רגע לפני שהמלש"בית הופכת ממועמדת לחיילת מן המניין, החלטנו להגניב טיול אחרון, ובפעם הראשונה בהרכב של אבא ובתו הבכורה. מונטנגרו מופיעה ברשימה שלי כבר שנים ובזמן הקצר שעמד לרשותנו זו נראתה לי אפשרות טובה. מצאנו ברגע האחרון מקומות בטיסת צ'ארטר במחיר סביר ויצאנו לדרך.
בדומה ליער השחור בגרמניה, גם ההרים השחורים של מונטנגרו שנתנו לה את שמה, הם כמובן יותר ירוקים משחורים.
יום 1
טיסת בוקר לפודגוריצה הבירה. את הרכב שכרנו בחברת Green Motion. כמקובל במדינות מזרח אירופה, למעט דגמים מסויימים וידועים מראש, הרכבים לא חדשים (בני 3 – 4 שנים).
ההתחלה לא בישרה טובות. למרות שהזמנו ושילמנו מראש ואפילו סרקנו והעלינו את כל המסמכים הדרושים באונליין צ'ק אין, נאלצנו להמתין שעה בשדה התעופה, באותו התור כמו מי שלא היתה לו הזמנה כלל. קיבלנו פורד פוקוס שידעה ימים יפים יותר, עם חסרון בולט אחד שלא נערכנו אליו מראש. מלבד רדיו, מערכת השמע כללה קומפקט דיסק (זוכרים שהיה פעם משהו כזה?) אבל לא כללה אפשרות לחיבור ב BT.
הנחנו לקיטורים ויצאנו לדרך. כיוון שמיכל הדלק היה כמעט ריק, העצירה הראשונה שלנו היתה בתחנת הדלק הקרובה. על תידלוק עצמי עדיין לא שמעו כאן. לאחר שהמתדלק סיים את עבודתו פגשתי ליד הקופה בשתי נשים. האחת תיפעלה את הקופה והשנייה שימשה כמתורגמנית להתמודדות עם זרים כמוני.
את היום הראשון התכוונו לסיים ב Žabljak, הישוב המרכזי בשמורת הטבע דורמיטור (Dormitor). בסה"כ 170 ק"מ שאמורים לקחת לפי אפליקציות הניווט כ 3.5 שעות. לנו היה ברור אבל, שללא קשר לתנאי הדרך, זה יקח לנו זמן כמעט כפול.
יצאנו צפונה בכביש E762. המהירות המקסימלית המותרת ברוב הכבישים היא 80 קמ"ש. כשעוברים דרך מקום ישוב (ולו גם בתים בודדים) המהירות המותרת יורדת בדרך כלל ל 60 או 50 קמ"ש. כיוון שקראתי ששוטרים מחבבים תיירים, השתדלנו להזהר.
העצירה הראשונה שלנו היתה כשניגלה לנו בצד הדרך אגם Krupac. אגם גדול ומרשים.
התחנות הבאות היו לאורך אגם Piva. זה אגם מלאכותי שמשתרע לאורך עשרות קילומטרים, שנוצר כתוצאה מהקמת סכר בערוצו של נהר Piva.
הכביש חוצה את האגם על פני גשר יפה ומיד אחריו, פנייה ימינה לתוך מנהרה קצרה שנחצבה בהר, לכביש P14.
הדרך הזו היא למעשה הקטע הדרומי של כביש הטבעת שמקיף את השמורה. הדרך צרה ומפותלת ולאורכה עשרות חציבות קצרות בהרים. לא מדובר במנהרות מדופנות בבטון או חלילה מוארות אלא פשוט "חורים" בהרים הסלעיים.
הדרך מהממת, אין מילה אחרת לתאר אותה. נופים הרריים מגוונים, שבינינו לבין עצמנו הגדרנו אותם כ"מחוספסים", מאוד שונים מהירוק ה"רחוץ" והנקי של אוסטריה או שוויץ.
