פרק 8 – חלק ב'

המשך השהות בוינדלופט ריטריט 9.9.15-25.9.15

הימים חלפו לאיטם עם הרבה רוח ופחות גשם, שקיעות יפיפיות בערבים, עד בוקר שבת, עת התייצב נהג הטוקטוק עם רכבו התלתגלגלי.

לאחר ארוחת בוקר ופינוי החדר מכל חפצנו יצאנו לדרך. 3 שעות של נסיעה בדרכים עקלקלות בהר, לפעמים צרות ומשובשות ולפעמים דרכים ראשיות יותר וכביש סביר, אך גם באלו וגם באלו הנוף עוצר נשימה. בתחילת הדרך מטעי תה, כולל מטע התה הראשון לולקונדרה (Loolecondera Estate), ניטע בשנת 1867 ע"י סר ג'יימס טיילור, האיש שפתח את הדרך לרבים רבים אחרים, ביניהם תומס ליפטון, הידוע עד היום עם המותג תה ליפטון.

הכפרים בדרך כלל מיושבים ע"י טמילים שהובאו ע"י הבריטים לעבוד במטעי התה, הם האוכלוסייה העיקרית בהי לנד, על ההר. עובדים עד היום במטעי התה. הנשים כקוטפות עלי תה והגברים בעבודות אחזקה של המטעים, ניוד שקי התה ועבודות במפעלי התה הרבים וכדומה.

אגב הרבה מאוד חוות מטופלות מאוד יפה, נקיות מעשבים עם גינות מטופחות על גבולן עם הדרך הציבורית וליד מבנה החווה ומפעל התה שלהם. מפעלי התה, מבנה בן 3-4 קומות, לבן, רחב ידיים הנראה למרחוק, כולם נראים אותו דבר, נבנו בתחילת המאה ה-20. המבנים מכילים קומה למיון העלים לפי טיב, קומה עם מסועים לתנורים הגדולים המייבשים את העלים, ואזורי אריזה כמובן על פי רמות הטיב. אגב ניצני עלי תה, שעוד לא התפתחו לעלה, צמרות הענפים נחשבים לטובים ביותר ומהם מיוצר תה הנחשב ליקר ביותר ונדרש ע"י עשירי הנסיכויות במפרץ הערבי...

ירדנו מההר לאזור גידול אורז, בעמקים הרחבים, לצד מטעים וחלקות של ירקות. בשלב מסוים היער השתנה מיער גשם לצמחית שיחים צפופה התחיל להיות חם ויבש, אל אף שהתקרבנו לאגם מלאכותי גדול, אגם ויקטוריה, על שם המלכה שבתקופתה הבריטים בנו את מפעלי המים והחשמל. למפעל כזה התקרבנו, סכר ענק סַכר את האגם הענק אף הוא קילומטרים רבים של מים. אסור להתרחץ, לדוג או כל פעילות אחרת. הצבא, חיל הים המקומי שומר על המתקנים כולל עמדות ביקורת על הכביש וחסימות שאינם מאפשרות לעלות על הסכר... הכביש מקיף את האגם מתפתל עם קפליו ומפרציו, או אולי על פי ההרים הסוגרים אותו. השטח כולו מוגדר כשטח מוגן לחיות בר, לא ראינו אף חיה... (טוב באמצע היום? למה אפשר לצפות?)

לפתע התחלנו לראות שוב בתי מגורים ושדות עם חלקות תירס וירקות, דוכני מכירה צמודים לכביש עם תוצרת דלה, בתים המקרינים עוני עמוק, הובילו אותנו לפאתי העיירה מההיאנגאנה (Mahiyangana). העיירה עצמה נראית כמו רבות אחרות עם כל טוב בחלונות הראווה ובבתי המסחר לרכב, טרקטורים, מוצרי ביטון לבניה וקישוט בחצרות, ועוד ועוד ועוד...

חצינו את העיירה ברחוב הראשי ויצאנו לכיוון הכפר קוטבאקינה (Kotabakina) ליד העיירה דאמבאנה (Dambana) מקום מושבם של בני ודה (בני ודה veddah = צייד). ודה, הגיעו לסרי לנקה לפני 18,000 שנים. קרובים של הילידים באוסטרליה האבוריג'ינים והמאורים בניו זילנד. נותרו מהם היום רק כמה מאות בני ודה טהורים החיים בכמה כפרים בשמורות.

