אתיופיה חלק שביעי גונדר ודברק

ממפלי הנילוס הכחול חזרנו חזרה לבהר דר לאכול ארוחת צהריים ויצאנו לדרך לעבר גונדר המקום ממנו הגיעו רוב עולי אתיופיה לארץ. לגונדר הגענו בסביבות 15:00 ומצאנו מדריך שעשה רושם מקצועי ודרש 400 ביר כידי לקחת אותי לשלושת האתרים שאמרתי לו שאני מעוניין לבקר בהם (הכנסיה של דברה ברהן סלאסי, מתחם הארמונות ובריכת המלך פאסיל ) אחרי ויכוח קצר אך הכרחי המחיר ירד מ400 ל200 ביר ומכיבן שכרטיס הכניסה הוא עבור יום מלא וכל המקומות נסגרים בשעה 17:30 החלטתי לא לשלם בשביל השעתיים שנשארו לי עד הסגירה מחיר של יום מלא ולהתחיל את הביקור למחרת. את הזמן הפנוי שנוצר ניצלתי להסתובבות בגונדר, אינטרנט וארוחת ערב, בדך לאינטרנט קפה חלפתי על פני ילדי ה "תן לי" אנשי ה "תן לי" ואנשי ה "כך אותי בתור מדריך" המטרידים ביותר.האינטרנט במרכז העיר עלה לי 57 ביר (בכל מקום אחר זה לא עלה לי יותר מ20 ביר) ויצאתי לחפש אחר מקום סביר לאכול בו ארוחת ערב כשאני משתדל ככל יכולתי להתעלם ולנפנף אנשים מטרידים בצורה המנומסת ביותר ובלי לפגוע בהם. הלכתי לאזור המסעדות ותוך כידי שאני חושב מה בא לי לאכול שוב נטפל אלי איזה חמרמיר צעיר, כמובן שישר אמרתי לו שאני לא רוצה כלום ממנו ורק באתי לאכול ארוחת ערב אז הוא התעקש שאני יבוא למסעדה ספציפית בטענה שהיא מאוד מפורסמת, מאוד זולה והאוכל מאוד טעים אז בסוף הסכמתי לבוא איתו למרות שבכלל לא אהבתי את הרעיון ללכת עם מקומי שבמיליון אחוז רוצה ממני משהו למרות טענותיו שהוא לא רוצה ממני כלום (פשוט ככה זה באתיופיה ) עליתי אחריו בגרם מדרגות מגעיל ומסריח בלי אור וכשכבר לא האמנתי בכלל שמישהו יעשה מסעדה במקום כזה מגעיל (באיחוד כשיש מספיק מקומות סבירים על הרחוב למעטה) הגענו למסעדה קטנה חשוכה מצ'וקמקת ביותר וריקה כמעט לגמרי . בכל מקרה אמרתי לו תודה וביי התישבתי לבד והזמנתי משהו שהחמרמיר המליץ כי למרות שאמרתי לו ביי הוא עוד לא הלך אז סימנתי לו שיתחפף ולהפתעתי המרובה הוא באמת הלך ונתן לי לאכול בשקט אבל איך שהגיעה המנה והתחלתי לאכול החמרמיר חזר והתיישב מולי בלי שום הזמנה והתחיל לבלבל לי ת'מוח אל מיליון דברים לא מעניינים שהוא החליט לספר לי (בעיקר על עצמו) ואז הוא שאל אם אני מזמין אותו לארוחת ערב אז אמרתי לו שלא ושנמאס לי שכל הזמן האתיופים חושבים שאני ספונסר שלהם ובכל מקום מבקשים שאני יממן אותם. אז החמרמיר התנצל והסביר שזה בגלל שקשה להיות סטודנט באתיופיה אז אמרתי לו שקשה מאוד להיות תייר באתיופיה ולהיות סטודנט זה קשה בכל העולם ומי שבוחר בזה אמור לדעת את זה מראש. בכל מקרה המנה שהוא הזמין עבורי היתה אינג'רה אם בשר קשה ומגעיל בצורה בלתי נסבלת אז ויתרתי על הניסיון לאכול אותו והתבאסתי כי התחשק לי לאכול משהו טוב (במונחים אתיופיים כי אין באמת אוכל טוב באתיופיה) ןלא אוכל של חמרמירים אז ביקשתי חשבון והמלצר אמר שזה עולה 130 ביר כשבכל מקום אחר מנה של אינג'רה ולא משנה מה שמים עליה לא עולה יותר מ15 או 20 ביר במקומות היקרים. ניסיתי להבין אולי המלצר לא הבין והוא התכוון למשהו אחר בגלל שהאנגלית שלו לא טובה מספיק אבל הוא רשם לי את המחיר והתעקש שזה המחיר עבור הארוחה בשלב זה כבר רציתי להרוג את החמור הזה שהביא אותי למקום המסריח הזה ועוד רצה להזמין את עצמו על חשבוני אך מכיוון שכבר אכלתי מהגועל נפש הזה לא הייתה לי בררה אלא לשלם ואחרי כל זה החמרמיר צמרת הזה שהביא אותי למסעדה אמר לי שמחר שאני מגיע לכפר של הפלאשים הוא יהיה המדריך שלי. לא משנה שבכלללא