מדי פעם נתקלנו בבקתות של רועים או חקלאים מקומיים אבל לא במקום ישוב משמעותי.
באיזשהו שלב הגענו למעין רמה. מישורים ירוקים וצהבהבים עד לקצה האופק ודומיה של הטבע מסביב.
קשה לתאר במילים את הנופים. למרות שאתה נוסע בכביש סלול, התחושה היא של נופי בראשית, וסצנות שנראה שלקוחות מסרטים של קוסטריצה. זקנה ישנה לה בדוכן קטן שמוכר יין ודבש, עדר עיזים שחוצה את הכביש ואין רועה באופק או מכונית ישנה שמונחת על בלוקים.
לאורך הדרך נקודות עצירה לתצפית ולפתע, באמצע שום מקום, סל כדורסל (אח"כ ראינו שהוא מצויין אפילו ב Google Maps).
הדרך מטפסת ועוברת במעבר ההרים Sedlo ואז יורדת מצידו השני. התחושה היא שאם נמשיך לעצור לצילומים, לא נגיע לעולם ליעד. חשבנו עוד לעשות את מסלול שלושת האגמים: Valovito, Modro ו Srabljeאבל כבר מהכביש ראינו שיש מעט מאוד מים ב Valovito (בכל זאת סוף הקיץ) והחלטנו לוותר.
אחרי 6 שעות של נסיעה מהממת, הגענו למלון שלנו, Polar Star, ב Žabljak. מלון נחמד שמאוד חביב על קבוצות ישראליות. היינו עייפים מהיום הארוך והחלטנו לאכול בערב מארוחת הבופה שבמלון. הופתענו לטובה ומאוד נהנינו.
יום 2
ארוחת בוקר חביבה במלון וכבר ב 8:30 הגענו אל האגם השחור (Crno Jezero).
ממגרש החניה מוליך שביל סלול של כ 750 מ' אל האגם. בצידי הדרך, דוכנים שמוכרים פירות יער, תה דבש וליקרים מכל פרי שתוכלו לחשוב עליו. האגם השחור מורכב למעשה משני אגמים שמזינים אחד את השני. עם הפשרת השלגים באביב, מפלס המים באגם הקטן עולה ואז מתחילה זרימה לכיוון האגם הגדול. לקראת סוף הקיץ, עם ירידת מפלס האגם הקטן, מתהפך כיוון זרימת המים, הנעים מהאגם הגדול לקטן וחוזר חלילה.
את שמו קיבל האגם בגלל עצי האורן השחור שמקיפים אותו וההשתקפויות שלהם צובעות את האגם בגוונים כהים.
השביל הסלול מגיע לאגם הגדול ומומלץ להתחיל להקיף אותו משמאל, מסלול של כ 3.5 ק"מ. השביל מתפתל בין עצי היער, ברובו מוצל ומכל זווית ניבטות השתקפויות אחרות במי האגם.
בעונה שהגענו, שני האגמים כבר מופרדים על ידי סוללת אבנים. המשכנו להקיף את האגם הקטן יותר ובאיזשהו שלב החלטנו להיכנס למים (ברוב שמורות הטבע אסור להיכנס למים אבל כאן שאלנו ואמרו שמותר). מי קריסטל צלולים, קפואים בצורה בלתי רגילה והכל מוקף בנוף יערות מהמם. חוויה מומלצת!
יש אפשרות להמשיך את הטיול הרגלי לאגם נוסף קטן יותר בשם Zminje שיש האומרים שהוא יפה אפילו יותר מהאגם השחור. ניתן להגיע אליו ברכב או בהליכה של כשעה מהאגם השחור. לצערנו, לא היה לנו את הזמן לאף אחת מהאפשרויות.
