הגענו לקראת ערב למאי צ'או מקום שהוא בית עבור דניאל.
הוא עזר לוין הוויטנאמית בהקמת המקום והוא גם זה שבחר לו את השם האופטימי -"אקונה מטטה" .הוא חוזר לשם 8 חודשים לאחר הפעם האחרונה שהוא ביקר שם כשבין לבין אנחנו חווים מלחמה, הוא מגויס למילואים ווין, שמרגישה חצי ישראלית, דואגת לו ונלחמת במדיה עם חבריה שיוצאים כנגד ישראל בגלל חוסר ידע (וגם מצליחה לשנות את דעתם)
המפגש בינהם זה משהו שכולנו חיכינו לו כי ידענו כמה הם התגעגעו האחת לשניה וזה אכן היה מאוד מרגש,
כשהאוטובוס נכנס לרחוב הצדדי בו נמצא ההום סטיי היא רצה החוצה וכשהדלתות נפתחו היא פשוט זינקה עליו בחיבוק עוטף שישר גרם לי לדמוע.
וין הכינה לנו ארוחת ערב ישראלית, כזאת שהיינו נרגשים לקראתה אחרי ימים של אוכל מקומי, שניצלים צ'יפס, סלט קצוץ ומיליון תוספות אחרות ובעיקר הרבה מאוד happy water!! יין אורז משובח במיוחד שהיא מכינה בעצמה אבל בכמות מסחרית, והיא מחזיקה את זה בתוך ואזה שאמורה להספיק לחודשים.
אתמול סיימנו חצי ממנה. והם אכן מים מאושרים. צחקנו בלי סוף. אפילו מצאנו את עצמנו עושים תחרות בקפיצה בחבל שיכורים.אני זכיתי(בכלל לא תחרותית שכמותי).
בלילה כשעלינו לחדר טליה ואני לא הפסקנו להתגלגל מצחוק.אני שומעת אותה אומרת לדויד בעלה שהיא רואה אותו הפוך ורק הייתי צריכה להגיד לה להפוך את הטלפון.
אחכ היא דיברה בשיחת וידאו עם אחותה אתיה ששאלה אם אני אוכלת פה בשר וטליה ענתה לה שרק מה שעושה מו וקואה קואה ואני ישר זעקתי שממש לא.
אז היא תהתה איזה קול משמיע ברווז. סיטואציה שאופיינית לבנות 16 שיכורות וגם אם אנחנו בנות 30 פלוס פלוס אנחנו מצליחות להינות ממנה.
בבוקר יצאנו על אופניים שקיבלנו מוין לסיור בכפרים. רכבנו בין שדות אורז יפייפים, אורי הסביר לנו המון פרטים על אורז שלא הכרנו ,עצרנו בחנות מפעל שהעובדות בה הן נשים שנפגעו או נולדו עם נכויות ומאפשרים להן לעבוד עם משכורת מסודרת, עלינו גם לפגוש את אותן נשים ולראות את תהליך העבודה וגם להצטלם קצת ליד עמדות האריגה.
ולבסוף קיבלנו זמן חופשי להסתובב בשווקים ולרכוש קצת מזכרות.
בין כל הדברים התיירותיים זכיתי למצוא אוצר מטורף! מטבע עתיק משנת 1821.
מתנה שיואבי בכורי שלי יידע להעריך.
בהמשך לסיור היא ישבה שם בפאתי הכפר,אישה מבוגרת לחייכה לי כשחייכתי לעברה, היא ישבה ממול ואני פשוט הייתי מוקסמת.ידעתי מה היא עושה,משהו שבטח צפיתי בו פעם באיזה סרט נשכח.
לא האמנתי שיום אחד אני אראה את זה גם במציאות באיזה כפר קטן בוויטנאם.
היא ישבה שם וטוותה משי עם מכשיר עתיק מעץ.טווה לה לאט,בטח משעות הבוקר המוקדמות,חוט אחד ארוך שמונח בעדינות על סלסלה שטוחה לידה.
לפעמים מרגישה שיש בחיוך שלי איזה קסם והיא פשוט קמה מהשרפרף הזעיר שהיא ישבה עליו והכווינה אותי עם היד לבוא להתיישב במקומה.
צמרמורת של התרגשות עברה לי בכל הגוף.
היא עמדה לצידי ומבלי שנבין האחת את השניה במילים היא לימדה אותי איך ללטוות במו יידי חוט משי מפקעות.
רגעים קטנים בחיים שאני לומדת איך להעריך את מה שנראה לכולנו לפעמים מובן מאליו, להיכנס לאיזו חנות ולרכוש מוצר שעשוי משי.
