בולגריה האחרת - עם ילדים

הנוף של קופריבשטיצה

כשאשתי הציעה לי לטוס לטייל בבולגריה לא הבנתי מה היא רוצה ממני. מה לנו, שאוהבים טבע וטיולים באוויר הפתוח ומתרחקים ככל הניתן מערים מעושנות, ולבולגריה, שלמיטב ידיעתי כוללת רק את בורגס וורנה? ועוד כשאנחנו "נסחבים" עם 2 ילדים קטנים (בני שלוש ו-שנה)? הסתבר שחברה המליצה לה על מקומות שונים בבולגריה, כאלה שאינם מתויירים כל כך, אבל יפתיעו אותנו מאוד.
אז זהו, שאכן הופתענו. ובגלל שלא מצאנו באינטרנט חומר עדכני בעברית על בולגריה עם ילדים, החלטנו לשתף את הידע שנצבר.

תקציר המסלול:

יום 1 – נחיתה בסופיה, נסיעה למנזר רילה (לא הספקנו), הגעה לבנסקו.

יום 2 – עלייה ברכבל לאתר הסקי בהרי פירין, פארק הדובים.

יום 3 – טיול רגלי בהרי פירין, שירוקה לאקה (אפשר לוותר), הגעה לטריגראד.

יום 4 – מסלול הליכה בטריגראד, מערת "גרון השטן", הגעה לשיפקה.

יום 5 – מעבר שיפקה, מפעל לייצור תמצית ורדים, קברי התראקים, אגם קופרינקה (אפשר לוותר).

יום 6 – אגם דומליאן, קופרישטיצה, הגעה לפנצ'רבו (בפאתי סופיה).

יום 7 – שמורת ויטושה, מסלול ב"גשרים המוזהבים".

יום 8 – חזרה לישראל.

יום שבת, יוצאים לדרך:

יצאנו לדרך עם שני הבנים הצעירים (מאוד) שלנו, בני 3 ושנה, ונחתנו בשדה התעופה בסופיה ביום שבת בשעה 14:00, בסוף חודש מאי 2018. מיהרנו לאסוף את הרכב השכור (הזמנו עוד מהארץ) - רנו פלואנס ענקית ומאובזרת עם 2 כיסאות ילדים, ויצאנו לדרכנו לנקודה הראשונה במסלול שלנו - בנסקו. בדרך תכננו לעצור במנזר רילה, אבל לאחר שהבנו שנהיה מאוד לחוצים בזמנים (כזכור עם 2 זאטוטים), שבנו על עקבותינו (כבר היינו בכפר רילה) וחזרנו לכביש הראשי לכיוון בנסקו. הגענו לקראת הערב ל-Villa Vera Guest House.. הלנה, בעלת המקום, קיבלה אותנו, ומייד התחברנו. קיבלנו חדר כפול גדול בהרבה מציפיותינו, התארגנו בחדר, ומייד יצאנו לסיור ערב בבבנסקו. להפתעתנו, למרות שהשעה הייתה כבר אחרי 19:00, לא היה סימן לחשיכה מתקרבת (למעשה החושך ירד רק בסביבות 21:30). לאחר טיול של כשעה, אכלנו ארוחת ערב באחת המסעדות במרכז וחזרנו למלון.

יום ראשון, היום השני לטיול:
אכלנו ארוחת בוקר מוקדמת (בזמן שהלנה ואמה, מאמא ורה, משחקות עם הילדים שלנו ונותנות לנו קצת זמן לאכול בשקט.
משם יצאנו לרכבל לכיוון אתר הסקי של הרי פירין. בעונה הזו (סוף חודש מאי) כבר אין כמעט שלג, אבל שמענו שיש שם אחלה מסלולי הליכה. הנסיעה ברכבל (Gondola) עלתה 20 לב למבוגר, ו-1 לב לילדים מתחת לגיל 7, והייתה שווה ביותר, הילדים ממש נהנו! אגב, אין שום מניעה לעלות עם עגלת תינוק לרכבל, ונוח גם לטייל איתה על ההר. למי שמעוניין לוותר על הרכבל ולהגיע לנקודת הביניים או לנקודה העליונה עצמה עצמאית, זה אפשרי גם כן, אבל לטעמי זה מאבד מהאפקט. המקום עצמו עם נוף משגע, מעולה לטיול עם ילדים, וגם בלעדיהם. ממליץ להקדיש לשם שעה טיול, ולקחת בחשבון שהנסיעה ברכבל אורכת חצי שעה לכל כיוון.

