דמבולה ומטלה
יום רביעי 10.01.01
סיגיריה Sigiria- ה"מצדה" של סרי-לנקה - הטיפוס לפסגת המצודה הוא ע"י אינספור מדרגות!!! הכניסה היא בתשלום סמלי למקומיים (10 רופיות), ושערורייתי לתיירים (15 דולרים). הקפידו בלבושכם. בתוך האתר "התחברנו" עם אחד השומרים שסיפר לנו מעט מהאגדות אודותיה:
ה"מצדה" הסרי-לנקית, סלע ע-נ-ק המיתמר לגובה עצום, נבנתה ע"י המלך Kassapa במאה ה- 5 לספירה. המצודה משופעת בבריכות מים וגנים מרהיבים ביופיים, ומיוחדת מאוד בשל ציורי הקיר שבה, והגרפיטי המצויירים על החומה שמקיפה את הסלע. במצודה שרידים רבים, וביניהם: כסאותיו של המלך ובית הדין. בנקודה אחת החצובה בסלע, מתחת לבריכת מים, היה מוצב כסא המלך, שבו היה נוהג להצטנן בימי השרב. משני צידיו היו נעמדות 2 בחורות שתפקידן ליצור משבי רוח מרעננת ע"י נפנוף בענפי עצים. בנקודה אחרת אפשר להבחין בשרידיו של אולם בית הדין שנחצב באבן אשר נבקעה מהקיר שממול. ברצפה מסביב לאולם, ישנם חורים ששימשו כגומחות תאורה ליליות ובהם הדליקו אש. מולו נמצא הגרדום, בו היו נערפים ראשי הבוגדים.
השכמה כרגיל ב- 04:00 בבוקר. דיה (אמא של שאנטי) או כמו שכולם קוראים לה: א-מה (אמא ame) בשפת הסינהלה, קמה ראשונה כדי לבשל את ארוחות הבוקר והצהרים. אז מה אפשר להגיד על המטבח הסרי-לנקי? - במטבח הסרי-לנקי שולטות הנשים, ללא עוררין. מה שכן, ישנה גם נוכחות גברית מצומצמת. ומי הגברים האלו? ג`נטלמנים, שרוצים לעזור לנשותיהם, או סתם כאלה, שאוהבים לבשל (מעטים, אך קיימים).
הסירים גדולים מאוד (בשל המשפחות מרובות הילדים) ועשויים מאלומיניום. אני מוצאת את עצמי מעלה זכרונות רחוקים מתקופת שירותי הצבאי ותורנויות המטבח שמהן ניסיתי להתחמק בכל מחיר. הסיר מעוצב בצורה של חצי תפוז עם ידיות (לא חלולות) משני צידיו. יש גם כדים ודליים למילוי המים, עשויים מאלומיניום גם כן. הסכינים גדולים ומאסיביים, על מנת לאפשר חיתוך קל ומהיר. לא קיים שום זכר לגבי דיוק או יופי החיתוך של המצרכים. בשטח אין דבר כזה.