אחרי התארגנות קצרה בחדרים נסענו לארוחת צהריים ושוב הפתעה!
בזמן שאני יושבת שם אני פתאום שומעת מישהו שקורא בשמי עם מבטא וויטנאמי.
מסתכלת לרגע ואז שוב ופתאום קולטת.
זה צ'ונג המדריך האישי שהיה למשפחה כשטיילנו בויאטנם לפני 3 שנים.
הוא ידע שאני בויאטנם וקיווינו שאולי נצליח להיפגש בהאנוי בסוף הטיול וזה לא הסתדר כי הוא מדריך כרגע קבוצה. ופתאום באמצע החיים במסעדה קטנה ברחוב אחורי בויאטנם הוא ניגש אליי.
התחבקנו הרבה,החיוכים עפו לשמיים.
מה הסיכוי?
שנינו ידענו להעריך את הרגע.
מישהו למעלה שוב סידר את זה במיוחד.
אחרי ארוחת הצהריים המשכנו באוטובוס.
נסיעה של שעה עם עצירה קטנה לראות את הנוף המרהיב שאנחנו נוסעים לצידו
והגענו למקום קסום באמצע ההרים.מעיינות חמים שבוקעים מההר.להרגיע קצת את הגוף אחרי המסע שעברנו עד כה.
מים צלולים שכאילו נלקחו מבקבוקי מי עדן, מספר בריכות שכל אחת מהן בטמפרטורה אחרת. צד אחד ג'ונגל ומהצד השני שדות אורז. וזהו.בלי שניצל צ'יפס בקיוסק, בלי בית קפה צמוד, בלי מלתחות מפונפנות ולא היה צריך כלום מכל אלה. רק להנות מהרגע.לקראת הסוף כשדן ראה את טליה ואותי בבריכה הקרה מדברות על אנרגיות ואמונה בטוב הוא הציע לנו הצעה מיוחדת.
הוא שיתף שבכל פעם שהוא נמצא במקום מבודד בעולם הוא לוקח אבן אחת כזאת שהוא בוחר במיוחד והוא חושב על משהו שהוא היה רוצה להשאיר שם. זו יכולה להיות התנהגות,תכונת אופי או סתם משהו שיושב על הנשמה ורוצים להיפטר ממנו.
אחכ צריך להתכוון מכל הלב להעביר את זה לאבן ולהעיף אותה הכי רחוק שאפשר במקום המבודד הזה שלא נחזור אליו.
שתינו אימצנו בשניה. חייכנו. כל אחת כבר ידעה מה היא רוצה להשאיר מאחור.
בחרנו אבן, כזאת שקראה לנו מבין האבנים מסביב. כל אחת תפסה מקום.עצמה עיניים והתכוונה מהלב.
את האבן שלי זרקתי הרחק הרחק.
אוהד צפה בי מהצד וראה את הכוונה המלאה שבה זרקתי את האבן.הוא חייך כאילו תפס אותי ברגע אסור וכשהסברתי לו הוא ישר הלך לעשות זאת בעצמו.
חיבקתי את דן. הרגשתי באמת שהשארתי את מה שכיוונתי אליו מאחוריי.
את הערב סיימנו בארוחת הוט פוט אצל וין.
גז נע שמונח על השולחן ובצדו 2 צלחות האחת עם ירקות והשנייה עם סוגי בשר שאת שניהם טובלים לבישול קצר בסיר שמונח במרכז השולחן.חוויה אחרת ומעניינת.
כשסיימנו חשבנו שמתקפלים והולכים לישון.
אבל טעות לחשוב שייתנו לנו להעביר את הערב בלי איזו הפתעה נוספת.
אורי, דניאל ווין מזמינים אותנו לפנות את שולחן האוכל ולגשת לחלק האחורי של המבנה ושם מחכה לנו להקת פרחי מאי צ'או שבאו להראות לנו ריקודים מסורתיים וכמובן שצירפו אותנו אליהם.
איזו חוויה!!
כמה אושר!!!
איזה חיבור בין כל מי שנמצא ולא משנה אם הכרנו הרגע, אתמול בערב או בשבוע שעבר.
קבוצה של אנשים שיודעת להינות מהרגע כי אי אפשר לדעת מה יהיה מחר.
זהו להיום-מחר יוצאים ב4 בבוקר לכיוון האיים. נסיעה של יום שלם.
לילה טוב מוויאטנם.
מוזמנים לעקוב אחריי לעוד טיולים וחוויות באינסטגרם
או בפייסבוק שם מגוון התמונות המרתקות גדול יותר https://www.facebook.com/moran.tzvieli?mibextid=ZbWKwL
