הטיול לאיטליה בספטמבר קרם עור וגידים בערך בחודש מרץ כאשר נפתחו תאריכי טיסה באיזיג'ט. בהתחלה חשבנו לנסוע בקיץ והזמנו טיסות במחיר ממש נמוך. אחרי שינוי בתוכניות שהיו אמורות להיות לנו בחגים, וביטול תוכניות בקיץ, החלטנו לדחות את הטיסה לספטמבר. טיסה לרומא וחזרה ממילאנו. שילמנו 805 אירו, לארבעתנו (הילדים בני 20 ו-17 כבר נקראים מבוגרים לצורך העניין) לכל הטיסות כולל קנס על שינוי התאריכים וכולל תשלום על מזוודה אחת גדולה (לקחנו מזוודה גדולה ו-4 טרולים קטנים, החלטה שהייתה מצויינת בדיעבד), 2 מושבים רגילים ושניים ביציאת חירום (הגבוהים בינינו זקוקים למקום מרווח).
ובכן, ממרץ עד ספטמבר היה לנו מספיק זמן לתכנן מסלול, להזמין רכב ומלונות וכרטיסים לאתרים שונים. להחליט על משהו ואז לשנות (מזל שיש אופציה להזמין מלון ולבטל את ההזמנה ללא עלות). לצפות בכמה תוכניות בערוץ הטיולים ולקחת טיפים מהם. את רוב הטיול אני מתכננת, אפי מצטרף בעיקר להזמנות ואחר כך כמובן לביצוע בפועל.
הגיע מועד הטיסה, אנחנו אחרי ראש השנה ולפני יום כיפור. צ'ק אין עושים באינטרנט ואנחנו מוסרים את המזוודות בשדה. וכמו בפעם הקודמת גם עכשיו הציעו לנו להעלות גם את הטרולים לבטן המטוס ללא עלות. הסכמנו בשמחה, והיינו מאורגנים לזה מראש. השארנו טרולי אחד לטיסה ונפרדנו מהשאר.
הטיסה היא טיסת ערב (כן, זה אחד הדברים המעצבנים באיזיג'ט מועדי טיסה קצת לא נוחים אבל עדיין שווה את המחיר) והיא יצאה בזמן והייתה נוחה. נחתנו ברומא בחצות וחצי ויצאנו די מהר אחרי ביקורת ולקיחת המזוודות.
הזמנו שאטל מראש בחברת CONSORZIO AIRPORT SHUTTLE. שילמנו מראש 43 אירו לארבעתנו כולל מזוודות, זה המחיר הזול ביותר שראיתי, כל השאר מבקשים 60 אירו ומעלה ומשום מה אני לא נוטה להזמין את כל הנהגים הישראלים שכולם ממליצים עליהם בלי לבדוק קודם מחירים.
ובכן, הזמנו שאטל גם כי יש אזהרות רבות על נהגי המוניות הרמאים ברומא שלא רצינו להסתכן בטח שלא בלילה. הבעיה הייתה שהזמנו את השאטל לשעה אחת וחצי כי באתר היה כתוב שהנחיתה באחת. ואנחנו הגענו קודם. אז אף אחד לא המתין לנו עם שלט כשיצאנו אבל אחרי כמה דקות של המתנה וחיפושים מצאנו את הנהג. אני רוצה לציין שוב שהנהג היה בסדר, הוא אפילו הגיע לפני הזמן. וכך נסענו לנו לקראת אחת בלילה עם עוד זוג בשאטל לרומא. בדרך ראינו די הרבה "נערות עובדות" מראה לא נעים לעיניים שזה עתה נוחתות בעיר, דרך אגב אחרי שטיילנו באיטליה שמנו לב שהתופעה קיימת בפרברי הערים הגדולות וגם בשעות היום, שעות הצהריים המוארות. את הבת שלי זה קצת הלחיץ.
לקראת שתיים (אל תתפסו אותי במילה, אני בטח לא זוכרת את השעה המדוייקת) הגענו למלון arenula הקרוב לגטו היהודי במרכז רומא. כמה מגבלות היו לנו כשחיפשנו מלון ברומא. ראשית, דלפק קבלה שפתוח 24 שעות, בגלל שעת הנחיתה המוזרה. זה נשמע מוזר אבל יש הרבה מאוד מלונות (קטנים מסוג 3 כוכבים) שדלפק הקבלה לא עובד בלילה. ברגע זה ירדו כל האופציות להשכיר דירה. הגבלה נוספת: חייבים חדר לארבעה (להתפצל לשניים זה יקר מאוד) ובחדר לארבעה חייבים מיטה זוגית ושתי מיטות יחיד (ברגע זה ירדו כל האופציות לחדרים עם שתי מיטות זוגיות). מה עוד רצינו? שיהיה במרחק הליכה מהאתרים המרכזיים, שיהיה במחיר שפוי ושיכלול גם ארוחת בוקר (שלא נבזבז זמן בחיפוש בית קפה) ושיהיו לו המלצות טובות. ואחרי כל זה יצאנו לדרך ומצאנו את ארנולה. במרחק הליכה מהקולוסיאום, פיאצה ונציה, קמפו די פיורי וכמעט כל האתרים. (אפילו לוותיקן הלכנו ברגל). לכאורה בדיוק מה שחיפשנו.
אבל !!! כשהגענו באמצע הלילה אמר לנו הפקיד שהחדר לארבעה יהיה מוכן רק מחר, וזה מרגיז כי הזמנו אותו לפני כמה חודשים. ברוב טובם הם הודיעו לנו שנקבל שני חדרים זוגיים ללא תוספת מחיר. באמת תודה!! עכשיו תעלו לקומה הרביעית עם כל המזוודות ומחר תורידו את כל המזוודות ותשימו אותן בקבלה ואז תקבלו את החדר בצהריים. טוב, את זה הוא לא אמר, הוא רק אמר שנקבל את החדר מחר, אבל זה מה שקרה בפועל. וזה היה מרגיז !! גם לגלות שהחדרים שקיבלנו אפילו לא סמוכים ובשעה, אין לי מושג משהו לפנות בוקר, להתחיל לפצל לשניים את המזוודה שהכנו ללילה כדי שלא נצטרך לחפש דברים. אבל...למי יש כוח להתווכח ואם היינו מתווכחים מה זה היה עוזר? ורק בגלל זה לא אמליץ עליהם. לדעתי הם ידעו שבשעה כזו לא נוכל להתווכח, ניצול ציני של המצב.
חדר המדרגות במלון ארנולה
בבוקר מצאנו חדר אוכל קטן מאוד וחיכינו בתור, מסתבר שהיינו צריכים לרשום מראש את השעה שאנחנו באים לאכול (אבל אף אחד לא טרח לומר לנו). בסך הכול ארוחת בוקר נחמדה הכוללת לחמניות, קרואסונים, גבינה, יוגורט, קורנפלקס, פירות, קפוצ'ינו.
דבר אחד יאמר לזכותו של המלון שבחדר יחד עם מוצרי הטואלטיקה מקבלים גם מברשת שיניים, סכין גילוח ומסרק.
יום ראשון - ובו נספר על אתרים היסטוריים והרבה מדרגות
אז אחרי שארזנו שוב את המזוודות ואחסנו אותן בקבלה, ביקשנו להזמין מונית. קיבלנו פתק עם מספר המונית ומאיזו תחנה היא (שוב כדי שלא יהיו רמאויות) ויצאנו לדרך.
היעד הראשון כנסיית סן פייטרו אין וינקולי San Pietro in Vincoli, הכנסייה נמצאת במרחק הליכה מהקולוסאום, לקחנו מונית (שילמנו 10 אירו) כדי שלא יהיו תלונות על הליכה מרובה. נהג המונית עצר לנו לפני גרם מדרגות, הראשון מתוך רבים שעוד נעלה או נרד בהם היום. ה'אטרקציה' בכנסייה זה פסל משה של מיכאלאנג'לו. והבחירה להתחיל דווקא פה היא בגלל שעות הפתיחה המוזרות משהו של הכנסייה. יש להם הפסקת צהריים בין 12:30 ל-15:00 ולא רצינו להגיע ולמצוא כנסייה סגורה. הכניסה חינם. ספגנו קצת תרבות, צילמנו את משה המקורנן והמשכנו ברגל לקולוסיאום.
גרם המדרגות, אחד מני רבים היום
משה של מיכאלאנג'לו בכנסיית סן פייטרו אין וינקולי
הקולוסאום – הזמנת הכרטיסים באתר האינטרנט http://www.the-colosseum.net/idx-en.htm חסכה לנו זמן רב בתורים. כרטיס עולה 12 אירו ועוד 2 אירו על הזמנה מראש. ילדים ובני נוער עד גיל 18 נכנסים בחינם אבל צריכים לשלם 2 אירו על הזמנת כרטיס. המון אנשים סובבים את הקולוסיאום – תיירים, מאכרים, 'שחקנים' בתלבושת אבירים שמוכנים להצטלם אתכם תמורת תשלום, מהגרים שמוכרים מוט סלפי, ציורים, מזכרות ועוד.
המוני אנשים סביב הקולוסאום
אנחנו הגענו ביום ראשון וגם צפינו במצעד של ותיקי הצבא לבושים במדים, עם תזמורת. היה לי חם רק מלראות אותם בתלבושת המכופתרת הזו. כן, ברומא באמצע ספטמבר חם, אבל נסבל, לא כמו בקיץ.
מצעד החיילים הוותיקים
בקיצור, המוני האנשים קצת מבלבלים, איפה הכניסה? איפה התור למזמינים? הסתובבנו קצת, שאלנו ומצאנו. יש מישהו שמכוון בכניסה. התור למזמינים הוא מהיר יותר וזורם מהר יותר. מגיעים לקופה עם דף מודפס מהאי-מייל שקיבלנו (לא קיבלנו כרטיסים אלא רק קוד) ובקופה המהירה מקבלים את הכרטיסים והנה אנחנו בפנים.
מה אפשר להגיד על הקולוסיאום שעוד לא נאמר? זה הביקור השלישי שלי פה, והוא תמיד מרשים אותי מחדש. הגודל, המבנה העצום, השנים שזה שרד. זה פשוט יפה. אם בחוץ יש הרבה אנשים אז בפנים יש יותר, כן קצת צפוף אבל לא נורא. עושים סיבוב למעלה ולמטה. מצטלמים. מנסים לדמיין מה היה פה פעם. לאור היכרות עם הנפשות הפועלות לא לקחנו סיור מודרך וגם לא מדריך אודיו. היינו שם בערך חצי שעה וכולם נהנו מאוד.
שמחים וטובי לב הלכנו לכבוש את היעד הבא – הפורום שנמצא ממש מול הקולוסיאום. אבל...התור הארוך ארוך שראינו היה של בעלי הכרטיסים, לכולם היו כרטיסים והאנשים עמדו ולא התקדמו לשום מקום. פה אחד החלטנו לוותר. נכון, שזה משהו היסטורי חשוב ומעניין אבל לבזבז שעה בשמש רק על עמידה בתור לא התאים לנו. אז רק ראינו את שער קוסטנטינוס שנמצא בין הקולוסיאום לפורום.
הפורום
בדרכנו לגבעת הקפיטולין ראינו חלק מהעתיקות ואפילו את שער טיטוס המפורסם. העלייה תלולה לגבעת הקפיטולין Piazza del Campidoglio אבל בסוף הגענו למעלה לכיכר רחבה ויפה ובה שלושה ארמונות סביב כיכר יפה והרבה פסלים. הארמונות משמשים מוזיאונים היום ואת הכיכר תכנון מיכאלאנג'לו.
