תחילת עונת הגלישה בקולורדו השנה (עונת 25-26) החלה בקול ענות חלושה. אמנם ירד שלג, אבל לצורך פתיחת ה back bowls נדרשת כמות אדירה של שלג שעדיין מבוששת להגיע. את תחילת העונה מדי שנה אני מתחילה בוייל ובבקנרידג' ובד"כ המצב שם ממש אחלה, אבל לא השנה, לצערי.
ביום השלישי כשירדתי מההר הודיתי בפני עצמי שאני משועממת ממש, דבר שאינו מומלץ כלל, ולכן בהחלטה שאני "מבשלת" כבר לא מעט זמן החלטתי על רואד טריפ- נסיעה מהעיירה avon שנמצאת ממש ליד וייל האהובה עליי מאד, לכיוון העיירה מואב ולפארק הלאומי ארצ'ס.
הדרך פשוטה להפליא- נסיעה "דוך" על הכביש הבין מדינתי I70, עד הפניה דרומה לכיוון הפארק. המהירות המקסימלית המותרת באיזור אייבון בקולורדו היא 65 מייל לשעה, עד האיזורים המרוחקים יותר ביוטה שאז המהירות מגיעה ל 80 מייל לשעה. לפי הווייז- 3.5 שעות, דהיינו 2 נסיעות לאילת- הלוך ושוב.
השכמתי מוקדם כי עדיין ג'ט לג וזה, ובשעה חמש וחצי יצאתי לדרך עם מים, חטיפים, אנרגיה חיובית וסבלנות (המצרך האחרון קצת חסר לי בד"כ).
הדרך החלה בחשיכה גמורה, כשידעתי שבעוד כשעה צפויה לזרוח השמש. באיזורים הנידחים האלה יש להזהר שבעתיים מקפיצות של בעלי חיים לכביש, תעיפו מבט כל הזמן ימינה ושמאלה- זו החלטה שיכולה להציל את חייכם. ובכלל, כשחשוך מדיי, תנהגו קצת יותר לאט, בבקשה.
חלפתי על פני גלנווד ספרינגס, השער לאתר הסקי הידוע אספן, שאינו אחד האתרים החביבים עליי, פשוט כי הוא נחלק ל 4 הרים שונים ובוייל אני נהנית ממגה אתר עצום בלי צורך בנהיגה בין ההרים. אבל מדובר ביעד יוקרתי ושווה למי שבא לו לנהוג עוד 40 דקות דרומה. אני המשכתי, כמובן, והשמש כבר היתה בחוץ והכל נראה חום, קודר וקולורדואי מאד. בחזור, אגב, ניתן לראות את רכס הרי אספן ממרחקים, וזה נוף מרהיב להפליא. בכל מקום יש הפניות למוניומנטס וסטייט פארקס- אם נחה עליכם הרוח ויש לכם זמן, שווה לחקור. הנופים של קולורדו ויוטה עוצרי נשימה. הדרך הפכה לאיטה מחומה כהה לאדומה, עד שהגענו לגרנד ג'נקשן, שהוא סוג של נקודת ציון (כ 2/3 מהדרך מאחורינו). ומעט אחרי ישנם שלטים שמבשרים על היציאה מקולורדו ליוטה, ואז שינוי המהירות המותרת מ 75 ל 80 (כ 130 קמ"ש, לא רע בכלל) . ישנו איזור מעט לפני הירידה דרומה לכיוון הפארק, שנאמר כי אין שירותים במשך 62 מייל. למקום הזה צריך להגיע מוכנים עם מספיק דלק- כי זו אחת המשמעויות. במשך כ 100 ק"מ אין ולו תחנת דלק אחת והמקום נידח ושומם.
מהירידה דרומה לכייון הארצ'ס הדרך כבר קצרה, ודי מהר (יחסית) הגעתי לכניסה לפארק. היינו בפארק לפני הרבה שנים, לאחר שראינו את לוחיות הרישוי מיוטה עם הסמל של הדליקט ארץ' (מופיע בצילום הראשי של הפוסט). מוכר ויפהפה. הרבה השתנה בשנים האחרונות גם בפארק עצמו, ועדיין היופי שלו מרהיב ועוצר נשימה, ובמדינה כמו יוטה ששופעת פארקים לאומיים, עולה הארצ'ס מעל כולם (לטעמי האישי). ככלל, מדובר באחד מהפארקים היפים ביותר בארה"ב (אחרי הילוסטון והקטמאי באלסקה).