המצרכים "העיקריים" כוללים: פלפלים חריפים, גרגירי צ`ילי, אבקת צ`ילי, בצל, ועוד כמה פריטים "שוליים" כגון: גזר, תפ"א, סלק, כרוב לבן, עדשים, עלים ירוקים למיניהם, שעועית ירוקה, סרדינים מיובשים, ואורז-עוד אורז-וגם אורז. במקום מים, שטעמם טפל במקרה הטוב, משתמשים בחלב מקוקוס לבן. חלב זה משמש כתחליף לאבקת המרק שבה משתמשים בישראל. את ה"בשר הלבן" של הקוקוס מגרדים לתוך קערה בסכין גסה (שמחוברת לחתיכת עץ עליה יושבים לתמיכה בעת החיתוך) מוסיפים מים, וסוחטים את התערובת (בד"כ פעמיים) לתוך סיר הבישול. בחלב הקוקוס משתמשים ברוב התבשילים, וביניהם: ירקות מאודים, תבשיל אורז-קוקוס, תבשילי דגים ועוד. להדלקת אש בשטח, משתמשים בשערות פרי הקוקוס שגירדנו קודם לכן למאכל. שימוש בגזיה שמור לתושבים העשירים (אלה שמחזיקים בבית מאוור תקרה)
שמיכת פיקה ומחצלת מומלצות בחום, משום שלמרות מזג האויר החמים ביום 27 (מעלות צלזיוס) פה ב- Sigiriya ירד אתמול גשם ובלילה היה קר מאוד. כולם פה ישנים על הריצפה (אני על ספסל ומחצלת - אבוי לפינוק) ומתכסים בסדין דק. זה לא בשבילנו הישראלים. כביסה בדרכים וגם בבית. את הבגדים מכבסים ביד בחוץ ליד הבאר או בנהר לאחר הרחצה. הייבוש על חבלים מאולתרים בחוץ או בתוך הבית (אם גשום). נפרדנו מהמצודה היפיפיה ושמנו פעמינו בכיוון דרום-מערב אל העיר דמבולה. רוב המקדשים ופסליו של בודהה ממוקמים במקומות גבוהים, בכדי שיראו למרחוק, מה שמקשה על הנגישות אליהם.
מקדש העיר של דמבולה Dambulla - בראש ההר הסלעי חצובים ארבעה אולמות , ובהם פסלים וציורי קיר מיוחדים ביופיים! מעין שילוב של רוחניות ואומנות! הידעת שבמהלך בניית או שיפוץ פסלו של בודהה, נהוג לכסות את עיניו ביריעת בד. האמונה הרווחת היא, שזה יותר מכובד אם העיניים מכוסות. וחוץ מזה יש המאמינים כי אם לא ייעשה כך, יסבלו תושבי האזור מפגעים, אסונות ומחלות.
יצאנו מדמבולה, בכיוון דרום, אל העיר Matale, על מנת לבקר במקדש Aluviharaya. במפלס העליון של המקדש אפשר לשמוע (גם באנגלית) על תהליך הכנת הנייר, שעל גביו נכתב "ספר החוקים של בודהה". וזהו סיפור המעשה. את דפי הספרים, שעל גביהם כתבו את הגראנט`א-רודה, היו מכינים מענפים של עצים. את הענפים היו חותכים, מבשלים במים במשך כמה ימים, מייבשים ומגהצים על ענף נוסף, כששתי משקולות קשורות משני צידיו. מלאכת הכתיבה נעשתה ע"י נוצה חדה מברזל שחודה מרוח בפחם. על מנת שהכתב "ייראה" היו "מנקים" את הפחם עם אבקת אורז. נייר כזה מחזיק מעמד כמה מאות שנים, והוא עמיד נגד רטיבות ומים.
בחייו, חילק בודהה את אמונות חייו - הדארמה - darme בין כל נזיריו, וכל נזיר היה אחראי על חלק אחד של דארמה. לאחר מותו, כאשר העם נותר ללא מנהיג רוחני, ביקש הנזיר תאב הבצע סובאדרה- subaddre לשלוט אחריו, ואילו הנזיר ה"טוב" אנאנדה- ananda התנגד לכך. בסופה של המעשייה, הצליח הנזיר אנאנדה לאחד את כל הנזירים, ולהביא לכתב את סיפוריו של בודהה ודרך ארצו. כל הסיפורים והחוקים שנאספו קובצו לספר אחד, שנקרא גרנט`ארודה- grantharuda (ספר- ruda כתיבה- grantha).
במפלס האמצעי ישנו מקדש תפילה מאוייר בסצינות המתארות את החיים בגיהינום. במפלס התחתון ישנו אולם ובו פסלים המתארים את העונשים, שהנהיג המלך דאז ולגמבה Walagamba. העונשים היו אכזריים ביותר, ובהתאם לפשע אותו ביצע הפושע, כגון: קטיעת איברים (לגנב), חיתוך האגן (לאנס), כריתת ראש, שריפה וכד`.