המשכנו לנקודת התצפית Curevac. כביש הגישה מתפתל ביער, מעט משובש וצריך להיזהר מבורות. ממגרש החניה (כרטיס החניה מהאגם תקף גם כאן) יש לטפס בשביל שלפעמים הוא מעט קשה (בכל זאת עלייה לא קטנה), במשך 30 עד 40 דקות, עד לנקודת תצפית מרשימה מאוד על קניון הנהר Tara שזורם למטה.
כאמור, זמננו תם ועל מנת להמנע ככל הניתן מנסיעה בחשיכה, היינו חייבים להתחיל בנסיעה לעבר מקום הלינה הבא שלנו, בעיירה Kolasin. למי שיכול להקדיש יותר זמן לאיזור נציין שתי המלצות שקיבלנו. האחת, שני אגמים סמוכים אחד לשני בשם Riblje ו Vrzaje. השנייה לעלות בשני רכבלים פסגתו של הר סאבין קוק (Savin Kuk) המתנשא לגובהו דומה לחרמון שלנו, 2,224 מ', וליהנות מנופים יפים.
התחלנו בנסיעה על כביש P5 עד לגשר ג'ורג'וביץ (Durdevical) שעובר מעל קניון הנהר Tara.
במקביל לגשר המאוד מרשים שנתמך על ידי קשתות ברזל עצומות, יש אפשרות לחצות את הקניון באומגה ארוכה וכשמפלס המים קצת יותר גבוה יש אפשרות לרפטינג בנהר.
פנינו לכביש P4 שנמתח במקביל לערוץ הנהר המתפתל. דרך יפהפייה ומשופעת במנהרות קצרות שחצובות בהרים.
אל Kolasin הגענו כבר בחושך. המלון שלנו, Chalet Kolasin, התגלה כפנינה אמיתית. מלון בוטיק בן 4 חדרים בלבד, יחס אישי ופינוקים למכביר.
מייד כשהגענו התבקשנו להזמין את המועד הנוח לנו לשימוש בספא (כל חדר מקבל שעה ביום) והתקנו אפליקצייה יעודית של המלון שמספקת שפע של מידע לגבי האיזור (דברים לעשות, מסעדות, מדריכים ועוד) וכמו כן אפשרות להתאמה אישית של ארוחת בוקר סופר מפנקת שמוגשת לחדר.
הדברים היחידים שהעציבו אותנו היו השעה המאוחרת בה הגענו והשעה המוקדמת בה היינו אמורים לעזוב למחרת בבוקר.
אחרי שאכלנו ארוחת ערב במסעדת Vodenica הסמוכה למלון, התפנינו לסיבוב קצר בעיירה. למרות השעה היחסית מאוחרת (~21:30), הופתענו לגלות שמרכז העיירה והמדרחוב היפה, שוקקים חיים ויש שפע של מסעדות, חנויות ומקומות בילוי לבחור מתוכם.
יום 3
אחרי ארוחת בוקר מצויינת, הגיע איגור לקחת אותנו לטיול בג'יפ 4X4. בתכנון המקורי לפני הנסיעה, חשבנו לקחת טיול טרקטורונים בפסגות ובאגמים הסמוכים. מהר מאוד הבנו שהדרך היחידה לשלב את זה עם טיול בקניון מרטוויצה (Mrtvica), שגם בו רצינו לבקר, היא בעזרת מדריך מקומי. בלשכת התיירות הפנו אותנו למדריך מקומי בשם איוון וכיוון שהוא לא היה פנוי, "שידך" לנו את איגור. איגור התגלה כבחור צעיר וחסון, שעובד הן כשוטר והן כמאבטח של שר ההגנה. איגור שאל ג'יפ 4X4 מחבר ונסענו אל התחנה התחתונה של רכבל Kolasin 1600.
בלשכת התיירות אמרו שהרכבל מתחיל לפעול רק ב 10. איגור אמר שחבר שלו שעובד שם אמר שהרכבל מתחיל לפעול ב 9:00. הגענו ב 9:00 והרכבל כמובן שלא פעל. אחרי סבב נשיקות (על שתי הלחיים) של איגור עם כל מכריו (והוא מכיר שם את כולם), הופעל הרכבל וזכינו להיות הראשונים שעולים לפיסגת ההר, שבחורף מתפקד כאתר סקי פופולרי.