גבעת הקפיטולין והמדרגות
ירדנו המון מדרגות מהגבעה למטה בגרם מדרגות שנקרא קורדינאטה. והלכנו לחזית הגבעה שם נמצאת פיאצה ונציה ואנדרטת ויטוריו עמנואלה השני (וויטוריאנו) שהרומאים קוראים לה מכונת כתיבה ולא ממש אוהבים אותה. אבל אנחנו לא רומאים וסימנו "וי" על עוד יעד.
האנדרטה בפיאצה ונציה
ואם עוד לא הבנתם אז הטיול שלנו אומנם עצמאי, תכננו לבד, אנחנו מטיילים לבד אבל הוא די דומה לטיול מאורגן מבחינת כיבוש יעדים וסימון וי (טוב, כמעט). בשמונה ימים וחצי של טיול אי אפשר לראות הכול. הקצבנו לרומא יומיים כדי לראות על קצה המזלג את המקומות החשובים שאף תייר לא יפסיד.
שעת הצהריים הגיעה, אכלנו במסעדה ליד המלון שאין טעם להרחיב עליה והלכנו לנוח צהריים. מנוחת צהריים זה נוהג שאפי ואני אימצנו לעצמנו אחרי כמה פעמים שבהם טילנו יום שלם, ללא הפסקה ולקראת סוף היום היינו גמורים, כאבו לנו הרגליים ולא נהנינו. לכן אם יש הזדמנות לתת מנוחה לרגליים ולראש, אנחנו עושים את זה.
בשעה חמש וחצי לקחנו מונית לפיאצה דל קווירינאלה Quirinale. שם ליד פאלאצו קווירינאלה, המשמש כארמון הנשיא, בשעה 18:00 בכל יום (עד סוף ספטמבר) מתקיים טקס חילופי משמר הנשיא. זו הפעם הראשונה שאני רואה את הטקס הזה ונהניתי מאוד. שתי יחידות של שומרים מתחלפות לפי כל כללי הטקס והמצעד (והכתף'שק , שמאל ימין וכו' רק באיטלקית) כולל תזמורת שמנגנת מארשים צבאיים ואת המנון איטליה (פעמיים). כשהגענו חשבתי שטעיתי ואין באמת חילופי משמר אבל כמה דקות לפני שש הגיעה משאית קטנה וחיילים הורידו גדרות, תחמו את המקום והחיילים התחילו לצעוד. כדאי ללכת לראות, לא היה צפוף ואפשר לעמוד מאחורי הגדר ולצפות בטקס הנחמד.
חילופי המשמר בארמון הנשיא בפיאצה דל קווירינאלה
משם ירדנו (במדרגות...) לכיוון פונטנה די טרווי. התחיל להיות קריר (אז באמצע ספטמבר די חם בשעות היום וקריר בערב). ידענו שהפונטנה עדיין בשיפוצים אבל בכל זאת, אנחנו כבר פה אז לא נגיע. אכלנו בגלידריית סן קריספינו. נתקלנו בעוד מהגרים שמוכרים מוט סלפי והצטערנו שלא הבאנו מהבית רק כדי שיעזבו אותנו בשקט (אנחנו אנשי מצלמות, ובמוט סלפי בכלל לא משתמשים).
הירידה מפיאצה דל קווירינאלה
פונטנה די טרווי בשיפוצים
חנות דיסני הייתה יעד רשום כבר בתכנון הטיול זה בגלל שבת ה-20 שלנו פריקית של דיסני (יש דברים שלא עוברים עם הגיל). חנות דיסני נמצאת ברחוב הראשי ויה דל קורסו שהיה גדוש בהמוני אנשים. יום ראשון זה כמו מוצ"ש שלנו, כולם מבלים. החנות לא גדולה מאוד אבל מעוצבת כיאה לחנות ברומא עם פסיפס על הרצפה וכמו מבצר עתיק. קנינו כמה שטויות. והמשכנו למדרגות הספרדיות.
והנה המדרגות האחרונות להיום, הכי מפורסמות ברומא. בפיאצה דה ספאניה נמצאות המדרגות והכיכר שעיצב ברניני (ועוד כמה) ויש בה גם פסלים ומזרקות ו-138 מדרגות. אז כמו הרבה פעמים שעוד יגיעו בטיול הזה הבנות העצלניות נשארות למטה בזמן שהגברים מטפסים להנאתם, הפעם זה רק 138 מדרגות, קטן עליהם. חבל שלא עלינו, הנוף של רומא בלילה מאוד יפה, מזל שיש תמונות.
סיימנו את היעדים שלנו להיום וכל מה שנותר הוא לאכול ארוחת ערב, משימה קשה ביום ראשון (הרבה מסעדות סגורות) כשמחפשים משהו לא תיירותי. באתי מצוידת עם רשימת מסעדות משפחתיות אבל כולן היו סגורות. בינתיים הלכנו לכיוון המלון, דרך הפנתאון, חשבתי שהוא יהיה מואר יפה אבל התאכזבנו. היינו כבר קצת מיואשים ורעבים עד שנתקלנו ב Sali & Tabacchi מסעדה שנראתה לנו חמודה מאוד בסמטה קטנה. זהו, ישבנו. היה טעים מאוד (לזניה, ניוקי, פלטת בשרים וגבינות, והמבורגר עם צ'יפס, 2 מים מינרלים סה"כ 60 אירו). השירות היה מצוין, מלצר חביב מאוד. לכוס של המים מינרלים נכנס חרק (זה קורה כשיושבים בחוץ ראינו אותו מתעופף לשם), הכוס נלקחה וקיבלנו בקבוק מים מינרלים על חשבון הבית. בדרך למלון אפילו ירדו כמה טיפות וכבר שכחנו שבבוקר הזענו. הארוחה הייתה סיום מוצלח ליום מוצלח.
יום שני
בניגוד לאתמול שהתעוררנו קצת מאוחר, קמנו היום ב 7:30 ובשמונה היינו בחדר האוכל. הפעם לא עמדנו בתור לשמחתנו. לפני עשר כבר עשינו את דרכנו ברגל לקמפו די פיורי (5 דקות הליכה). מזג האוויר היה נעים. השוק בקמפו די פיורי רק נפתח, צבעוני מאוד וחביב. הילדים שלנו לא התלהבו. אפי התלהב בעיקר לצלם את כל הדוכנים היפים.
קמפו די פיורי
בהחלטה משותפת ומפתיעה למדי (במיוחד מצד הילדים שתמיד מעדיפים שמשהו ממונע ייקח אותם ממקום למקום) ובגלל מזג האוויר הנעים הוחלט ללכת ברגל לוותיקן.
בדרך לכיכר סן פייטרו
חיכינו בתור ארוך שנמשך חצי שעה אבל התקדם.
כיכר סן פייטרו
עברנו את הבדיקה הביטחונית (שבעצם היא גורמת לתור) ורק כשהגענו ממש לפני הכניסה אמרו לנו שרותם לא יכולה להיכנס בגלל שהיא לובשת מכנסיים קצרים. האמת, קראתי באיזה מקום שצריך להתלבש בהתאם אבל בשום מקום בכיכר ובתור הארוך שחיכינו אף אחד לא אמר לנו. חשבתי שאולי כמו בכותל יתנו לנו איזה סמרטוט לכסות את הרגליים אבל לא. הצטערתי שלא קניתי בדרך איזו מטפחת. אז רותם נשארה בחוץ ואני נכנסתי לעשר דקות (כבר הייתי פה, פעמיים) ואני עשיתי מעבר מהיר.
כנסיית סן פייטרו
יצאתי לרותם והבנים...כן שוב טיפסו למעלה במדרגות עד לפסגת כנסיית סן פייטרו. יש מעלית אבל הם מעדיפים מדרגות (גם במגדל אייפל). ישבתי עם רותם וחיכינו. בערך ברבע לאחת התחלנו להשתעמם והחלטנו לטייל בסביבה, מהר מאוד חזרנו אחרי פגישה לא נעימה עם הומלס ועם מהגרים ו..מוט הסלפי. לפחות לכיכר הם לא נכנסים.
מבט מלמעלה
כשהבנים ירדו הלכנו לאכול צהריים. מצאתי מסעדה שהתפריט שלה ללא גלוטן, החלטנו שכולנו "נסבול" פעם אחת בשביל אפי (אין לו רגישות רק עניין של תזונה). רחוב borgo pio הוא רחוב המסעדות הקרוב לוותיקן. מדובר ברחוב תיירותי שבו המלצרים משדלים אתכם להיכנס למסעדה שלהם. אבל אנחנו היינו ממוקדי מטרה מסעדת mama frites נמצאת לקראת סוף הרחוב כך שהיה עלינו להתגבר על הרבה מלצרים בדרך. האוכל היה טעים ולא מורגש שללא גלוטן. הוא מוגש בצורה של פאסט פוד עם כלים חד פעמיים וכו' אבל זה לא הפריע. אבל המנות לא גדולות והמחיר די יקר. שילמנו 41 אירו. מי שרגיש לגלוטן יכול ליהנות פה ממנות של פסטות ללא גלוטן ואפילו פיש אנד צ'יפס.
ועוד אחת מכיכר סן פייטרו
חצינו את גשר סנטאנג'לו המפורסם של רומא והחלטנו שאת התוכניות שרצינו לעשות בערב נעשה עכשיו כי פיאצה נבונה והפנתאון קרובות יחסית ובדרך למלון וכך נוכל בערב לעשות משהו אחר. אף שההחלטה התקבלה פה אחד התלונות והקיטורים לא איחרו לבוא. היה כבר חם. עידו שטיפס את המדרגות לבזיליקה של סן פייטרו התעייף מאוד וכך קרה שעשינו "וי" ממש מהיר על פיאצה נבונה היפה ואת הפנתיאון ראינו בחטף.
גשר סנט אנג'לו
פיאצה נבונה
וחזרנו כמובן לנוח במלון.
בערב יצאנו לסיבוב קטן בגטו היהודי, אנחנו בתקופה שבין החגים, אחרי ראש השנה ומחר ערב יום כיפור. בית הכנסת מגודר ומאובטח כראוי.
בית הכנסת
חוץ מזה השכונה קטנה מקסימה ולמי שחשוב לאכול כשר יש כאן מגוון גדול של מסעדות ובתי קפה. אנחנו אכלנו גלידה איטלקית (כשרה) כרמריה רומנה וחצינו את הגשר על נהר הטיבר לרובע טרסטברה. הלכנו סתם להנאתנו וחיפשנו מסעדה שתמצא חן בעינינו לארוחת ערב. מצאנו אחת כזו שהייתה די מלאה ושמחנו שיש מקום. למסעדה קוראים carlo menta, האוכל היה טעים מאוד, מנות גדולות ולא יקר 44 אירו כולל שירות ל-4 מנות עיקריות , 2 ראשונות, יין ומים. אבל השירות היה לא טוב, חלק מאיתנו כבר סיימו לאכול כשאחרים עוד לא קיבלנו. זה היה ממש מוזר.
