טוב, אז אחרי החופשה הנפלאה שלי בדצמבר 2016 בקולורדו, עם הפחדים המוקדמים איך אגלוש (למרות שבאופטימיות תכננתי 10 ימי גלישה...), מייד כשחזרתי והבנתי שאני בסדר, סגרתי טיסת אל על ב 65 דולר ו 390 נקודות הנוסע המתמיד למילנו אהובתי. רכב אוטומטי במג'יורה מלפנסה ב 165 אירו ולילה אחד בבסט ווסטרן סיינט וינסנט, ועוד 2 לילות במלון ביז'ו bijou, באותה עיירה (משיקולי חסכון- יחד עלות המלונות היתה כ 200 אירו במקום 300 אירו בבסט ווסטרן, ולביז'ו לא רציתי להגיע באיחור בלילה הראשון מאחר ואין צ'ק אין מאוחר).
ואיזה כייף לגולשים באירופה שהאירו כ”כ נמוך !!! (פחות כייף לאירופאים עצמם, אבל לא ניכנס לזה).
העמסתי את עצמי ביום חמישי ה 2.2, אחרי שארזתי בקפדנות מזוודה מלאה בציוד בלבד, וכן ציוד הסקי בתיק ייעודי נפרד של דאקיין עם גלגלים (שוקל טונה עם המגלשיים והנעליים, אבל לא משנה, זה מתרגל את שרירי הידיים לא רע בכלל).
אחרי כמה וכמה נסיעות בהן השארתי את הרכב (הספרטני!) שלי בנתב”ג ונסעתי באוטובוס לטרמינל, קיבלתי החלטה השנה להמנע מכך, כיוון שהחזור בד”כ הוא סיוט עם מזוודה, תיק הציוד הכבד, וקופסת הדיוטי פרי. מונית שהוזמנה לקחה אותי ואת הציוד בנוחות לשדה התעופה, ונכנסתי לצ'ק אין זריז. המזוודה הנעלמה שלי שקלה כ 14 ק”ג, וזה היה הזמן האחרון בו פגשתי אותה עד ערב יום ראשון בו חזרתי לארץ, כיוון שאני טסתי למילנו והיא לסופיה. באסה. את תיק הציוד שלחתי, כמובן, דרך המעלית המיוחדת לכבודה חריגה. קטעים לזהות את הגולשים האחרים שטסו ליעדים השונים באירופה. אין כמו התחביב הזה, באמת.
אחרי תורים מפתיעים בבטחון (פברואר, למען השם), קניות מהירות בדיוטי פרי (ביצי קינדר לחלקים מסויימים במשפחה, נו), ומעבר בתור של לקוחות הזהב (פעם בשנה לפחות 100 דולר מתנה אחרי הוצאה של 800 דולר, כדאי), המשכתי ללאונג' בשער B -חינם ללקוחות קורפורייט. על כוס פרייה, והטענת הסלולרי, חיכיתי לטיסה.
הטיסה יצאה בזמן ועברה בכייף במושב בEXIT במעבר (בחזור זה לא מומלץ כי המושב לא נוטה לאחור). דיילת אל על ששירתה אותנו היתה נהדרת ממש. לבבית ושירותית מאד.
אחרי נחיתה ומעבר מהיר בביקורת דרכונים, הבנתי שהמזוודה שלי לא תגיע, כנראה. מגפיים ומגלשיים, כאמור, הגיעו. חבל לי ממש שלא פיזרתי את הציוד בין המזוודות. אם בתיק הציוד היו מכנסי סקי, גרבי סקי וכו', היה לי קל יותר בימים הבאים.
דלפק הלוסט אנד פאונד במלפנסה, הוא מקום שרצוי להמנע ממנו. ראשית, הדרך ארוכה להחריד, ועם תיק הציוד שמחזק שרירי ידיים, ואחרי טיסה ארוכה, כמעט התפרקתי, literally.