לאחר שירדנו מההר, המשכנו בנסיעה לאתר הבא שלנו - שמורת הדובים המרקדים. נסיעה של כ45 דקות לערך לכיוון העיירה בליצה (Belitsa), בדרך שברובה נוחה לנהיגה ובחלקה הקטן דרך כורכר קצת פחות נוחה (אבל עדיין נגישה לרכב פרטי ללא בעיה). עוד מקום מומלץ במיוחד לילדים. עלות הכניסה 6 לב לאדם (והילדים נכנסים חינם). מדובר בסיור מודרך של כחצי שעה, ומומלץ להביא נעליים נוחות. בשמורה לא ניתן להסתובב עם עגלת תינוק וצריך להביא מנשא. יש בשמורה 25 דובים שעברו התעללות על ידי צוענים למען בצע כסף, ועוברים שיקום בפארק, אז אל תצפו לריקודים למיניהם.

בדרך חזרה מבליצה לבנסקו עברנו בכפר קטן בשם באניה (Bania), והבטן הובילה אותנו לשאול את המקומיים היכן המסעדה המקומית הקרובה. אחרי הרבה סימני ידיים, הכווינו אותנו למסעדה בשם "איזגרבה" (Izgreva). מדובר למעשה במסעדה של מלון, וחוץ מהמסעדה במתחם קיימות גם 2 בריכות ממי נביעה מינרליים, הקטנה חמה מאוד והגדולה מחוממת מעט פחות ומתאימה לילדים (10 לב לאדם, ילדים מתחת לגיל 7 נכנסים בחינם). המסעדה מומלצת ביותר, המנות זולות יחסית ולא נתקלנו במנה שאינה טעימה.

כשיצאנו מהמסעדה הבנו שאנחנו נמצאים באזור שכולו מעיינות מינרליים, והצטערנו שלא לקחנו איתנו בגדי ים ליום הטיול הזה (מהיום למחרת כבר סחבנו איתנו את בגדי הים לכל מקום). רחצה במעיינות טבעיים הייתה יכולה להיות סיום מעולה ליום הזה!

יום שני, היום השלישי לטיול:

אחרי ארוחת בוקר נעימה נוספת במלון, נפרדנו מהמשפחה המארחת המקסימה ויצאנו לדרכנו אל הרי פירין, למסלול הליכה שהומלץ לנו ע"י הלנה בעלת המלון – טיול לאגם Okoto, מסלול שהוגדר כפשוט יחסית, עם זמן הליכה משוער של כחצי שעה לכל כיוון. לאחר נסיעה בדרך בעלת נוף מרהיב אך מורכבת לנהיגה (מתברר שהדרך הזו מופיעה באתר The most dangerous roads). הגענו לנקודת ההתחלה של המסלול – בקתת ויחרן (בגוגל – Vihren Hut או Vihren Chalet). הנוף מנקודת ההתחלה היה מדהים, ולא יכולנו לחכות להתחלת המסלול. קבוצת מטיילים שבדיוק ירדה מהמסלול ציננה את התלהבותנו. התברר שהפגנו חוסר מקצועיות משווע, ונעלי ההליכה שלנו לא יועילו לנו יותר מדי בטיפוס בהרים ובמעבר במי שלגים מופשרים בדרך לאגם. להוסיף לזה את העובדה שהגענו ללא מנשא גב, והבנו שאת המסלול הזה לא ממש נוכל לעשות. אז לקחתי את בן ה-3 לטיפוס של 10 דקות כדי שירגיש קצת טיול רגלי וכדי לשפר את זווית התצפית, ולאחר מכן חזרנו לרכב והמשכנו בדרכנו. האמת? לא הרגשנו אכזבה גדולה מדי, כי הנוף היה שווה את זה גם בנקודת ההתחלה. אבל בהזדמנות נחזור לבולגריה בלי הילדים כדי לעשות את הטרק הזה.

משם יצאנו ליעד הבא שלנו – טריגראד, נסיעה של 3 וחצי שעות. שוב נסיעה בדרכים משובשות אך עם נוף בלתי נגמר מכל כיוון. בדרך עברנו בעשרות כפרים ועיירות, וכשהרגשנו שהגיע הזמן לארוחת צהריים עצרנו באחד מהם, נכנסנו לטייל בכפר והגענו לשדות ירוקים אינסופיים, בהם בחרנו לשבת לפיקניק לארוחת צהריים.