יצאנו מהרובע לקחנו מונית ונסענו לקולוסיאום, אומרים שהוא מואר יפה בלילה. אז גם כאן הייתה אכזבה, התאורה לא הייתה חזקה ולאורך הרחוב שחשבנו שיהיה מואר ונראה את הפסלים היה ממש חשוך. אחר כך הבנו למה. ברחוב פורי אימפריאלי יש עתיקות ושם שמו ספסלים ועושים מיצג אורקולי על הקיר בדיוק כמו זה שיש במגדל דוד בירושלים. לכן הרחוב חשוך, כדי שאפשר יהיה לראות את המיצג. מכיוון שזה ברחוב כל מי שעובר יכול לראות את המיצג אבל מי שרוצה גם לשבת, לשמוע את ההסברים והמוזיקה צריך כמובן לשלם. אף אחד מאיתנו לא רצה.
הקולוסאום בלילה
אחד מכישרונותיי הרבים בהם הוא כישרון ליפול בדיוק במקום הלא נכון ובזמן הלא נכון. זה מה שקרה כשעפתי לי ברחוב ומצאתי את עצמי על הרצפה. כן, כואב, וקשה ללכת (אבל המלון קרוב ולא רציתי מונית). ואז עוטפים את הרגל במגבת קרח ומקווים לטוב.
יום שלישי
היום עוזבים את רומא. הרגל שלי עדיין נפוחה וכואבת ומזל שזה יום שאין בו הליכה רבה. אנחנו אמורים לקחת את הרכב השכור בעשר בבוקר מאזור וילה בורגזה. התארגנו יפה ליציאה חוץ מאשר מים מינרלים לדרך כי המכונה במלון הייתה ריקה. בעשרה לעשר הגענו לסוכנות אחרי ששילמנו 16 אירו לנהג המונית (כולל תשלום על מזוודות). מזל שהגענו קצת לפני עשר כי בעשר הגיעו כל האנשים שהזמינו (כמונו) את הרכב לעשר. אחרינו השתרך תור. בדלפק עבד רק אדם אחד ולקח לו זמן לתקתק (ככה זה נשמע) על המקלדת אבל בסוף יצאנו עם רכב (פג'ו) אוטומאטית כמו שהזמנו (בדיעבד אפי אמר שהוא לא מרוצה מהפג'ו ועדיף היה אופל אבל אף אחד לא שאל אותנו).
הדבר הראשון היה לצאת מרומא, החשש לנהוג ברומא היה גדול (החשש שלי, הנהג לא חשש בכלל) והדבר השני למצוא סופרמרקט ולקנות מים. יצאנו מרומא בקלות, הנהגים האיטלקים לא כאלה גרועים כמו שחושבים, להפך, אפי אומר שהנהיגה באיטליה הייתה קלה ונוחה. אז איפה מוצאים סופרמקרט? הרבה שלטים בדרך אבל לא ברור איפה הסופר ובאיזו יציאה לצאת ולאן לנסוע. גם הג'יפיאס לא ממש עזר. עד שכבר מצאנו משהו על הכביש הראשי מסתבר שזה רק לחברי מועדון וזה לא סופר זה סוג של הום סנטר. בקיצור, אחרי הרבה זמן הגענו למסקנה שאין סופרמרקט על הכביש הראשי. עצרנו בצד, כיוונו את הג'י.פי.אס לסופרמקרט בעיירה הקרובה ואחרי "טיול" בעיירה מצאנו סופרמרקט קטן וסוף סוף יכולנו לשתות. אחרי ששילמנו במלון 1.6 אירו לבקבוק מים (וזה לא נראה לנו יקר) שילמנו פה 84 סנט ל-4 בקבוקים. יחי ההבדל.
החיפושים של הסופרמרקט עיכבו אותנו קצת ואנחנו כבר לא עומדים בלוח הזמנים שקבענו לנו. התחנה הראשונה העיירה מונטהפולצ'אנו Montepulciano. טוסקנה – לא היינו בטוסקנה אבל השם טוסקנה ישר מעורר את חושי הטעם ליין טוב, שמן זית ואת הרגשות הרומנטיים כי בכל זאת...טוסקנה. וכן, אפשר לטייל פה שבוע ושבועיים ולחרוש כל כפר ועיירה ולהיכנס לטעימות יין וקצת בשר, לנשום אוויר טוסקני באיזה בית לבנים עתיק וללגום יין במרפסת. די !! זה לא יקרה, לא בטיול הזה בכל אופן. עם שני מתבגרים ועוד הרבה יעדים בדרך אנחנו טועמים מטוסקנה בקטנה. כבר בדרך אני מתלהבת מהנופים, מהכרמים, מונטהפולצ'אנו הגבוהה נראית מרחוק.
הנוף ממונטהפולצ'אנו
מבט מלמטה על העיר העתיקה
חנינו במרכז העיר לפני הכניסה לעיר העתיקה, בחניון שמאפשר שעה וחצי חינם (אחר כך אפי יחזור ויזיז את הרכב וירוויח עוד שעה וחצי). עברנו את החומות ונכנסנו לרחוב קסום, מלא בחנויות יפות, מסעדות, סמטאות צרות מתפתלות ממנו.
הרחוב הקסום
והחנויות
אני לא הפסקתי להתפעל עד שהילדים הרגישו כבר צורך להשתיק אותי. "בסדר, יפה, שמענו". אז אני רוצה עוד מטוסקנה אבל בשביל הטיול הזה במיוחד עם הילדים זה הספיק. עוד עיירה כזו והם כבר היו משתעממים. אכלנו צהריים במסעדת פסט פוד מפאת קוצר הזמן, אבל זו הייתה 'נפילה' לכן אין טעם לפרט. במעלה הרחוב קנינו גלידה סבירה (במסגרת ההחלטה לאכול גלידה בכל יום). לא מיציתי את מונטהפולצ'אנו אבל העיכוב של הבוקר ישפיע עוד על כול היום ולכן אי אפשר להתעכב עוד.
נסענו ליעד הבא פיאצלה מיכאלאנג'לו כדי להשקיף על פירנצה הקסומה. ועכשיו אני שומעת קולות שאומרים: ויתרת על פירנצה? איך ויתרת על פירנצה? בלב כבד. אפי ואני כבר היינו שם וצריך להשאיר לילדים משהו לראות שיהיו גדולים. וכן, בעיקר, קוצר זמן, ותוכנית מותאמת לבני עשרה ועוד דברים אחרים לראות, גרמו לנו לוותר על פירנצה לטובה פיזה או אפילו לטובת גרדה לנד ואקספו.
הנוף והפיאצלה
בשעות אחר הצהריים הגענו לפיאצלה שנמצאת על גבעה מול פירנצה. הגגות האדומים והכנסיות היפהפיות נפרשו לרגלינו, זמר רחוב ניגן בגיטרה ושר imagine והכניס אותנו לאווירה קסומה. בפיאצלה נמצא גם העתק של פסל דוד מברונזה אבל הוא נראה מוזנח וחוץ מאפי שהלך לצלם אנחנו נשארנו במרפסת הגדולה והתלהבנו מהנוף ומהרוע. במתחם יש חנייה עמוסה מאוד אבל בשיטת אחד יוצא אחד נכנס מוצאים חנייה די מהר. יש גם דוכני מזכרות אבל למה לקלקל את האווירה.
חזרנו לאוטו והחלפנו את אווירת הרוגע באווירת לחץ של זמן. הזמנו כרטיסים לשעה רבע לשבע לאפי ולעידו לטפס...הפעם במדרגות של מגדל פיזה. ולא מספיק שגם ככה אנחנו לא בטוחים שנגיע בזמן, השתרך לו פקק ענק בירידה מהגבעה ואין לאן לברוח. כשהגענו לכביש המהיר אפי כבר התחיל לנסוע במהירות קצת יותר גבוהה מהמותר. וכל הדרך היינו במתח אם נספיק או לא. האם הם יעלו למגדל? ואם הם יאחרו ייתנו להם להיכנס? ואם לא האם הפסדנו את הכסף?
בשעה 18:35 החנינו את האוטו במלון (הקרוב למגדל). אפי ועידו לקחו מטריות (כל הדרך נסענו בגשם) ורצו למגדל פיזה בעוד שרותם ואני ניגשנו לקבלה לצ'ק אין. המלון hotel pisa tower (145 אירו ללילה אחד, כולל חניה, מיסים וארוחת בוקר) נמצא במרחק 5 דקות הליכה מהמגדל אבל החדר שלנו היה בבניין אחר של המלון (זה משהו שידענו מראש) והוא נמצא ממש על החומות של העיר העתיקה. דקה מהמגדל. השארנו את האוטו בחניון ובל בוי נחמד עזר לנו לקחת את המזוודות לבניין השני. קיבלנו חדר יפה ומרווח לארבעה, עם יציאה לגינה, שלא הצלחנו לנצל בגלל הגשם.
hotel pisa tower
הלכנו לחפש את אפי ועידו שהיו כבר במגדל למעלה. בדיעבד גם לא היה צורך לרוץ ולמהר כי בשעות האלה המגדל די ריק (יש מגבלה של 40 אנשים בכל שעה) ואין בעיה של מקום, אני מניחה ששעות הבוקר והצהריים הן העמוסות כי אז מגיעות קבוצות. הם אמרו שהטיפוס היה מוזר אבל לא קשה. הצטלמנו כמובן, הגשם ירד לסירוגין והערב ירד.
הנוף מהמגדל
המגדל מבחוץ
וגם אנחנו נסחפנו בתמונות השטותיות
לארוחת הערב הייתה לי רשימת מסעדות מומלצות, בחרתי אחת מהן שהייתה קרובה למלון ולמגדל. מול המגדל, בתוך העיר העתיקה, יש רחוב שבו מרוכזות הרבה מסעדות. המסעדה osteria di domo זכתה לביקורות מצוינות בטריפאדוויזר. אני יכולה לומר שאצלנו הדעות היו חלוקות, רותם ועידו שלקחו המבורגר בנוסח טוסקנה אפילו לא גמרו את המנה כי לא היה להם טעים, הריזוטו שאני הזמנתי היה טעים אבל קטן (באופן יחסי למנת ריזוטו שבדרך כלל אינה גדולה אבל משביעה מאוד בגלל כמויות הגבינה) ולא משביע, כנראה שלא דחסו בו הרבה גבינה ושמנת. אבל אפי אכל ניוקי פירות ים למנה ראשונה ואהב מאוד והלהיט היה מנת סטייק שכמו שהוא אמר בין הטובים שאכלתי בחיים. מדובר במנת בשר ענקית (900 גרם). חיכינו לסטייק המון זמן וזה ממש הרגיז אותנו כי כולנו גמרנו כבר לאכול. אבל יכול להיות שזו אי הבנה כי הם חשבו שכולנו אוכלים את המנה ויכול להיות שחיכו שנסיים כולנו לאכול. התייאשנו, ויתרנו על קינוח. שילמנו 87 אירו כולל יין ומים. (המחיר לא יקר מאוד מכיוון שרק מנת הסטייק עלתה 35 אירו).
יום רביעי
התעוררנו לגשם שוטף בפיזה. כשיצאנו לאכול ארוחת בוקר טפטף וכשחזרנו כבר ירד גשם שוטף ומזל שבמלון היו מטריות גדולות לשירות האורחים. (להזכירכם החדר שלנו לא היה בבניין המרכזי). ארוחת הבוקר כללה גבינות, קרואסונים והרבה נקניקים. חזרנו לחדר ואפי חיכה שהגשם יהפוך לטפטוף ויצא לצלם את המגדל באור יום כי אתמול כזכור הגענו בשעת בין ערביים. אחר כך הוא הביא את האוטו מהחניה של המלון לבניין שבו היה החדר שלנו. העמסנו מהר את המזוודות ויצאנו לדרך. יצאנו מאוחר מכפי שחשבנו וויתרנו על ביקור בעיירה לוקה, גם בגלל הגשם השוטף שלא הפסיק לרדת.
