אי השמש באגם טיטיקקה של בוליביה

ספטמבר 2011, אך טבעי זה שהיעד הראשון אחרי שחציתי את פרו לבוליביה דרך אגם הטיטיקקה היא העיירה המתוירת קופקבנה.
מכיוון שבעיירה אין הרבה מה לעשות התמקדתי באי השמש, זהו אחד מבן שני איים (השני נקרא אי הירח) ששם נולדו מנהיגי האינקה.
על מקומות אלו טפלו אגדות שמשם צמחו השמש והירח.
אי השמש הוא הגדול מבן השניים ואין הרבה מה לעשות בו אלא
לחצות אותו לאורכו ולעשות אותו בשניים, סתם שיהיה נחמד.
כבר כשיצאתי מפרו הצטרפה אלי איזבל, פרוביאנית מאריקפה, למרות שהתקשורת המלולית ביננו היתה קרובה יותר לפנטומימה
מצאנו את עצמנו מתאימים להעביר יחדיו את זמננו בימים הקרובים
שם. כבר שהגעתי לקופקבנה טיפסנו רגלית לכיוון מקדש על הר גבוה ועמדנו על יופיו וקסמו של האזור. אגם רגוע ללא גבולות לצד עיירה מתוירת אבל מנומנמת משהו. העיירה חובקת מעגן עשיר ביכטות שלא מבייש שום עיר קיט אך עם מינימום פעילות. על הפסגה דממה השתררה מכל כיוון ובית הקברות אתו חצינו שם רק תרם לכך. מאותו רגע שהשקפנו סביבנו הרגשנו שכל רגע שחולף עד שנפליג לאי השמש מיותר לחלוטין. השתוקקנו לכבוש ולהתחבר
למסתורין ולקסם שבנוף הזה. למחרת בבוקר, מצאנו את עצמנו ביכטה בדרך לאי ומוקפים בסירות נוספות גדושות תיירים. כולם מחכים "לעשות" את זה. בתכנית שלנו להתחיל מהנקודה הרחוקה
הצפונית, לחצות את האי דרך רכס הגבעות (בגלל הנוף, אלא מה) וללון בכפר הסמוך לנקודת היציאה הקרובה חזרה.
מיד בעגינה, כנסו אותנו מדריכים לא קרואים מטעם הרשות והחלו
בהקדמה מפורטת באנגלית רהוטה. ההסבר הוביל לרעיון שעל כל אחד לקנות כרטיסיה שתכלול כניסה למוזיאון קטנטן מיד בכניסה,
הדרכה בהמשך המסלול, ומעבר רגלי דרך הרכס על לכפר.
מי שהתחכם גילה שאין מנוס מהתשלום או שיעמוד בסיטואציה מביכה של מספר נקודות בקורת לכל אורך המסלול, כל אחת מהן
גבתה סכום ככל שעלה על רוחם מכל אלו שלא היה בידם כרטיסיה.
שתי בנות ישראליות שנתקלו בנקודת הבקורת הראשונה והראשית
פשוא התעקשו לחצות את האי בדרך הלא מקובלת, הן פנו ללכת
רגלית לאורך קו החוף מבלי לדעת את הדרך לאמיתה. הן חצו כפרים ואחרי מליוני שאלות הן כוונו עד לכפר שאליו שאפנו כולנו להגיע בקצה השני של האי.
אנחנו, איזבל ואני הלכנו עם הקבוצה, לא קנינו כרטיסיה אבל שילמנו בנקודת הבקורת הראשונה את מה שנדרש. מצאנו את עצמנו עם לפחות 40 טיילים כמונו בלווית המדריך שדווקא הסביר יפה את ההיסטוריה והאמונות שספג האי. אחרי כשעה של עצירות להסברים
ונקודות תצפית שונות הגענו כולנו לאזור גדוש בשרידי אינקה, כולל
מקדש, ואף תצורות בסלע ולכל אורך הדרך שבני המקום נתנו להם פרשנות אגדתית כמו למשל סימנים שמעידים על טביעות
רגליים של השמש. אחרי שספגנו וחווינו את אווירת הקדושה הקדומה
פנינו בגפנו, כמו כל אחד אחר להמשיך במסלול הרכס לחציית האי כל אחד בקצב שלו ללא המדריך שחזר על עקבותיו.