משם המשכנו בדרכנו לטריגראד. תכננו לבקר בדרך במערכת יאגודינה, אבל התברר שהמערה נסגרת בשעה 16:15, וכך גם מערת "גרון השטן", ובסוף החלטנו להמשיך בכביש לכיוון שירוקה לאקה, ולחזור לאחר מכן לטריגראד. ההחלטה הייתה גרועה..... לא שמנו לב לזמני הנסיעה, והתברר ששירוקה לאקה רחוקה 50 דקות מטריגראד, כך שהגענו סה"כ לנסיעה של 5 וחצי שעות באותו יום. ובנוסף לכל, מכל ההמלצות על שירוקה לאקה מצאנו את עצמנו מסתובבים סביב עצמנו בעיירה ולא מבינים מה ההתלהבות הגדולה ממנה. זאת אומרת, אכן מדובר במקום יפה, אבל גם הרבה עיירות אחרות הן כאלה. בעזרת מדריך תיירים מקומי שפנה אלינו, מצאנו אנדרטה לזכר כומר בשם סטפן אשר הוכר כחסיד אומות העולם על חלקו בהצלת יהודי בולגריה בשואה. באנדרטה מופיעה גם תעודת כבוד בעברית. כך לפחות הרגשנו שלא בזבזנו לגמרי את זמננו וכוחנו על הנסיעה המיותרת הזו…

משם יצאנו לכיוון טריגראד. בדרך עצרנו לארוחת ערב במסעדה (לא מוצלחת), והמשכנו בדרכנו למלון. הפעם כבר הגזמנו עם הזמנים, והחושך שירד לא היה אידיאלי כלל לנהיגה באזור הזה. נהיגה בכביש צר וצפוף, במנהרות חשוכות ובין הרים שסוגרים מכל הצדדים, ומתחת תהום (שלא יכולנו לראות אותה בחושך). גם את המלון לא הצלחנו למצוא, למרות שגוגל מאפס כיוון אותנו אליו במדויק. פשוט לא נראה היה הגיוני שנידרש לעבור בתוך חניית שופלים, לחצות אסם ודרך כורכר שנראתה נטושה לחלוטין... רק אחרי מספר ניסיונות ונסיעות הלוך ושוב מצאנו את שביל הגישה למלון, והגענו אליו מעט לפני 22:00. הופתענו מהניגודיות הבולטת בין העיירה המבודדת ומיקומו של המלון ב"חור" הזה, לבין רמת המלון, על חדריו המודרניים והציוד החדיש. אבל לא היה לנו יותר מדי זמן להתלהב מהחדר, מאחר שמיהרנו ללכת לישון לאחר היום המפרך הזה, ולהיערך ליום הבא.

יום שלישי, היום הרביעי לטיול:

לאחר ארוחת הבוקר, עשינו צ'ק אאוט מהמלון ויצאנו למסלול רגלי, אחד מני רבים בעיירה. המסלול עלה על רכס הרודופי, והצלחנו ללכת בו כקילומטר וחצי לפני שבן ה-3 התעייף מההליכה (בן השנה היה כמובן במנשא חזה), וחזרנו להתחלת המסלול.

משם יצאנו לטיול קצר בעיירה (לא מומלץ עם עגלות), ולאחריו נסענו 5 דקות למערת "גרון השטן". אז אין לי מושג איך נראית מערת יגודינה שנאלצנו לוותר עליה, אבל מערת "The Devil's Throat" היא ללא ספק המערה המרשימה ביותר שראיתי עד היום. החלל במערה עצום, בגובה של עשרות מטרים, כאשר הנהר זורם אי שם למטה מתחתינו. המסלול במערה קצר יחסית ואורך כחצי שעה, חלק נכבד מהזמן מוקדש לטיפוס במדרגות אל עבר פתח המערה ביציאה. חלקה האחורי של המערה היא זו שנתנה את שמה של המערה בגלל דמיונו של המפל הנכנס בין הסלעים ונופל מטה למים הנבלעים בגרון. מנקודת היציאה של המערה נדרש לחזור רגלית (שימו לב, ההליכה היא דרך הכביש) לנקודת החניה. עלות הכניסה למערה – 3 לב לאדם, ילדים נכנסים חינם. סיור יוצא בכל חצי שעה, וההדרכה בעיקרון בבולגרית בלבד, אך המדריכה שהיתה לנו ידעה לספק הסברים גם באנגלית. חשוב להביא בגדים חמים, כי הטמפרטורה בתוך המערה היא 8-9 מעלות בלבד. הליכה עם פעוטות במנשא בלבד, בן ה3 הסתדר מצוין ברגל. ליד הכניסה למערה ישנה אומגה הגולשת מעל התהום, אך אנחנו וויתרנו על התענוג.