הכנסייה והמגדל בפיזה עוד אחת מתמונות השטות...
נסענו למונטה קטיני, עיירה שהייתי בה עם אמי בטיול הראשון והיחיד שלנו לאיטליה לפני יותר מ-30 שנה (אבל מי סופר). היינו בטיול מאורגן ואמי הזכירה לי בשיחת טלפון הבוקר איך אהבנו את העיירה הזו. מכיוון שראיתי על המפה שהיא קרובה רציתי לנסוע. אבל שום דבר ממה שזכרתי לא היה. כמובן שמתוך המון מלונות שיש שם לא יכולתי למצוא את המלון החמוד שהיינו. הגשם לא הפסיק לרדת ולא יכולנו לצלם כלום, ואחרי סיבוב קצר יצאנו מהעיירה.
היינו אמורים להגיע לסיור במפעל למבורגיני בשעה ארבע. לפנינו נסיעה ארוכה ואנחנו רוצים להספיק לבקר במוזיאון לפני כן. רוב הדרך הייתה על הכביש המהיר ושם גם עצרנו לאכול בדרך. בפונדק אחד מתוך הרבה רשתות דרכים כאלה, הוא נקרא my chef, אכלנו פסטות, ריזוטו, פיצה. שילמנו בערך 28 אירו.
המשכנו לנסוע ונתקלנו בפקק ענק שנגרם בגלל תאונת דרכים. ניסינו לרדת מהכביש המהיר ולעקוף, אבל הדרך הייתה איטית מאוד וכל העיקוף לא היה שווה, כמעט ולא התקדמנו ובזבנו זמן יקר מאוד. בסוף אחרי יותר משעה של נסיעה איטית חזרנו לכביש המהיר. אפי לא הספיק לעשות את נסיעת המבחן שרצה בפרארי או למבורגיני, ולא הספקנו לטייל בבולוניה. הגענו קצת אחרי שלוש למפעל. בדרך עברנו בעיקר בשטח חקלאי והיינו בטוחים שטעינו בדרך, היה נראה לנו מוזר שהמפעל ממוקם שם. אבל לא טעינו. הג'י פי אס הביא אותנו למקום הנכון. כ-300 מטרים מהמפעל יש חניה. מוזיאון למבורגיני מורכב משתי קומות בסך הכול ואפשר להספיק לראות אותו בחצי שעה כולל זמן לצילומים. שילמנו 140 אירו לארבעתנו לסיור. בשעה 4 נכנסה הקבוצה הראשונה, אנחנו היינו דווקא עם הקבוצה השנייה. אני אומרת דווקא, כי בקבוצה הראשונה היו משפחות ובקבוצה שלנו היו גברים שבאו לסיור מכוניות (יש הרבה מפעלים בסביבה).
למבורגיני תלויה על הקיר
מדריכה נחמדה במבטא איטלקית כבד הכניסה אותנו למפעל אחרי שהשארנו את כל החפצים שלנו בלוקר המיועד לכך, החל מתיקים ועד כמובן לטלפון הסלולרי, כי אסור לצלם. למדנו על פס הייצור, החל מהרכבת המנוע ועד לתפירה הייחודית של המושבים. ראינו כיצד הם עומדים ביעד שיש להם לאותו יום, כשנכנסו בארבע הייתה חסרה עוד מכונית אחת ליעד. רואים הכול על גבי מסכים. בשעה חמש, עם סיום הסיור המכונית הייתה מוכנה. הם עמדו ביעד, מה שקורה בדרך כלל. בשעה חמש העובדים הולכים הביתה. כששאלתי על שעות נוספות המדריכה ענתה שזה כמעט ולא קורה במפעל עצמו, לפעמים רק בעמדת התפירה אם יש משהו לחוץ, כי תפירה לוקחת הרבה זמן. וזה יכול לקרות לפעמים במחלקת יחסי ציבור כשיש איזה אירוע.
מכונית משטרה של למבורגיני (בטח לא אצלנו).
אם אני משווה את הסיור הזה לסיור שעשינו ב- BMW במינכן, שם היה נחמד יותר. גם אורך הסיור (שכלל סרטון תדמית) ובכלל המפעל ופס הייצור היה מעניין יותר. כמובן שגם המוזיאון גדול הרבה יותר.
כשסיימנו חצינו את הכביש למועדון, שם אמרו לנו שיש נסיעות מבחן ברכבי יוקרה. לצערנו הנהג שעושה את זה לקח כבר את הרכב ונסע הביתה. הבחורה שעזרה לנו אמרה לנו לנסוע למראנלו, שם מבצעים את הנסיעות האלה גם בשעות מאוחרות. כיוונו את הג'י.פי אס והתחלנו לנסוע אבל ראינו פתאום שעד מראנלו זה כמעט שעה ושיש לנו עדיין נסיעה ארוכה לוונציה. ויתרנו. יותר נכון אפי ויתר על החלום.
לקחנו כיוון לוונציה, שעתיים נסיעה. בדרך עצרנו לקנות משהו טעים (היום לא אכלנו גלידה) ואז הסתבר לנו שאנחנו לא מצליחים לסגור את המוזיקה ששמענו בדרך, לא הצלחנו להעביר תחנה, או להנמיך בקיצור כלום. התעכבנו עוד חצי שעה רק בגלל זה, פשוט המוזיקה הפכה להיות בווליום גבוה ואי אפשר היה לנסוע ככה. טוב, הבנו שביום הזה יש הרבה עיכובים שלא תלויים בנו. אפי כבר היה קצת עצבני בגלל העניין של המכשיר שלא הסתדר. בסוף אחרי לחיצות על כל מיני כפתורים המכשיר השתתק לשמחתנו ואפשר היה לצאת שוב לדרך.
הגענו למסטרה ונציה כמעט בשמונה. מסטרה, עיר השינה של ונציה, הייתה די חשוכה כבר בשעה שמונה. הגשם ירד ואולי בגלל זה היו מעט אנשים ברחובות, והמעט שהיו היו מהגרים רובים כנראה מוסלמים (אפגאנים, איראנים וכו' מבינים לפי השפה). אותי זה קצת הלחיץ. אני יודעת שאלה אנשים שחיים ועובדים שם, שהגיעו כדי להתפרנס, אבל אני לחוצה גם מסתם רחוב חשוך בלי אנשים. פקיד קבלה נחמד נתן לנו את המפתחות לחדר, חדר קטנטן לארבעה. צריך להנדס כדי למצוא מקום למזוודות. אבל כמו במקומות אחרים, גם פה, אתר האינטרנט היה אמין, החדר לא נראה גדול גם בתמונות. מסטרה זולה בהרבה מוונציה ולכן התיירים הממוצעים כמונו מעדיפים להשתכן בה. הדבר החיובי בחדר היה חדר המקלחת והמקלחת עצמה (חוץ מהתאורה הצבעונית כמו בדיסקוטק), זרם מים טוב, נקי ומרווח. כשניסינו לשנות את הטמפרטורה במזגן לא הצלחנו. אפי החליט שהמכשירים החשמליים מתנכלים לו היום (ואני חייבת להסביר שאפי יכול לתקן כל מכשיר אפילו עם יש לו רק מברג בארץ זרה, סוג של מקגייור כזה). אבל היום לא היה היום שלו. ירדתי לקבלה מסתבר שהתקלה ידועה ורק שם אפשר לכוון את הטמפרטורה. אחרי התארגנות קצרה יצאנו לאכול במסעדה הודית סמוכה למלון. מצאתי אותה בטריפאדוויזר, ראיתי שיש להם גם פיצות (אז גם לעידו שאינו חובב אוכל הודי, יהיה מה לאכול). כמעט בכל מדינה אנחנו דוגמים איזו מסעדה הודית. למסעדה קוראים Baishakhi . התברר שזו מסעדת פאסט פוד, מזמינים בדלפק, יש תפריט על הקיר עם תמונות ומחירים ורק צריך לומר את מספר המנה. האוכל מוגש בכלים חד פעמים או בפיתה או לאפה וכן מתברר שיש גם שווארמה שעידו אמר עליה שהיא מצוינת. האוכל ההודי היה נהדר (סמוסה, פאקוראס, עוף קורמה, אורז, פאלק פאניר, עוף חריף). האנשים היו אדיבים ונחמדים. נהנינו מאוד מאוד שילמנו 26 אירו ולקחנו 7 מנות ובקבוק גדול של מים מינרלים. רוב האנשים שאכלו במסעדה לא היו איטלקים אלא מהגרים מקומיים (אני לא הייתי שקטה אבל הם באמת רק באו לאכול אחרי יום עבודה).
חזרנו לחדר ואז אפי החליט שכדאי לנסוע ולראות את ונציה בלילה. קצת חששתי. הקבלה במלון נסגרת באחת עשרה בלילה ואפשר להיכנס מהדלת האחורית עם קוד, ובכל זאת...לנסוע בלילה, להשאיר אותם לבד (בת 20 ובן 17 כן...שאם היה להם לאן לצאת היו משאירים אותי לבד). אבל ניסיתי להתגבר על הפחד. פקיד הקבלה המליץ לנו לנסוע עם האוטו ולחנות בפיאצלה רומא, ממש בכניסה לונציה, זו שכבר אי אפשר להיכנס אליה עם רכב. בשעה כזו (עשר בערך) אין בעיה למצוא חניה בניגוד לשאר שעות היום. אז נסענו בגשם (גם במלון הזה היו מטריות ששימשו אותנו וגם ליום למחרת) הגענו, שילמנו חנייה והתחלנו ללכת. לא הייתה לנו מפה ולא היה לנו מושג היכן כיכר סן מרקו ואיפה אנחנו. אנשים מעטים הסתובבו שם והם נראו כמו מי שסיימו יום עבודה (לי כולם נראו חשודים), תיירים לא ראינו. אחרי רבע שעה החלטתי שמיציתי, לא היה לי נעים, היה קצת חשוך ולבד. רומנטיקה לא הרגשתי. ציפיתי למצוא מקום הומה תיירים ובתי קפה וזה לא קרה. חזרנו לישון.
יום חמישי
כל הלילה קפאתי מקור, מכיוון שלא היה אפשר לכוון את הטמפרטורה נאלצתי לסבול. התעוררנו בשש לפי התכנון. זה היום היחיד שהשכמנו ממש. לקחתי המלצה מתוכנית טלוויזיה בערוץ הטיולים שבה אמרו שהכי טוב לראות את ונציה מוקדם בבוקר לפני שמגיעים המוני התיירים. ויש המוני תיירים חלקם מגיעים בטיול עצמאי כמונו אבל יש המון קבוצות ואניות נופש שמורידות אלפי תיירים. אז באופן סופי בשש ורבע כולם קמו מהמיטה ובעשרה לשבע ירדנו לארוחת בוקר. מחיר המלון לא כלל ארוחת בוקר אבל לא היה לנו זמן לחפש מקום לאכול ולכן הזמנו ושילמנו כבר אתמול, 6 אירו לאדם. הארוחה כללה את המגוון הרגיל של לחמניות, קרואסונים, גבינות ונקניקים והפעם היו גם ביצים קשות (בפעם הראשונה פה באיטליה, בכלל נראה שהם לא אוכלים הרבה ביצים, לא בארוחת בוקר לפחות). עשינו צ'ק אאוט (שילמנו 168 אירו, כולל ארוחת בוקר, מיסים וחניה 10 אירו). שמנו את המזוודות בחדר האחסון, השארנו את האוטו בחניה (זה היתרון במלון הזה החניה והאפשרות להשאיר את האוטו עד שעה מאוחרת יותר מהצ'ק אאוט). הלכנו לתחנת הרכבת כשהגשם לא מפסיק לרדת. קנינו כרטיסים בקופה, 1.25 לכרטיס. והלכנו לרציף 1 כפי שאמר לנו הקופאי. אפי אמר שלדעתו אנחנו לא ברציף הנכון, כולנו האמנו לקופאי ואפילו התעצבנו שאפי הלך לשאול, והוא צדק. באמת עמדנו ברציף הלא נכון. מי יודע לאן היינו מגיעים?