רציתי להגיע לכפר של הפלאשים וגם אם הוא ישלם לי אני לא יקח אותו בתור מדריך ושיגיד תודה שאני לא מטביע אותו בשרותים של המסעדה. ושוב בדרכי למלון פילסתי את דרכי בין מיני המטרידים השונים וכשסוף סוף הגעתי למלון גיליתי שאין לי שקע בחדר ואין לי איך להטעין את הסוללות של המצלמה אז ירדתי להגיד את זה לפקיד בקבלה שטען שאין מה לעשות ואחרי ויכוח מעצבן הוא העביר אותי לחדר עם שקע. למחרת בבוקר קבעתי להפגש עם המדריך והנהג בשעה שמונה וכבר ברבע ל8 חיקיתי להם בלובי של המלון. בשמונה וחצי הם הגיעו בסוף עם עוד שלוה אנשים שלא קשורים ותרוץ עלוב שמישהו חסם אותם, שלושת המיותרים ירדו והמדריך בא עם אחד מהם ואמר שהוא יהיה המדריך שלי מכיבן שהוא עסוק ומכיבן שבכלל לא היה איכפת לי יצאנו לדרך, מתחם הארמונות היה יפה מאוד ונהנתי מאוד להסתובב שם וגם ההסברים של המדריך היו מעניינים, משם המשכנו לבריכת המלך פאסיל שהמבצר שבמרכז הבריכה היה בשיפוצים ומוסתר מאחורי פיגומים רבים והבריכה עצמה הייתה ריקה ממים אך העצים שסביב הבריכה ששורשיהם מכסים את חומת המתחם היו האטרקציה האמיתית במקום, משם המשכנו לכנסיית דברה ברהן סילאסי שלא הייתה יותר מביתן קטן מוקף חומה ובה 12 צריכים שמסמלים את 12 השליחים והשער הראשי שלה אמור להראות כמו אריה אם כי אני בשום פנים ואופן לא הצלחתי לדמיין את זה ובתוך הכנסיה עצמה ציורי קיר שמספרים את סיפור חייהם של ישו ומריה בקיצור מאוד מיותר למי שלא מתעניין בכנסיות. אחרי זה עזבנו את גונדר והמשכנו לדברק שזו העיירה שבה נמצא המשרד הראשי של הפארק הרי סמיון שבו קונים את הכרטיסים וגם מקבלים שם סקאוט מדריך ויש אפשרות גם לשכור שם ציוד לבישול בשטח אבל גם אם תצטרכו רק מחבת הם יחייבו אותכם מחיר מלא על כל הערכה שכוללת גזיה, סירים, מחבתות, צלחות, כוסות, סכו"ם תרבדים ועוד. תוכלו לשכור שם גם מעיל גשם למקרה שלא הבאתם איתכם אבל אני לא בטוח בקשר לאוהל ושק שינה (אני חושב שאת זה דווקא אין להם) בפארק ישנם שני לודג'ים אחד יקר שעולה מעל 1000 ביר ללילה ואחד זול שעולה 40 ביר ללילה ובו ישנים בחדר גדול מלא במיטות עם מזרנים, שמיכות וכריות אני הייתי היחיד בפארק וקיבלתי מפתח לחדר המחיר לשתי לילות בפארק עולים יותר מ1000 ביר וכוללים לינה של לילה אחד בלודג' הזול, כלי בישול (משלמים עליהם עבור יום) מדריך וסקאוט שבכל מקרה בדומה למלצרים בארץ הם יצפו לטיפ לא משנה אם הם היו טובים או לא. אחרי ההתארגנות יצאתי למצוא מסעדה לארוחת ערב וכלקח מאתמול הזמנתי תפריט כידי לראות את מחירי המנות אבל אחרי שתי דקות של עיון בתפריט הארוך שלהם המלצר ניגש אלי והסביר שבעצם אין להם כמעט שום דבר ממה שכתוב בתפריט ולמעשה יש להם רק 3 דברים שהם מגישים במסעדה אז הצבעתי על אחד האנשים במסעדה ואמרתי שאני רוצה מה שהוא הזמין וליתר ביטחון גם שאלתי כמה זה עולה (20 ביר) הוספתי בקבוק ספרייט וכוס מקיאטו לא רע בכלל וכשיצאתי מהמסעדה ירד גשם שוטף וכל הכביש שעברתי בו לפני חצי שעה בערך הפך לנהר ורק ב11 בלילה הגשם נפסק לבסוף. את הבוקר התחלנו באיחור הרגיל של שעה בגלל שהנהג לא התעורר על אף שעות השינה המרובות שהיו לו, כל הדרך לפארק נסענו בעליה בתוך ענן סמיך שמידי פעם התפוגג טיפה וחשף קצת נוף. בניגוד לדרום החם פה קור כלבלבונים הדרך הייתה בוצית וחלקה והגשם לא הפסיק לרדת, חלקים מסוימים בקושי הצלחנו לעבור בגלל שהרכב החליק על הכביש לאן שהתחשק לו ורק במזל לא התחפרנו בבוץ או עפנו לתהום. המשך הסיפור על הפארק המקסים הרי סמיון בבלוג הבא