים חמודים (בחור ובחורה, צעירים - דוברי אנגלית טובה) ו- 3 בריטים (אב ושני בניו המקסימים, בני עשרה, 16 ומעלה) ואני. בילינו את הערב בשיחה ובצפייה ב- stambecco שירדו אחכ לכיוון הבקתה.
סיכום יומי.
התחלה: Carcoforo.
סיום: Rifugio S. Ferioli.
לינה: Rifugio S. Ferioli. מבנה עתיק אבל הבקתה נוחה (אם כי בסיסית). יש מקלחת חמה. השרותים הם בול פגיעה. המיקום פנטסטי. האוכל היה טוב. אהבתי מאוד.
מרחק: 15 ק״מ.
עלייה מצטברת: 1985 מ׳.
ירידה מצטברת: 1020 מ׳.
גובה מירבי: 2351 מ׳.
גובה מינימלי: 1280 מ׳.
בשבילי זה היה יום אפי.
מלהיב מרהיב מאתגר מעניין ומהנה בכל שלב.
הנופים מצויינים כל הזמן. השבילים טובים מאוד ואין בעיות ניווט.
רימה כפר יפיפה. תיירותי ומשופץ למשעי אבל שומר על האופי המיוחד של תרבות ה-וולסרים.
קליל זה לא היה - אבל חיברתי מה שע״פ המדריך שלי הם יום וחצי (כשהחצי הוא בעלייה).
המפגש עם ה- Ibex שימח ריגש והלהיב.
אמנם ויתרתי על לינה באוהל בנקודה מיוחדת - אבל זכיתי לחברה מצויינת בבקתה נעימה.
זה יום טרק מושלם. אני ברת מזל.