בשעה רבע לתשע יצאנו מתחנת הרכבת של ונציה. התכנון היה לקחת ואפורטו (סירת אוטובוס) לכיכר סן מרקו ומשם לחזור ברגל בין הסמטאות. הגשם שינה לנו את התוכניות. אומנם אפשר לנסוע בסירה גם בגשם, הסירה סגורה אבל זה לא נראה כיף כשהכול אפור. התחלנו ללכת ברגל בין הסימטאות, התעלות והחנויות היפות. היינו בלחץ של זמן (כאילו טיול מאורגן, זוכרים?) אז אנחנו משוגעים שרוצים להספיק גם לבלות חצי יום בגרדה לנד. ויש לנו שעתיים נסיעה ממסטרה.
מתחילים לטייל בגשם
התברברנו קצת בסימטאות, ניסינו לנווט דרך גוגל מפות אבל הוא הרבה פעמים נעלם, כנראה בגלל הסמטאות הצרות, ניסינו לנווט באמצעות השלטים אבל לא היו מספיק כאלה. אני נהניתי מהקסם של ההליכה על הגשרים הקטנים.
ההליכה מעל התעלות, מחלונות הראווה של חנויות הזכוכית הוונציאנית ובכלל חלונות של חנויות מעניינות.
פינה יהודית באחת מחנויות הזכוכית
אבל לילדים כבר נמאס. בסוף מצאנו את גשר הריאלטו (שהיה בשיפוצים והיו עליו פרסומות וממש לא נראה כמו הגשר שאני זכרתי).
גשר הריאלטו
ואחר כך את כיכר סן מרקו. אני חושבת שהצלחנו להתחמק מהמוני התיירים. גם בסמטאות עברו לידנו אנשים בודדים ומעט מאוד תיירים, וגם אז היה צפוף ללכת. הצטלמנו, טיילנו קצת בכיכר, שמענו את התזמורת שמנעימה מוזיקה ליושבי אחד מבתי הקפה. לאורך כל הדרך ראינו שבתי הקפה רק נפתחים, המלצרים מתחילים לסדר את השולחנות ולערוך אותם.
עצרנו בדרך במאפיה עם חלון ראווה מפתה, ואני ניצלתי את זה גם לשירותים (כי לא ראינו ציבוריים בדרך). הכיכר יפה, יש בה הרבה פחות יונים מאשר פעם אבל הן לא נעלמו לגמרי.
כשמיצינו את הכיכר הלכנו אל הרציף לחפש ואפורטו. הגשם פסק סוף סוף ויהיה אפשר ליהנות מהנוף של וונציה מרחוק. חיפשנו את הרציף הנכון לקו שהיינו צריכים, לכיוון תחנת הרכבת. קנינו כרטיסים (30 אירו לארבעתנו). שלושתנו נכנסנו פנימה כדי לא קפוא מקור אבל אפי נשאר בחוץ כדי לצלם. ואכן הנוף של ונציה קסום, הסירה מתרחקת מכיכר סן מרקו לצד השני ואפשר ליהנות מוונציה במלוא תפארתה.
אפילו השמש יצאה קצת. אחרי רבע שעה התחלנו להבין שבאמת מדובר באוטובוס, אנשים עולים ויורדים. הסירה עוצרת ושוב נוסעת וכל זה לוקח הרבה זמן. בתחנה שהייתה קרובה לתחנת האוטובוס עלו המון אנשים, מכירים את התחושה הזו באוטובוס, בבוקר, כשאתם נדחסים ובטוחים שלא תצליחו לרדת בתחנה שלכם? אז זו הייתה ההרגשה. אנשים לא הפסיקו לעלות ועמדו דחוסים גם בפנים וגם בחוץ. החלטנו להתקדם ולעמוד קרוב לפתח היציאה כי אנחנו יורדים בתחנה הבאה. הצטערנו שלא ירדנו כבר בתחנה הזו כי המרחק ממש קצר בהליכה (רק לחצות גשר). ובכלל לחזור ברגל היה בטח יותר מהר אבל בכל זאת הייתה חוויה. לא שטנו בגונדולה (יקר!!) אז לפחות בסירה.
זהו סיימנו עם ונציה. בפעם הקודמת הייתי כאן בטיול מאורגן (אותו טיול עם אמי שסיפרתי עליו קודם) וגם אז היינו כאן אולי שעתיים. אז יש המון מה לראות בוונציה, כנסיות ומוזיאונים והאיים אבל אי אפשר להספיק הכול בטיול אחד. רצינו שהילדים יחוו את ונציה ובעצם גם אפי רצה לראות כי הוא לא היה כאן אף פעם. ולכן לפעם הזו, זה הספיק.
גם בדרך חזרה התברברנו עם הרציף. הפעם קנינו כרטיסים במכונה בגלל התור בקופה ולא היה כתוב, או שלא ראינו, איפה הרציף. אבל הכול הסתדר, שאלנו עובד ניקיון שעזר לנו. הנסיעה למסטרה הייתה שקטה. רוב האנשים מגיעים בשעות כאלה לוונציה ולא יוצאים ממנה.
ברבע ל-12 הגענו למסטרה. חשבנו לאכול שוב במסעדה ההודית אבל היום היא הייתה סגורה ולכן העדפנו להתחיל לנסוע ולאכול בדרך. אחרי הארוחה שוב באחת ממסעדות הדרכים המהירות הג'י.פי.אס כבר הראה שנגיע בשתיים ורבע. כשהגענו לאזור אגם גארדה היה עוד פקק ביציאה מכביש האגרה באזור התשלום, ואחר כך המכשיר כיוון אותנו לכפר הנופש אבל לא לכניסה שלו אלא לגדר האחורית. הגענו בשתיים וחצי (נסענו מהר) לכפר בלוודרה ווילג' שעליו ארחיב בהמשך. למזלנו החדר היה מוכן, השארנו את המזוודות ונסענו לגרדה לנד.
בלוודרה ווילג' בבוקר
מי נוסע לגרדה לנד לחצי יום? מי שאין לו הרבה זמן אבל בכל זאת מתכנן טיול בשיתוף עם הילדים, האחת חובבת בעלי חיים והשני חובב רכבות הרים וזה פלוס הכרטיס המוזל (19 אירו) לגרדה לנד החל מהשעה שתיים בצהריים הביא אותנו לחצי יום בגרדה לנד, עדיף מכלום. עידו, חובב רכבות הרים מושבע, אמר שהזמן יספיק לו כדי לעלות על רכבות ההרים שרצה, שאר המתקנים בפארק לא עניינו אותו. רותם, העדיפה את האקווריום על הפארק ולכן כשהגענו בשעה שלוש התפצלנו.
האקווריום נמצא בפינה די מבודדת ומרוחקת מהפארק ולכן יש רכבת קטנה שמובילה אליו. את זה לא ידענו ורק בחזרה נעזרנו בה. שילמנו 15 אירו (כאן אין כרטיס מוזל אלא אם כן אתה מראה כרטיס לגרדה לנד שנקנה באותו יום, וכן, הפסדנו כי לא שמנו לב, יכולנו להראות את הכרטיסים של עידו ואפי לקנות בקומבינה כרטיס מוזל). יש באקווריום מסלול אחד, הולכים בשביל ורואים אקווריומים עם דגים שונים בתוכם. לאורך המסלול יש כמובן הסברים. רותם הפתיעה אותי בהיכרות שלה עם יצורי המים (בעצם היא לא הפתיעה כבר בתערוכת הכרישים ראיתי שהיא יכולה להסביר ואני לא צריכה לקרוא את ההסבר). השיא במקום הזה זו הליכה בתוך גליל כשהאקווריום מצדדיך ומעליך ויש בו כרישים (קטנים). רותם נהנתה מאוד, כפי שציינתי היא אוהבת בעלי חיים ובמיוחד את החיים במים. אבל אחרי שעה וחצי סיימנו את המסלול ונותרו לנו שעה וחצי "לשרוף" עד שהבנים יסיימו בפארק. אז ישבנו לאכול קרפ (שהיה מזעזע) וגלשנו באינטרנט וחיכינו לבנים. לדעתי האקווריום הזה מתאים לילדים קטנים וקשה להשוות אותו לאקווריומים הגדולים שראינו בארה"ב.
הבנים נהנו בפארק, עידו עלה רכבות ההרים שרצה והיה מרוצה. ואפילו קנו תמונה למזכרת.
מהפארק נסענו לקנות מצרכים בסופרמרקט קרוב. מוזר שעד כה בכל הסופרמרקטים שנכנסו אליהם לא היו מותגים. אני מתכוונת מוצרי מזון גלובליים כמו מוצרים של נסטלה או יונילבר אפילו באצ'י לא היה וחיפשנו. הצטיידנו ליומיים בעיקר לארוחות בוקר ולנשנושים ומים ושילמנו 30 אירו.
כשהגענו לחדר והתחלנו להתארגן ראינו שאין תנור (קנינו כמה דברים לחימום בתנור לארוחת ערב), שאין הוראות הפעלה למיקרו (שכנראה שימש גם כתנור) ושהכלים מלוכלכים מאוד. לא התכוונו לבשל אבל כן רצינו להכין חביתות ולא היה מחבת ראוי. בינתיים עידו לא הרגיש טוב וראינו שהוא חם. אפי נסע שוב לסופר לקנות מחבת ומד חום. אחרי שאכלנו ארוחת ערב ונתנו לעידו אקמול הלכנו לבדוק איך ואיפה עושים כביסה. בקבלה קנינו אסימונים לכביסה כששאלנו מה לגבי מייבש הם ענו שלצערם אין מייבש. כאילו מה?? איך הכביסה אמורה להתייבש?? טוב, היינו חייבים לכבס. תכנון הבגדים שלנו היה כזה שצריך לכבס ובעיקר לעידו שמיד אחרי שנחזור הוא יטוס לפולין וחייב בגדים נקיים. בעודנו יושבים ליד מכונת הכביסה החלטנו שלא נפעיל שתיים כי אין סיכוי שאפילו אחת תתייבש, הימים לא חמים וגם אם נשים את הכניסה על המתקן בחוץ זה לא יעזור. חיפשו פתרון, והפתרון היה לחפש מכבסה קרובה. האינטרנט (שלנו, לא ויי פיי שהיה יקר פה מאוד) והגוגל עזרו לנו למצוא מכבסה כעשר דקות נסיעה משם, בעיירה הקרובה. כשהמכונה סיימה, לקחנו את הכביסה הרטובה ואת שאר הכביסה שלנו ונסענו למכבסה. בינתיים עידו הלך לישון, חולה. אז בעשר בלילה מצאנו את עצמנו בעיירה מנומנמת וחשוכה (זוכרים איך אני אוהבת רחובות חשוכים) ורק פעמון הכנסייה מצלצל בכל השעה גם בלילה ומעיד על כך שגרים כאן אנשים ומה שחשוב שהמכבסה שלהם פתוחה. כמובן שהיינו לבד, בחושך (כמעט בחושך, בערך בעשר וחצי חצי מהאורות כבו, אולי כדי לרמוז שהמכבסה נסגרת עוד מעט). עשינו את זה כמה שיותר מהר והכביסה יצאה לחה ברובה כך שהיינו צריכים עוד לייבש אותה על המתקן בחדר.