יעילות איטלקית היא שם דבר (לא !) ואחרי שאיתרו כי המזוודה שלי חשקה בטיול לבולגריה, הובטח לי כי ברגע שהמזוודה תגיע לאיטליה ישלחו אותה למלון ביז'ו. אני מכירה כבר סיטואציות של אי הגעת מזוודה, מי שטס הרבה מכיר את זה בוודאות. בד”כ יום- יומיים אחרי המזוודה בדרך, עם עדכונים איפה בדיוק היא נמצאת. אני אקדים את הסוף- במלון ביז'ו צלצלו ללא הפסקה למלפנסה (קיבלתי טל'+מס' פניה), ומסתבר שהבחור שמשלח את הציוד, עובד יומיים (!!!) בשבוע, לא ביום ראשון (בו חזרתי לארץ). איך נגיד, אם זה היה בישראל, זה לא היה קורה, בלשון המעטה. שילוח פה מתבצע נון סטופ מייד עם הגעת המזוודה). החברים במלון ביז'ו אמרו לי שישראל היא מדינה יעילה ועשירה, וזה ידוע מאד באיטליה. שם הכל לא יעיל, והם עניים.
ובכן, הפתעה.
למלון הגעתי אחרי 12:30 בגלל העיכוב בשדה התעופה, צ'ק אין מהיר, והתכתבות עם אדוארדו אוקסמן המלך שגולש נפלא (הוא לא הכריח אותי להגיד את זה, באמת), בו עדכנתי שנחתתי, וקבענו שניפגש בפילה למחרת בבוקר. כ”כ ביקשתי השלמת ציוד ככל הניתן. סיכמנו כי אדו יעביר לי תרמי, גוגלס, כפפות ולאחר שאבי החליט לא לגלוש קיבלתי גם קסדה.
למחרת הלכתי לחפש מכנסיים (ביום הראשון גלשתי עם גרביים חמודות עם ציורים, למען השם, ועם הסוודר שטסתי איתו. פשוט פדיחה לכשרון הארגון שלי). בגל ספורט קניתי מכנסיים ירוקים ב 180 אירו. אני אחזור על זה שוב- 180 אירו. מצד אחד, ממש יפים . מצד שני, בשלישית, 180 אירו.
ואז פגשתי 2 חברי פייסבוק (אדו וניסים טורקיה, נהג הבית), ורמי (A.K.A המכור). 3 חמודים שאין לתאר. הם היו הכי מקסימים, זורמים ומצחיקים. התחלנו לגלוש בצד שמאל של האתר (אני הייתי המדריכה הבלתי מעורערת כל הדרך, חוץ מהרגעים שהתפלקה לאדו הגלישה המהירה. הוא ננזף, לא לדאוג). יש כמה מסלולים נפלאים בפילה, במיוחד באמצע- 12,13,14,22,24. ממעליות nuova ו leiss'e.
כששאלנו את ניסים איך המסלול הוא אמר “סביר” שזה בשבילו כמו “הכי מדהים EVER”. וגם דג זה מיוזיקל לידו.
השלג היה באיכות לא משהו (לדעתי) ובאיכות נפלאה (לדעתם). אני רגילה כבר לשלג הקולורדאי, בו כמעט ואין קרח באמצע העונה ברוב המקרים. והפאודר יבש ואבקתי – מוווושלם.
בכל מקרה, זה לא משנה את העובדה שהיה כייף לא נורמלי. גלשנו לכל עברי האתר, השמש זרחה והיתה נהדרת, אדוארדו נעלם בכל מיני מקומות ואז חזר, ואפילו המצאנו (המצאתי) רפרנס מההגדה של פסח לקבוצה (בלעדיי). על 4 גולשים דיברה תורה- אחד חרטטן, אחד שתקן, אחד זורם וזה שאינו יודע לגלוש. אפשר להתאים את השמות לכל אחד לפי הכרות…
ישבנו לאכול צהריים ב 12, לשמש נפלאה, והמשכנו לגלוש עד 16:30 פחות או יותר. אדוארדו טוען שאני ביקשתי לרדת. ובכן, אני מכחישה !
בערב, אחרי מקלחת מה זה מהירה, יצאתי עם האוטו אחרי ניסים, מנזר השתקן, למארון, העיירה בה ישנו החברים, בדירה מוזרה למראה, אבל חמימה, שם כל אחד קיבל חדר לעצמו, ואפילו ניסים היה פולני לגמרי וישן בחדר בלי חלון (דהיינו, לבד בחושך).