לאחר הביקור במערה נכנסנו לאכול במסעדה בכניסה לטריגרד (מומלצת מאוד – הורלוג – Хорлог), ולאחריה יצאנו לנסיעה בדרכנו ליעד הבא – שיפקה, הממוקמת בסמוך לקזאנלאק, באזור הידוע כעמק הוורדים.

תוך כדי הנסיעה (3 שעות וחצי) הרגשנו את השינוי המורגש בנוף ואת המודרניזציה (היחסית) ההדרגתית באיכות הדרכים ובמבנים בצידי הדרך. לאט לאט הכבישים נעשו יותר רחבים ונוחים, והכפרים נראו פחות מיושנים.

שוב הגענו למלון אחרי רדת החשיכה, ולאחר קבלת פנים מחויכת ואדיבה נכנסנו לחדר, והבנו שזה לא בדיוק הסטנדרט אליו הורגלנו בלילות הקודמים – החדר היה מיושן מאוד, עד כדי כך שהקפיצים בלטו מהכיסאות ומהמזרונים, ובאחת המיטות אי אפשר היה לישון כמעט בגלל שכל תנועה גרמה לחריקות. והכי גרוע – למרות שווידאנו מראש טלפונית, לא הייתה מיטת תינוק בחדר, כך שנאלצנו לישון עם הקטנצ'יק במיטה הצפופה ממילא, ובסוף אשתי פרשה לאחת ממיטות היחיד בעוד אני ישנתי עם בן השנה והיוויתי מחסום מפני נפילות בלילה.

יום רביעי, היום החמישי לטיול:

התעוררנו עם גב תפוס, וגרוע מזה – עם תוכניות לא ברורות להמשך היום. התוכנית המקורית הייתה לנסוע לוליקו טרנובו, עוד עיירה מעניינת ולטייל קצת בסביבה. אבל קצת התעייפנו מכל הנסיעות, ואולי הגיע הזמן לטייל קצת בסביבה הקרובה? לאחר התייעצות עם אחת מעובדות המלון, החלטנו לוותר על הנסיעה לוליקו ובנינו לנו תוכנית יומית באזור.

עם יציאתנו לדרך נתקלנו במספר עוברי אורח הקוטפים פרי כלשהו מעץ שעמד בדרך. בדיקה מהירה העלתה שמדובר בדובדבנים, מה שגרם לנו לצאת במהירות מהרכב ולקטוף כ-3 ק"ג דובדבנים, שיהיה לדרך (הכמות הזו נגמרה עוד באותו יום. למחרת חידשנו את המלאי). כל האזור מלא ועמוס בעצי דובדבנים, אשר מציעים את פריים בחינם ובכמות בלתי מוגבלת לכל המעוניין, אז לא לוותר על התענוג!!

עם שקיות מלאות יצאנו לכיוון "מעבר שיפקה" – אנדרטה עצומת מימדים לזכר הניצחון של הבולגרים, בסיוע רוסיה, על התורכים במאה ה-19. הנוף שם דומה יותר לנופים בכרמל מאשר לנופים שראינו קודם לכן בבולגריה, רק שהמרחבים היו גדולים פי כמה וכמה ממה שרואים בארץ. מומלץ לבקר שם ולהנות מהנוף. ניתן להיכנס גם לתוך המגדל ולעלות לתצפית העליונה בליווי סיור מודרך בעלות של 10 לב לאדם (נראה לי מיותר). בגלל כמות המדרגות עדיף להשתמש במנשא ולהימנע מעגלות

לאחר הביקור במעבר שיפקה נסענו כ-10 דקות למפעל לייצור תמצית ורדים (חומר הגלם לתעשיית הבשמים) הממוקם בכניסה לעיירה Hadzhidimitrovo (ניסיתי לכתוב את זה בעברית וזה פשוט מסובך מדי). המפעל אינו תיירותי כלל, אך כשניגשתי לאחד הפועלים (שהסתבר שהוא הבעלים), שמח מאוד להדריך אותנו ולהסביר את כל הליך הכנת תמצית הורדים. מסתבר שהמפעל פעיל כ-3 שבועות בשנה בלבד, והתמזל מזלנו להגיע ביום הפעילות האחרון שלו, ממש בשלב שטיפת המכונות. תוך כדי ההדרכה למדנו גם על אהבתם הרבה של בעלי המפעל והעובדים לישראל (אחד מהם גם לבש חולצה עם כיתוב של צה"ל, ואפילו דיבר עברית שלמד מביקורו בישראל). לטעמי הסיור הזה שווה יותר מכל מוזיאון ורדים שהמליצו לנו לבקר בו.