הידעת שהתנוחה של בודהה, בה הוא משיק את האצבע לאגודל, משמעותה היא:
anithya - האמה - מסמלת שלחיים אין סוף
dukka - הקמיצה - מסמלת שישנו סבל בחיים
anathma - הזרת - מסמלת שכדי להפסיק את הסבל צריך להגיע לחיי נצח.
יצאנו מדמבולה, מטפסים בעליות לכיוון העיר קנדי Kandy. הנסיעה היא באזור הררי עוצר נשימה של ג`ונגל ירוק גן עדן אמיתי. כאשר מדי פעם מופרת הפסטורליות ע"י חנויות "הצועקות" עוני ופרימיטיביות.
לתחילת הכתבה
קנדי
מקדש Kandy - לפני כמה חודשים, הופצץ המקדש וארגון ה- L.T.T.E לקח את האחריות על המעשה. בתום השיפוצים, החליטה העירייה לגבות מתיירים תשלום עבור הכניסה, על מנת לכסות את הגירעונות, שנוצרו בעקבות השיפוצים (בדומה לארצות אירופה?!). במקדש טמונים שרידי שיניו של בודהה, שנמצאו לאחר שריפת גופתו. השרידים טמונים בארון מהודר ביותר, אליו עולים לרגל, מאמיניו של בודהה מכל רחבי העולם. באגף נוסף של המקדש, ישנו אולם גדול מאוד, המוקדש כולו לציורים יפהפיים מחייו של בודהה ומעלילות שרידי שיניו.
בערב שאנטי מציעה שנלך לראות מופע של הריקוד הקנדי - חוויה רוחנית-מקומית מיוחדת במינה. למרות האמצעים הפרימיטיביים, ההופעה היתה יוצאת מן הכלל! בסוף ההופעה (שאורכת שעה), יוצאים 2 להטוטני אש ומדגימים ריקוד עם אש חיה, הכולל פעלולים למיניהם כמו הליכה על גחלים בוערים... מה? בסרי-לנקה לא שמעו ש"הולכים על גחלים רק ב..."
יום חמישי 11.01.01
"שוויץ הקטנה" - בבוקר יצאנו לדרך, כשפנינו מועדות לעיר נווארה אלייה Nuwara Eliya. ביציאה, אנחנו עוברים על פני הגנים הבוטניים המפורסמים של קנדי. מקום שקט ורומנטי המשמש מפלט לזוגות הצעירים. הדרך היורדת משופעת עיקולים, ותוך כדי הנסיעה, אנחנו חולפים על פני כפרים קטנים עם הרבה ירוק ומים מסביב. השמש עולה ביופיה רב.
אחרי שעברנו את Gampola אנחנו שוב מטפסים להרים. הכביש צר במיוחד, מה שמאפשר לנו תצפית יוצאת מן הכלל, על האזור המשופע במטעי תה גדולים. אפשר לעצור לארוחת בוקר ממש בחיק הטבע. הטיפוס והירידה במדרונות ההרים.. השדות והמפעלים לייצור תה.. מפלי המים בכל פינה.. הכל "זועק" ירוק וטבע אנחנו עוצרים להתרעננות ומנשנשים משולשי בורקס עם תערובת דגים ותפו"א פיקנטית, שזה מעדן ערב לחיך! וממשיכים בירידה דרך חוות חקלאיות לכיוון הגנים הבוטניים בשם Hakgall - שמרגיעים ביופיים. ניתן לקנות שם פרחים ושתילים, ורצוי לקחת עליונית - כי קריר.