שילמתי 30 דולר בכניסה, ונכנסתי לאתר- לאחר שקיבלתי המלצות מהריינג'רית בכניסה. מאחר וידעתי שעליי לחזור לקולורדו, רצוי בשעות האור, הייתי צריכה לתכנן את הביקור היטב, והומלץ לי לעצור בעצירות ספציפיות, וכך עשיתי.
הנוף- בראשיתי, אדום-כתום להפליא, עם שמים כחולים. נאמר לי כבר בהתחלה כי לא ירד שלג בפארק (וחבל) למרות שהיתה סופה נחמדה בסוף השבוע שלפני), אולם ניתן לראות רכס הרים מושלג בקצה והוא הוסיף ליופיו של המקום. הפארק היה ריק כמעט. היו בו אנשים, אבל בקיץ צריך להרשם מראש, בחורף מעבר למזג האוויר שהיה מושלם- קריר ונעים, היה ריק ושומם.
הנקודות המרשימות שנראו כמו בית משפט עם אנשים מסתודדים, סלעי ענק כתומים, וכן סלעים שלא ברור איך הם נשארים יציבים, גררו הרבה צילומים ועדיין הנוף במציאות יפה פי כמה וכמה.
המשכתי משם לנקודות ציון נוספות- צריך להנדס את הצילומים כך שהשמש החזקה לא תפריע וכחול השמים יהיה עוד יותר כחול.
משם המשכתי למקום שאני לא זוכרת שהייתי בו- ה windows- שם עשיתי מסלול של כשעה- עליתי לחלונות המערביים, המזרחיים, וכן המשכתי עד לקצה. הכל כל כך יפה, מרשים ועצום.
וואו.
המקום המרשים מכולם הוא, כאמור, הדליקט ארץ'- הקשת העדינה. בפעם הראשונה שהייתי בפארק, אני זוכרת שהתצפית היתה שונה והרבה יותר קרובה מכפי שראיתי הפעם את הקשת.
ישנן 3 דרכים לראות את הקשת- תצפית רחוקה (מאד), תצפית קרובה יותר ללא גישה לקשת, וטיפוס עד הקשת. אם הייתי ביום מלא, הייתי עושה את האחרונה, אבל בלית ברירה עשיתי את הראשונה והשניה בלבד. לצורך הליכה עד הקשת יש להכין כשעתיים שלוש, להיות מוכנים לטיפוס שיכול להיות מסוכן (בעיקר בשל התייבשות אבל יש מי שנפלו מגובה והיו צריכים לחלצם- ישנם שלטים בכניסה למסלול בנושא). המסלול כ 5 ק"מ שחלקו בעלייה לא מתונה כלל. בקיץ זה יכול להיות קשה להפליא כי הכל חשוף ושמשי. תתכוננו. משהו באיזור מזכיר מאד את האולורו באוסטרליה.
כל האיזור שליד בקשת הספציפית הזו הינו ירקרק, ומסתבר שמדובר באיזור שהיו בו בימי קדם לא מעט דינוזאורים. המקום יכול להיות מגניב במיוחד לילדים בגיל המתאים.
אחרי הסיבוב המרשים הזה (יכולתי להמשיך עוד אבל המכונית דרשה תדלוק דחוף)- המשכתי למואב לצורך כך, 4 מייל מהפארק, ואז עליתי חזרה והחלטתי בגחמה להמשיך לפארק הלאומי קניולנדס- נידח עוד יותר מהארצ'ס. זה כלל נהיגה של כ 40 ק"מ לצד, ואז עוד סיבוב של 12 מייל בפארק עצמו והיפרדות מעוד 30 דולר בכניסה לאתר. עצרתי בכמה נקודות תצפית- ולמדתי כי מדובר בעצם במפגש מרשים מאד של מספר קניונים. מאד קשה להעביר את עומקו ויופיו של המקום, פשוט צריך לבקר ולהבין את עוצמת הטבע ויופיה של מדינת יוטה.
יצאתי משם לקראת השעה 14:30, והנהיגה חזרה היתה בדוך ללא עצירות (פרט לגלנווד ספרינגס שהשתנתה מאז הייתי שם). הנהיגה עד אייבון כבר היתה בחשיכה (מה שניסיתי להמנע ממנו ללא הצלחה), אבל היה יפה להפליא, ועזר גם בשיקום שרירי הקיץ שלי לקראת עונת 25-26.