לאחר שסיימנו את הביקור במפעל נסענו לכיוון אגם שהמליצו עליו בסביבה, אבל בדרך החלטנו לעצור ולראות גם את קברי התראקים (The Thracian Tombs). סיור קצר בן כחצי שעה חשף אותנו לחללי קבורה עתיקים ומרשימים, אבל מאחר ואתרים ארכיאלולוגיים פחות מדברים אליי, יותר חיכיתי לסיומו של הסיור. מאמין שחובבי הסטוריה עתיקה יהנו כאן ממש. עלות הכניסה וסיור מודרך – 15 לב לאדם (הילדים בחינם).

משם המשכנו לאגם קופרינקה. האגם אינו מן המרשימים שראינו בטיול, אך היווה אתנחתא ואפשר לקטנים להיכנס למים ולנוח.

את הערב החלטנו לסיים בסיור קצר בקזאנלאק, ולאחריו שבנו למלון. אגב, למרות שהטיול היום היה קל יותר מבחינת נסיעות, סיימנו אותו מותשים בהרבה, וגם הילדים, שהתרגלו לישון במהלך הנסיעות הארוכות, והתקשו להתמודד עם העצירות המרובות היום.

יום חמישי, היום השישי לטיול:

אכלנו ארוחת בוקר ועזבנו בשמחה את המלון המתפרק, כשפנינו לכיוון היעד האחרון לטיול – סופיה. אבל בדרך לשם מחכות עוד כמה תחנות.

חיפוש זריז בגוגל למסלולי טיול באזור העלה את אגם דומליאן, שנמצא לא רחוק מהציר המקשר בין קזאנלאק לסופיה. נסיעה בצירים מהסוג הפחות מותאם לרכב פרטי הביאה אותנו לדרך ללא מוצא, אבל לא התייאשנו, ולאחר שיח באנגלית רצוצה עם כמה פועלים בולגרים, הצלחנו להגיע לחלקו המזרחי והיפהפה של האגם, ועצרנו לטבילה ולפיקניק. השקט והרוגע באגם הזה איפשר להתנתק ולהתחבר לשלווה, יותר מכל מקום בו טיילנו בטיול הזה. ממליץ לא לוותר, למרות שאני מניח שאפשר למצוא עוד המון אגמים דומים לאורך הדרך.

משם המשכנו לעיירה קופריבשטיצה, שהוזכרה שוב ושוב בהמלצות תיירים. החלטנו שלא לוותר על הביקור שם, למרות שהיינו סקפטיים לאחר האכזבה משירוקה לאקה. הפעם לא התאכזבנו. עיירה מקסימה, השוכנת על צלע הר, ותעניין חובבי טבע, אדריכלות, היסטוריה ואומנות. מומלץ להקדיש בין שעה לשעתיים לסיור בעיירה. בסיום הסיור גם נכנסנו לאכול במסעדה Mexana המעולה ונהנינו מכל רגע. בעיירה ניתן לטייל עם עגלה ללא בעיה.

לאחר הסיור בעיירה המשכנו בדרכנו לכיוון פנצ'רבו, השוכנת על גדות אגם מלאכותי ממש בפאתי סופיה, שם שכן המלון האחרון לטיולנו.

יום שישי, היום השביעי לטיול:

כשקמנו בבוקר כבר הבנו שטיול בסופיה זו אינה אופציה בשבילנו. עיר זה משעמם, ופחות יכול להחזיק את הילדים. מזל שבבולגריה מסתבר שבכל מקום אפשר למצוא גם טבע. אז יצאנו לשמורת ויטושה, ובחרנו את מסלול "הגשרים המוזהבים" (Zlatnite Mostove). מקום מדהים, שהוא למעשה נהר של אבנים גדולות, אשר מתחתיו זורמים מי הנהר האמיתי. מנקודה זו יוצאים מסלולי טיול רבים ואנחנו בחרנו בזה שמוביל ל-Cherni Vrah, למרות שהיה ברור לנו מראש שלא נצליח לסיימו. ואכן, אחרי הליכה של כ-2 קילומטר הסתובבנו וחזרנו על עקבותינו, והמשכנו ליהנות מהמראה המרהיב של נהר האבנים, ולא הפסקנו לצלם ולהצטלם.