באחת עשרה וחצי חזרנו לחדר והלכנו לישון. היינו ממוטטים מעייפות. הפעם גם בגלל היום העמוס וגם בגלל עידו החולה, לא נשכים, תהיה יקיצה טבעית ובבוקר נחליט על המשך המסלול לפני ההרגשה של עידו.
יום שישי
בערך בשעה תשע כולנו קמנו, גם עידו שאמר שהוא מרגיש יותר טוב ויכול לצאת לטייל. עד שאכלנו והתארגנו השעה הייתה כמעט 12. בתכנון המסלול היום הייתה אמורה להיות נסיעה ארוכה לכיוון בולצאנו בדולומיטים, עלייה ברכבל, מסלול הליכה על ההר ונסיעה למראנו לבריכות החמות. ידענו שלא נספיק לעשות את כל זה היום ומסלול ההליכה ממילא לא מתאים כי אני עדיין סוחבת רגל כואבת ( פעם מזמן נפלתי ברומא. שכחתם כבר? אני לא).
על ההר בבולצאנו יש מסלול לראות תופעת טבע שהם קוראים לה "פירמידות" מין סלעים משוננים בצורת חרוט או פירמידה. אפי מצא מסלול כזה, קצת יותר קרוב, שלא דורש עלייה ברכבל ואמור לקחת פחות זמן. נסענו ל Piramidi di terra, segonzano. הגענו לחניה ליד בית קפה בתחתית ההר, בבודקה הכניסה למסלול ראינו שההליכה הכי קצרה היא 25 דקות לכל כיוון, כולנו וויתרנו חוץ מאפי. הוא שילם 3 אירו דמי כניסה, קיבל מפה והתחיל לעלות בעוד הפדלאות (אנחנו) יושבים בבית קפה וטועמים כל אחד את שחשקה נפשו, רותם ואני עוגות ועידו מנה של כנפיים. בגלל חרקים ודבורים מיהרנו לחזור אל האוטו ולא נהנינו מהשמש החמימה יחסית.
אפי חזר מתפעל מהנוף ומהפירמידות, מסתבר שהעלייה הייתה תלולה מאוד וטוב שלא הצטרפתי אליו. כמעט עשיתי את זה רק כדי שהוא לא יעלה לבד.
נסענו לבולצאנו לאכול צהריים. השעה הייתה אחרי שלוש (אולי כבר ארבע) ורוב המסעדות סגורות בשעה הזו. מבחינתם שעת ארוחת הצהריים הסתיימה כבר. מצאתי מסעדה מומלצת שהגישה תפריט מצומצם שכלל פסטות והמבורגר. מספיק טוב לנו. המסעדה הייתה ריקה חוץ מעוד שולחן שגם בו ישבו ישראלים.
הנוף מהדרך
זוכרים את ההר מהתכנון של הבוקר? אז הרכבל נמצא פה קרוב ואפשר לעלות, לא שלמישהו היה חשק או כוח, חוץ מלאפי כמובן. עשינו הצבעה וברור לכם מי ניצח. אז הגענו עד הכניסה לחניון הרכבל והמשכנו בנסיעה למראנו למעיינות החמים.
Terme merano כך זה נקרא. מאז הטיול ליער השחור לפני כמה שנים, שם גילינו את הבריכות החמות, אנחנו בודקים אם יש עוד כאלה באזורים קרים, כי כל הכיף זה להיות בבריכה חמה כשבחוץ קר ואפילו כשיורד עליכם גשם. עשינו את זה בחורף בווינה ומצאנו גם כאן. הילדים התלהבו מאוד. הגענו בשש, חנינו בחניון, וקנינו כרטיס לשלוש שעות (54 אירו לארבעתנו). קיבלנו צמידים שבאמצעותם אפשר גם לנעול את הלוקר. מצאנו לוקר פנוי לכל אחד מאיתנו אבל הבעיה הייתה שהגענו עם מזוודת טרולי, היה נראה לנו הכי נוח לארוז בה את כל הדברים (בגדי ים, בגדים, מגבות, כפכפים וכו). אבל המזוודה לא נכנסה לטרולי. אפי רצה כבר לצאת לשים אותה באוטו אבל מסתבר שאם יוצאים אי אפשר להיכנס בחזרה. ככה זה. מחזירים את הצמיד לפני היציאה. מוזר. היינו די אובדי עצות ואפי שאל את המנקה שדי הבינה מה רצינו למרות שלא ידעה ממש אנגלית. היא אמרה שיש לוקרים קצת יותר רחבים בהמשך ובאמת הצלחנו לדחוס את המזוודה לאותו הלוקר. ואז נכנסנו לשלווה ולרוגע של הבריכות. במתחם יש כמה בריכות מקורות ומהן יש יציאה לבריכות שבחוץ. בכולן מפוזרים זרמי מים כמו בג'קוזי (חוץ מזה שיש בחוץ גם ג'קוזי). בחוץ יש עוד בריכה שצריך לצאת מהמים כדי להיכנס אליה. אני לא ניסיתי להוציא את גופי החוצה בקור הזה. הכי כיף זה הבריכה החמימה כנגד הקור שבחוץ. באחת הבריכות אפשר לשמוע מוזיקה בתוך המים. הזמן עבר מהר, נהנינו מאד. דרך אגב אסור לצלם שם, מעניין איך חובבי הסלפי מסתדרים במקום כזה. בשמונה וחצי התחלנו להתארגן ליציאה. המקלחות לא נוחות, אין אפילו וילון שלא לדבר על דלת. פשוט מתקלחים ויוצאים להתלבש בתא הלבשה אישי שנמצא באזור המלתחות. אז יש שתי אפשרויות – או להתלבש במקלחת, שזה ממש לא נוח. או להתלבש בתא הלבשה אישי, שזה מאוד נוח אבל צריך להסתובב במגבת באזור תאי ההלבשה המשותפים לגברים ונשים. קצת לא נעים אבל מצד שני אפ'חד לא מכיר אותי פה.
לקראת תשע יצאנו נקיים ורעבים. שילמנו 4.8 אירו לחניה (קיבלנו שעה חינם אחרי ששאלנו). ונסענו לחפש מקום לאכול. אפי אמר שכדאי לחזור לבולצאנו זו נראית עיר גדולה מספיק ותיירותית מספיק כדי שיהיו בה הרבה מסעדות.
חנינו בחניון תת קרקעי שמצאנו ועלינו ממש לכיכר המרכזית של העיר, הרבה מסעדות יוקרה ובתי מלון. התחלנו ללכת במדרחוב. אווירה נחמדה, הרבה אנשים, בתי קפה ומסעדות, ואפילו מופע של להקת רוק בחוץ. היה קר אבל כיף להסתובב כך. בהתחלה חיפשתי לפי ההמלצות שלי והגענו למסעדה יוקרתית מאוד עם מחירים בשמים, וויתרנו המשכנו לטייל. מצאנו מסעדה Paulaner Stuben in Bozano שהייתה הומה ונראתה כמו סוג של פאב. קיוויתי לאיזה שניצל אוסטרי, בכל זאת אנחנו בדולומיטים, אזור שמקפיד על המוצא האוסטרי כמו גם על השייכות האיטלקית. שניצל לא היה לאכזבתי אבל גולש ופיצה, היו. המסעדה הייתה רועשת, המון חבורות של צעירים, מדברים וצוחקים. אנחנו היינו קצת עייפים לזה. ואולי אנחנו לא בגיל המתאים. שילמנו 60 אירו. די יקר בהתחשב בזה שלקחנו 2 פיצות שהן מנות לא יקרות בדרך כלל. (ו-2 מנות גולש, יין ומים).
הגענו לכפר הנופש שלנו אחרי חצות מרוצים אבל מאוד מאוד עייפים. מזל שהתעקשתי לעצור בצהריים בסופרמרקט ולקנות מים מינרלים ולחמניות לארוחת בוקר. נפלנו שדודים ומיד נרדמנו.
יום שבת
התעוררנו אחרי שמונה. היום אנחנו עוזבים את כפר הנופש שלנו ונוסעים למילאנו. מבחוץ אני שומעת קולות מדברים בעברית, כן יש פה הרבה ישראלים. "אימא ..תגידי לו" וכדומה...
אפי הכין לנו חביתות לארוחת הבוקר וזה היה הרבה יותר טוב מכל ארוחת בוקר במלון.
עשינו צ'ק אאוט ושילמנו 118.9 אירו לשני לילות. אז קצת על כפר הנופש belvedere village , הגענו בגלל המחיר. דירה קטנה, שני חדרי שינה, פינת סלון ופינת אוכל, מטבח מאובזר וחניה במחיר הזה, כולל מיסים ותשלום על מכונת כביסה אחת, זה זול מאוד מאוד. צוות הקבלה נחמד אבל ההרגשה היא שהקמצנות שולטת. למשל: מקבלים רק גליל נייר טואלט אחד (אני קראתי את זה פה בטיפים וידענו להצטייד מראש). אין וויי פיי גם לא בשטחים הציבוריים והתשלום לשעה יקר מאוד (הצטרפות לגולן טלקום, שאני מקווה שעדיין לא ז"ל, יומיים לפני הטיול פתרה לנו מאוד את עניין התקשורת ולא במחיר יקר, כולם היו מחוברים לאינטרנט ולשיחות). מקבלים סט מגבות אחד, אם רוצים מגבות לבריכה צריך לשלם. אין הקפדה על ניקיון הכלים, חלקם היו מלוכלכים מאוד, שירותי הכביסה לוקים בחסר כמו שכתבתי. מדובר פה בכפר נופש עם בריכות שחיה שנראות נחמדות מאוד ופעילויות לילדים שלא היה לנו צורך בהם. ידענו מראש שלא מנקים את החדרים בכל יום וזה לא הפריע לנו. בסיכומו של דבר המחיר פה מנצח.
יצאנו לדרך לכיוון סירמיונה. זו העיר היחידה שנראה סביב האגם. רוב האנשים מגיעים לכאן לשבוע, אנחנו באנו ליום וחצי ולכן יכולנו לדגום את האגם, להשאיר טעם טוב בפה ורצון לחזור. סירמיונה הייתה קרובה אלינו ובדרך למילאנו. רצינו מאוד לראות עוד אבל לא הספקנו.
נסיעה בשבת בעשר בבוקר לסירמיונה זה כמו לנסוע בשבת בערב לנמל תל אביב או ביום העצמאות ליער בן שמן. פקק אחד גדול משתרך מהיבשה אל תוך הלוע, הלשון הצרה של סירמיונה בתוך האגם. כמעט ולא זזנו ובשלב מסוים לא זזנו בכלל. אפי החליט שאנחנו נרד ונמשיך ברגל והוא יעשה פרסה ויחפש חניה רחוקה יותר. ירדנו והלכנו לאורך האגם מתפעלים מהנוף המקסים של האגם. ממש בכניסה לעיר ראינו חנייה שהייתה אומנם מלאה אבל כל הזמן יצאו ונכנסו מכוניות ואפשר היה למצוא בה מקום. הצטערנו שאפי לא הגיע לכאן. נכנסנו דרך חומות העיר אל המדרחוב. בדרך ראינו זוג שעומד להינשא בכנסיה. אומנם מדובר במדרחוב אבל יש אנשים שגרים פה וגם מלונות אז מדי פעם צריך להצטופף בצד כשמכונית עוברת. בינתיים אפי הגיע והמשכנו ללכת. המדרחוב מלא בחנויות יפות, מזכרות ובעיקר גלידה שסירמיונה מפורסמת בה כל כך.