לאחר כחצי שעה נסיעה ירדנו לדרך משובשת חציה לא סלולה כלל המובילה לכפר. בפניה קפץ על הטוקטוק והצטנף ליד הנהג בחור צעיר לא מגולח בחולצת T אדומה, לקח עלינו בעלות והוביל אותנו למרכז הכפר למבנה המוזיאון.

מוזיאון מאוד מרשים של בני השבט המספר את סיפור אורחות חייהם, צייד, בישול, מגורים, חיי קהילה והשתלבות בחיים המודרניים של סרי לנקה. לאחר צפייה בסרט וידיאו של כ- 10 דקות הובלנו לאחר כבוד לביתו של הנשיא, ראש השבט לביקור אישי. ככול שראינו היינו באותה עת המבקרים הזרים היחידים במקום.

היו מבקרים רבים של תיירות פנים סרי לנקאית. הגענו לביתו של המנהיג לאחר כמה דקות הליכה ביער, מצאנו אותו עובד עם כמה עובדים צעירים אולי בניו, יש לו 8 ילדים, בתיקון גג הבית, חיזוק קורות העץ והנחת אלומות מעלים או ענפים דקים של במבוק על פי השיטה הנהוגה במקום.

הוא עזב הכל ובא להצטרף אלינו בחדר – מרפסת אירוח מקורה אך פתוחה לנוף... לוחצים את שתי הידיים יחד, (לי זה נראה כמנהג קדום המוודא שלאורח אין יד פנויה לאחוז בנשק....) ישבנו להצטלם ושוחחנו קלות על מסעותיו בעולם, מסתבר שהיו כאלה, ועל מוצרי הכפר (קנינו בקבוק דבש בסכום גבוה מאוד כתרומה) עיינה הזמינה אותו לבוא לבקר בארץ (כמו שהיא מזמינה כל הזמן) הוא ענה שאין לא כסף לנסוע... לאחר כמה דקות שחררנו אותו לחזור למלאכת השיפוץ.

חזרנו לטוקטוק, כשהתחלנו בנסיעה הופיעה מאי שם הבחור הצעיר שהוביל אותנו למקום אך לא ליווה אותנו לבית הנשיא, הפעם ללא החולצה, קפץ למקומו ליד הנהג הודיע לנו שהוא ישיר לנו שיר של בני ודה ומיד פתח בזמר אוטנטי בקול רם ויפה, אנחנו הצטרפנו אליו לפזמון החוזר, עיינה תעדה בסרטון וידאו שמשום מה לא נשמר והרגע המיוחד הזה אבד...

המשימה הבאה שלנו להמשך היום הייתה לעלות לקאנדי מרחק של כ- 80 ק"מ עם סט עליות דומה לעליות מסיבוב סדום לדימונה, 18 סיבובים חדים ממוספרים, בכל פניה חדה יצוק מספרה בקוביית ביטון של כמטר על מטר.

הנוף מדהים עם מרחבים גבעים/הרריים עד לאופק, הכל בירוק עם כתמים כחולים של אגמים טבעיים או מלאכותיים? השאלה נשארת פתוחה.

בקאנדי אנחנו אמורים לפגוש את לקסמן המדריך שהזמין אותנו לביתו. הוא רק לא ידע שנתעכב כל כך והגענו לכניסה לקאנדי סביב 18:00 אבל עד שהגענו למרכז העיר ליד האגם מקום אליו כיוון את הנהג שלנו טלפונית השעה הייתה כבר 19:00, מאוד מאוחר בהתחשב בכך שצריך עוד להרשם ללילה במלון ולנסוע אליו לכפר מחוץ לעיר כ- 15-20 דקות. בסופו של דבר, כמו שאומרים בשריון: "הכל מסתדר תוך תנועה", הגענו, מצאנו, נפגשנו, נפרדנו (מהנהג שלנו שחזר לדלטוטה מייד), נרשמנו (במלון), יצאנו, (בטוקטוק של לקסמן לביקור בביתו).

לאחר נסיעה מטורפת בדרכים עקלקלות הגענו לירידה מהכביש לדרך פנימית צרה בין חצרות ובתים לבסוף הגענו לבית מוקף חומה לאחר הצפירה שלו השער נפתח ע"י בנו בן ה-11 שיחד עם אמו צילה, ועוד זוג צעיר שהוגדרו כשכנים אבל גרים עם הלקסמנים, המתינו לנו בקוצר רוח. (בנם הגדול, שחקן כדורגל בנבחרת המכללה בה הוא לומד היה בצפון סרי לנקה לרגל משחק או טורניר או משהו כזה, הבת, כבת 20 גם הייתה באיזו נסיעה מחוץ לבית) קבלת הפנים חמה, מלאת חיוכים שאלות ונימוס הובילה לארוחת הערב של אוכל מסורתי מקומי טעים וחריף מאוד!!!