אחרי כמה דקות שנהנינו מהנופים בפיסגה, הצטרף אלינו איגור שהגיע עם הג'יפ בדרך 4X4 שמטפסת לפיסגה. ביחד המשכנו בנסיעה לעבר פיסגה נוספת בה שוכן בסיס צבאי.
שביל הליכה עוקף את הבסיס ומגיע לתצפית על אגם מקסים, אגם Piscera.
שביל הליכה תלול מאפשר לרדת לאגם עצמו. איגור הסביר לנו על הנוף והסביבה, הראה לנו היכן התרסק מטוס על צלע ההר ובדרך חזרה עצרנו ליד דוכן קטן של ליקרים דבש, תה ועוד מכל טוב הטבע. אחרי שטעמנו מכל המבחר החלטנו שצנצנת קטנה של דבש תשמש אותנו היטב לראש השנה שנחגוג בעוד כמה ימים.
מכאן התחלנו בנסיעה בדרך 4X4 ברכס הרי Bjelasica, נסיעה שקשה למצוא מילים לתאר את היופי שלה. נופי הרים מגוונים, ממישורים שהצהיבו ועד ליערות ירוקי עד עם פלגי מים שזורמים מהפסגות.
הדרך עצמה מאוד קשוחה ודורשת מיומנות גבוהה. "זכינו" אפילו למפגש עם ג'יפ שהגיע מהכיוון השני והיה מרשים מאוד לראות איך כל צד מבין בדיוק מה עליו לעשות, מי אמור לנסוע אחורה ובאיזו נקודה שביל העיזים הזה, מאפשר מעבר של שתי מכוניות.
עצרנו לארוחת צהריים בלב ההרים ב Etno Selo Koliba Damjanovica, מסעדה ואתר לינה שמפעילים זוג מבוגרים מקומי. יש במקום בקתות עץ קטנטנות למטיילים (בודדים או זוגות) ומסעדה.
המקום הוא גירסה תיירותית ומודרנית (חשמל סולארי) ל Katun, אותן בקתות בהרים שרועי הצאן התגוררו בהן החל מהפשרת השלגים ועד לתחילת הסתיו. גם הזוג המבוגר שמפעיל את המקום, גר שם מספר חודשים בשנה. את רוב צורכיהם הם מגדלים בעצמם וגם מכינים גבינות בחדרון שצמוד למסעדה. הארוחה היתה פשוטה ומאוד מאוד טעימה. סלט ירקות, פשטידת תרד וגבינה בשם Krupka, מרק ירקות וגבינה מקומית ומאוד טעימה בשם Kajmak. בנוסף קיבלנו קנקן חלב טרי (מרקם שיותר קרוב ליוגורט) שהיה טעים בצורה בלתי רגילה, לחם מקומי ולקינוח סופגניות קטנות בשם פריגאניצ'ה. את שני האחרונים פחות אהבנו, אבל זה לא פגם בטעם הנהדר שהארוחה השאירה אצלנו.
משם המשכנו בירידה לעבר אגם Biogradsko. יש בדרך פיתולים כל כך חדים שאין שום אפשרות לעבור אותם בפעם אחת ויש צורך בתמרון ונסיעה אחורנית בכל אחד ואחד מהם. ככל שהתקרבנו לאגם פגשנו מדי פעם מטיילים שעולים ברגל את העלייה התלולה. סה"כ הדרך לא כל כך ארוכה מבחינת מספר הקילומטרים אבל תוואי השטח הקשוח גורם לה להתארך לשעות רבות.
בשעות הצהריים הגענו לאגם ביוגראד (Biogradsko), אגם אלפיני מקסים בגובה 1094 מ', מוקף ביער עם עצים עתיקים וגבוהים.