פגשתי את אבי (שתרם לי את הקסדה גם ליתרת החופשה), וישבנו בחדר הנעים (והמוזר מעט) וחיכינו בסבלנות.
אדו היה בדיוק באמצע הבישולים- בשבילי פסטת חונקי כמרים ברוטב אלפרדו עם פטריות ובצל (ובמילים אחרות- “שתחנקי”...:O) ) ובשביל כל השאר דברים לא מי יודע מה כשרים. ישבנו, דחקקנו, עקצנו, וס”ה היה כייף לא פחות גדול. פשוט אווירת מילואים מוחלטת. כמעט צמח לי שפם מרוב טסטוסטרון.
מצרפת את הקולאז' של אדו, כמזכרת נהדרת ליום.
החברים התחילו לארוז, ואני חזרתי למלון שלי.
למחרת, הן אחרי עצת אדו, והן אחרי עצת מרקו, הבחור ממלון ביז'ו, 2 מטר של חמידות וחתיכות איטלקית, המשכתי דרך קול די ז'ו למונטה רוסה דרך שמפולוק. הכביש עד למעלה היה ממש סבבה. משם ועד למטה, חשבתי שאני מתה מפחד- הכל קרחי, המכונית עשתה לי קרקושים של “באמא שלך, למה לא ג'יפ”, פחד אלוהים ממש. רק סנאי שחור שקיפץ על הכביש עשה לי קצת טוב על הלב.
לשמפולוק הגעתי לקראת תשע בבוקר. לאור מזג האוויר הסגרירי והקר, הלכתי לקנות מגן פנים+גרביים (שהתבררו למחרת כנוזלות, לצערי הרב), ב 30 אירו.
במונטה רוסה אני אוהבת לעשות ספארי מצד ימין של שמפולוק ועד צד שמאל של אלניה. מזג האויר היה נחמד וללא רוחות, אז די מהר עליתי על המגלשיים וגלשתי לאלניה. מונטה רוסה סובלת מדבר אחד מאד ברור- שילוט ממש מעפן שלא דומה בכלל למפה. במסלולים עצמם לכל מסלול יש שם (שנתנו לו הוריו) ובפועל במפה זה לא דומה לכלום (מספרים ולא שמות). הואיל וזה לא מאד מסובך, כי בתכל'ס לכל מסלול יש 2 צדדים- או לחזור לשמפולוק או להמשיך לאלניה (דהיינו, ימינה או שמאלה), בחרתי שמאלה, לאלניה. הבוקר התחיל במזג אויר משתנה- הראות לפעמים טובה ולפעמים הרבה פחות. הנוף היה מיוחד מאד. במסלול הראשון משמפולוק לכיוון גרסוניי, הוסיפו סוף סוף את הכיתוב “המסלול לגולשים מקצוענים בלבד”, למרות שמדובר במסלול אדום (לכאורה), מדובר בהתחלת מסלול שהיא האמא של השחורים. וזה עוד משהו לגבי מונטה רוסה- האתר הכי תלול והכי קשה באאוסטה. הכי לא מתאים למתחילים ואפילו בינוניים.
בניגוד לצ'רביניה-צרמאט, ולה-טוויל – לה רוזייר, שם המעבר כולל מעבר בין מדינות, פה אם הייתי נתקעת בצד של אלניה היה לי איך להגיע לשמפולוק, אבל ממש ממש לא התחשק לי לקחת מונית. לכן- גרסוניי. השעה התחילה להיות מאוחרת והייתי חייבת להתחיל להתקרב לכיוון גרסוניי, ירדתי עד העיירה ואז עליתי לפונטה יולנדה. פה כבר לא נהניתי מהמסלול כי הייתי בלחץ להגיע. כשירדתי שוב בדקתי עם שוטר שאמר לי שמסלול מוס נפתח מחדש. ירדתי עד גרסוניי במוס, והגעתי למעלית המתאימה. משם, עליתי במעלית והמשכתי למעלית הכסא לכיוון שמפולוק. שם עמדנו חצי שעה, ואני לא מגזימה, כדי שישלחו גונדולה. כולם היו מבואסים, קפואים, רטובים, והשעה כבר היתה קרוב לארבע. בקיצור, היינו מאד לחוצים לחזור.היה שם איזה מסכן אחד שהזיזו אותו לטובת עובד האתר. ממש ריחמתי עליו. זה היה נורא.