החיים בחווה בקוטאדניאווה, בה חיינו בעצם בבית מקומי, אם אפשר להשוות, היו שונים, בית חווה גדול, בעלת הבית, אם כל היותה ילידת סרי לנקה, היא אישה מערבית לבנה (אם מותר לי לומר, אזרחית ארה"ב 40 שנה) האוכל מסורתי, מבושל ע"י עובדות כפריות מקומיות, ואילו כאן, אצל הלקסמנים, הייתה הפעם הראשונה שחווינו את החיים האמתיים של בני סרי לנקה בביתם, על הריהוט, המטבח, כל האמצעי התקשורת הקיימים, במילים אחרות פגשנו את רמת החיים של מעמד הביניים המקומי. מאוד נהנינו מהמפגש עם בני הבית. אני יכול לסכם ולומר שגם בסרי לנקה יש פולניות, הדואגות כל הזמן לטפל ולהאכיל ו ו ו ו את האורח....

לקסמן היה חייב להחזיר אותנו למלון במרכז קאנדי כי באזור כפרי אי אפשר אחרי 8 בערב למצוא טוקטוק-מונית....

כפי שסיכמנו ב-7:30 הגיע לקסמן לאסוף אותנו לנסיעה לבית היתומים לפילים, פינוואלה (Pinnewala) ליד העיירה קאגלה

Kegalle)) המרוחקת מקאנדי כשעת נסיעה. הנסיעה בכביש הראשי היורד מקאנדי לכיוון מישור החוף, קולומבו, נגומבו. האזור האורבני לא מסתיים, לכל אורך הכביש גרים אנשים, בבתים גדולים ויפים או בתים ישנים המצריכים שיפוץ, חצרות עם גינות מטופחות לפעמים עם פסלי חיות כמו פילים וצבאיים. באחת החצרות האלו היה עדר של במביים מנוקדים, כ- 15--20 פרטים, שכמעט חשבנו שזה אמתי, מבט נוסף הבהיר שמדובר בפסלים…

כיוונו את עצמנו להיות בתוך האתר ב- 9:15 זמן האכלת, הנקת הפילונים מבקבוקים. הגענו בזמן. המוני אדם, מקומיים רבים ותיירים הקיפו את כלוב ההאכלה, המטפלים הוליכו 2 פילונים לתוכה. בקבוקים של 2-3 ליטר מולאו מכד גדול וכל פילון גמע בקבוק כזה שהוכנס לפיו הפעור בחצי דקה, אנשים ששילמו כרטיס מיוחד הכולל הגמעת פילונים נהנו מחצי דקה של חסד פילי כאשר נמסר לידיהם בקבוק מלא נוזל לבן והם הכניסו אותו לפיו הפעור של הפילון. כך גמע כל אחד מהפילונים 10-20 בקבוקים, מי יודע?

לאחר מכן הובלו הפילים בשיירה דרך רחוב שמשני צדדיו חנויות למזכרות תכשיטים ובגדים מרחק כמה מאות מטר לנהר. הנהר הוא החלק היפה והמרשים של הביקור במקום. כרטיס הכניסה תקף גם לכניסה לכיוון הנהר, כמה בתי קפה ממוקמים כך שאפשר לשבת על המרפסת ולצפות ברחצת הפילים. ספרנו ארבעים ושתיים פילים, אם טעינו באחד או שניים אתכם הסליחה.

אי אפשר להתנתק מהמראה. פילים צעירים ליד הוריהם, או מתרחקים מהם תוך משחק, ממש התנהגות אנושית. נשיקה פילית אימא, אבא ופילון מתנשקים בפה ומלטפים אחד את השני עם החדק. פילים בוגרים יותר עומדים ומלטפים אחד את השנייה? קבוצת פילים בראש פיל או פילה גדולי ממדים חוצים את הנהר כ- 20-30 מטר רוחבו, אל העבר השני שם חלקות בוץ וחלקות ירק, כמה קורות גזעי עצים אליהם מתקרבים הפילים, עומדים מעל הגזע ומגרדים את הבטן, או, קבוצה אחרת מתפלשת בעפר-בבוץ.