אפשר להקיף את האגם בהליכה ( כ 3 שעות) או לשוט בו בסירת משוטים. כיוון שהיו לנו עוד תוכניות טיול ליום הזה הסתפקנו בהליכה של כ 20 דקות לכל כיוון בצידו הימני של האגם ועוד כ 10 דקות בחלקו השמאלי של האגם.
אין ספק שמדובר באגם יפהפה אבל אולי בגלל שזכרון האגם השחור שביקרנו בו אתמול היה טרי מדי, או שעת הצהריים החמה שהגענו בה, האגם השחור נותר במקום הראשון. להפתעתנו, למרות מזג האוויר החם לא היו אנשים במים וגם לנו לא היה מספיק זמן לטבילה.
נסענו חזרה לקולאשין. איגור החזיר את הג'יפ וחזר לרכב הפרטי שלו, אנחנו אספנו את הרכב שלנו ונסענו כולנו דרומה בכביש E65 עד לתחילתו של מסלול ההליכה בקניון מרטוויצה (Mrtvica). הסיבה שהתעקשתי לנסות ולהספיק גם את מסלול ההליכה בקניון היתה תיאור שלו שקראתי באחד מפורומי הטיולים: "קניון נהר המרטוויצה הוא קניון מצוקי מרהיב ביופיו, פנינה נסתרת של קירות סלע נישאים משני העברים מים ובריכות תכולות פרושות לאורכו. המשעול עתיק היומין המפותל בין עצי היער, הפריחות המרהיבות וכמות הטחב הירוק בכל מקום, הופכים את ההליכה לחוויה בלתי נשכחת."
התחלנו את המסלול רק ב ~15:30 מתוך ידיעה שב 18:00 לכל המאוחר נרצה להתחיל בנסיעה למקום הלינה הבא. איגור הכתיב קצב מהיר ותוך כחצי שעה הגענו אל גשר אבן יפה על פני הקניון, Danilov Most.
משם התחלנו בעלייה תלולה אל מעל הקניון ובהליכה ארוכה לאורכו בשמש קופחת. האמת שציפינו בשכל רגע תתחיל ירידה לקניון עצמו ולמים הזורמים, אבל רק לאחר כ 4 ק"מ הגענו לנקודת תצפית יפהפייה בשם Kapija želja שפירוש שמה הוא שער המשאלות ומעט אחריה לתצפית יפה על סידרה עוצמתית של מפלים.
השמש שקעה והיינו חייבים להסתובב ולחזור. בדרך חזרה חלפנו שוב על פני מסעדה ומקום לינה בשם Etno selo Vodenica, ונראה היה שדרך ג'יפים מגיעה למקום, מה שאומר שמי שקצר בזמן כמונו, יכול לחסוך קטע גדול מההליכה המנהלתית.
בסופו של דבר הגענו לרכב, אחרי שעתיים וחצי של הליכה די אינטנסיבית בהן הלכנו בין 8 ל 9 ק"מ. האם היה שווה את המאמץ? במידה ויש זמן, מסלול ההליכה בקניון נראה מבטיח, אבל אז יש לדאוג להקפצה מהקצה השני. הליכה של מקטע הלוך וחזור, כמו שאנחנו עשינו, ועוד תחת לחץ של זמן, היתה מיותרת.
חזרנו לכביש E65 והמשכנו בנסיעה דרומה לכיוון הבירה, פודגוריצה. הכביש מתפתל במקביל לנהר ה Tara ומשופע במנהרות קצרות. המשכנו בכביש E80 שחוצה את אגם Skadar עד למקום הלינה שלנו, Brioni Apartments ב Virpazar. ההגעה למקום הלינה בשביל צר, ומאתגרת במיוחד בשעות החשיכה ו/או אם מגיע רכב ממול. יש בחוץ בריכה קטנה שלא זכינו ליהנות ממנה. אחרי מלון הבוטיק בקולאשין המעבר לדירה הצנועה היה חד, אבל החלק החשוב ביותר בדירה, המזגן, תיפקד היטב.