כשעוברים את העיר בנדראוולה Bandarawela, הנוף דומה לנוף של עמק יזרעאל, רק שהמטעים והחקלאות הם למדרונות ההרים. הנסיעה יפה, מרגיעה ובעיקר מרדימה בשלוותה. לארוחת צהריים עצרנו קצת לפני מפלי המים- Ravana Ella Falls בעיקול על שפת מפל קטן נוסף, צל ואפילו מגרש כדורעף ביתי. אחלה מקום! אחה"צ אנחנו מגיעים לעיר החשובה קאטאראגמה Kataragama, ומוצאים חדר גדול עם שש מיטות באכסניה של המקדש, בעלות של כ- 250 רופיות (בערך 3$). יצאנו להתרחץ בנהר, התלבשנו חגיגי ויצאנו לבקר במקדש קרבהרה בעיר.
בדרך קנינו שש סלסלות עמוסות בפירות ופרחים, שתוגשנה כמנחה לאלים. הנוהג הוא שעובדי המקדש לוקחים חצי מתכולת המנחה, ואת החצי שנותר מחזירים למאמין, לשימוש אישי. הסלסלה מוחזרת עם עלה בולת` (הגת המקומי bulath) ובתוכו אבקה לבנה, שאיתה מכתימים נקודה במצחם של המאמינים מגישי המנחה. בנוסף, וכמו בכל פעם שביקרנו במקדשים, לקחנו איתנו שקית של מטבעות אותן חילקנו לעניי המקדש. לחלוקת תרומות יש חשיבות עליונה בדת הבודהיסטית. במקדש עצמו היו כמה עשרות מתפללים ושאנטי מספרת שבאוגוסט (שיא עונת התפילות) גודשים את המקדשים אלפי מאמינים ביום.
מקדש קרבהרה- Kerevehera - אחד המקדשים החשובים ביותר לדת הבודהיסטית, בשל האמונה הרווחת, שבודהה ביקר בו שלוש פעמים. בתוך המקדש ישנם מקדשים לכל האלים הבודהיסטים, שהחשוב מביניהם - מקדש האל וישנו- Vishnu. מאות כדי נרות קטנים מסודרים משני צידי השבילים ובאזור שבו מודלקות מנורות המקדש. ישנם אנשים שמדליקים נרות, המסודרים בצורה סימבולית זו או אחרת כמו: שמו של קרוב שנפטר, שמו של אדם המבקש ברכה וכד`.
לאחר הקפה אחת (דרך כתף ימין) של כיפת המקדש, הדגבה- Dagaba, צעדנו עם סלסלת הפירות לכיוון מקדשי האלים. לאחר שהוגשו המנחות שהבאנו, ישבנו בחוץ וטעמנו מהפירות שנותרו. השירותים ממוקמים ב"קצה העולם - שמאלה" בתוך השיחים אחרי מחסום הצבא... ואני ביקרתי גם שם. חזרנו לאכסניה רצוצים ועייפים.
לתחילת הכתבה
עוד מקדשים והביתה
יום שישי 12.01.01 - סרי לנקה - מקדשים, אלים ועוד מקדשים - רק עוד היום, וזהו. הכל ייגמר. להשכמות כבר התרגלתי. לאוכל גם. לשפה - מה אתם יודעים, אני כבר מקשקשת כמה משפטים, ואפילו, אפילו ליתושים, לברחשים ולשירותים המטונפים התרגלתי. אז למה לעזוב עכשיו?!? יש בי רעב עצום לכל מה שיקרה היום, בייחוד כי אני מבינה, שהזמן הנותר לרשותי אינו מספיק להשביע את התאבון שלי לחוויות נוספות.