אפי רצה ללכת עד לקצה היבשת, יצאנו מהמדרחוב והלכנו לאורך האגם, בשלב מסוים התחיל ויכוח כי הילדים כבר לא רצו להמשיך ואפי...כן. שוב התפצלנו, אנחנו הלכנו לאכול גלידה והוא הלך לקצה היבשה. מצאנו גלידה קצת פחות מסחרית, לפחות המוכרות לא שידלנו אותנו להיכנס, הייתה רק מוכרת חביבה אחת. שילמנו 15 אירו על 3 מנות גלידה וישבנו על ספסל לאכול אותן. טעים אבל לא מדהים כמו שחשבתי. נפגשנו עם אפי במבצר, אני קניתי מגנט למזכרת (כמו בכל עיר שאנחנו מבקרים בה) ונכנסנו למבצר. עלינו טיילנו במבצר, אפי עלה למגדל עד למעלה, הפעם גם עידו לא הצטרף, הטיפוסים הספיקו לו בטיול הזה. החנייה הייתה מוגבלת בזמן ואנחנו בעצם סיימנו לטייל פה והלכנו דרך די ארוכה עד שהגענו לאוטו.
המבצר
המדרחוב מלמעלה
עוד קצת סירמיונה כפי שהיא משתקפת מהמבצר למעלה
חיפשנו מקום לאכול. אומנם באזור שהיינו היו הרבה מסעדות אך הן היו תיירותיות ולכן המשכנו לעיר עצמה. היה חשוב לנו למצוא מסעדה שיש בה חנייה וכשמצאנו אחת כזו פשוט התיישבנו. מסעדה איטלקית בלי תפריט באנגלית. המסעדה נקראת al pozo . אכלנו אנטיפסטי (שהגיע משום מה אחרי המנות העיקריות והיה משעמם), פיצה, טורטליני, ריזוטו וסטייק עם תפוחי אדמה. המנות לא הגיעו ביחד. השירות היה איטי. שילמנו 60 אירו ולא מצאנו לנכון להמליץ עליה, היה סביר.
זהו, אנחנו מתקרבים ליעד הבא שלנו. מילאנו. היעד האחרון בטיול. כיוונו ג'י.פי.אס לסופרמרקט כדי להצטייד במצרכים ליומיים הבאים. הפעם חיפשנו רשת מוכרת אבל גם כאן לא מצאנו את השוקולדים שרצינו (בעיקר באצ'י ומילקה). הצטיידנו באוכל ליומיים. הבנו שהדירה שלנו נמצאת בשכונת מהגרים וזה לא היה סימפטי.
התקשרנו לאחד הנציגים של החברה שמנהלת את הדירות. הזמנו את הדירה דרך בוקינג בגלל המחיר הסביר יחסית למילאנו, הקרבה למטרו, החנייה וזה שמדובר בדירת 2 חדרים מרווחת עם מטבח. הגיע ג'ובאני, כשמו כן הוא, אין לי מושג מה זה ג'ובאני אבל נו, נשמע כזה איטלקי נחמד צעיר ומחייך. הוא ירד עם אפי לחניה ואנחנו עלינו עם המזוודות למעלה. הדירה משונה קצת כי במקום קיר חיצוני יש זכוכיות, כמו חלון ראווה של חנות לאורך כל הדירה. חוץ מזה היא מרווחת מאוד. יש סלון ובו ספה ומיטת קומתיים גדולה. מטבח מאובזר וחדר שינה עם מיטה זוגית, ארון גדול ושידות. חדר אמבטיה גדול ועוד איזה חדר משונה שאין בו חלונות ונמצא בכניסה לחדר האמבטיה ולכן לא מנוצל לכלום. אני הייתי מציעה להם לשים שם דרגשים או ארוניות שאפשר לאחסן את המזוודות. אבל אף אחד לא שאל אותי.
אחרי מנוחה קצרה יצאנו בערב למילאנו. המטרו אכן קרוב אבל הסביבה ממש לא נעימה, במיוחד בשעות החשכה. שבת בערב זה כמו שישי בערב אצלנו, כולם יוצאים לבלות. העיר הייתה מלאה באנשים.
אחרי שביקרנו (שוב) בחנות דיסני. טיילנו במדרחוב, הגענו אל כיכר הדואומו,
רצינו להיכנס לכנסייה אבל מסתבר שהכניסה עולה כסף (אני בטוחה שבפעם הקודמת שהיינו פה הכניסה הייתה חופשית) וגם הם אמרו שהכנסייה נסגרת עוד עשר דקות, אז לא היה טעם להיכנס. חלק מהכנסייה, לפחות חלק חיצוני, נראה בשיפוצים ועל הפיגומים תלו פרסומות. עידו לא הבין איך תולים פרסומות על מקום שאמור להיות קדוש. רעש של מסוק הפריע לשיחתנו. הבטנו למעלה וראינו מסוק מפזר משהו. וכל האנשים רצים לתפוס. אפי מיד התחיל בניסיונות לצלם את המסוק מהזווית הכי טובה ואנחנו החלטנו לתפוס את...מה שזה לא יהיה. עד עכשיו אנחנו לא יודעים, כנראה מדובר בפרסומת, אבל על הדפים שנפלו מהשמים היו כתובים גם שירים.
פרסומות על הדואומו במילאנו
למעלה: המסוק מפזר משהו...
אחרי ההתלהבות נכנסנו לגלריה ויטוריו עמנואלה רק כדי לראות,
ויצאנו מהכיוון השני לחפש מסעדה. נמאס לנו קצת מאוכל איטלקי ובא לנו המבורגר וצ'יפס. המקומות היו די עמוסים ומצאנו את mama burger שהיו בה מקומות ישיבה. זו מסעדת המבורגרים, מזמינים בדלפק, משלמים, מקבלים זמזם שמצפצף כשהמנות שלנו מוכנות. שירות עצמי. לפחות לא גובים פה כסף על כל קטשופ ומיונז כמו בשאר המסעדות באיטליה. הארוחה עלתה 50 אירו וזה היה יקר בהתחשב בזה שמדובר בשירות עצמי, אפילו שהגדלנו את המנות. לפחות היה לנו טעים. משם יצאנו אל חנות שראינו כבר קודם שעומדים בה בתור ארוך, היו בה תמונות של שוקולד אבל כשהתקרבנו הבנו שהתור הוא במיוחד לגלידה, ופה, במילאנו, עדיין לא אכלנו גלידה ואם כולם עומדים אז גם אנחנו.
cioccolat taliani – תזכרו, ככה קוראים למקום וזה ממש קרוב לדואומו ולגלריה. קודם עומדים בתור כדי להזמין ולשלם. אחר כך מקבלים מספר ואז מחכים עד שהמספר יופיע על המסך. ניגשים לדלפק ומקבלים את הגלידות שהזמנו, רק צריך לבחור טעמים. בחור ישראלי מאחוריי שאל אותי אם ההמתנה הייתה שווה. אמרתי שבשביל המחיר עוד לפני שטעמתי זה חייב להיות שווה 19 אירו לכולנו, אבל אחרי שטעמתי אני יכולה לומר שזה בהחלט היה שווה. הגלידה הכי טעימה בטיול ובכלל. אני חושבת עליה עכשיו ובא לי לטוס למילאנו רק בשביל זה.
בעשר וחצי חזרנו לחדר כשאנחנו חוצים את הרחוב החשוך כשבגינה לידנו חבורות של מהגרים. אני מחזיקה את התיק היטב, איון כספת בדירה (עוד מינוס) וחששנו להשאיר את הדרכונים. בדרך ראיתי גם נשים מפוקפקות, אולי הן לא עובדות שם אבל בטוח שהן גרות שם. הגענו לדירה בשלום.
אני חייבת לומר שהיו בבניין הדירות (שכנראה כולן מושכרות ככה) עוד משפחות של איטלקים ושבסופו של דבר אף מהגר לא הטריד, דיבר, או ניסה למכור לנו משהו או לקחת או לקבץ נדבה וכדומה.
יום ראשון
כששמענו על תערוכת האקספו המתקיימת במילאנו, חשבנו שזו חוויה של פעם בחיים. הרי כמה פעמים עוד יזדמן לנו להיות בעיר שמתקיימת בה תערוכה כזו. שינינו תוכניות (כאן בא הקיצוץ בפירנצה ועוד חצי יום באגם גרדה) לטובת התערוכה ובכלל לינה של יומיים במילאנו שלא הייתה בתכנון המקורי. הזמנו כרטיסים מראש וחיכינו מאוד ליום הזה.
המטרו הקרוב אלינו נוסע לתערוכה, ללא החלפת ביניים. מאוד נוח. יצאנו בסביבות עשר מהדירה והגענו בערך ב-11. יום ראשון היום וזהו יום עמוס ביותר. יצאנו מהמטרו והלכנו עם העדר לכיוון הכניסה. יש כניסה המיועדת לאנשים היורדים מהמטרו. יש הרבה סדרנים שמכוונים את האנשים כדי שלא ייווצר עומס במקום אחד. בסך הכול כל הבידוק הביטחוני והכניסה היו מהירים. המתנו אולי דקה בבידוק הביטחוני וזהו, אנחנו בפנים. עלינו במדרגות נעות וחצינו גשר, מתחתינו ראינו כניסות נוספות שנראו לנו עמוסות, צפופות ולא מסודרת כמו הכניסות שאנחנו הגענו דרכן.
תכננתי את הביקור לפרטי פרטים, היה לי דף מסודר ובו הפרטים על כל ביתן לפי הסדר, מה כדאי לראות ועל מה לוותר, כי אין סיכוי לראות את כל הביתנים בתערוכה. קראתי בלוגים עם המלצות וכתבות, בקיצור באתי מוכנה. על הנייר באתי מוכנה, וירטואלית הייתי יכולה לעשות פה אחלה סיור אבל...
התורים...התורים…
למזלנו לא עמדנו בתור הזה
אני לא נאיבית, ידעתי שיהיו תורים אבל לא שיערתי לעצמי את כמות האנשים וגם לא את האיטיות שרוב הביתנים מתנהלים בה.
תערוכת פסלים בכניסה לאקספו
כאשר נכנסנו בדיוק התחיל מצעד נחמד לכבוד יום העצמאות של סאו טומה ופרינסיפה (לא המצאתי נשבעת לכם שיש מדינה כזו, שני איים במערב אפריקה, בדקתי בגוגל) ונשארנו לראות קצת את המצעד.