בעל הדירה המליץ לנו על מסעדה בשם Pelican שהבעלים הוא חבר שלו. שימו לב שהמסעדה מאוד קרובה לדירה אבל כדי להגיע אליה יש לפנות בתחנת הדלק ששביל הגישה מגיע אליה, שמאלה אל הכביש הראשי, פנייה שלא תואמת את חוקי התנועה. לכן, תוכנות הניווט ימליצו על דרך ארוכה משמעותית (אבל חוקית...).
ארוחת הערב היתה מאכזבת. סלט סתמי, סטייק צמיגי וחתול שלא הפסיק לקפוץ עלינו ועל השולחן בנסיון לחלוק איתנו את האוכל. התלבטנו אם להשאיר טיפ אבל בסוף החלטנו שהמלצרים לא אשמים. בדיעבד, אולי זה נתן להם מוטיבציה למצוא אותנו אחרי שהצלחנו לשכוח את התיק שהגענו איתו במסעדה.
יום 4
אגם סקאדאר (Skadar) נחשב לאגם המים המתוקים הגדול באירופה.
החלקים המיוחדים בו הם אלה שמכוסים בצמחי מים כמו נופרים ונימפיאות, שהסירות מפלסות את דרכן ביניהם.
בסמוך לנמל הקטן של Virpazar, עשרות דוכנים שמציעים שיט באגם.
אנחנו לקחנו שיט של שעה עם בנו של בעל המקום, בחור צעיר בשם סטפן. השיט היה חביב ובמהלכו ראינו עופות מים שונים. בשל קוצר הזמן ויתרנו על האפשרות לקפוץ למי האגם והסתפקנו בנהיגה עצמית קצרה שסטפן איפשר לנו. שמחנו שלא התפתינו לאפשרות של שיט ארוך יותר. דרך אגב, האגם מוגדר כפארק או שמורה ופקחים בסירה עוברים בין הסירות ומוודאים את תשלום דמי הכניסה.
לאחר השיט המשכנו בנסיעה צפונה לאורך האגם בכביש צר ומפותל שממנו כמה תצפיות יפות על האגם. עברנו בכפר ריאקה צרנוביצה (Rijeca Crnojevica) שמתואר ככפר ציורי שכונה בעבר ה'מונטקרלו' של הבלקנים. אנחנו ראינו בעיקר המוני דוכנים שמציעים איך לא, שיט באגם, ולא התעכבנו. המשכנו בנסיעה אל עבר הפארק הלאומי לובצ'ן (Lovcen) שבתוכו נמצא המאוזילאום של פטר פטרוביץ Mausoleum of Petar II Petrovic-Njegos)) - השליט הדתי האחרון והמשורר הלאומי של מונטנגרו.
461 מדרגות מוליכות אל הפיסגה, וממרפסת התצפית שבראשו נפרש נוף מרשים.
לאחר הביקור, ירדנו בדרך הסרפנטינות (כביש P1) לעבר מפרץ קוטור. 25 פיתולים חדים (חלקם של 180 מעלות) ונוף מרהיב של המפרץ שהוא בעצם חדירה עמוקה של מי הים האדריאטי. הנהיגה איטית ומאתגרת במיוחד כשבכביש הצר נוסעים גם אוטובוסים. "זכינו" לראות תאונה של רכב פרטי עם מיניבוס ושמחנו שסיימנו את הירידה בשלום. לאורך הדרך מספר מועט יחסית של נקודות תצפית שניתן לעצור בהן אולם מאלה שישנן, נשקף נוף מרשים של המפרץ ושל אוניות הקרוז הענקיות שפוקדות אותו.