בקיצור, למרות מזג האוויר המשתנה והמעפן, הרוחות והשלג, היה ממש כייף לגלוש גם בסוף היום לשמפולוק, והירידה לעיירה, שזכורה לי כיחסית קשה עברה לי בקלילות על המוגולים החמודים בדרך. למטה הגעתי בעשרים לחמש. כמעט הפנדלים. מזל שהצלחתי להגיע לעיירה. לכן, לדעתי צריך לקחת בחשבון מצב בו אפשר להתקע במקום אחר. השלטים באתר העירו לכולם לחזור לעמק ממנו הם הגיעו, ובהחלט אפשר להתקע גם באתר מקומי. וזה מבאס.
משם המשכתי חזרה למלון, הפעם לא דרך קול די ז'ו אחרי הנסיון המבאס של הבוקר. אני יודעת שכבר אמרתי את זה,אבל היה סופר מבאס שהמזוודה לא הגיעה. אז עוד לא ידעתי שניפגש רק מחר בערב.
אחרי מקלחת בדקתי את הסלולרי עם הוויי פיי של המלון, לאדו המקסים ששאל איך היה, ועוד הספקתי להתייעץ איתו איפה לגלוש ביום האחרון. פילה בהחלט נראתה כמו בחירה מתאימה.
ואכן, אחרי הצ'ק אאוט למחרת, שמתי פעמיי לפילה, פעם שניה בחופשה.
בד”כ אני לא חוזרת על אתרים בסקי ספארי, אבל הפעם פחדתי להתקע כמו ביום האתמול, ולהתקע בשוויץ או בצרפת, ביום של טיסה חזרה לארץ זו החלטה ממש גרועה.
אז קמתי מוקדם יחסית, ושוב עסקתי בענייני מזוודה (לא למדתי עדיין). המשכתי לפילה, לא לפני שעצרתי בחנות לידל בדרך (מייד אחרי שלוקחים שמאלה ברצף הרמזורים אחרי הירידה מהאוטוסטרדה). אפשר למצוא שם מציאות נהדרות (שוקולד !!!! LOVE).
פילה התגלתה כהפתעה נהדרת, ממש כמו השנה שעברה. ירד שלג פאודר FRESH להפליא לאורך כל היום, וחרשתי מסלולים שהפכו במהלך כל אותו היום למשהו אחר לגמרי. בכל שעה המסלול השתנה, כך שלמרות שחזרתי על מסלולים, כי המעליות הגבוהות היו סגורות בשלב מסויים, בפועל גלשתי במסלולים חדשים כל היום.
כשירדתי מההר גיליתי מכונית מכוסה כולה בשלג, מה שהקל עליי להחליף בגדים. המכנסיים הירוקים שלי, ממש כמו המכנסיים של כולם היו רטובים וקפואים לגמרי.
החלפתי לג'ינס טיסה, נסעתי למלון כדי לבדוק שוב מה קורה עם המזוודה, סיפרו לי שההוא מחכה עם המזוודה ליד שער 6 (לא ממש. בסוף תיאמנו במקום אחר לגמרי. איזו יעילות,חברים).
לשדה ממש דהרתי בגשם זלעפות, כועסת על עצמי מצד אחד, ומצד שני, אין לי ברירה. ההוא מחכה.
וכשהגעתי לשדה, אחרי בירור קצר בלוסט אנד פאונד, גיליתי שהבחור מחכה לי בחוץ עם מזוודה קלילה, עם אזיקון עליה.
עדכנתי את הבטחון באל על על קורות מזוודתי, ואחרי שנחתתי בישראל, היא הגיעה במפתיע בין הראשונות לישראל, יחד עם הציוד. צורה לה.
ס”ה חופשה בטעם מתוק-מריר, כמו השוקולד שקניתי בקארפור….