מטבע הדברים בשלב מסוים התחילה עלייה לא תלולה אבל מעייפת
שנמשכה כמו הנצח. הנוף שנשקף מכל זוית ומכל סבוב וגבעה הוא עוצר נשימה. שעת הצהריים, אנחנו מיוזעים ובראש גבעה ממתינים לנו מקומיים, לפעמים אישה זקנה לפעמים זוג משועממים ומקשים תשלום מעבר. כל ההסברים של איזבל בספרדית שכבר שילמנו
והצגנו קבלה לא עזרו. הם לא וויתרו על דרישתם, אז עזבתי אותם
להמשיך את הדיונים עם איזבל עד שבסוף גם היא התייאשה והצטרפה אלי, הם לא חסמו את דרכנו. להפתעתי, נתקלנו שוב ושוב לכל אורך המסלול במבנה או שער דומה ודרישה שחוזרת על עצמה בסכומם שונים. התרגלתי לרעיון ואלי הצטרפו טיילים נוספים
ששילמו בתמימות מספר פעמים עד שגם להם נמאס מהגבייה שחוזרת על עצמה.
בסופו של יום הגעתי לכפר המיוחל, בתים מפוזרים על מדרונות האי
בצבצו מכל כוון, כשביניהם עובד שביל מסודר ואליו הגיעו מבתיהם
בדרך סלעית לא חלקה.
התמקמנו באחת המבנים להשכרה ללילה (100 BOB), הרגשנו ריקנות ושעמום נורא וההצצה בנוף הפכה להיות החוויה העקרית.
אז כמה אפשר? יצאתי לפני רדת החשיכה לסבוב היכרות בכפר,
חמורים ואנשים עשו דרכם במשעולים. הזמן עד לחשיכה המוחלטת אזל ומשימתי היתה לחפש לעצמנו את מקום הבלוי העקרי לערב:
מקום לצאת אליו ולאכול. להפתעתי מצאתי מגוון מסעדות שמציעות תפריטים עשירים, במסעדה מעוצבת פגשתי שתי ישראליות
שהמליצו על האוכל, אני מצידי שמחתי לדעת שזהו אחד המקומות הקרובים ביותר למקום הלינה וחזרתי בחשיכה לחדר. הקור התחיל
לחלחל והשיעמום הכניס את שנינו למיטה לזמן מה. לאחר שעה קלה יצאנו מוכנים לבלוי מצוידים בפנסים עושים את דרכנו בחשיכה מוחלטת בדרך סלעית כשדמויות של חמורים תועים חולפות על פנינו. המשעול התפתל בירידה ואני מעביר את זמן בצחוקים עם איזבל.
כך ברגע של חולשה מעדתי קלות ונתתי לגופי להתגלגל במדרון
כדי לרכך את הנפילה אבל זה לא עזר. עצם הברך נפלה החוזקה על אבן סלעית מחודדת. לשמחתי יכולתי לקום וללכת אבל הכאב
והצליעה לוו אותי לכל אורך החודש הבא של הטיול. הקור שהשתרר באזור ובכלל בטיול עזר לדעתי להחלמה מהירה של המקום אבל
הברך התנפחה ביום שלמחרת. באותו לילה וכבר במסעדה לא התעקשתי להזיז או לקפל את הברך והעדפתי לגרור אותה אחרי.
כך היה גם בירידה הארוכה למחרת בבוקר שנמשכה כ 40 דקות על למעגן הסירות". ולמי שסקרן אז המעידה שהשאירה את אותותיה עוד חודש אחר כך לא הפחיתה כהוא זה את רשמי הנפלאים ואת החוויה היפיפיה של הבקור וההליכה באי השמש של בוליביה. אתר חובה לכל מטייל בלה פז בוליביה או בפונו בפרו.






.