למטה עולם אחר. מהשקט והשלווה של ההרים, לפקקי תנועה בדרכים המוליכות לקוטור. נסענו לאורך המפרץ אל הדירה שלנו, Apartments Popovic, ב Prcanj. הכביש צר, בצד אחד הים, כאשר הדרך הסלולה מגיעה עד כמעט לקו המים, ובצד השני חזיתות בתים עשויות אבן, בסגנון שמזכיר כפרים באיטליה, שנמצאת לא רחוק משם, בצידו השני של הים האדריאטי. עצים שנטועים ממש על קו המים מספקים צל ונקודות מקסימות לישיבה. מול כל בית יש ירידה למים או מעגן קטנטן.
הדירה שלנו היתה עם מרפסת שצופה אל המפרץ. התארגנו בזריזות וחצינו את הכביש לרחצה בחוף "שלנו". המים היו קרים מאוד והאמת, לא מאוד נקיים, כנראה בגלל ספינות הענק ושאר כלי השיט שממלאים את המפרץ. בכל יום יש תחלופה של אוניות הקרוז וזו חוויה לראות את המפלצות האלה, בגובה של רב קומות, מפליגות.
ביקשנו מבעל הדירה המלצה לתצפית שקיעה. הוא המליץ לנו על כפר בשם Zagora ואפילו הראה לנו תמונות שקיעה מדהימות בטלפון. לצערנו, מפאת קוצר הזמן, ההמלצה הזו תיאלץ להמתין לפעם הבאה.
הסתובבנו קצת לאורך החוף ונהנינו מהאווירה המאוד מיוחדת שמשרים בתי האבן.
ארוחת ערב מאוד טעימה אכלנו ליד הדירה, במסעדה שיושבת ממש על קו המים, Mademoiselle. חוויה לראות את כל המפרץ מואר.
יום 5
יום אחרון ☹. למקום הלינה שלנו הסכם לארוחת בוקר עם אותה המסעדה בה אכלנו בערב וכך נהנינו מעוד חצי שעה מול נוף הבוקר הרגוע של המפרץ. היעד המרכזי שלנו לבוקר היתה העיר העתיקה של קוטור (Kotor). חששנו מאוד מבעיות החניה בעיר מוצפת התיירים ולכן התכוונו להגיע מוקדם. ארוחת הבוקר קצת שיבשה את התוכניות ומגרשי החניה היו מלאים. לבסוף הצלחנו למצוא חניה במרחק הליכה קצר מחוץ לעיר.
נכנסנו אל בין חומות העיר העתיקה דרך שער יפה, Gurdic Gate.
המולת כביש הכניסה הסואן משתתקת בבת אחת. העיר העתיקה היא מבוך של רחובות צרים וסמטאות בין בתים עשויים קירות אבן וככרות יפות.
אלפי התיירים שפוקדים אותה מדי יום משפיעים כמובן על האווירה אבל בצד כל זה, רואים גם כביסה שתלויה בין חלונות הבתים, צעצועי ילדים ועוד סימני חיים "רגילים".
אטרקציה מומלצת בעיר, למי שזמנו בידו, היא עלייה במערכת מדרגות אבן (יותר מ 1350 מדרגות) שמכונות "סולם קוטור", למבצר San Giovanni, ליהנות מתצפית מגובה של 280 מטר על העיר והמפרץ. טיפוס ארוך ולא קל שמומלץ להתחיל אותו בשעות הבוקר המוקדמות, לפני השעות החמות. אנחנו החלטנו לוותר ובמקום זאת פנינו לנמל לחזות מקרוב באוניות הקרוז הענקיות שעגנו ברציף. הגובה והגודל פשוט לא יאמנו.
העיר עמוסה מאוד בתיירים. אוניות הקרוז עוגנות לכמה שעות, פורקות אלפי תיירים ואז מתחלפות באחרות. בנוסף, אלפי תיירים שנופשים לאורך רצועת החוף, לא מפספסים ביקור בעיר היפה.
בחרנו לסיים את הביקור באיזור בשיט לאטרקציות נוספות במפרץ. גם הפעם הסתפקנו בשיט קצר יחסית של כשעה וויתרנו על האפשרות לשוט אל המערה הכחולה ולטבול גם בים במסגרת שיט של שלוש שעות. החלטה מצויינת.