התחלנו ללכת בתערוכה שמסודרת כמו רחוב ראשי גדול שמשני צדדיו ביתנים. היו תורים עצומים אז דילגנו על כמה ביתנים שרצינו לראות וחשבנו שנחזור אליהם (להתראות וויטנאם, סיונארה יפן), אחר כך חשבנו להתחיל מהסוף להתחלה במחשבה שבסוף יהיו פחות תורים, אחר כך החלטנו להתחיל בביתן של ישראל כי ראינו שלא נספיק כלום ואת זה לא רצינו לפספס. בינתיים עידו ביקש לטייל באופן עצמאי וזה אחרי שאפילו בחנות השוקולד של באצ'י (סוף סוף באצ'י) היה נורא צפוף. מכיוון שכולנו מחוברים סלולארית הרשיתי לו להסתובב לבד. אחר כל ההחלטות הלכנו לעמוד בביתן הישראלי. גם כאן היה תור (דווקא שמחנו) בכל פעם נכנסת קבוצה. הביתן מחולק לשלושה חלקים שבהם רואים סרטים. נושא התערוכה היה "להאכיל את העולם" וישראל הציגה באמצעות סרטונים וטכנולוגיה מושקעת וגם מורן אטיאס, מה תרמה ישראל להאכלת העולם. הטפטפות, עגבניות השרי ועוד מיני טכנולוגיות שעוזרות בחקלאות. ביתן מושקע, יפה ומעניין. שמציג את הדברים בצורה יפה ונכונה ובעצם גם נאמן לנושא התערוכה. היינו גאים.
עומדים בתור לביתן של ישראל
אז מה ראינו: את בריטניה וכוורת הדבורים שלה, פולין והיער הקסום, אוסטריה ויער הגשם, כמה מדינות אפריקאיות, תורכיה רק בגלל שחיפשנו אוכל תורכי – הביתן לא היה מעניין בכלל, סלובניה כי לא היה תור, ארצות הברית – שהביתן שלה היה די משעמם אבל שבעה סרטונים מקסימים שהנושא שלהם היה בעיקר להאכיל את ארצות הברית ואיך לגרום לכם להיות רעבים ולבוא לאכול את האוכל במשאיות האוכל שלנו.
וגרמניה...קראתי המלצה שהביתן של גרמניה שווה. חיכינו בתור בלתי נסבל כמעט שעתיים בזמן הזה עידו שהסתובב לבד חיכה למעלה משעה לאכול המבורגר יקר במשאיות האוכל של ארצות הברית. אחר כך הוא היה כל כך מיואש שביקש לחזור לדירה. תאמינו או לא – הרשיתי לו, הוא היה אומלל שם והעדפתי שילך כל עוד יש אור. מטרו אחד עד הדירה ואז כמה דקות הליכה. הייתי לחוצה אבל שחררתי. הרגליים כבר כאבו מעמידה בתור וכשנכנסנו הסרטון הראשון וההסבר על הביתן היו גם הם בעמידה. לכאורה זה היה יכול להיות מעניין בעיקר לילדים צעירים, מקבלים מעין קרטון שמשמש כמסך אפשר להעביר אותו במקומות מסוים ולראות סרטוני הסבר. זה החלק השני, שם כבר נשברתי ורק חיפשתי מקום לשבת. אחר כך נכנסנו לגינת ירק יפה והחלק האחרון הוא מופע ב...עמידה!! סיוט מתמשך. אני לא זוכרת ולא יודעת על מה היה המופע אני זוכרת שני אנשים, גיטרה, קהל מוחא כפיים ומשתף פעולה ואותי חושבת מתי יהיה הרגע שאשב. בינתיים עידו כבר הספיק להגיע לדירה בשלום.
מכיוון שהנושא היה "להאכיל את העולם" ואוכל הוא נושא החביב עלינו במיוחד, היו לי ציפיות גבוהות מאוד וכגודל הציפיה כן גודל האכזבה. התורים ארוכים אף יותר מאשר הביתנים, המחירים בשמים (13 אירו לצלחת חומוס בביתן הישראלי, לא שהתכוונו לאכול חומוס אבל...) , חיכיתי כל כך למשאיות האוכל שהן האופנה האחרונה בארה"ב וגם כאן אכזבה גדולה כי היו כאן בעיקר המבורגר וצ'יפס ולא היו טאקוס או סנדוויצ'ים מיוחדים כמו שרואים בתוכניות טלוויזיה. ההמבורגר עלה 9 אירו בלי תוספת צ'יפס וההמתנה הייתה ארוכה לתשלום ואחר כך גם במשאית. רק עידו אכל שם כשאנחנו היינו בתור בגרמניה.
את ארוחת הצהריים אכלנו באפגניסטן כי שם התור היה סביר מאוד. ידענו שהאוכל האפגני הוא שילוב של הודי ופרסי בקיצור טעים. לא טעינו. אכלנו סמבוסק, אורז, עוף עם אורז כמו אושפלו, קציצות עם אורז, האוכל היה טעים אבל יקר. 15 אירו לצלחת אורז עם קציצה. סה"כ בזבזנו שם 56 אירו. ולא שבענו מאוד, המנות היו קטנות. בערב הלכנו לפי המדינות שאנחנו מכירים ואוהבים את האוכל שלהם, אז בתורכיה לא היה משהו מעניין ובאירן הייתה ממש מסעדה עם מלצרים ולא היה לנו זמן לזה. לכן ישבנו במקום שלא קשור לביתן.
היו מסעדות ששייכות לתערוכה ולא קשורות לביתן כלשהו ושם המחירים היו קצת יותר שפויים. אבל בכל מקום היה תור, עד הלילה, גם לגלידה בסוף היום.
בסוף הגענו לביתן הרוסי, התערוכה כבר לקראת סגירה כך שלא היה תור. הביתן בפנים צבעוני ונחמד אבל העיקר היה העלייה למרפסת למעלה משם נשקף נוף יפה של כל התערוכה. למעלה היה גם פאב שחגגו בו יומולדת עם מוזיקה מחרישת אוזניים, השיר freedom של ארית'ה פרנקלין, יחי האירוניה.
ראינו מופע אורות, מזרקות ומוזיקה שהתקיים ליד מבנה שנקרא עץ החיים. סה"כ 25 דקות של מופע מרהיב. לפני היציאה רותם רצתה קרפ של נוטלה, המתנו בתור ונאמר לנו שיש 20 דקות המתנה לתשלום ועוד 20 דקות המתנה לקבל. אז רותם יש קרפ נוטלה גם פה למטה בקניון ולא ממתינים 40 דקות כבר כמעט 11 בלילה. הם הסתפקו בגלידה ויצאנו למטרו.
חששתי מעומס האנשים במטרו אבל עברתי את זה בשלום. הגענו לדירה לקראת חצות. עידו כבר התחיל לדאוג.
הרגליים שלי כאבו, והייתי די מאוכזבת מהיום הזה. ניחמתי את עצמי בשוקולד ובמוחיטו שקנינו בסופרמרקט. אפי ניסה את הבירה ללא גלוטן ואמר שהיא לא רעה בכלל.
לילה טוב, מחר חוזרים הביתה.
יום שני
היום חוזרים הביתה. קמנו בנחת, לא היו לנו תוכניות לבוקר אחרי היום המעייף אתמול, הטיסה בארבע כך שיש זמן. לפני שנעזוב אחווה את דעתי על הדירה שנקראת red line apartment, כבר ציינתי את הסביבה ואת הוויטרינות במקום קירות. היו עוד דברים שהפריעו, הדברים הקטנים כמו: דרגש לשים עליו את המזוודות (השתמשנו בספה ובכיסאות אבל אז לא היה לנו מקום לשבת). קצת יותר כוסות מים (היו המון כוסות יין אבל לא היו כוסות רגילות, השקעתם כבר בדירה חדשה תשקיעו קצת בכלים ואל תביאו שאריות מהבית), בסלון לא היה שולחן, לא היו מגבות מטבח, בחדר המקלחת המרווח והגדול לא היו ווי תלייה למגבות או מקום להניח את הנייר טואלט. בכל הבית היו נזילות באמבטיה ומהמזגנים. הוצאנו מהארון סדינים ופיזרנו על הרצפה כדי לספוג את הרטיבות, מזל שהיינו פה רק יומיים. ולא הייתה כספת.
בקיצור השקיעו שיראה יפה חיצונית אבל לא השקיעו באמת במה שצריך.
זהו, ארזנו, השארנו את המפתחות ויצאנו לקניון בדרך לשדה התעופה. שם ראינו שיש סופרמרקט גדול שבו נמצא את השוקולדים המיוחלים. ואכן, סוף סוף מצאנו באצ'י ועוד מיני שוקולדים לקנות ולהביא לארץ. אכלנו כבר בקניון (מקדונלדס ושווארמה). ונסענו לשדה התעופה. ידענו, בגלל ניסיון קודם שאנחנו חייבים למלא דלק כי בכביש לשדה אין תחנה. אבל למרות שכיוונו את הג'י.פי.אס הגענו למקום לא נכון הסתובבנו קצת עד שמצאנו תחנה סוף סוף. אני כבר מתחילה להיות בלחץ. הגענו לשדה וחיפשנו את חברת ההשכרה שלניו יורופקאר שכמובן הייתה החברה האחרונה שראינו. התחלנו להוריד את המזוודות וניגשנו לדלפק ושם התברר שהטרמינל שאנחנו צריכים נמצא במרחק חצי שעה נסיעה ושיש רק כל חצי שעה הסעה. אנחנו כבר בלחץ של זמן. "תיקחו את האוטו לשם" הפקיד אומר, "גם שם יש סוכנות". אפי קצת מהסס, בוואוצ'ר כתוב להחזיר בטרמינל אחד, האיטלקים האלה לא אמינים בהשכרת הרכב והם עוד יכולים להגיד שלא החזרנו במקום הנכון ולחייב. הפקיד מבטיח שזה בסדר. אנחנו נוסעים, כנראה במקום שרק לרכב מורשה, ובסוף באמת אחרי נסיעה די ארוכה מוצאים את יורופקאר ואת הטרמינל הקטן. אנחנו ממהרים אבל הם לא. אפי גם לא זז עד שלא יחתמו לו שהכול בסדר. כבר חייבו אותנו פעם סתם.
זהו, הכול בסדר, הכול חתום, עוד שעה הטיסה ואנחנו אפילו לא בטרמינל. בהליכה מהירה מגיעים לטרמינל. הדלפקים של איזיג'ט עמוסים לעייפה, התור ארוך מאוד כי יש כמה טיסות של איזיג'ט שיוצאות וכולן באותם דלפקים. אני בלחץ, גם הילדים. אני משאירה אותם בתור והולכת לברר, להסביר שלא נצליח לעלות לטיסה בזמן בגלל התור ושאנחנו כבר פה, אני מנסה לחשוב איך להתחנן כדי שהוא יבין ולא יהיה אטום וישאיר אותנו במילאנו. עידו עוד צריך להגיע לפולין. אני מראה לאיש השירות בדלפק את הכרטיסים ומצביעה על התור והוא אומר לי, מה פתאום אתם לא צריכים לעמוד בתור יש לכם עדיפות. ואנחנו אפילו לא ידענו! בגלל שהזמנו מושבים יקרים יותר ביציאת החירום אנחנו עוברים לדלפק שאין בור תור ומסיימים את הצ'ק אין מהר. זהו, כמו בישראל גם כאן אנחנו מעלים לבטן המטוס את כל המזוודות, גם הטרולים, חוץ מאחת שאיתנו. עוברים את כל הבידוקים ועוד ממתינים עד שהטיסה יוצאת. אנחנו פריוריטי אז בכל מקום אנחנו נכנסים ראשונים. זהו, הגענו למטוס.
אריודרצ'י איטליה.
טוס מהר מטוס, עידו צריך להגיע מחר לטיסה לפולין לפנות בוקר. טוס מהר כדי שנספיק לארגן את המזוודה (רובה כבר ארוזה) ולישון איזה שעתיים לפני שנחזור לנתב"ג.