ירד גשם פתאומי חזק, ממש שוכבים ומתגלגלים בבוץ. שלושה פילונים משחקים מתגוששים דוחפים אחד את השני מנסים לטפס אחד על השני... אמרתי ילדים במגרש משחקים... מראה מופלא ואנושי. כמה פילים אזוקים בשרשראות לטבעת בסלע, שוכבים במים רק קצה החדק עולה כשנורקל, ונהנים מזרימת המים וחלקם משפשוף קרצוף של המטפל את עור הפיל הרגיש שלהם... לא יכולנו להתנתק, נשארנו כשעתיים עד שהובילו את הפילים בתהלוכה חזרה לאזורי המרעה בתוך שטח "בית היתומים".

בערב, נפרדנו מלקסמן בקאנדי ליד התחנה המרכזית, עלינו לאוטובוס וחזרנו בכביש המתפתל והקופצני לדלטוטה וממנה למעוזנו בוינדלופט ריטריט לעוד כמה ימי השלמת משימות לפני עזיבתנו את המקום.

סימון קו גובה, בעזרת שיטה מהמאה הקודמת, מתקן דמוי האות 'ח' באורך 2 מטר עם פלס, וכך לסמן כל 2 מטר את הנקודה בה קו הגובה נשמר מנקודת ההתחלה ליד המשתלה ועד אי שם בלב הנטיעות החדשות של יער הגשם המתחדש.

עיינה אפתה עוגה לכיבוד העובדים כחלק מההכנות לעזיבתנו את החווה הרוויח מכך גם מדריך קרקע ומים של משרד החקלאות המקומי שהגיע לחווה והתגלה ככפילו של הנשיא אובמה...

לא מתוכנן ולא צפוי מראש, הזמין אותנו ראווי (Ravi) הטבח הראשי וסגן מנהל המלון לארוחת ערב בביתו הנמצא בכפר המרוחק כ- 18 ק"מ מוינדלופט, שעה נסיעה בטוקטוק. נסענו בערב עם נהגנו הידוע, מיום הסיור בשבוע שעבר, זכינו לעוד קבלת פנים חמה ולבבית וארוחה טעימה ומושקעת, ראווי יודע את רגישותנו למלוח וחריף, הכין ארוחה מיוחדת וטעימה בעזרת אשתו בעלת השם הכל כך ישראלי, דורין, ובן אחותו נער כבן 15, שעזר בהגשה והפינוי. חווינו עוד בית פרטי של אנשים הנלחמים על קיומם, בית דל שלא לומר עני. כחלק מהריהוט בבית גם האופנוע עליו מגיע ראוי כל יום לעבודה... אני חושב שראווי היה הראשון שלא התבייש לבקש שנעזור לו להגיע לעבוד בישראל.

ראווי בעל ידי הזהב הוא אמנם טבח בוינדלופט אבל מקצועו בעצם הוא מכונאי חשמלאי של מכונות אריגה, מבקש לנסות את מזלו מעבר לים אם תתאפשר להם ויזה לעבודה בארץ או במקום אחר. מי שיודע איך אפשר לעזור לו לקבל ויזה לעבודה בארץ בבית מלון כטבח או כאיש אחזקה ואשתו בטיפול בקשישים.... נודה לעזרה כזו!!!

למחרת בבוקר ה- 25.9 אספנו את מטלטלנו המרובים מידי, נפרדנו מהמארחים האדיבים ובראשם פיטר דונקן ז"ל בתמונת "מחזור" למזכרת, פיטר לבש את הסרון (כמו הסארי לנשים אבל לגברים) החגיגי הסגול, שקנינו לו כמתנת פרידה…

גם כל אחד מהעובדים קיבל מתנת פרידה סמלית מאתנו...

יצאנו לדרך של יום נסיעה, שעה וחצי מוינדלופט ריטריט דלטוטה לקאנדי, שלוש שעות ברכבת לקולומבו, הפעם הקרון לא ממוזג, (אף על פי שאת הכרטיסים קנינו חמישה ימים מראש, כבר לא היו מקומות בקרון עם מיזוג האוויר) הקטע החדש והקשה היה לעבור עם כל הכבודה לרכבת ההמשך להיקאדוואה (Hikkaduwa) האמורה לצאת כ-15 דקות לאחר הגעתנו לקולומבו. עמדנו בזה בגבורה.

על כך בפרק הבא של דוח מסע בסרי לנקה.

תודה על השתתפותכם בחוויותינו....

המשך יבוא....