היום, לשם שינוי, העדפנו לקחת את הזמן ולהירגע מהריצות, בידיעה שהלילה בקושי נישן, לקראת הנסיעה לשדה התעופה. בסביבות השעה 15:00 החלטנו שמיצינו את המקום והלכנו לאכול (הפעם ב-KFC, כי אי אפשר להיות בחו"ל בלי לאכול שם אפילו פעם אחת), ולאחר מכן נסענו לעשות קניות אחרונות בסופר ומצאנו את עצמנו ב"עיר הסטודנטים" של סופיה. בדרכנו חזרה למלון נתקענו במשך שעה ארוכה בפקקים הבלתי נסבלים של העיר, ולבסוף חזרנו אל המלון בסביבות 19:00, לאריזות והיערכות לטיסה חזרה.

יום שבת, היום האחרון לטיול:

בשעה 3:30 התעוררנו, העמסנו את הרכב במזוודות ובילדים (תוך כדי שינה), ויצאנו לשדה. מראש בחרנו את המלון בגלל קרבתו לשם, כך שבתוך כ-15 דקות כבר הזדכיתי על הרכב ועמדנו בתור לצ'ק אין.

וכך בא לסיומו טיולנו בבולגריה.

כמה תובנות חשובות:

החלק הדרומי בו טיילנו (בנסקו, טריגרד וכו') הוא הרבה יותר כפרי (מזכיר את המושבים של קום המדינה), הרבה פחות נוח לנהיגה בגלל הכבישים המפותלים, והרבה הרבה יותר זול מהחלק הצפוני, ובוודאי שמהעיר הגדולה סופיה.
מאותה סיבה, מזכרות עדיף לקנות באזור בנסקו ולא לחכות לחזרה לסופיה בסוף הטיול.
לפחות בעונה בה אנחנו היינו, גם המקומות ה"מתויירים" בבולגריה היו "עמוסים" בעד 5 רכבים. חוץ מבסופיה כמובן, שם מצאנו את עצמנו ביום אחד עומדים בפקקים של שעה למרחק של קילומטר.
המסלול שלנו תוכנן בצורת טיול "טעימות", ושעות רבות הוקדשו לנסיעות. ברור שלא לכולם זה מתאים וצריך לבחור אם מעדיפים להתמקד באזור מסוים או ליהנות מהדרכים כפי שאנחנו עשינו.
רוב הבולגרים אינם מבינים אנגלית. עם זאת, ברוב המקרים שיחה באנגלית רצוצה ובתנועות ידיים עשויה להספיק.
רובו המוחלט של השילוט הינו בבולגרית, ורק לעיתים רחוקות תמצאו תיעתוק לאנגלית. זה נותן יתרון משמעותי למי שיודע לקרוא אותיות קיריליות...
תנועות הראש לחיוב ולשלילה הפוכות בבולגריה.
בחלק מהכבישים, הפניות שמאלה מאתגרות במיוחד. הרמזורים מתוכנתים כך שכשיש לכם ירוק לפנייה שמאלה, הנסיעה בנתיב הנגדי ישר ממשיכה כסדרה, כך שיש להיזהר לפני הכניסה לצומת ולחכות שיתפנה.
בכבישים באזורי הטיול יש מפרצי עצירה ונקודות עם ברזי מים כל 2 קילומטר בערך. תמיד יש איפה לעצור. אגב, יש להם כל כך הרבה מים, שהברזים תמיד זורמים בלי יכולת לסגור אותם.
יש יותר שעות אור בבולגריה. ממש נהננו לטייל עם הילדים עד 21:00 כל ערב, והחשיך רק לקראת 21:30.
אם יכולנו לתכנן שוב את הטיול, היינו מעדיפים לתכנן לילה אחד נוסף בבנסקו על חשבון אחד הלילות בשיפקה. באופן כללי, כל אזור שיפקה וקאזאנלק יעניין יותר את אוהבי העתיקות והארכיאולוגיה, ואזור בנסקו יעניין את אוהבי הטבע.
בבולגריה ישנה תרבות טיולים רגליים, וכמות אינסופית של מסלולי טיולים מסומנים, ממש כמו בארץ. רוב המסלולים אינם מעגליים ויש לקחת זאת בחשבון לפני היציאה לדרך.
לטרקים בבנסקו צריך להגיע מצוידים היטב – נעליים אטומות למים, נעלי הליכה, ואם אתם עם ילדים קטנים – חובה מנשא גב נוח.