הבוקר הזה נפתח בשוק של סורנטו. הגעתי לעיירה אתמול אחר הצהריים, עייף מנסיעה ארוכה ומלילה שביליתי בתחנת רכבת רועשת מדי בדרום נאפולי. בדירה ששכרתי, מעל מאפייה קטנה, מצאתי שולחן עץ עקום עם נוף חלקי לים ואינטרנט שדורש סבלנות של נזיר. אבל משהו בריח הלחם מהקומה מתחת ובמבט של בעל הבית גרם לי להישאר. לפחות לכמה ימים.
בשוק דהרתי בין דוכנים מלאים בזיתים מבריקים, גבינות עטופות בנייר חום ועגבניות שצועקות בצבע אדום עמוק. אישה מבוגרת עם סינר ירוק פתחה לפניי קלמנטינה ואמרה טעם של שמש. לקחתי. היא צדקה.
מצאתי פינה פנויה באחת הסמטאות. התיישבתי, שלפתי את הקפה שלי, את הטלפון שלי ואת הסקרנות שלי. הפעם לא קראתי על הורוסקופ של שור. הפעם קראתי את שלי. מזל תאומים. לא שאני באמת מאמין בזה, אבל מאז קלרה יש לי את ההרגל הזה, לבדוק מה כתוב כל בוקר ולראות איך זה משתלב במה שקורה ממילא.
כתוב היה שהיום ייפתח בפגישה מקרית שתשפיע על החלטה שתבוא בערב. גיחכתי. אם הייתי מנסה לכתוב משפט כזה בעצמי ללקוח הוא היה מוחק אותו מיד. אבל ברגע הזה, מול ים תיכון באור רך ולצד שקית של זיתים חמוצים מדי, זה נשמע כמו התחלה טובה ליום.
חזרתי לדירה ופתחתי את הלפטופ. ישבתי לעבוד על סדרת דפי נחיתה ללקוחה מארצות הברית שעוסקת בריפוי בעזרת צמחי מרפא. כתיבה רכה אבל עם מבנה שיווקי חד. אני אוהב את השילוב הזה. הוא מזכיר לי את הנדודים עצמם. מצד אחד רכות של טבע חדש שנכנס פנימה דרך כל החושים ומצד שני הצורך לדייק כל צעד כדי לא ללכת לאיבוד.
עבדתי שלוש שעות ברצף עד שהשכנים התחילו לשיר בקול מהמטבח שלהם. שירי עם נושנים שהתערבבו בריח של עוף בלימון. זו הייתה נקודת הסיום שלי. ארזתי את המחשב ויצאתי שוב החוצה, בלי יעד ברור. כך נראים הרבה מהימים שלי. נקודת פתיחה של עבודה ואז שעות של תנועה. הרחובות עצמם לפעמים מנחים אותך הרבה יותר טוב מכל אפליקציית מפה.
בקצה אחת הסמטאות ראיתי ציור קיר גדול של דמות יושבת על חוף. מתחת כתוב באיטלקית אתה לא צריך להבין את הים כדי לשבת לידו. זו הייתה תזכורת מושלמת. ירדתי מהכביש למעבר צדדי שמוביל לחוף נסתר יחסית. שם, בין סלעים כהים וגלים רכים, פגשתי בחור צעיר ששיחק בגיטרה ספרדית. התיישבתי לידו. לא דיברנו הרבה. הוא שר שיר בגרמנית ואני ניסיתי לא לחשוב יותר מדי על מי לימדה אותי להבין מילים כאלה גם בלי לתרגם.
אחרי כמה דקות הצטרף אלינו איש עם כלב קטן וסיפר שהוא צלם עיתונות בפנסיה. דיברנו על צילום ועל הקצב של חיים שלא נשענים על משרד או שגרה. סיפרתי לו שאני כותב תוך כדי תנועה. הוא הנהן ואמר שאתה מלקט רגעים ומוכר אותם במילים. אהבתי את ההגדרה הזאת. מלקט רגעים. שמתי אותה בצד. אולי אשתמש בה מתישהו.
בערב חזרתי לדירה ופתחתי מייל חדש מהלקוחה שלי. היא ביקשה לשנות את כל סדר ההגשה. היה לי רגע קצר של תסכול. הרי עבדתי שעות על המבנה הזה. אבל אז קראתי שוב את שורת ההורוסקופ. פגישה מקרית שתשפיע על החלטה. אולי לא מדובר בפגישה עם מישהו. אולי עם עצמי. ישבתי ופתחתי את כל הקובץ מחדש. ניסחתי את הכול אחרת. וכשסיימתי, משהו שם הרגיש נכון יותר. לא פשוט יותר. אבל מדויק יותר.
היום הזה, כמו רבים במסע הזה, לא כלל רגע אחד מובהק. לא שיא. לא סצנה לסרט. אלא רצף של חלקים קטנים שמהם נבנית התחושה שאתה בדיוק איפה שאתה צריך להיות. אולי לא לנצח. אבל לפחות לעכשיו.
אני לא יודע איפה אהיה מחר. אולי אזוז דרומה. אולי אשאר לעוד לילה אחד. אבל מה שבטוח הוא שמחר בבוקר, עם הקפה הראשון, אני אכנס שוב לאתר ההוא ואקרא מה אומרים הכוכבים. לא כי אני מאמין לכל מילה. אלא כי זה עוזר לי להסתכל החוצה אחרת. ולפעמים, רק לפעמים, גם פנימה.