הים היה די גלי והשיט בסירה הקטנה יחסית, היה מטלטל. עצרנו לביקור קצר בעיירה Perast, שופעת הארמונות והכנסיות.
מול Perast, יש שני איים קטנים. האי הטבעי ג'ורג' הקדוש שעליו כנסייה עתיקה ובו לא ניתן לבקר, והאי המלאכותי Lady of the Rocks, בו עצרנו לביקור קצר.
במהלך השיט ראינו את העיירה בה בילינו את הלילה ואפילו הצלחנו לזהות את הבניין בו שכנה הדירה שלנו.
שמחנו לחזור לקרקע יציבה והתחלנו את דרכנו חזרה, לעבר שדה התעופה בפודגוריצה. התחלנו בנסיעה לאורך קו החוף. די מהר נתקלנו ברכבל שלא ידענו על קיומו. הסתבר שלפני כחודש נחנך רכבל שמחבר בין קו החוף לרכס עליו שוכן המאוזוליאום. ככל הנראה, הרכבל מאפשר פתרון נוח למי שלא מצויד ברכב, להגיע בקלות יחסית לתצפית על המפרץ. המשכנו לאורך החוף וחלפנו על פני אזורי המלונות והחופים של Budva.
לסיום הפרק הזה רצינו להגיע לתצפית על האי Sveti Stefan, אי שמופיע בכל פרסומי התיירות של האיזור. האי שמלבד ארבע כנסיות שוכן עליו אתר נופש יוקרתי, מחובר אל קו החוף באמצעות שביל קצר. השביל יוצר שני חופי רחצה סימטריים. הצד הימני שייך לאתר הנופש, וכניסה אליו עולה עשרות אירו לאדם, ואילו החוף השמאלי הוא חוף ציבורי שפתוח לקהל הרחב בחינם. ידענו שיש נקודות תצפית על הכביש הראשי E80, אבל חיפוש ב Google Maps של Sveti Stefan View Point הוליך אותנו במעלה כביש צר ומפותל לנקודת תצפית שלא הייתה מוצלחת במיוחד.
ירדנו בחזרה לכביש הראשי והתחלנו לחזור צפונה מתוך כוונה לפנות באיזור Budva ל M23 שיוביל אותנו בדרך הקצרה ביותר בחזרה לפודגוריצה. כשהגענו לצומת (כיכר גדולה) ראינו פקק תנועה שלא רואים את קצהו ומשברי משפטים ששמענו מאנשים, הבנו שהיתה תאונה בהמשך הדרך. כיוון שתאונה בכביש צר ומפותל יכולה לחסום אותו לפרקי זמן מאוד ארוכים, החלטנו שלא להסתכן, הסתובבנו בכיכר חזרה לכיוון ממנו הגענו והחלטנו להמשיך ולנסוע לאורך החוף. ניצלנו כבר את הנסיעה הלא מתוכננת לעצירה בנקודות תצפית יפות על האי Sveti Stefan.
המשכנו לאורך החוץ ואז פנינו ל E80, שחוצה את אגם Skadar ומגיע לפודגוריצה.
הגענו לפודגוריצה לפנות ערב ואת הזמן שנותר לנו עד לטיסה, העברנו בקניון Delta. קניון ענק, מודרני ומערבי לחלוטין. המעבר מהטבע הפראי לעיר הגדולה ולקניון היה קצת חריף עבורנו ואולי בגלל זה ויתרנו על קניות והסתפקנו בארוחת ערב ובהצטיידות לקראת הטיסה.
לסיכום, מונטנגרו מהממת, חגיגה לאוהבי הטבע. שוב נדהמנו כמה אפשר ל"הספיק" בפרק זמן קצר כל כך מצד אחד וכמה עוד נותר לנו לראות במדינה כל כך קטנה מן הצד השני. נשמח לשוב ולגלות.