בצהריים, ביקרנו במקדש המרכזי שנקרא "האל של קאטרגאמה" God Of Kataragama. - האכלת עשרות הדגים, שחיים בנהר בחופשיות, היתה חוויה. אח"כ טיפסנו למעלה למקדש, כי שאנטי יקשה להגיש מנחה לאלת האדמה. תוך כדי הליכה, אפשר לטעות בקלות ולחשוב שנמצאים באפריקה... בכל המקדשים, וסביב להם מסתובבות חיות: פרות, תרנגולות, קופים, כלבים, חתולים, דגים ועוד. חלקן הובאו למקדש כמנחה, וחלקן פשוט מסתובבות שם. אף אחד לא נוגע בהן לרעה, בשל האמונה הרווחת שהן שייכות למקדש ולאלים השוכנים בו. מחוץ למקדש, בשוק המקומי הקטן, מוכרים ממתקים מקומיים, שמונחים על מגשים גדולים, בדומה לבקלאווה.
ה"קלו דודול" (ממתק- dodal שחור- kalu) עשוי מחלב קוקוס, אורז וסוכר, המורתחים ביחד במשך כמה שעות. צבעו השחור טבעי, וכתוצאה מההרתחה הממושכת. מעליו מפזרים צימוקים, שקדים וכד` להעשרת הטעם, לצבע ולאסתטיקה.
"הריביירה הסרי-לנקית" - הנסיעה, לאורך חוף הים הדרומי של האי, מזכירה ריביירה לכל דבר. החופים משגעים, עם עצי קוקוס ושקיעות ציוריות. הנסיעה בכביש הראשי לא מזכירה, ולו במקצת את העוני והלכלוך של הכפרים שעברנו בדרך. נמל הדייגים "קודאוולה" kudawella fishy harbour ממוקם במפרץ ים משגע. שכדאי לעשות בו הפסקה למנוחה במהלך היום (כי בלילה חושך תהום). לאורך הדרך המובילה לים, מוכרים חטיפי דגי ברבוניה מטוגנים וטעימים!
המשכנו בדרכנו, ואיך אפשר בלי לעצור במקדש שבעיר מטרה שקיים כבר 600 שנה. במרכז המקדש (Verahera Temple in The City of Matare) הוצב לפני כ- 100 שנה, פסלו של בודהה המתנשא לגובה של 39 מטר. אינספור מדרגות תת-קרקעיות מובילות אל גג הפסל, וכ- 2000 ציורים, חלקם מהמאה האחרונה וחלקם מלפני 300 שנה מעטרים את קירות המדרגות. נחש הקוברה הוא סימן ההיכר של בודהה, מסצינת ה"התגלות" שחווה. עיניו של בודהה מופנות כלפי מטה וידיו שלובות, כסמל לחוית המדיטציה והריכוז הכרוך בה. התנוחה בה אצבעו נוגעת באגודלו מסמלת את האהבה, הטוב והענווה.
יום שבת 13.01.01
בדרך הביתה, בשעה 02:00 לפנות בוקר, הגענו חזרה לכפר הקטן "אימבוליה" - Ibulliya הרוסים מעייפות ואחוזי התרגשות לקראת הפרידה הקרבה. סידורים והתארגנות, פריקת החבילות והתיקים מהאוטו, והנהג נרדם לשעה קלה. התקלחתי, ארזתי דברים אחרונים, ובשעה 04:20 נסענו אל שדה התעופה. טרמינל יציאה חדיש (יחסית לטרמינל הכניסה) קיבל את פנינו, אך מראהו עדיין פרימיטיבי. אומנם המדינה עושה כל שביכולתה על מנת לצמצם את הפער עם המערב אך עדיין ארוכה הדרך. במטוס, מוקפת בכמה עשרות סרי לנקים ותיירים אחרים, הרגשתי סוף סוף לבד ותחושה של עצב מהול בהקלה זרמה בעורקיי. ופלשה לאט ובתחכום לתוך כל תא ותא בגופי. כשהמטוס המריא הרהרתי במחשבה ש"כל סוף הוא התחלה חדשה", אבל ליתר ביטחון הוספתי בקול רם ובהתרגשות, "של הטיול הבא".
לתחילת הכתבה
